קרן אורה/נזיר/כח/א

קרן אורה נזיר כח א

דף כ"ח ע"א

גמ' שהרי אינו מגלח על בהמת אביו. ומסיק דבע"מ כמעות דמי ולפי מאי דמשמע ממסקנא דשמעתין דעופות הוי כסתומים א"כ איכא לאשכוחי שיגלח על קרבנותיו של אביו כגון שהפריש אביו קן לנזירות טומאה ויכול בנו לגלח עליהם תגלחת טומאה כיון דהוי כסתומים ומפשטא דמתני' וברייתא משמע דאינו מגלח אלא על מעות אביו דוקא ואפי' על עופות של אביו ג"כ אינו מגלח וכבר כתבתי לעיל דלא נמצא בדברי הרמב"ם ז"ל האי דינא דעופות יפלו לנדבה:

תוס' בד"ה ר"ע אומר כו'. יש להסתפק אם היפר לה בעלה אם מופר או שמא יש כח כו' בשב ואל תעשה. עכ"ל. ובש"מ כתב בשם הרא"ש ז"ל דצ"ע אם נטמא יביא קרבן טומאה והוי קום ועשה ואין זה מוכרח דאחר מלאת אינו מביא קרבן טומאה וכמשמעות התוס' ז"ל לעיל בכמה דוכתי. ועיין מש"כ לעיל בפלוגתא דבר פדא ורב מתנא בדברי הרמב"ם ז"ל בזה אבל בלא"ה איכא קום ועשה זריקת דם הפסול ע"ג המזבח ואכילת הבשר לכהנים. ויש להסתפק בשאלה לר"ע אי אינו יכול לשאול ג"כ בכה"ג משום הפסד קדשים אלא דבשאלה אין כאן הפסד קדשים אלא הפסד חולין דהקרבנות הוי חולין למפרע והוי חולין בעזרה ועיין תוס' בכריתות במתניתין דיש אוכל אכילה אחת וכבר עמדו ע"ז דהוא נגד שמעתא דשבועות דקדשים איתנהו בשאלה אפילו לאחר זריקה וכבר כתבתי בהאי ענינא בחי' לנדרים:

משנה בד"א בתגלחת הטהרה אבל בתגלחת הטומאה יפר שהוא יכול לומר כו'. קשה לי מאי קמ"ל מתניתין פשיטא דיכול להפר ככל נזירות כיון דצריכה למנות נזירות אחרת. והתוס' ז"ל כתבו דאדר"ע קאי אע"ג דבתגלחת טהרה ס"ל דמשום הפסד קדשים אינו יכול להפר אע"ג דאיכא עינוי קצת מ"מ בתגלחת טומאה מודה דיכול להפר וגם זה לא הבנתי דהא בתגלחת טומאה בלא"ה לא שייך הפסד קדשים אפי' נשחט החטאת דאפילו לכתחלה צריכה להביא חטאת לכ"ע כדתניא לעיל בברייתא ואפי' למ"ד מיעקר עקר וי"ל דקמ"ל מתניתין דיכול להפר אע"ג דכבר הביאה קרבנות טומאה והוחזקה בנזירה אפ"ה יכול להפר וכן הוא משמעות לשון הרמב"ם ז"ל סוף פ"ד מה"נ עיי"ש ולמ"ד מיעקר עקר הוי רבותא טפי:

והא דחייש ר"ע להפסד קדשים נראה דקאי אסיפא דמתניתין דלעיל דשלה היתה הבהמה אבל אם שלו היתה הבהמה אין כאן הפסד קדשים דהא יוצא לחולין או אפשר דמ"מ הוא בכלל הפסד קדשים מה שהוא פוסל אותו ואסור באכילה משום חולין בעזרה אלא דא"כ מצינו בשלמים ועולה ג"כ שיעכבו ההפרשה אם שלו היתה הבהמה ודו"ק:

גמ' מתני' דלא כר"א דאי ר"א האמר תגלחת מעכבת כו'. ובירוש' פליגי בזה ר"י ור"א דר"י אמר ד"ה היא משניתק מלא תעשה לעשה עיין מה שפי' הפ"מ בזה ול"נ לפרש דר"י אמר דאפי' למ"ד אחר כל המעשים כולן אינו יכול להפר משום דניתק מל"ת לעשה דאין עוד ביין וטומאה ל"ת אלא עשה דאחר ישתה הנזיר וכבר כתבתי כן לעיל דף י"ד ומדברי הירושלמי מוכח כדברי:

תוס' בד"ה בד"א כו'. וצ"ל דאדר"ע קאי כו'. כבר דקדקתי בדבריהם ז"ל בגמ' ועוד יש לדקדק דמדבריהם נראה דלעינוי נפש לא חייש ר"ע ומשום הפסד קדשים אינו יכול להפר אבל בתגלחת טומאה דאיכא עינוי נפש גדול הוי נמי דברים שבינו לבינה מודה ר"ע דיכול להפר ולהכי נקט לשון אי איפשי כו' וכ"כ בש"מ ואני לא אבין דהיכן מצינו דהפרת דברים שבינו לבינה יהיה עדיף מהפרת עינוי נפש ואדרבה הפרת עינוי נפש עדיף כדאיתא בנדרים דמופר לעולם ואפשר כוונתם כיון דאיכא הכא תרתי עינוי נפש ודברים שבינו לבינה מש"ה מודה ר"ע ולהכי נקט לישנא דא"א וכבר כתבתי דלר"ע ליכא הפסד קדשים בתגלחת טומאה אם לא בנשחט האשם למ"ד מיעקר עקר:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף