תוספות יום טוב/כלים/ו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוספות יום טובTriangleArrow-Left.png כלים TriangleArrow-Left.png ו

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תפארת ישראל - יכין
תפארת ישראל - בועז


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
ר"ש
הון עשיר
רש"ש


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

העושה שלשה פטפוטים בארץ. פי' הר"ב שלשה רגלים יושבים בארץ. כלומר והן של טיט:

וחברן בטיט. פי' הר"ב למעלה בראשם. וכ"פ הר"ש. ולפי זה סיפא אחת בטיט כו' אתאן לר' יהודה דוקא. כדפי' הר"ב שם. אבל הר"ש כתב דא"נ יש לפרש דחברן בטיט שחברן בארץ בטיט. ואתאן סיפא לרבנן. וכמ"ש שם בס"ד. וכן נראה שמפרש הרמב"ם בחבורו. וכמו שאעתיק ג"כ מפירושו במתני' דלקמן:

להיות שופת כו'. ועושין אש תחתיה. הר"ש:

שופת. שפיתה המורגל בכל המשנה. היא מלה עברית. שפות הסיר שפות (יחזקאל כד ג). הרמב"ם בפי' משנה ג:

טמאה. דנעשו ככירה לטמאות באויר. כנגד גובה הפטפוטים. הר"ש:

אף ע"פ שעשה בראשו מקום כו'. נראה לפרש כפי' השני של הר"ש. דהיינו שהדביק בטיט בראש כל אחד ואחד. שתהא הקדירה יושבת. ולא חברן יחד. אבל פירושו הראשון שמפרש שעשה מקום. היינו שתיקנן בראשם. הרחיבן שלא יהיו חדים. ושיפן יפה שלא יקלקלו את הקדירה היושבת עליהן. ומפרש דקמ"ל דטהורים לגמרי. דאין להם תורת כלי. כיון דכל אחד לחודיה לא חזי ואינם מחוברים זה לזה. עכ"ד. זה הפי' אינו מסכים כלל לפי' הר"ב שמפרש דטהורה משום דמחובר לקרקע כו'. ועוד נראה יותר פי' השני. דהשתא כולה מתני' בדיני טיט קמ"ל. וכ"כ הרמב"ם ג"כ בחיבורו. אע"פ שעשה בראשן מקום בטיט שתשב הקדרה כו'. ומפרש שחברן בטיט כשני הפירושים דהר"ש שחברן בראשן או בארץ. כמ"ש במתני' דלקמן משנה ג בס"ד. [*ועיין לקמן]:

בראשו. מהר"ם הגיה בראשן:

טהורה. לפי שנעשו לקדירה תחת כירה. נקט טהורה לשון נקבה. הר"ש. ומהר"ם כתב טהורה מדין כלי חרס. והול"ל טהורין. אלא משום דמעיקרא נקט טמאה בכירה. נקט הכא טהורה:

העושה שתי אבנים כירה. דמתוך שהאבנים רחבות סגי בתרי להיות ככירה. הר"ש:

וחברן בטיט טמאה. לשון הר"ב ככירה של חרס. שהטיט שבראשן נותן לה תורת חרס. וה"ה במסמרים אם חברן בטיט טמאים. אלא הכא רבותא קמ"ל דאפי' בשנים סגי:

אחת בטיט. פי' הר"ב אחת חבר לחבירתה בטיט כו'. ור' יהודה היא. וגריעה הך שלישית מכותל. אי נמי סמך לכותל בעי שחיבר שתיהן בראשן לכותל. הר"ש. ולפירושו השני שכתבתי דמפרש חברן בטיט. פי' בארץ. כתב אחת בטיט כו'. שהאחת חיבר בארץ בטיט. ואחת לא חיבר בארץ. וטהורה אפי' לרבנן. ע"כ:

ב[עריכה]

עליה ועל האבן. לשון הר"ב היינו אחת בטיט ואחת שלא בטיט. וכ"כ הר"ש. ומיהו לדידיה הא אמרן. דלפירושו האחד ההוא דאחת בטיט אתאן לרבנן. אלא לפי' הר"ב דלעיל. שמפרש דלר' יהודה היא והוא פי' השני של הר"ש. קשיא לומר דמתני' ר' יהודה היא. ומיהו לא קשיא למאי דפסק הר"ב לעיל דאין הלכה כמותו והא הוה מחלוקת ואח"כ סתם דהלכה כסתם. דכמה סתמות בסמוך דשתי אבנים הוו כירה:

ועל הסלע. [*פי' הר"ב] המחובר מששת ימי בראשית. כדתנן [סוף פ"ג דשביעית] עד שמגיע לסלע. הר"ש:

שכנגד הסלע. ר"ל אבן כנגד הסלע. ובהר ההוא היו הנזירים מבשלין עליהן השלמים ושורפים שם שעריהם בלשכת הנזירים אשר היתה בעזרת נשים כמו שהתבאר במדות [פ"ב מ"ה]. הרמב"ם:

בזמן שהוא נותן אבן בצד אבן. בתנאי שיהיו האבנים כולן מרוחות בטיט כמו שקדם בראש הפ' אבל האבנים בלתי מרוחות בטיט הנה לא יטמאו. הרמב"ם. ובמתני' דלקמן אעתיק לשונו דמירוח ר"ל חיבור בין בראשן בין בארץ:

אבן בצד אבן. לשון הר"ב מסדרים אבנים הרבה כו' שנמצאת אבן אחת לשתי קדירות חוץ מן החיצונות. הר"ש:

ג[עריכה]

שלש אבנים. שחברן בטיט ועשאן שתי כירות בין שחברן זו לזו ולא חברן לקרקע. בין שחברן בקרקע ולא חברן זו לזו. הרמב"ם פרק ט"ו מהלכות כלים:

האמצעית המשמשת את הטמאה טמאה כו'. פי' הר"ב חציה של אמצעית המשמשת כו'. דמסתמא האבן האמצעית היא לא גדולה ולא קטנה. אלא כדי שימוש לשתי האבנים שבצדה שהחצי ממנה צריכה לשפיתה זו והחצי לשפיתה לזו ואם היתה גדולה מכך ודאי שדינה כדין המפורש בגדולה דסיפא. אלא שנ"ל דאף אם היתה קטנה הואיל וכשמשמשת לטמאה אין בה עוד מקום להשתמש בה הטהורה. דג"כ הכל טמא כמו בסיפא. ועיין בסמוך. ומשום דמסתמא לוקחין אבן באמצע שהוא ממוצע ובינוני. שהחצי ממנה צריכה לתשמיש זו וחצי לזו להכי תני המשמשת כו' ובסיפא הא קמ"ל דכשהאבן גדולה אע"פ ששתי האבנים שבשתי צדיה טמאות מ"מ נותן לזו כו'. והשאר טהור. והר"ש כתב המשמשת לטמא היינו מקום שפיתה. ע"כ. וא"ת דבסוף מתני' דלעיל בכירת הטבחים בזמן שהוא נותן אבן בצד אבן מדמה להו הר"ב לקלמרין המתואמות דבפ"ב מ"ז. והתם ר' יוחנן בן נורי אמר דחולקין דופן האמצעית כו'. וכתב הר"ב שאינו הלכה. וכן בפי' הרמב"ם דהתם בנא"י שבידי וכן לא העתיק דבריו בחבורו ספי"ג מהלכות כלים. וי"ל דהכא שאני דכיון דתשמישן הוא ע"ג האבנים לשפות עליהן לפיכך המשמש לטהור טהור. שמתחלה לוקחים אבן שנוכל לשמש לשניהם אף כשיחלק לשנים משא"כ בקלמרין אין רגילין לעשות דופן עב ביניהם הראוי ליחלק. ומש"ה ה"נ בקטנה כולה טמא כמו התם וכדכתבתי ועי' במשנה ה פכ"ה:

הוחלטה. התקיים [ובנא"י נצמת] דינה תרגום לצמיתות לחלוטין ולזה נקרא האיש אשר נדין עליו בצרעת וקיים הכהן בו דינו מצורע מוחלט. הרמב"ם:

[*לטומאה. נ"ל שצ"ל לטמאה וכמו שהעתיקו הר"ב והר"ש וכבסיפא דתנן לטהורה ולא תנא לטהרה. אלא שהרמב"ם בפט"ו מה"כ העתיק לטומאה ובסיפא כתב טהורה האבן האמצעית כולה]:

עליה. הוא כינוי הכירה ההווה מן [שתי] האבנים הנשארים. הרמב"ם. והר"ב העתיק עליהם נראה שגירסתו כך היתה וכ"נ שהיתה גו' הר"ש:

מרחה בטיט. ל' הרמב"ם חיברה בארץ בטיט. ע"כ. וכבר כתבתי לשונו שבחבורו דה"ה חברן זה לזה ולא חברן בקרקע:

מקבלת טומאה משיסיקנה כו'. ל' הרמב"ם הנה היא תטמא בעתיד ר"ל הכירה ההווה מן האבן הראשונה והאבן המוחזרת. וז"ל בחבורו מקבל טומאה מכאן ולהבא והוא שיסיקנה לכל אחת מהן כדי כו':

את הביצה. קלה שבביצים וכו' כדתנן פרק דלעיל משנה ב [ואפשר שלז"א הביצה בה"א הדעת] :

ד[עריכה]

שתי אבנים שעשאם כירה [*ונטמאו] סמך לזו אבן אחת מכאן וכו'. ואלו האבנים כולן ממורחין בטיט כמו שקדם בראש הפרק. [*באמרו] אחת בטיט. ואחת שלא בטיט טהורה. הרמב"ם:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.