תפארת ישראל - בועז/כלים/ה

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


תפארת ישראל - בועזTriangleArrow-Left.png כלים TriangleArrow-Left.png ה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תוספות רבי עקיבא איגר
תפארת ישראל - יכין
תפארת ישראל - בועז


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
ר"ש
הון עשיר
רש"ש
שיח השדה


דפים מקושרים

(א) כך כתבו תוס' (נדה כ"ו ב') לפרש מלת גדול וקטן שבמשנתינו. דאל"כ כל תנור שרוצה לעשותו עדיין גדול. וכבר עשה בו גובה פחות מד"ט אמאי לא יק"ט. וכי גרע מקטן דסגי לי' בטפח: ולפענ"ד אי משום הא לא קשה. דכבר נשמר רבינו רש"י ז"ל מזה (שם. וגם בחולין קכ"ד א') שכתב דקטן היינו בשעשאו לקטן לשחק בו. וא"כ בשהתכון לעשותו יותר גדול. אינו נותנו לקטן לשחק בו. ולמלתיה עדיין לא חזי. להכי אמק"ט עדיין. ונ"ל עוד דרש"י פי' כן ע"פ מה דאמרינן התם בנדה. תנור בנות טפח. דלרש"י ר"ל תנור של בנות קטנות שיעורו טפח. אבל לתוס' מלת בנות הוא סמוך למלת טפח שאחריה. ור"ל כמו בן כרך ובן עיר. וכ"כ כלים בנות קבול. וה"נ ר"ל שכן עושין תנורים שגבהן טפח. ולכאורה היה נראה כתוס'. דלרש"י ק' מה דמקשה בחולין שם. בציר מטפח למה חזי. וק' הרי לרש"י גם תנור טפח לא חזי רק לצחוק תנוקות. וכי מה איכפת להו לתינוקות בשחוק שלהן אם התנור שלהן גבוה טפח או מעט פחות מזה. אולם בתוספתא (כלים ב"ק פ"ד) מפורש כרש"י. וצ"ל דפחות מגובה טפח אין התינוקות יכולים לאפות בהן ולא מחשב תו תנור כלל:

(ב) כך נ"ל כוונת הש"ס (חולין קכ"ד א') דמעיקרא הוה ס"ד התם. דושיריו ברובו דקאמר רבנן הכא במשנתינו אקטן בן טפח קאי. וע"ז מקשה הש"ס פחות מטפח למאי חזי. ומשני אביי דושיריו ברובו אגדול קאי. ומקשינן תו. בגדול הרי מודו רבנן. ומתרץ כאן בבן ט' כאן בבן ז'. ולרש"י שם הגי' הפוכה. כאן בבן ז' כאן בבן ט' ופי' הא דמודו רבנן לר"מ במתני' דבגדול צריך שיור גובה ד"ט. היינו בתנור שהיה בתחלתו בן ז' דלא הוה רובו ד"ט. אפ"ה צריך שישתייר ממנו ד"ט דלקבל טומאה. והא דאמרו חכמים ושיוריו ברובו ופי' אביי דהיינו בגדול. היינו בשהיה תחלת גבהו ט' טפחים. אז לא סגי בשישתייר ממנו ד"ט. רק צריך שישתייר ממנו רוב גובה של אותו תנור. וכוונת רבינו דאזלינן הכא והכא לקולא. אם ד"ט הוא יותר מרוב גבהו. אמק"ט עד שישאר בו גובה ד"ט. ואם רוב גבהו הוא יותר מד"ט אמק"ט עד שישאר בו רובו. וא"כ בשהיה התנור מתחלה פחות מז' טפחים. וכגון שהיה גבוה ה' או ו' טפחים. נמי צריך בשישתייר ד' טפחים. ולא סגי בשישתייר רובו. ובהיה מתחלה בגובה. ב'. ג'. ד'. בהנך לא שייך שיור כלל. ובעניי לא זכיתי להבין יפה דברי רבינו רש"י מאור עינינו. דעכ"פ גם הנהו לא גרעי מאילו היה מתחלה רק גובה טפח דמק"ט. וה"נ בשנשאר רוב גובה מתנורי ב'. ג'. ד'. אמאי לא יטמא. והרי ראוי לאפות בו כבתחלתו. ותו דאע"ג דלפי פי' רבינו זה יתיישב שפיר הא דקאמר אביי דושיריו ברובו דמתניתין אגדול קאי. דהרי בן ט' גדול מבן ז'. אבל היאך מוקמינן לפ"ז להך בד"א בגדול דקאמר מתניתין. דלרש"י היינו בבן ז'. וק' והרי בד"א בגדול משמע כל שהוא גדול. והרי בן ז'. לא לבד שאינו היותר גדול. אלא גם הוא קטן מבן ט'. דהרי בהנך ב' תנורים איירינן בהו. והיאך שייך למיקרי' גדול. ותו הרי לרש"י כל עוד שהתנור גדול יותר. צריך שישתייר ממנו יותר. דהרי בבן ז' סגי בשישתייר ד"ט ובבן ט' צריך שישתייר רובו. וא"כ הו"ל להש"ס למנקט הכא והכא רבותא. בבבא דשיור ד"ט למה נקט בן ז'. הרי אפי' בבן ה' וו' דזוטר מז' צריך נמי שישתייר ד"ט. וכ"כ בבבא דצריך שיור רוב. הרי זה פשוט דמדס"ל לרש"י דבב' שיעורים הנ"ל. דהיינו ד"ט ורוב. משערינן תמיד בשיעור היותר גדול. א"כ בהיה התנור בן ח' נמי משערין בשיעור היותר גדול. והיינו בד"ט ומשהו שזהו רובו של ח'. וא"כ למה נקט בן ט' צריך שישתייר ממנו רוב. הרי אפי' בן ח' דזוטר מיניה נמי צריך רוב. אולם להר"ש והר"ב הגי' נכונה כפי שהוא לפנינו בש"ס. כאן בבן ט'. וכאן בבן ז'. ופי' הא דאמרינן במתניתין דבגדול סגי בד"ט. היינו בהיה התנור בן ט'. והא דקאמר אח"כ דסגי ברוב. היינו בתנור בן ז'. והיינו דאזלינן הכא והכא לחומרא. לשער תמיד בב' השיעורים בשיעור היותר קטן. וא"כ בשהיה התנור מתחלה גבוה. ב'. ג'. ד'. ה' ו'. בכל הנהו סגי שנשאר מכל אחד הרוב ממה שהיה תחלה. רק שיהיה הרוב ההוא טפח. ולפ"ז נקט שפיר הא בבן ז'. ר"ל מן ב' ולמעלה עד ז'. סגי בשישאר רוב. וה"ה בז' ומחצה. רק דבמחצה לא קמיירי. וא"ת א"כ הו"ל למנקט דפחות מבן ז' נמי סגי ליה בשישאר רובו אע"ג שאין רובו כ"כ כהרוב מז'. יש לומר כיון דכל הפחותים מבן ז' אין שיעורן שוה אלא כל א' צריך שיור רוב לפי מה שהיה תחלה. א"כ אין כאן רבותא מבן ב' או בן ז'. וכ"כ בבבא ב' דסגי בד"ט. נקט שפיר בן ט'. דבדין הוא דהו"ל למנקט רבותא דאפי' היה בן נ' או ק' בגובה. אפ"ה סגי בנשאר גובה ד"ט. אלא מדהוא מדה שאינה כלה. תפשת מרובה לא תפשת. ואפ"ה נקט בבן ט' רבותא נגד בן ח'. אע"ג דבבן ח' נמי סגי בשנשאר ממנו ד"ט. אפ"ה אילו הוה נקט בבן ח' דסגי בשנשאר ממנו ד"ט. סד"א מדהו"ל חציו. להכי קמ"ל רבותא טפי דאפי' בבן ט' סגי. בשנשאר ממנו ד"ט אף שהוא פחות מחציו. והנה הרמב"ם (רפט"ז מכלים) לא הביא כלל מאוקימתא דז' וט'. אלא כתב סתם. דתנור גדול שיעורו בד"ט. והקטן שיעורו ברובו. ולפע"ד מוכח מזה דס"ל כהר"ש הנ"ל. והיינו דקאמר סתם תנור גדול. ר"ל כל שהוא גדול. ואפי' גבוה ק' אמה. בכולהו סגי בשנשאר ממנו ד"ט. וכל שהוא קטן מזה. שאין ברוב גבהו ד"ט. והיינו שלא היה תחלה גבהו ח' סגי בשנשאר רוב גבהו. וזהו ממש כדברינו בדעת הר"ש. ולפ"ז מיושבת שטתינו בחולין שם בלי שום גמגום. וא"צ לדחוק כלל לומר דמלת גדול דקתני במשנתינו היינו שהריוח גדול. וקטן היינו שהריוח קטן. וכמש"ל בשם רבותינו סי' ד'. דבל"ז בס"ד ממילא רווחא שמעתתא. דה"ק המשנה. תנור תחלתו ד'. ושיריו ד'. ר"ל כל תנור כשהתחיל לבנות ממנו ד"ט. אף שדעתו להגביהו עוד יותר. אם הסיקו אז כדי לאפות בו סופגנין כבר מק"ט. ואם היה גבוה יותר מד"ט ונשבר ממנו קצת מגבהו. אם נשאר ממנו גובה ד"ט מק"ט. דברי ר"מ. וחכ"א בד"א בגדול. ר"ל בד"א בהיה בדעתו לבנות תנור שרוב גבהו הוא יותר גדול מגובה ד"ט. או שכבר גמר תנור שרוב גבהו. יותר גדול מד"ט. אז סגי בשהוא גבוה השתא ד"ט ולא סגי בפחות מזה. אבל בקטן. ר"ל אבל בשהיה רוב גבהו קטן מד"ט. אז אם בונהו השתא סגי בשהתחיל השתא לבנות ממנו טפח א'. אזי מק"ט כבר. ושיורו ברובו. והוה ס"ד דש"ס דשיורו ברובו דקאמרי רבנן. קאי אתנור טפח. דסיימי מיניה. ולהכי מקשה. תנור טפח למאי חזי. ומשני אביי. דשיורו ברובו היינו בגדול. וגם בהא ס"ד דש"ס דגדול דקאמר אביי. היינו בשהיה רוב גבהו גדול מד"ט. ובהא קאמרי רבנן דצריך שישתייר ממנו רוב גבהו. ומשו"ה מקשה הש"ס תו. והרי בגדול כה"ג מודו רבנן לר"מ דסגי בד"ט. ומשני הא בבן ט' הא בבן ז'. ר"ל לעולם ושיורו ברובו דקאמרי רבנן אקטן קאי. כלומר בשרוב גובה התנור הקטן הוא פחות מד"ט. ומאי דמוקי אביי לושיוריו ברובו דמתניתין בגדול. לאו בשרובו גדול מד"ט. רק שהוא גדול יותר ממה דס"ד דמקשן. דהרי המקשן היה סבור דשיור רובו היינו רוב טפח. וע"ז השיב לו אביי בגדול. ר"ל דשיור רוב דקאמרי רבנן במתניתין. היינו בשרוב גבהו הוא גדול יותר. דהיינו שהוא גדול טפח או יותר ואפי' הוא בן ז' שהוא הרוב היותר גדול מכל הרובין הפחותין מד'. בכולהו סגי בשנשאר רוב גבהו ודו"ק. ועי' בדברי רבינו תורת חיים שם בשבת. שאחמ"כ הדחיק א"ע מאד שם בפי' הסוגיא והוצרך למחוק הקו' בש"ס. ולדברינו בס"ד אנחנו שם בדרך המלך נלך. אולם עדיין לא נחה דעתי להבין דברי אלהים חיים. דעדיין יש להקשות ל"ל להש"ס לדחוק ולומר. הא בבן ט'. הא בבן ז'. הול"ל דה"ק חכמים. בד"א בגדול ר"ל בשרצה לבנות או בשכבר בנה תנור שגדול מד"ט ולמעלה. ואפי' עד ק' ואלף. בכולהו סגי בשהתחיל בגבהו ד"ט. או בשנשאר ממנו גובה ד"ט אחר שנשבר. אבל בקטן. ר"ל אבל בשרצה לבנות תנור שקטן מד"ט סגי בשהתחיל בו טפח. ושיורו ברובו. ר"ל ושיורו של תנור שקטן מד"ט בגובה. סגי בשנשאר ממנו רוב גבהו. ובלבד שישאר מגבהו טפח. דבפחות מזה לא חזי למידי. ואת"ל. א"כ קשה. דא"כ יהיה סופו חמור מתחלתו. דתחלתו אמק"ט עד שיהא גבהו ד"ט. ובסופו נימא דסגי בשנשאר רוב גבהו אף דלא הוה ד"ט. יש לומר כבר הקשו שם תוס' כך בשבת ובחולין וכבר יישבו הר"ש והר"ב בטוב טעם ודעת קושיא זו דהוה ק' גם לפי שטתי' דרבותינו. שפירשו דתנור שגבוה מט' טפחים ולמעלה סגי בד' טפחים. ובגבוה ז' או פחות מזה סגי ברובו. וכמש"ל בשמם. גם לפ"ז ק' קושית התוס' הנ"ל. ותרצו דבבן ז' או למטה מז'. כיון שכבר היה תנור שהשתמש בו. להכי אף שנתקלקל ואינו ראוי כל כך. מדאינו גבוה ד"ט. אפ"ה משתמש בו והולך. א"כ ה"נ הוה מצינן למימר אי הוה מתרץ הש"ס כפי מ"ש לעיל. אע"כ מדלא מוקי הש"ס כדברינו הנ"ל. היינו מדלא ניחא ליה להש"ס בהך סברא שכתב הר"ש והר"ב דמדכבר השתמש בו אינו זורקו אף שאינו ראוי כל כך. וא"כ אי אפשר נמי לפרש כפי' הר"ש והר"ב. דבבן ט' סגי בשנשאר ד"ט. דהרי גם לפי שיטה זו יהיה ק' קושית תוס' הנ"ל. ולימא מסייע להו לרש"י ותוס' שהפכו הגירסא. ובבן ז' צריך שיור ד"ט. ובבן ט' צריך רוב ודו"ק היטב. ויתברך אבינו שבשמים שחנני לברר כל זה ונחני בדרך אמת:

(ג) ונ"ל טעמיה דבשלמא שאר כ"ח תשמישן גם בלח. וכ"ש קדירות לא סגי להו ההסקה שניסק בשעה שמבשל בהן. דהרי תשמישן מבפנים. וההיסק שניסק בשעה שמבשל בהן הוא מבחוץ. ולהכי צריך היסק יפה בכבשן מקודם שישתמש בהן. אבל תנור עשוי לאפות בו פת. ואפשר שפיר שיוסק התנור עי"ז יפה גם כשלא יהיה מצורף בכבשן. ותו הרי היסקו ותשמישו במקום א' הוא. דהיינו שניהן מבפנים להכי סגי ליה בהיסק מועט. לפ"ז להרמב"ם כ"ש צירוף בכבשן לבד מחשב נגמר מלאכתו. אולם להר"ש והר"ב בתנור להכי לא סגי ליה בצירוף כבשן. משום שאחר הצירוף שוב יטפלו בטיט כדי לעבותו לשמור חומו (ואין מטפלו קודם צירוף בכבשן. דאז מחמת עביו ביותר לא יצורף יפה) להכי צריך היסק גם אחר הטיפול. והנה מלשון זה של הר"ש והר"ב משמע דתרתי בעינן. דהיינו צירוף בכבשן. וגם היסק לסופגנין. אלא שרתוי"ט כתב בשם הר"ש שפי' כבר בתחלת המשנה דהיסק לסופגנין לבד מהני. ורק בצירוף בכבשן לבד לא מהני. אמנם הר"ב דלא פי' כן משמע טפי דס"ל דתרתי בעינן וכדאמרן. ולא תקשי לדידי' מיורות הערביים (מ"י) דא"א שצרפו בכבשן ואפ"ה מק"ט. י"ל מאן יימר דדיינינן לה כתנור. אולי אינו עשוי רק להעמיד בתוכה קדירה לבשל כבכירה דלכ"ע סגי כשיסיקנה לבשל בה ביצה קלה (כמ"ב). ולפ"ז הא דקאמר בס"פ דלעיל. דכל שאר כ"ח צריך צירוף בכבשן. וסיים והוא גמר מלאכתן. והרי הך סיום דברי מותר ניהו אלא לדיוקא נקטי לכל מר כדאית ליה להרמב"ם והר"ש ה"ק דוקא שאר כ"ח רק בצירוף בכבשן נגמר מלאכתו. הא בתנור סגי בהסקה לסופגנין. ולהר"ב ה"ק דוקא שאר כ"ח. סגי ליה בצירוף שיחשב נגמר מלאכתו. הא תנור צריך תרתי. אלא דק"ל להר"ב. וגם להר"ש הא דקאמר משיסקנו. טפי הול"ל עד שיסיקנו. ולהר"ב ק' טפי הא דאמרינן (ביצה ל"ד א') דאין אופין בתנור חדש ביו"ט גזירה שמא יפחת. משמע הא בקדירה חדשה מותר לבשל. וכן פסקינן (בא"ח רסי' תק"ז ובסס"י תק"ב) דמדינא רק תנור חדש אסור. ורק נהגו לבלי לבשל גם בקדירה חדשה. וקשה בשלמא להרמב"ם והר"ש דסגי לתנור חדש בהסקה לסופגנין. שפיר איכא למיחש גביה שיפקע טפי מבקדירה שהוסקה בכבשן היסק גדול. ואם בהכבשן לא פקע. היאך יפקע השתא בהיסק לבישול. אלא להר"ב דבתנור תרתי בעינן קשה. וכי מפני זה מגרע גרע מקדירה. וי"ל:

(ד) וא"ת בין לר"מ ובין לר"ש ממ"נ. אי מחשבו חיבור זל"ז מ"ש מטירת התנור דאמרינן לעיל דאפי' באינה גבוה ד"ט אפ"ה כשמחוברת לתנור. לכ"ע הן חיבור זה לזה. אפי' נטמא א' מהן באויר. ואי אינן חיבור זל"ז מ"ש מקערות שבטבלא (פ"ב מ"ז) דלכ"ע אע"ג שאינן חיבור זל"ז להטמא כ"א כשנטמא חבירו. עכ"פ יש לכל אחד טומאת עצמו אפי' כשנטמא רק באויר. ולרמב"ם נראה דהנך אמק"ט מאויר ע"ש כלים פי"ז. ונ"ל דלכל כ"ח שיש לו ב' ב"ק יש ג' מדריגות. א) בצריכין הב' ב"ק לגוף א' ולתשמיש א'. וכגון טירת התנור דצריך להושיב שם הלחם כשיורידוהו מהתנור מאפייתו נמצא דהתנור והטירות שניהן צריכין לאפיית הלחם בכה"ג לכ"ע שניהן דינן כב"ק א' להטמא כ"א כשנטמא חבירו אפי' באויר. ב) ובאין תשמיש של ב"ק א' תלוי בב"ק חבירו כלל. כגון קערות שבטבלא שאין האכילה שבזה תלוי באכילה שבב"ק חבירו. לכ"ע גם טומאתן אינו תלוי זב"ז. רק כ"א מק"ט לעצמו אפי' באויר. ככל ב' ב"ק המובדלים לגמרי זה מזה. ג) אולם כשצריכין שניהן לגוף א'. אבל לב' תשמישין מופרדין שבאותו גוף. כגון פך וחביריו. שהפך והכירה שניהן צריכין להקדירה. אבל הכירה לבשל. והפך לתבל. ושניהן לקדירה. בהא פליגי. דלר"מ שניהן חיבור זל"ז מד"ס. ולהכי חשבינן להו מחוברין עכ"פ למגע ולר"ש אף דלענין טומאה אינן חיבור זה לזה עכ"פ מדמחובר הפך להתנור והתנור מחובר בקרקע. הרי כל ב"ק שמחובר בקרקע אמק"ט. חוץ מתנור והרי הנך אין דינן כתנור. וטהורין. ועי' עוד מ"ש בס"ד לקמן פי"ב סי' ל"ח ודו"ק:

(ה) וא"ת לת"ק למה צריך שיגיע החתך עד לארץ. ומ"ש מחתכו חוליות לרחבו (כמ"ח) דסגי בשנשאר פחות מד"ט מגובה התנור. וה"נ תסגי בשיגיע החתך שלארכו עד פחות מד"ט סמוך לארץ. יש לומר דהכא שכל גובה התנור שלם, אם היה נשאר משוליו אפי' פחות מגובה ד"ט לא נתבטל שם תנור ממנו. רק הו"ל כתנור שנסדק שלא נטהר רק כשהסדק רחב כמלא כוש (כפ"ט מ"ח). וא"ת עכ"פ למה לן להטריחו כולי האי. לחתוך ג' חתוכין. ועד הארץ. ולגרור טפילתו. טפי הול"ל שיעשה בו נקב ככוש. ואת"ל דמיירי דניחא לי' טפי לעשות חתוכין דקין. מלנקבו כשיעור כוש. עכ"פ וכי כעורה תקנת נקיבת שיעור כוש דלא נקט לה הכא. מדודאי יש דניחא ליה בתקנה זו מתקנת החתוכין וגרירת הטיפול. וי"ל דנקב כשיעור כוש דתני התם. היינו רק תקנה דלא לקבל טומאה להבא. אבל הכא שכבר נטמא התנור. לא סגי ליה לטהרו כשינקבו אפי' בנקב גדול מכוש. דהתורה אמרה תנור וכריים יותץ. דדוקא נתיצה מטהרו ולא נקיבה וקאמר הכא דבחתכו לג' חלקים וגרד הטפילה היינו נתיצתו. תדע דהרי בחלקו לב' בסיפא. אמרינן דהגדול טמא. דמשמע אפי' ניטל משם לגמרי חלק הקטן. ואמאי הרי בניטל משם חלקי הקטן. אפי' אלף כושין יצאו משם אע"כ דנקב ככוש לא מהני רק דלא לק"ט להבא ולא לבטל ממנו טומאה דמעיקרא. ומה"ט לר"ש בסיפא גם בחתוכין וגרידה לא סגי ליה. עד שינתקנו לגמרי ממקום חבורו. דס"ל נתיצה מעליא בעינן. גם אין להק' כיון דבתנור טמא ובבית מנוגע בשניהן הצריכה תורה נתיצה. למה בתנור בשחתכו לג' סגי. ונטהר לגמרי. ובבית צריך לנתוץ כולו. וכל זית שמעציו אבניו ועפרו מטמא במגע משא וביאה (כפי"ג דנגעים). י"ל התם אמרה תורה ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית. משמע ודאי דצריך לנתוץ כל א' וא' בכלל ובפרט. ומדקאמר קרא אח"כ שיוציא הכל אל מקום טמא. מוכח נמי דגם אחר נתיצה נשאר בטומאתו. והיינו מדטומאתו מעצמו ובעצמו. אבל תנור שנטמא רק ע"י מגע או מאויר מגוף אחר טמא. אמרה תורה רק תנור וכירים יותץ. משמע שא"צ לנתצו רק עד שלא יהא שם תנור וכירים עליו. וקבלנו שבג' חתוכין כהנך נתבטל שם תנור ממנו. ומדאין טומאתו בגופו. פרחה אח"כ טומאה ממנו. לפ"ז יש ג' חילוקים בביטול טומאה מתנור (א) לבטל מתנור חרס טומאה דלהבא שלא יקבל טומאה סגי בשינקב כשיעור כוש (כפ"ט מ"ח). (ב) ולבטל מתנור חרס טומאה דלשעבר צריך ג' חתיכות וגירוד הטפילה. (ג) אמנם בתנור מתכות בין לבטל ממנו טומאה דלהבא או דלשעבר. סגי בנקב כמוציא אור (כפ"ה מי"א):

(ו) ונ"ל דלפמ"ש חז"ל (יומא כ"ג א') כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש וכו' מה"ט קראוהו לתנור זה עכנאי מדנקמו על ידו בר"א וברכוהו. והביאו כל טהרות שטיהר וטימאום. והכל עשו מנקמת ה' דאורייתא הוא דמרתחא בהו (כספ"ד דב"מ). ואין לתמוה הרי כמה וכמה מחלוקת היו בין התנאים הראשונים. ולא נקמו ממנו כל כך. ועקביא (עדיות פ"ה מ"ו). לא מפני שחלק עליהן ברכוהו רק מדקאמר דוגמא השקוהו וע"ש. והרי גם ר"א גדול בדורו היה. וכדמוכח ספ"ד מיתות. ואיך לא חששו לכבודו. יש לומר דכבר כתב בחידושי רמב"ן כפ"ד דב"מ דר"א שאני שהיה מחזיק במחלוקת. והורה בעירו נגד דעת הרבים. והתורה אמרה. אחרי רבים להטות. וכתב עוד שאילו היה בזמן הבית היה נידון כזקן ממרא. וכ"כ נמי נ"י ספ"ד דב"מ. ול"מ. היה נ"ל משום שנעשה אותות ומופתים בשמים ובארץ כדבריו חששו דלא לגררו כ"ע אבתרי'. עי"ז הוצרכו להדפו ולרודפו בשצף קצף כדי להודיע לכל דאעפ"כ אין פונים בכל זה. דאחר שהתורה אמרה. אחרי רבים להטות. א"כ השתא לא בשמים היא. אבל יש לתמוה איך אחר עבור שעת הכעס לא התירו לו נדרו מפני כבוד תורתו. וגם ר"א איך לא בא בעצמו לבקשם שיתירו לו. והרי מסתמא אחר שברכוהו לא היה מחזיק בדבריו. ואף שלא חזר בו מדבריו. דמימיו לא אמר דבר שלא שמע מרבותיו (כסוכה כ"ח א'. וזה דלא כנ"י בשם הרמב"ן הנ"ל שהיה ר"א אומר באותה מעשה כך נראה בעיני). ולפיכך לא היה יכול ללמד לתלמידיו באיפן אחר ממה שקבל מרבותיו. עכ"פ ח"ו לומר שהיה מורה למעשה כדבריו. ולעבור על דברי תורה שצותה אחרי רבים להטות. והגם שהוא עצמו מדשמע מרבים אפשר דהיה רשאי לעשות כדבריו (כעדיות פ"ה מ"ז) עכ"פ לאחרים ודאי לא היה מביא לידי חטא. ולא הורה נגד דעת רבים. וא"כ כיון שלא הורה לעשות מעשה כדבריו. אין בו חטא משפט מות (כסנהדרין פי"א מ"ב) ואיך ח"ו נוציא לעז על צדיק זה לומר שעשה שלא כתורה. וא"כ מה חרי אף הגדול הזה לבלי להתיר לו נדרו. ויש לומר. מדקיי"ל המנודה לנשיא מנודה לכל ישראל. והרי רשב"ג שהיה גיסו אף הוא היה מהמברכים והוא מת אחר אותו מעשה. וכדקאמר התם. ולפיכך אף דקיי"ל דכשמת המנדה באים ג' אחרים ומתירין (כיורה דעה של"ד) י"ל דאפ"ה נשיא שאני וחלקו אינו מופר (עי' מ"ק ט"ז א') וכן משמע מהך עובדא דחד צורבא מרבנן (מ"ק י"ג א') דאמרו לי' גברא רבא כר"י ליכא הכא דלשרי לך. והא דצוח ר' יהושע אחר גויעתו הותר הנדר הותר הנדר. ואיך יתירו חלק הנשיא רשב"ג. י"ל כיון דכל עיקר טעם דברכוהו היינו כי היכא דלא לגררו אבתריה. וכיון שאחר שנפטר מעולמו אזלה לי' חשש הברכה. בכה"ג יכול ב"ד לבטל דברי ב"ד חבירו. אפילו האחרון קטן מהראשון (כמ"ש בס"ד פ"א דעדיות סוף משנה ה') כ"כ וכ"ש שהיו יכולין להתיר נדר הנשיא. ומה"ט נמי לא סקלו ארונו (כעדיות פ"ה מ"ו) מדהותר הנדר:

(ז) והר"ב פי' דפטפוטי' הן הרגלים שעשה להכירה. וא"כ צ"ל שע"י הפטפוטין שעשה נסתם הנקב והפגם. וכן פי' באמת הר"ב. דאל"כ מהיכא תיתא נימא דע"י הרגלים שעשה תחת הכירה הנקובה. תחזור לכלל כלי לק"ט. נמצא דלפי פי' הרמב"ם שהבאנו ביכין. דהפטפוטין הן בראש הכירה. הא דהדר תנא ומפרש גם בכירה ניקב נפגם נסדק ולא אסתגי ליה במאי דכבר אמר וכן בכירה. היינו רק מדבא להשמיענו דין פטפוטין שהושיבן למעלה על שפת הכירה. דבתנור לא שמעינן רק דמוסיף שהוא סביב לכל ד' דפנות התנור מחשב כתנור חדש. להכי איצטרך לאשמועינן גבי כירה לעומתו בפטפוטין. אע"ג שאינן מקיפין כל ד' דפנות הכירה. אפ"ה נחשבי' ככירה חדשה. אבל סתימת נקבי הכירה ע"י הטפילה לא אצטריך תנא לאשמועינן דמהני. דפשיטא דכמו דמהני סתימתן ע"י טפילה בתנור. ה"נ מהני גבי כירה. אבל להר"ב הוא איפכא דאדרבא מוסיף בכירה לא איצטריך לאשמועינן תנא דנחשב ככירה חדשה. דפשיטא. מ"ש ממוסיף תנור. רק הא דנקט תו בכירה ניקב. נפגם נסדק. היינו לאשמועינן דין סתימת הנקבים ע"י הפטפוטין. דלא דמי לסתימת נקבי התנור ע"י טיפול שהוא על פני כולו. משא"כ סתימה ע"י פטפוטין הוא רק נקביו. וגם בהם לא תחב הטיט תוך הנקב. אלא שהפטפוט עובר ממעל להנקב. וקמ"ל דאפ"ה מחשב סתימה. אלא דק"ל לפי' הר"ב. דהרי בכל דוכתא משמעות מלת פגם גבי כלי. היינו שנשבר קצת משפתו. ורק בנשבר ונשרו מהכלי שוליים שלו נפחת קרי לה (כלקמן רפ"ז). וא"כ איך ע"י שעשה להכירים רגלים למטה. יסתם הפגם שנפגם שפת הכירה למעלה. ותו אי נימא נמי דפגם משמע למטה. א"כ היינו ניקב היינו נפגם. וצ"ע:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.