קרן אורה/נזיר/לו/ב

קרן אורה נזיר לו ב

דף ל"ו ע"ב

תוס' בד"ה וכזית בכא"פ דאורייתא כו'. וכ' דודאי מודה אביי בשיעור כזית בכא"פ בלא תערובות וכמתני' דכריתות אלא כשהוא מעורב ס"ד דאביי דלאו דאורייתא הוא ולפרש"י ז"ל דמיירי כשהוא מעורב ממש א"ש דס"ל לאביי דבטל הוא בהיתר אפי' איכא כזית בכא"פ אבל לפר"ת ז"ל דמיירי הכא כשהוא בעין ולא נתערב אלא נראה צף על המקפה א"כ היכי ס"ד דאביי שלא יצטרף בכא"פ כיון שהוא בעין בלא תערובות ולזה כתב וכיון דאפי' אם היה מלקט ואוכלו בעין לא היה מיחייב וכשיטתם דאין דרך אכילה כ"ש כשאוכלו עם המקפה כיון דאין ההיתר מצטרף. ודבריהם ז"ל מגומגמים ויש בהם חסרון אבל כוונתם כמ"ש ומטעם זה הוכרחו לסברתם דאינו לוקה אם ליקט האיסור ואכלו:

בא"ד ומ"מ קשה לרשב"ם כו' תיפוק ליה משום טעם כעיקר כיון דאפי' הטעם אינו מתבטל כ"ש הכא דהעיקר אינו מתבטל ותי' דלסברת אביי השתא בטעם כעיקר ג"כ לא יתחייב אלא אם אוכל לטעם כזית בבת אחת וכבר כתבתי לעיל לדקדק במה שנראה מדבריהם דלאביי אם אכל דבר המעורב בבת אחת מודה דחייב דלענ"ד צ"ע בכל שהוא חייב כשאוכלו בבת אחת ודאי חייב נמי בכא"פ וכיון דלאביי נמי אינו מתבטל ברוב היתר אם אוכלו בבת אחת מ"ט לא יצטרף גם אם אוכלו בכא"פ ונהי דבתערובת כזית בכא"פ י"ל כיון דא"א שיאכל בבת אחת כ"כ וכיון דא"א שיתחייב ע"י אכילתו בבת אחת פטור נמי כשאכלו בכא"פ. אבל היכא דיכול לאכול בבת אחת ובגוונא שכ' שהבליע כזית יין בשני זיתים פת כיון דאם אכלו בבת אחת חייב לא ידענא טעמא לפטור אם אכלו בכא"פ כיון דביטול לא שייך בהא וצ"ל דסברא בעלמא הוא דבתערובות צריך שיאכל בבת אחת דוקא אבל מלתא בלא טעמא הוא והתוס' ז"ל לקמן בד"ה שרה ענבים כתבו דאביי לא ידע השתא מברייתא דמוקי לה למשרת לטעם כעיקר עיי"ש:

וסלקא מסקנא הכא דהא דהשום והמקפה מיירי דאיכא כזית בכא"פ וקצת קשה על הרמב"ם ז"ל שלא ביאר זאת בפ"ח מהל' טומאת אוכלין אלא כתב למתניתין סתמא:

בד"ה א"ה אמאי פליגי רבנן עליה דר"א כו' ולדידיה ניחא דהא דמקפה אתי כר"א דדריש כל דהיתר מצטרף לאיסור אבל רבנן דלא דרשי כל פשיטא דפליגי אבל רב דימי דאמר דלוקה לר"י מסברא ולא אשכחן בזה דפליגי תנאי משמע מדבריהם ז"ל דהא דבעי אביי למימר דבכל האיסורין היתר מצטרף לאיסור היינו לר"א דאמר בחמץ היתר מצטרף ואין זה מובן דמחמץ היכי מצינן למילף לשאר איסורין דלמא שאני חמץ דחמיר ועוד דאביי לרב דימי הוא דקאמר הכי דאמר בשם ר' יוחנן חוץ מאיסורי נזיר לחוד אבל כוונתם ז"ל כמש"כ בפסחים דמנזיר לא שמעינן דהיתר מצטרף לאיסור אלא היכא דלא נפיש היתר וכגרסת הש"ס לקמן לר"א דמרבי בחמץ נמי דהיתר מצטרף וע"כ אתי אפי' היכא דנפיש היתר דאל"ה לא איצטריך קרא דמנזיר שמעינן וס"ל לאביי כיון דכבר שמעינן בכל האיסורין דהיתר מצטרף בק"ו מנזיר כיון דגלי רחמנא בחמץ לר"א דאפילו היכא דנפיש היתר מצטרף ה"ה בכל האיסורין וההיא דמקפה אתי כר"א דהיתר מצטרף אפילו היכא דנפיש היתרא והשתא א"ש נמי הא דפליגי רבנן בכותח כיון דלא דרשי כל לא שמעינן דהיתר מצטרף לאיסור היכא דנפיש היתרא. אלא דאכתי לא הוי צריכי לזה לאוקמי הא דמקפה כר"א לשיטתם דמיירי כשהוא בעין א"כ לא חשיב נפיש היתרא וכמו שכ' הרא"ש ז"ל שם בפ"ב דטבול יום דיכול לאכול מקצת מזה ומקצת מזה ע"ש:

ובעיקר סברת התוס' ז"ל דלר"א איתרבי בחמץ אפי' אי נפיש היתרא דלהיכא דלא נפיש היתרא מנזיר ילפינן א"כ מאי קאמר הש"ס לקמן דנזיר וחטאת הוי ב' כתובים ואמאי לא נימא ג"כ דקרא דחטאת אתי לאשמעינן אפי' היכא דנפיש היתרא ולא הוי ב' כתובים ויתבאר עוד בזה לקמן בשמעתין אי"ה:

אבל עוד כתבו התוס' ז"ל התם בפשיטות דאליבא דאביי ניחא הא דפליגי רבנן בכותח דע"כ לא בעי אביי למימר דהיתר מצטרף לאיסור בכל האיסורין אלא לר"ע דדריש משרת להיתר מצטרף לאיסור וילפינן שאר איסורין מנזיר אבל לרבנן דדרשי משרת לטעם כעיקר לא ס"ל כלל דהיתר מצטרף והיינו רבנן דכותח:

וי"ל עוד לפי מה שכתבתי לעיל בשם בעה"מ ז"ל דלרבנן איכא מיעוטא בחמץ דאין היתר מצטרף מדאימעיט מכרת ה"ה דאימעיט מלאו בלא"ה א"ש לאביי הא דפליגי רבנן בכותח דבחמץ איכא מיעוטא אבל לרב דימי דמשום כזית בכא"פ אתאן עלה ומסברא בעלמא א"כ גם גבי חמץ לא מסתבר למעוטי כזית בכא"פ אפי' מכרת ומ"ט פליגי רבנן עליה דר"א אבל כבר כתבתי דלפי מאי דס"ל לאביי השתא דבכל האיסורין היתר מצטרף ה"ה דבחמץ היתר מצטרף דאל"ה מנ"ל למילף מנזיר נילף מחמץ דאינו מצטרף ודו"ק:

בד"ה הנח לכותח הבבלי כו' ונראה דאי מתרמי הכי מודו דחייב אלא דבהכי לא איירי וא"א לומר כן לשיטת הראשונים ז"ל דהיכא דאיכא כזית בכא"פ לוקה על כזית ממנו וכמו שהביא הרא"ש ז"ל שיטת הר"ר חיים בפ' גיד הנשה דא"כ אכתי תיקשי אמאי פליגי רבנן עליה דר"א כיון דאיכא תערובת כזית בכא"פ. אלא אפי' לפרש"י ז"ל דבטלה דעתו אצל כל אדם ואין זו אכילה מ"מ לילקי עליה בכזית לכ"ע כיון דאיכא תערובת איסור כזית בכא"פ דהא סברת הר"ח כתב הרא"ש ז"ל דמסתבר דלא אתרבי טכ"ע אלא היכא דאיכא איסור כ"כ כזית בכא"פ וא"כ בכותח הא יש בו איסור כזית בכא"פ ומאי איכפת לן אם אין דרך לאוכלו כאחת וי"ל דע"כ לא כתב הר"ח ז"ל דלוקה בכזית מן התערובות אלא היכא דאיכא טעם ג"כ והיכא דאיכא ממשו של איסור כזית בכא"פ וטעמו ג"כ לוקה על כזית לחוד אבל הכא בכותח ע"כ צ"ל דלא הוי טעם גמור אלא קיוהא בעלמא וכמו שכתב הטור בא"ח סי' תמ"ב מש"ה אינו לוקה לרבנן אלא היכא דאכל כזית איסור בכדי אכילת פרס וכותח אין דרך אכילתו בכך ומש"ה פטרי רבנן. אלא דא"כ לא דמי הך אכילת פרס דאתמר גבי שום ושמן לאכ"פ דאתמר גבי כותח דגבי כותח אינו לוקה אלא באוכל כזית איסור בכא"פ וגבי שום ושמן לוקה בכזית מן התערובות לחוד כל שיש כזית איסור בכא"פ דהתם ודאי איכא טעם שום ושמן במקפה. ועוד דא"כ מאי פריך אביי אמאי פליגי רבנן עליה דר"א בכותח דלמא דוקא בשום הוא דקאמר רב דימי דכזית בכא"פ דאורייתא משום דאיכא נמי טעמא וטעם כעיקר אבל בכותח דליכא טעמא דלמא מודה רב דימי דכזית בכא"פ לאו דאורייתא דכיון דליכא טעמא מיבטיל בטיל:

בד"ה אית ספרים דגרסי כו' כאן שינו בדבריהם דאביי מוקי הך דמקפה כר"א וכמו שכתבתי לעיל בכוונת דבריהם והקשו אמאי לא משני הכא דאתיא כרבנן דפליגי בכותח וס"ל דאין היתר מצטרף היכא דנפיש היתרא ותי' דלא ניחא ליה לאפלוגי תרי ברייתא וכן הגיה הא"מ ז"ל' ואין זה מובן דהא דשום ומקפה מתני' היא בטבול יום והך דמדוכה ברייתא היא ואמאי לא ניחא ליה לאוקמי הא כר"א הא כרבנן ומ"ש דהך דשתי קופות לקמן משני הכא דאיירי בנפישי חולין אע"ג דשניהם מיירי מענין אחד הך דמדוכה והך דקופה ובהני תרתי דמדוכה ומקפה דלא מיירי כלל מענין אחד לא ניחא ליה לאפלוגי ונראה דלשיטה זו לא גרסינן הך קושיא דאלא מאי כו' לא בכותח ולא במקפה וכי משני בתר הכי בקופה דלאביי ניחא משום דנפישי חולין הך שינויא קאי נמי אכותח ומדוכה וכן משמע מדברי התוס' ז"ל בפסחים שם ועיין מהרש"א ז"ל שם אבל דבריהם הכא שכתבו לקיים גירסא זו ע"ד שיטה זו אינו מובן וכמש"כ ולקמן בד"ה שתי קופות יבואר בדבריהם שיטה אחרת:

בד"ה שתי קופות כו' והקשו דא"כ דלא אמרינן היתר מצטרף לאיסור לאביי אלא כשהאיסור שוה עם ההיתר א"כ הא בכותח נפיש היתרא ע"כ כוונת קושיתם ז"ל דא"כ מ"ט דר"א דאמר דהיתר מצטרף לאיסור בכותח הא נפיש היתרא ודבריהם אלו הם שיטה אחרת דלא כמש"כ לעיל דלר"א לא איכפת לן אפי' נפיש היתרא מצטרף אלא דהשתא ס"ל דלכ"ע לא מצרפינן היכא דנפיש היתרא ולזה הקשו מ"ט דר"א בכותח ועוד הקשו במדוכה דפריך אלא מאי. לישני נמי הכי ותי' דבמקום שיש נותן טעם כמו כותח ומדוכה אז ההיתר מצטרף אע"פ שהוא רבה משא"כ בב' קופות שאינו בנותן טעם היכא דנפיש היתרא ודאי בטיל האיסור והא דלא הקשו הכא ממקפה דאמר אביי דהיתר מצטרף והא נפיש היתרא וי"ל דניחא להו במקפה לשיטתם דמיירי כשהוא בעין וכמש"כ לעיל דלא שייך בזה נפיש היתרא אבל עיקר סברתם לחלק בין מין בשאינו מיגו דאיכא נותן טעם דבזה מצטרף ההיתר. אע"פ שרבה על האיסור ובין מב"מ ואין בו נתינת טעם דאינו מצטרף אלא כשההיתר שוה לאיסור צ"ע מנ"ל חילוק זה כיון דלא ס"ל השתא טכ"ע לחייב על ההיתר לחוד וא"כ מ"ש דבמין בשא"מ אין האיסור מתבטל אפי' ברוב היתר ובמין במינו בטל ההיתר וצ"ל דהתוס' אזלי בזה לשיטת דבריהם לעיל דאביי נמי ס"ל טכ"ע אלא דלא מחייב דוקא אם אוכל כזית טעם בבת אחת אבל אינו בטל ברוב היתר וכיון דלא בטיל מצטרף נמי ההיתר אע"פ שהוא הרוב והר"ש ז"ל שם בטבול יום לא ניחא ליה לאוקמיה הך דקופות במין במינו דא"כ מאי פריך לרב דימי הא מב"מ לכ"ע בטיל ברוב וכזית בכא"פ לאו דאורייתא וכמו שהקשו התוס' ז"ל לקמן וחילק שם במין בשאינו מינו דאם העירוב הוא דרך נתינת טעם כמו כותח ומקפה ומדוכה מצטרף אפי' רוב היתר אבל קופות אע"ג דהוי מין בשאינו מינו כגון קמח שעורים עם קמח חטים דאין בעירוב נתינת טעם אינו מצטרף ברוב היתר וי"ל עוד דאפי' אי נימא דלא ס"ל לאביי טכ"ע השתא מ"מ מסברא בעלמא משמע ליה לחלק דבמין במינו דאין בו נתינת טעם בעינן שלא יהיה רוב היתר אבל במין בשאינו מינו דאיכא נתינת טעם מצטרף אפי' ברוב היתר דהכי משמע מריבויא דמשרת דמרבינן מיניה סתמא שאם שרה פתו ביין חייב ודוחק הוא לומר דקרא לא מיירי אלא בשוין וגם זה לא מסתבר שיצטרף לעולם אפי' משהו איסור בהיתר דא"כ מצינו דברים שאסורים במשהו מה"ת וכמו שכתב המלחמות ז"ל בפסחים אלא מסתברא דכל שיש בו נתינת טעם מצטרף היתר לאיסור ולפ"ז הא דאיצטריך קרא לטכ"ע ע"כ לאו לאשמעינן דלא בטיל דכבר שמעינן לה דלא בטיל מהא דמרבינן דהיתר מצטרף לאיסור ולא איצטריך קרא אלא לאשמעינן דטעמו של איסור כממשו הוא וכמו שהארכתי לעיל בזה אבל אם התערובות הוא בלא נתינת טעם מסתברא דאינו מצטרף אלא היכא דלא נפיש היתרא ולאו משום דבטיל בנפיש היתרא דהא איירינן הכא במין בשאינו מינו וכמו שכתב הר"ש ז"ל ועוד דכבר כתבתי לעיל שיטת הר"ש ז"ל במסקנא שם דאפילו מין במינו לא בטיל וכזית בכא"פ דאורייתא גם במין במינו ואפ"ה אין ההיתר מצטרף היכא דאיכא רוב היתר כיון דלא נתן האיסור טעם בהיתר ולפי שיטה זו צ"ל הא דניחא לאביי מאי דפליגי רבנן בכותח היינו משום דאביי לא אמר אלא לר"ע דהיתר מצטרף אבל רבנן פליגי עליה וכ"כ הר"ש ז"ל שם וכ"כ רש"י ז"ל הכא לחלק בין תבלין דעבידי לטעמא להך דקופה אלא דמש"כ דתבלין משום דעבידי לטעמא לא בטלי אין זה מוכרח דזה מדרבנן הוא ולא היה צריך לזה אלא משום דיש באלו נתינת טעם וכמו שכתבו התוס' ז"ל:

ולשיטת התוס' פסחים וכמבואר מדבריהם לעיל ג"כ ע"ד זה דלר"ע בכל גוונא אינו מצטרף ההיתר אלא אי לא נפיש היתרא אפילו היכא דאיכא נתינת טעם ע"כ צ"ל דלא ס"ל לאביי השתא כלל הא דטעם כעיקר ומין בשאינו מינו נמי בטיל ברוב מה"ת ומש"ה אינו מצטרף אי נפיש היתרא דאל"כ מנ"ל דריבויא דמשרת מיירי דוקא בלא נפיש היתרא כיון דלא בטיל ברוב וי"ל דמ"מ כל שהוא רוב היתר לא מסתבר שיצטרף לאיסור המועט לחייב מלקות וכן נראין הדברים דאטו אם אכל איסור חלק אחד מס' בכזית ונ"ט חלקי היתר יצטרפו לחייבו מלקות אתמהה וכן נראה מהא דזעירי דיליף בשאור דהיתר מצטרף מהא דתני בברייתא חצי מנין דהיינו חצי זית שאור וחצי מצה לשיטת רש"י ז"ל משמע דלא מצרפינן להיתר אלא בשוין אלא דיש לדקדק הא קיי"ל דא"א לצמצם וא"כ בשוין נמי אמאי חייב מלקות דלמא ההיתר רוב הוא ואין כאן צירוף ואי בדאיכא רובא איסור א"כ ממילא בטל ההיתר ברוב ולא איצטריך קרא לזה וי"ל דאפילו ברוב איסור איצטריך קרא לצרף ההיתר דאפילו אם ההיתר בטל מ"מ אינו נהפך לאיסור לחייב עליו מלקות דמ"מ היתרא הוא היכא דאיתיה ועוד יתבאר בזה לקמן בסוף שמעתין גבי חטאת דמוקמינן לה לדידן נמי להיתר מצטרף לאיסור:

בא"ד וא"ת א"כ מה אנו צריכין שאני אומר תיפוק ליה דגם אם נפלה תרומה לתוך חולין בטילה ברוב עכ"ל הדבר תמוה דנהי דמה"ת בטיל ברוב אבל מדרבנן בעינן אחד ומאה. וע"כ לא שרינן לה אלא משום שאני אומר אפילו היכא דאיכא רוב היתר בין אי תרומה בזה"ז דאורייתא או דרבנן והיכא דאין כאן רוב היתר הוא דאיכא נפ"מ דאי תרומה דאורייתא לא שרינן בשאני אומר כיון דספק דאורייתא הוא ואי תרומה דרבנן אפילו בדליכא רוב היתר תלינן לקולא שאני אומר כו':

בד"ה אלא לדידך כו' תימא למאי דאוקמא לפרש במין במינו א"כ מאי פריך לרב דימי כו' וכבר כתבתי דברי הר"ש ז"ל דגבי מין במינו ג"כ כזית בכא"פ דאורייתא וכ' עוד דהכא מיירי גם בשאינו מינו כגון חטין ושעורים וכן כתבו התוס' ז"ל בפסחים אלא דיש לדקדק לפ"ז אביי דניחא ליה היכא דנפישי חולין דאין ההיתר מצטרף הא אפילו אי נפיש היתרא תיקשי נמי לאביי כיון דלא בטיל ברוב א"כ איכא איסורא דאורייתא שמא יאכל ג' זיתים כאחת דאיכא כזית איסור וחייב כמש"כ התוס' ז"ל לעיל ומסתמא דגמ' משמע דסגי בנפישי חולין מעט כל שהוא רוב נגד האיסור וכן יקשה גם למאי שכתבו התוס' ז"ל לחלק דכזית בכדי אכילת פרס חמיר ואפילו במין במינו היה להם להחמיר דאם היה ניכר היה חייב עליו מה"ת מה שאין כן בהיתר מצטרף לאיסור דאפילו אם היה ניכר אין רוב היתר מצטרף והרי לאביי איכא נמי למיחש לכזית איסור דאורייתא וכו' ועיין מהרש"א ז"ל בפסחים שם שכתב דהא דנפישי חולין הכא משמע אפילו נפישי משהו וליכא אפילו חד בתרי ודבריו ז"ל נפלאים שם כמו שהגיהו עליו שם דחד בתרי לאו דוקא ועוד דהא דלא אמרינן בנפישי חולין דהיתר מצטרף לאיסור הוא ג"כ מטעם ביטול האיסור וכמש"כ התוס' ז"ל:

והקשה בש"מ אי נימא דהך דקופה מיירי במין בשאינו מינו א"כ תיקשי לר"ל דאפילו בדרבנן בעי רביה והכא במין בשאינו מינו לא מהני רביה כיון דאיכא כזית בכא"פ ומ"ט אמרינן שאני אומר ואי מקילינן ע"י רביה מ"ט אסור בלא רביה ותירץ דמ"מ בלא רביה לא מקילינן וכן מוכח מהא דמדוכה דהוי מין בשאינו מינו ואפ"ה אמרינן שאני אומר וכ' עוד שם דבמדוכה אפשר דר"ל נמי לא בעי רביה כיון דתרומת תבלין בכ"מ דרבנן משא"כ תרומה בזה"ז דבזמן הבית מה"ת יש לומר דאפילו רביה לא מהני לר"ל במין בשאינו מינו ולא משמע הכי ביבמות שם בפ' הערל דפריך התם ור"י לא בעי רביה מנטל סאה ונתן סאה דבעינן עד רובו והא שאובין דרבנן משמע דלר"ל ניחא ולפי הנ"ל הא לר"ל ג"כ לא בעינן רביה בדבר שאין לו עיקר מה"ת. והיה אפשר לומר דממדוכה לא תיקשי לר"ל דלכאורה מאי פריך הש"ס ואי כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרינן שאני אומר דלמא מיירי דליכא כזית בכא"פ אלא דלר"י דאמר ח"ש אסור מה"ת א"כ כיון דכזית בכא"פ דאורייתא והאיסור לא בטיל א"כ אפילו יותר מכדי א"פ איכא איסור דאורייתא דעכ"פ ח"ש איכא וכמו שכתב הר"ן ז"ל בפ' גיד הנשה אבל לר"ל דס"ל ח"ש מותר מה"ת יש לומר דמיירי דליכא כזית בכא"פ דתו ליכא איסור דאורייתא והרמב"ם ז"ל לא כתב בהלכותיו לההיא דמדוכה וי"ל דסמך על ההיא דקופה כיון דאפילו לא רבו אמרינן שאני אומר כיון דבזה"ז תרומה דרבנן ה"ה במין שאינו מינו דאמרינן שאני אומר במידי דרבנן ועי' בתוס' יבמות שם שכתבו דהא דלא פריך שם לר"י ממשנה דתרומה משום דבנפילה אחת דלא אתחזק איסורא אפשר ר"ל נמי מודה דלא בעינן רביה אבל בירושלמי שם איתא דאדינא דמתני' שם אמר ר"ל והוא שרבו חולין על התרומה ועוד דהכא מא"ל אמאי לא פריך אביי לרב ממתניתין והר"ש ז"ל שם בפ"ז דתרומות כתב דלא פריך אלא מברייתא דאמרינן תרי שאני אומר משמע דבחד שאני אומר כמו במתניתין ניחא ליה לאביי גם אי כזית בכא"פ דאורייתא ואין זה מובן דהא ספיקא דאורייתא היא והיכי מקילינן בזה ולפי מש"כ התוס' ז"ל דהכא מיירי במין במינו ומשום גזירה אטו שאינו מינו הוא דפריך א"ש דבחד שאני אומר מודה אביי דלא גזרינן וא"ש בזה דברי הש"ע ביו"ד סי' קי"א שכתב דבמין במינו גם באיסור תורה סגי ברובא ומדברי הש"ס הכא לפי' התוספות ז"ל משמע דאפילו מין במינו לא מהני רובא באיסור תורה ולפי הנ"ל ניחא דמיירי התם בחד שאני אומר ע"ש בסעיף ד' אבל הר"ש ז"ל בטבול יום לא ס"ל כדברי התוס' ז"ל הכא אלא מוקי לה במין בשאינו מינו או במינו ג"כ כזית בכא"פ דאורייתא א"כ היכי מצינן להקל בחד שאני אומר בספיקא דאורייתא ולכאורה יש לומר בזה דאפילו במין בשאינו מינו שייך בזה ביטול מה"ת דהא ליתא נתינת טעם בתערובות והוי כמו יבש ביבש דבטיל מה"ת אפילו במין בשאינו מינו וכמו שכתבו הראשונים ז"ל ונהי דקמח מיקרי לח בלח וכמו שכתב הש"ך ז"ל להוכיח מדברי התוס' ז"ל בפסחים מ"מ כיון דאין נתינת טעם בתערובות לא הוי עדיף מיבש ביבש דהא טעמא דיבש ביבש בטל באינו מינו היינו משום דלא אמרה תורה דלא ליבטיל אלא בנותן טעם אבל לא ביבש וא"כ ה"ה קמח בקמח כיון דליכא נתינת טעם ליבטיל אלא דז"א אלא להנך דס"ל טכ"ע דאורייתא בלא אכילת פרס או אפילו לשיטת הר"ח דבעינן כזית בכא"פ מ"מ כיון דלקי אכזית מתערובות ש"מ דלא אסרה תורה אלא היכא דאיכא טעמא אבל לא ביבש ביבש דליכא טעמא אבל לשיטת הרמב"ם ז"ל דכזית בכא"פ אסרה תורה היינו מן האיסור עצמו ואמרה תורה דאין האיסור בטל א"כ אפי' יבש ביבש מנ"ל דהאיסור בטל מה"ת במין בשאינו מינו. הן אמת דמלשון הרמב"ם ז"ל בפט"ו מהל' מא"ס ובפ"א מהל' חו"מ משמע דאיסור כזית בכא"פ ד"ת הוא בתערובות בנתינת טעם כמבואר שם הלכות אלו בפרט אבל צ"ע מנ"ל הא דבעינן תרתי ואולי דמשמעות המקראות דמרבינן מינייהו כזית בכא"פ הכי הוא כמו משרת וכן כל מחמצת דכתיב גבי חמץ:

והיה נראה לומר בזה דאפילו אי נימא דבלא נתינת טעם ג"כ אסור כזית בכא"פ משום דכללא דמלתא דהאיסור לא בטיל במין בשאינו מינו וכן משמע מדברי הר"ן ז"ל שכ' דביותר מכזית בכא"פ ג"כ אסור מה"ת משום חצי שיעור ש"מ דלאו משום צירוף הטעם הוא דהוי כזית בכא"פ מה"ת דאי משום צירוף נתינת טעם מנ"ל דאסרה תורה ביותר מכזית בכא"פ דלמא לא אסרה תורה אלא בצירוף טעם מעליא מכזית בכא"פ אבל לא בפחות וכ"ת א"כ אפי' ביותר מס' יאסר ד"ת דהא עכ"פ איכא ח"ש ז"א דהיכא דלא טעים טעמא דאיסורא בשעת אכילתו הוי כמין במינו דלא אסרה תורה אפי' בכזית בכא"פ וכמ"ש לעיל בשיטת הרמב"ם ז"ל ע"ש. מ"מ היכא דנתערב יבש ביבש חתיכה בחתיכות וכ"א ניכר לעצמו מותר לאכול מה"ת כ"א לעצמו דכל דפריש מרובא פריש ותלינן דהיתרא אכיל ולא משום דבטיל האיסור לגמרי ודברים אלו עמוקים ורחבים מני ים וכבר האריכו בזה הראשונים והאחרונים ז"ל ואני לא כתבתי אלא לביאורא דשמעתין ועיין תוס' פרק גיד הנשה דף צ"ט שהקשו מהא דב' קופות הא טכ"ע דאורייתא ע"ש מש"כ לתרץ דמיירי במין במינו וכדבריהם כאן ולא ידעתי אמאי לא הקשו מהא דמדוכה דוודאי משמע דאיירי במין בשאינו מינו וכמ"ש התוס' ז"ל הכא. וכבר הקשו ז"ל הכא בשמעתין לעיל בד"ה וכזית בכא"פ כו' הך קושיא ותירצו כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף