קרן אורה/נזיר/לז/א

קרן אורה נזיר לז א

דף ל"ז ע"א

גמ' וממאי דלמא הוא דאיכא כזית בעינא וכ"ת מאי למימרא לאפוקי מת"ק כו' וכתבו התוס' ז"ל בד"ה וכ"ת כו' דאי טעם כעיקר אתי לאשמעינן בשאר איסורין נמי ואין זה מובן דלאו דוקא הוא כיון דעיקר קרא בנזיר כתיב ריבויא דמשרת להכי אשמעינן ר"ע הכא להאי דינא ובפסחים שם קאמר הש"ס הכי מאי למימרא דלמא קמ"ל דאפי' ע"י תערובות וצריך לדקדק חילוף הסוגיות בזה ונראה דסוגיא דשמעתין ס"ל דע"י תערובות לא איצטריך לאשמעינן דיין הנבלע בפת לאו טעמא הוא אלא ממש ופשיטא דאסור להכי קאמר דאתי לאפוקי מת"ק דאמר עד שישתה רביעית ואע"ג דשיטת התוס' ז"ל לקמן דבאכילה לא פליגי ולכ"ע בכזית מ"מ לא עדיף יין שנבלע בפת כאילו היה בעין דלת"ק דוקא ברביעית ה"נ לת"ק בעינן לצרף כדי רביעית וע"כ צ"ל כן דהא עיקר פלוגתא דת"ק ור"ע לא שמעינן אלא מהא דאמר ר"ע דסגי בכזית אלמא דכשתיה חשבינן לה ולת"ק בעינן כדי רביעית דוקא אבל ר"ע דברייתא דמיירי בהיתר מצטרף לאיסור יש לומר דלרבנן נמי סגי בכזית כיון דע"י צירוף היתר היינו הפת הוא דמחייב גם היין בכלל אכילה הוא וגם זה אינו נראה אלא לרבנן צריך כדי שיעור רביעית כיון דהאיסור הוא יין דשיעורו ברביעית נהי דמצרפינן ליה היתרא מ"מ אינו חייב אלא כשיעורו ובפסחים לא ניחא ליה להש"ס למימר דאשמעינן דסגי בכזית דא"כ לישמעינן ביין לחודיה מאי איריא דקאמר בשרה פתו ביין להכי קאמר דרבותא אחריתי קמ"ל אע"ג דע"י תערובות וכן הוא לשיטת הרמב"ם ז"ל דאיצטריך קרא לכזית בכא"פ אע"ג דממשו של איסור מעורב ולישנא דלצרף כזית היינו לצרפו בכא"פ ועיין תוס' פסחים שם בד"ה ודלמא מיין לחודיה ע"ש ומסיק דמברייתא שמעינן דלר"ע היתר מצטרף לאיסור דאמר מפת ומיין ופרש"י ז"ל שם בפסחים ורבנן פליגי עליה והיינו היכא דלא פשט הטעם בכל הפת דאי פשט בכל הפת לא הוו פליגי רבנן דטעם כעיקר וכן מבואר בש"מ בשמעתין בשם הרא"ש ז"ל כשיטה זו דהיכא דאיכא טעם אין זה בכלל היתר מצטרף לאיסור אלא הכל נעשה איסור וכבר כתבתי בזה בפתיחת הדברים ולפ"ז קשה מאי קאמר הש"ס דלמא דאיכא כזית יין בעינא הא בפחות מכזית סגי אלא דפשט הטעם בכזית פת וחייב משום טכ"ע ואין לומר דבכה"ג חשיב בכלל אכילה ולא הוי פליגי רבנן ואמרי דבעי רביעית דז"א דאטו מה שנאסר מפני הטעם עדיף ממה שנאסר מפני ממשו והיכא דנבלע כזית יין בפת ס"ל לרבנן דבעי רביעית ואם לא נבלע אלא חצי זית בכזית פת לא בעינן אלא כזית וי"ל דא"א לאוקמי להא דר"ע משום טעם כעיקר דא"כ לא שייך לישנא דכדי לצרף כזית ואיזה צירוף שייך הכא כיון דהפת עצמו נעשה איסור. אלא ודאי בעי ר"ע צירוף מיין לחודיה אלא דאכתי תיקשי לשיטת רש"י ז"ל למה ליה לר"ע לצרף כזית מיין לחודיה הא אפי' ליכא כזית מיין אלא שפשט הטעם בכזית פת נמי ליחייב משום טכ"ע וע"כ משמע מזה כשיטת הראשונים ז"ל דאין ההיתר נעשה איסור ע"י טעם אלא צריך שיהיה טעם מכזית איסור ונראה דבזה נמי תליא מחלוקת אחריתא אי יין שנבלע בפת בכלל טעמו של איסור הוא או ממשו דלשיטת רש"י ז"ל דאפילו חצי זית יין שנתן טעם בכזית פת חייב שפיר מיקרי טעמו ולא ממשו דהא ליכא ממשו של איסור אלא חצי זית ואפ"ה חייב משום טעמו בכזית אבל להך שיטתא דבעינן שיהיה טעם מכזית איסור א"כ יין שנבלע בפת ודאי לאו טעם מיקרי אלא ממשו של איסור וכי איצטריך קרא לטעם בעלמא כמו שרה ענבים במים וכבר כתבתי בזה ועוד יתבאר בשמעתין לקמן. ובירושלמי בשמעתין איתא על הא דר"ע דמתני' אם יש בו כדי לצרף כזית חייב אמר ר' חנינא והוא דשרייה בכזית יין ופי' הפ"מ דאתי לאשמעינן דוקא יין ולא מזוג ואין זה נראה דמזוג מאן דכר שמיה והתם לקמן מלתא אחריתא היא במזוג שם ונראה יותר דר"ח אתי לאשמעינן דדוקא אם שרה אותו בכזית יין וכדאמרינן הכא לתנא דמתניתין דלמא איכא כזית יין:

תוס' בד"ה טכ"ע מנ"ל כו' דטפי מסתבר לאוקמי לטכ"ע כיון דיש באיסור עצמו כזית אלא שאינו בעין. הוכפלו דבריהם ז"ל כאן דטכ"ע לשיטתם הוא נזיר ששרה פתו ביין כיון שאינו בעין לא חשיב אלא טעם וכבר דקדקתי לעיל א"כ רבנן דילפי ממשרת טכ"ע אמאי שינו ונקטו במלתייהו ענבים ששרה אותן במים ולא נקטי להך דר"ע גופא שרה פתו ביין וי"ל דמשמע להו הכי מדבעי למילף מבשר בחלב לאו טעם בעלמא הוא ואסור וסתמא דגמרא משמע דבין בבשר בין בחלב אין אסורין אלא משום טעם בעלמא וכמו שכתב רש"י ז"ל בע"ז גבי הא דאמר ר"י טעמו ולא ממשו ע"ש והתוס' ז"ל כתבו שם דכשאוכל הבשר הרי הוא אוכל ממשו של איסור כדאיתא פרק כל הבשר דף ק"ח משמע מדבריהם לחלק בין חלב שנבלע בבשר דהוי כממש והא דאמרינן הכא דבשר וחלב הוא טעמו ולא ממשו היינו החלב שאין בו אלא טעם בשר וכן כ' המפרשים בכוונת דבריהם אבל לשונם לא משמע הכי' מש"כ דכשאוכל הבשר הוא אוכל ממשו של איסור ומאי אריא כשאוכל הבשר הא בכל איסורין כן כמו יין שנבלע בפת גם מש"כ כדאיתא פרק כל הבשר דף ק"ח לא מצאתי שם מבואר כן ואדרבה הש"ס קרי לה התם טעמו ולא ממשו ועיין מעדני יו"ט פרק גיד הנשה ובב"י סי' צ"ח אבל לפי מש"כ לעיל נראה דשפיר מיקרי טעמו ולא ממשו בין הבשר בין החלב כיון דנאסר הבשר אפי' במעט חלב כדתנן התם במתניתין ע"כ היינו משום דטעם החלב יש בכל החתיכה דאי משום ממשו של החלב ליבטל בחתיכת הבשר וע"כ עיקר איסורו מפני פשיטת טעמו לחוד אבל בעלמא כגון נזיר ששרה פתו ביין דמחייב על כזית היין שנבלע בו שפיר הוי טעמו וממשו. והיינו דאמר אביי התם אמתניתין דטיפת חלב ש"מ דטעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי לאו דאורייתא מנ"ל דבעינן נתינת טעם בבשר בחלב דילמא אפילו לא נתנה טעם נמי אסור אלא דיש לדקדק התם בהא דמסיק אביי דאי דרבנן מבשר בחלב מ"ט לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש הוא אפילו בלא נתינת טעם נמי לדידיה דלא ס"ל הך דדרך בישול אסרה תורה בלא"ה היכי מצינן למילף מבשר בחלב דטעמו ולא ממשו דאורייתא מנ"ל דבעינן בבשר בחלב נתינת טעם דילמא אפילו בלא נתינת טעם אסרה תורה והיה נראה ליישב בזה פירש"י ז"ל התם שכתב דלאביי חידוש הוא דכל חד לחודיה שרי והקשו התוס' ז"ל התם דהא מסקינן הכא ובפסחים דזה לאו חידושא הוא ומידי דהוי אכלאים כו' אבל לפי הנ"ל ניחא דוודאי לרבא דיליף מדרך בישול דבעינן נתינת טעם שפיר מצינן למילף בעלמא מבשר בחלב ולא מצי למימר דחידוש הוא באיסורים משום דכל חד לחודיה שרי דאשכחן איסור כה"ג בכלאים אבל לאביי דלא יליף דרך בישול שפיר קאמר דאי מדרבנן דלית לן קרא אחרינא ומבשר בחלב ליכא למילף דחידוש הוא כיון דכל חד לחודיה שרי ומנ"ל דבעינן נתינת טעם אדרבה מידי דהוי אכלאים דנאסר בתערובות כ"ש וה"נ בבשר בחלב אלא ש"מ דטעמו ולא ממשו דאורייתא בעלמא מקרא אחרינא ממשרת או מגיעולי עובדי כוכבים ושפיר ילפינן מינה לבשר בחלב דלא נאסר ג"כ אלא בנתינת טעם ולא בכ"ש ויתיישב בזה קושית התוס' בפסחים שם בד"ה ורבנן תימא לרשב"א כו' לאביי למה להו לרבנן למילף בק"ו מנזיר נילף מבשר בחלב כיון דס"ל דלאו חידוש הוא ולפי הנ"ל ניחא דאביי נמי ס"ל דמבשר בחלב לא גמרינן כיון דלא כתיב גביה נתינת טעם י"ל דחידוש הוא כמו כלאים ובתערובות כ"ש נאסר והא דקאמר ש"מ טעמו ולא ממשו דאורייתא היינו מעלמא וכיון דבעלמא דאורייתא ממילא אמרינן דבשר בחלב ג"כ לא נאסר אלא בטעמא כן היה נראה נכון אבל לא משמע כן מד' רש"י ז"ל שם בד"ה אי חידוש הוא כו' שכתב שם אלא לאו חידוש הוא דאהכי קפיד רחמנא ומידי דהוי אכלאים והא דלא נאסר אלא בנתינת טעם ילפינן מזרוע בשילה כיון דלאו חידוש הוא משמע מדבריו דלמסקנא ס"ל לאביי דלאו חידוש הוא אלא דאכתי קשיא ליה נהי דלאו חידוש הוא דומיא דכלאים אכתי מנ"ל דאינו נאסר אלא בנתינת טעם דילמא אפילו בכ"ש דומיא דכלאים להכי כתב כיון דלאו חידוש הוא ילפינן מזרוע בשלה אבל אין זה מוכרח חדא דילפותא מזרוע בשלה אינה אלא אסמכתא וכמש"כ התוס' ז"ל בפ' גיד הנשה ועוד כיון דהא דלאו חידוש הוא היינו משום דהוי דומיא דכלאים אכתי מנ"ל דטעם כעיקר ואינו נאסר אלא בנתינת טעם דילמא אפילו בתערובות כ"ש דומיא דכלאים וצ"ע:

גמ' יליף מבשר בחלב. אין לדקדק מכאן כשיטת רש"י בפסחים דהיכא דאיכא טעמא אפילו ליכא טעם של כזית של איסור אפ"ה לוקה דההיתר נמי נעשה איסור מדבעינן למילף מבשר בחלב ובבשר בחלב הדין כן דכל שיש טעם הבשר בחלב או חלב בבשר לוקה על כל כזית ז"א דאנן לא ילפינן אלא דטעמו ג"כ אסור אע"ג דלאו ממשו הוא ומ"מ כל חד כדיניה בשר בחלב דתרווייהו איסורי נינהו כל שיש באחד מהם טעם מחבירו שניהם אסורין ולוקה על כל כזית. אבל בשאר איסורין דההיתר עצמו נשאר היתר ואינו נאסר אלא מפני תערובות טעם האיסור שבו אינו לוקה על כזית מן התערובות כיון דאין בו טעם כזית מן האיסור לחוד דהא לא אמרינן אלא טעם כעיקר אבל לא שיהיה הטעם עדיף מעיקרו דאילו היה חצי זית בעין לא היה לוקה ואם נתפשט טעמו בתערובות ילקה זו לא שמענו ואין זה אלא בכלל היתר מצטרף לאיסור וכמש"כ לעיל בזה:

והתוס' ז"ל בד"ה טכ"ע מנ"ל הקשו ודילמא לית ליה לר"ע טכ"ע ולכאורה דבריהם ז"ל סותרים זא"ז דהא כתבו לעיל בד"ה וכ"ת דיין שנבלע בפת חשיב טכ"ע וא"כ היכי מצינן למימר דר"ע לית ליה טכ"ע דא"כ אמאי חייב לר"ע כלל דהא אין כאן איסור כלל כיון דלא ס"ל טכ"ע אבל לפמ"ש ניחא דע"כ לא כתבו דזה חשיב טעם בעלמא אלא אם אין היתר מצטרף לאיסור א"כ האיסור כטעם בעלמא כיון דאינו בעין ומובלע בהיתר. אבל לר"ע דס"ל דהיתר מצטרף לאיסור אליביה חשיב שפיר ממשו של איסור והאיסור וההיתר בכלל האיסור ונראה דזה הוא כוונתם ג"כ במש"כ בע"א שם דכשאוכל הבשר הוא אוכל ממשו של איסור והן הן הדברים שכ' דנהי דיין שנבלע בפת היתר חשיב טעמו ולא ממשו דאינו בעין ומובלע בהיתר אבל זה לא שייך בבשר בחלב דהבשר ג"כ איסור ושניהם כא' הם ממשו של איסור להכי פי' כגון חלב שנימוח בקדירה דזה שפיר חשיב טעמו ולא ממשו כיון שנבלע בהיתר ואין צריך לחלק ולומר דדווקא חלב שנימוח דנשתנה מטבעו שהוא בעין כאשר ראיתי לקצת מפרשים אלא נראה כמש"כ וכבר נודע מחלוקת הראשונים ז"ל בדין חנ"נ בשאר איסורין וי"ל דתליא בהך מחלוקת אי טכ"ע נעשה גם ההיתר איסור א"כ אפשר לומר בשאר איסורין ג"כ נ"נ אבל אי בעינן כזית מטעם האיסור אין ההיתר בכלל האיסור ולא נעשה נבילה והדברים ארוכים בזה בד' הראשונים והאחרונים ואין כאן מקומן:

גמ' דאי תרי להו כולי יומא בחלבא שרי כו' יש לדקדק דהא אליבא דר"י קיימינן הכא ור"י הא ס"ל בפ' כל הבשר דכבוש אינו כמבושל כדאמר רבין משמיה וא"כ מאי חידושיה דבכבוש שרי ועי' בד' הרא"ש פ' בתרא דע"ז דיליף מהכא דין כבוש מעל"ע ונהי דאמר אביי התם דהא דרבין ליתא היינו במליח דהרי הוא כרותח אבל בכבוש אפשר דאיתא להא דרבין וי"ל דס"ל להש"ס דבכבוש ג"כ ליתא להא דרבין אבל מלשון התוס' ז"ל בפ' כל הבשר דף ק"ח בד"ה דחידוש הוא משמע דלא צריכינן למימר בהא דכבוש הרי הוא כמבושל אלא מסברא בעלמא ידעינן דבחלב נבלע בבשר ע"י שרייה אע"ג דצונן הוא דהחלב צלול והבשר שוהה בתוכו ולמה להו להאריך כ"כ אי נימא דכבוש הרי הוא כמבושל הרי בכל הנכבשים אמרינן דהרי הוא כמבושל ומאי חידשו כאן אלא נראה דאתי לאשמעינן אפילו אם אינו כמבושל מ"מ נבלע בבשר כיון דהחלב צלול והבשר רך אבל לא מצינו לחלק בזה חוץ מדברי ר"ע שהבאתי לעיל שחילק אפילו בבישול דאינו בולע אלא המתבשל עם הבשר ובאמת מצינו התם פלוגתא דתנאי גבי כבישה גופא ואיכא תנאי דס"ל דכל הנכבשים זא"ז מותרים חוץ מן החסיות וכבר הקשה בזה התוס' יו"ט ז"ל שם בפ"י דתרומות ויותר מזה משמע התם דר' יוסי ור"ש ס"ל אפילו בשליקה שהוא יותר מבישול ג"כ לא בכל מילי אסרי אהדדי ועי' בתוסח"ד שם שכתב דדוקא בתרומה דתרומת ירק מדרבנן הוא דהקילו בהכי ולא משמע הכי מד' ר"ע דאינו אוסר אלא המתבשל עם הבשר וע"כ הוא מיירי גם בשאר איסורין שהם דבר תורה והלכות רבות תנינן התם בהאי פירקא וצ"ע ללמוד מהם לשאר איסורין ועיין בירושלמי דאמרינן התם לית כאן נכבשין אלא נשלקים דשלוק הוא פחות מבישול לשיטתו דאמר ר' יוחנן מליח כרותח כבוש כמבושל והוא כמ"ש דלשיטת הש"ס דילן מסקינן ג"כ דהא דרבין ליתא בין במליח בין בכבוש והכא לענין בשר בחלב לא הוי צריך הש"ס למיתלי חידושא בהא דאי תרי ליה כולי יומא ועדיפא מינה הוי מצי למימר דאפילו נתבשל שלא ע"י האור אלא בחמי טבריא ג"כ לא מיקרי בישול וליכא איסורא מה"ת כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' מאכ"אס והוא מדברי הירושלמי ועי' מש"כ בזה בנדרים פ' הנודר מן המבושל ודו"ק ולפ"ז א"ש הא דאמרינן ור"ע נמי בשר בחלב חידוש הוא ולפי משמעות משנה דתרומות לר"ע וודאי לית ליה כבישה כלל דלא אסר אלא בישול עם בשר ואפ"ה שפיר הוי חידוש מבישול עצמו שלא ע"י האור:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף