מנחת חינוך/רפ
מנחת חינוך 
רפ
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שלא יאכל שום זר תרומה שנא' כו'. הדינים הם בר"מ פ"ו מהלכות תרומות ובפרקים הבאים וז"ל הר"מ שם בה"ו, זר שאכל תרומה בין שהוא טהור או טמא בין שהתרומה טהורה או טמאה חייב מיתה בידי שמים, שנא' ומתו בו כי יחללוהו. וכ"כ בפי"ט מסנהדרין, זר שאכל תרומה בין טהורה בין טמאה חייב. ובלחם משנה הקשה כיון דעיקר לימוד דזר חייב מיתה בידי שמים מבואר בסנהדרין פ' הנשרפין, דכתיב ומתו וסמיך ליה וכל זר לא יאכל קודש, אם כן עיקר הלימוד מכהן טמא שאכל תרומה ע"ש. וא"כ מנ"ל להר"מ לחייבו אפילו אם התרומה טמאה, לא יהא עדיף מכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה כי מחוללת ועומדת, ע"ש שדחק מאוד. ובשער המלך כ' שיצא להר"מ דין זה ממה שמבואר במשנה דתרומות דבשוגג חייב חומש אף על תרומה טמאה. ובשבת פ' כ"ג מבואר דרב' סובר דמיתה במקום כרת קאי, וחומש במקום קרבן ואי אין חייב מיתה על תרומה טמאה היאך חייב חומש דהוא במקום קרבן בשוגג, הא מבואר התם דשבועת ביטוי חידוש הוא דלא אשכחן דיהא חייב קרבן בשוגג כל היכי דבמזיד ליכא כרת, אם כן היאך חייב חומש ע"כ דחייב מיתה במזיד גם על תרומה טמאה והיא עומדת במקום כרת ובשוגג חייב חומש ע"ש. ובכלל הלאו הזה ג"כ תרומת מעשר וחלה וביכורים כמבואר כאן, אך על ביכורים אין חייב הזר עליהן עד שיכנסו לפנים מחומת ירושלים, עיין ר"מ פ"ה מביכורים. אבל קודם שנכנסו הרי הן כחולין לכ"ד וע"ש בכ"מ. ומ"ש הרהמ"ח בשרשי המצוה שיתנו לבהמתם ולכל חייתם. ע' תוס' יבמות דס"ו ע"ב ד"ה כרשיני תרומה כ' דמאכל שהי' עיקרו לאדם אסור להאכיל לבהמה, רק מיירי דעיקרו לבהמה ע"כ מאכיל לבהמתו. ומכל מקום צ"ל ראוי לאדם דאי א"ר לאדם פטורים מתרומה כמבואר בפ' כ"ג עכ"ל. ובמ"ל מביא ג"כ זה דאם עיקרו לאדם אסור להאכיל לבהמה, ומביא בשם הת"כ והר"ש והרע"ב ולא הביא דהתו"ס דמבואר ג"כ כן:
ב[עריכה]
שעבד כהן שברח כו'. כ"ה בר"מ מהש"ס, והרהמ"ח אינו מביא דין אם העבד אינו עובד לרבו כגון שהפקירו או כמה ענינים המבוארים בה' עבדים שאינו רק מעוכב גט שחרור אם אוכל בתרומה או לאו כיון דאינו עובד לא מיקרי קנין כספו, והיא אבעיא בש"ס גיטין דמ"ב אי מעוכב ג"ש אוכל בתרומה, ושם היא אבעיא דלא אפשיטא ע"כ אסור לאכול תרומה רק דאין לוקין, והובא דין זה בר"מ פ"ט מה' הנ"ל ה"ה, ועיין בכריתות שם מביא הש"ס ברייתא הכותב נכסיו לאחרים והיה בהם עבדים, ואמר הלה אי אפשי בהם אי היה רבו שני כהן אוכל העבד בתרומה. ורשב"ג סובר דחוזרים המתנות ליורשים, וע"ש בסוגי' דטעם הת"ק אף דלר"ל כיון דאמר אי אפשי העבדים הם הפקר, מכל מקום ס"ל לת"ק דאוכלים כיון דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה, ורשב"ג סובר דהם שייכים לרבם ראשון ע"כ אינם אוכלים, וברייתא זו מיירי בשתק ולבסוף צווח ע"ש. והובא ברייתא זו ג"כ בחולין ל"ח וב"ב, והר"מ פ"ד מה' זכיה ומתנה פסק בפלוגתא זו דת"ק ורשב"ג דהוא ס' הלכה כמאן, אי הוכיח סופו על תחלתו, ויש פוסקים כת"ק דל"א הוכיח סופו על תחילתו, ופוסקים ג"כ כר"ל שם דאומר א"א בה היא הפקר אם כן אוכלים בתרומה, ע' ברשב"ם ובחה"מ סי' רמ"ה ובתוס' גיטין שם כ' דאבעיא זו לא קאי לר"ל דלדידיה לת"ק מעוכב ג"ש אוכל בתרומה. עוד מחלקים שם התוס' דאבעיא זו קאי רק בחצי עבד וחציו ב"ח אבל במעוכב ג"ש אוכל בתרומה. ובמהרש"ל שם תמה ע"ז. וע"ש במהרש"א ובפ"י וכ"נ דעת התוס' כ"פ בהשולח דמעוכב ג"ש מותר בשפחה כמו שמותר בתרומה, וע' תוס' חולין מביאין ג"כ הש"ס דכריתות דלת"ק מעוכב ג"ש אוכל בתרומה, והר"מ בפ' הנ"ל ה"ו מביא גם כן דין דברייתא ופסק דהוא ספק אם הוכיח סע"ת והם ברשות ראשון או לא הוכיח כו' וחזר בו ע"כ לא יאכלו בין שהיה רבו השני כהן או רבו הראשון כהן, ואזיל לשיטתו בה' זכיה ומתנה דמספקא ליה הלכה כמאן ע"ש. והכסף משנה בה"ה גבי מעוכב ג"ש כתב דהר"מ פסק דהוא ס' מחמת האבעיא בגיטין. ועוד מבואר בסמוך וכאן כ' דת"ק סובר דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה. ואפשר דרשב"ג פליג בהא ע"כ פסק הר"מ בסמוך דמעוכב ג"ש אינו אוכל ע"ש ומרשים הברייתא זו בחולין. וראיתי להמ"ל שם ה"ו ד"ה הכותב כו' וז"ל בדברי מרן הגדילו התערובות דפלוגתא דת"ק ורשב"ג אין שם זכר למעוכב ג"ש דל"ש כלל והרב כ' דמעג"ש היא אבעיא. ועוד יבואר בסמוך וזה לא נתבאר כלל ועוד הוסיף כאן כיון דמספקא ליה ע"כ פסק לעיל לחומרא וכל אלו הדברים תמוהים הם מאוד עכ"ל המ"ל. ואני תמה שכותב כן על רבינו המשביר אשר דבריו ברורים ומבואר בכריתות בהדיא דת"ק דרשב"ג ע"כ סובר דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה ומה זה שכתב כי בפלוגתא אין זכר למעג"ש והלא כן מפורש בש"ס והתוס' גיטין וחולין הביאו ג"כ מש"ס הנ"ל וכוונת הב"י כיון דלת"ק אוכל ואפשר דרשב"ג פליג עליו ע"כ פסק הר"מ לחומרא ואף שדבריו צע"ק דאפשר רשב"ג אינו חולק בדין זה רק סובר כיון דהוכיח סע"ת אם כן שייך לרבו ראשון ע"כ אינו אוכל בתרומה ע"ש אבל בגוף הדין דמעג"ש אוכל לא פליג מכל מקום הכסף משנה בעצמו כ' זה בדרך דוחק שכ' בלשון הזה ויש מקום לומר דרשב"ג פליג עליו בהא ע"כ אזלי' לחומרא כוונתו מבוארת כיון דאפשר דרשב"ג פליג ע"כ לא פסק כת"ק אבל המ"ל שהרחיק מן הדעת שאין ד"ז למעג"ש דבריו תמוהין ודברי רבינו המשביר ברורים. אך לא הרשים הש"ס דכריתות דשם מבואר זה להדיא. ובגוף הדין דמעוכב ג"ש כבר כ' דדעת התוס' נראה דמעוכב ג"ש אוכל בתרומה וכ"נ דעת הרשב"ם ב"ב דהלכתא כר"ל וכת"ק דכריתות ע"ש בסוגי' הנ"ל ותבין כי קצרתי מאוד. ולדעת הר"מ שסובר דמעג"ש אינו אוכל בתרומה צ"ע מ"ש בדין זה דהכותב נכסים לאחר כו' ושתק ולבסוף צווח דאסור לאכול בתרומה בין שרבו ראשון כהן והשני ישראל או הראשון ישראל והשני כהן והטעם דמספקא ליה אי שייך לרבו ראשון כרשב"ג או לרבו שני כחכמים ה"ל להר"מ לאשמועי' דאפילו שניהם המוכר והקונה הם כהנים מכל מקום אסור העבד לאכול בתרומה לפי שיטתו בה' זכיה ומתנה דהוא ס' הפקר דלדברי חכמים דזכה מכל מקום הוי הפקר כר"ל אם כן אסור לאכול בתרומה דלמא כחכמים דלא הוכיח סופו וזכה השני ומכל מקום הוי הפקר כיון דאמר איני רוצה וא"כ הוא הפקר ומעוכב ג"ש ע"כ אסור לאכול לפי שיטתו דעבד המופקר אסור לאכול בתרומה ה"ל לאשמועי' רבותא אפילו בשניהם כהנים ואפ"ל דבשניהם כהנים הוי ס"ס לקולא שמא ה' כרשב"ג אם כן הוא עבד של רבו ראשון ואוכל ואת"ל כרבנן והוא הפקר מרבו שני שמא עבד המופקר ומעג"ש אוכל בתרומה והו"ל ס"ס לקולא ומ"ש הר"מ בין שהיה ראשון כהן זה הוא ס' דלמא כרשב"ג ושייך לרבו ראשון ואוכל א"ד כרבנן דרבו שני זכה בו ואינו אוכל. ואח"ז כ' בין אם היה השני כהן זה פשוט יותר שאינו אוכל והוי ס"ס לחומרא דלמא כרשב"ג ושייך לרבו ראשון ואינו אוכל ואת"ל כרבנן דשייך לרבו שני מכל מקום הוי הפקר ומעוכב ג"ש וספק אם אוכל ובין תבין דרכו של הר"מ לכתוב הפשוט באחרונה כמ"ש הסמ"ע סי' ע"ב ס"ק ז' ועיין בהגהת מל"מ פ"ב כ' להיפך דדרך התנא למנקט הפשוט בראשונה ע"ש שמביא בקיאות ואולי דרך תנא לחוד ודרך הפוסקים לחוד. ולדעת הר"מ אם מעוכב ג"ש אכל תרומה בשוגג כיון דספק הוא א"צ לשלם קרן וחומש אך צריך להפריש משום כפרה ומוכרה לכהן כמבואר במ"ל פ"י מה' הנ"ל הי"ד לענין ספיקות.
ועבד כהן שאוכל בתרומה אם יש חלק אפילו א' ממאה לזר או לכהן שאינו מאכיל אינו אוכל (עיין בהשמטות) והוא מבואר בר"מ פ"ז הי"ז והכסף משנה כ' שהוא בת"כ ובפ"י לגיטין ד' מ"ב כ' שהוא ג"כ משנה מפורשת יבמות פ' אלמנה לכה"ג בת ישראל כו' לא יאכלו עבדים משום חלקו של עובר וער"מ פ"ח הביא דינים אלו ובפ"י בעצמו כתב שאפשר אין ראיה מהסוגיא דיבמות דאפשר דמיירי דיש הרבה עבדים אם כן מדין ברירה אתינא עלה דאפשר יגיע העבד לחלקו של עובר. אך כ' דהסוגיא לא משמע כן ומכ"ש שמבואר להדיא בת"כ דעבד השותפין אינו אוכל ע"ש. ועיינתי בת"כ פרשה ה' ה"ג אינו מבואר זה בפי' אלא בלשון הזה אוציא ע"ע כו' ולא אוציא של שותפין ת"ל כספו פרט לח"ע וחב"ח אם כן נוכל לומר דוקא ח"ע וחב"ח אבל של שותפים אפשר דאוכל. והק"א כ' שם דכוונת הת"כ השותפים היינו ח"ע דהוא בעצמו שותפות עם האדון והחילוק יבואר אח"ז. אך באמת שם היה לו להביא הפי' שמבואר בפירוש דח"ע וחב"ח אינו אוכל ויבואר לקמן אי"ה. והנה רש"י נדה דמ"ד ד"ה ויש לו כתב בפי' כדברי הפ"י שכתב שפוסל מן התרומה שאין אנו יודעין לברור איזה יגיע לחלקו ע"ש אבל בעבד א' בשותפות יש לי ספק כמו שאבאר דהנה בנדרים פ' השותפין מבואר דשותפין שנדרו הנאה זה מזה הלכה כראב"י דיכולין כ"א לכנוס לחצר השותפין שאין בה דין חלוקה ובר"נ האריך ותוכן סברתו דראב"י סובר דבאין בדבר השותפות דין חלוקה כ"א מהשותפין בשעה שמשתמש בשלו הוא משתמש ויש לו קנין הגוף בכולו ואח"ז כשהשני משתמש יש לו ג"כ קה"ג בכולו והוי כאומר נכסי לך ואחריך לפלוני ע"ש ובקצה"ח סי' קמ"א החזיק בסברא זו וגם בסי' רס"א מביא ג"כ דנכסי לך ואחריך לפלוני יש לו קה"ג ויי"ח באתרוג ביום א' אך בח"ע וחב"ח הקשה הש"ס פ' השולח דיום של רבו ישא שפחה וביום של עצמו ישא ב"ח ותי' דבאיסורא לא קמיירי ע"ש ברש"י דאין האיסור נחלק היינו דשם ל"ש לומר דביום ש"ע הוא כולו לעצמו וביום של רבו כולו לרבו כיון דביום של רבו הוא ב"ח ולא מצינו משוחרר חוזר ומשתעבד כמבואר בירושלמי ע"ש בס' הנ"ל. אם כן לפי ד' הר"ן הללו אם כן אפילו אם זר יש לו שותפות מכל מקום ביום של הכהן יש להכהן על כל העבד קה"ג ותרומה תלוי בקה"ג אם כן למה לא יאכל תרומה אף דביום של ישראל אסור היינו משום דאז יש לישראל קה"ג ולענין תרומה בודאי עבד אם נמכר כ"פ לכהן ולישראל אם הוא של כהן אוכל בתרומה ואם הוא של ישראל אינו אוכל ואם חזר ונמכר לכהן אוכל וא"כ אמאי לא יאכל באם יש לזר שותפות בו וה"ה אם נתן עבד לכהן וא"ל ואחריך לפ' כיון דהמקבלים [יש] לו קה"ג בודאי אוכל ולמה לא יאכל כאן ומדברי הת"כ אין ראיה שכבר כ' דהת"כ מיירי בח"ע וחב"ח דשם ל"ש קה"ג על חלק ב"ח דאין משוחרר חוזר ומשתעבד אבל בשותפים אמאי לא יאכל ומהגמ' ג"כ אין ראיה דשם מיירי בהרבה עבדים ואולי יגיע לחלק הזר ובפרט ביש דין חלוקה אף ראב"י מודה דאסורים לכנוס דאין לו קה"ג על כולו ביש לו דין חלוקה ע"ש בר"נ אבל אם יש להם עבד א' למה לא יאכל אך כיון שהר"מ פסק כן בודאי מצא באיזה מקום דין זה וצ"ע. ויש לי עוד הרהורי דברים ואין כאן מקומו. ולענין ח"ע וחב"ח דעת התוס' בגיטין דמ"ב דזהו האבעיא בש"ס אם מעוכב ג"ש אוכל בתרומה ולא אפשיטא וברש"ל תמה ע"ז היאך יאכל כיון שהוא חב"ח ובמהרש"א ישב זאת ועפ"י הקשה כמו שמבואר בת"כ דשותפות הזר אינו אוכל ה"ה ח"ע וחב"ח אינו אוכל. וכבר כ' דשותפות הזר אינו מבואר בהדיא אך בברייתא דת"כ מבואר זה בהדיא דח"ע וחב"ח אינו אוכל ותימה על הפ"י שלא הביא זה והיא בהך ברייתא שהביא הוא.
והנה בלאו הזה דזר נכלל ג"כ בת כהן הנשאת לישראל מכל מקום כיון דהיא אשת ישראל היא כזרה וכ"ה בלשון הר"מ פ"ו ה"ה הזר כו' וכהנת אשת הזר הרי היא כזרה שנא' וכל זר בין הוא בין אשתו עכ"ל ודע דלא יליף כדמוכח לכאורה בלשון הר"מ דממלת כל דרשינן זה אלא הוא מקרא בפ"ע ע' יבמות ס"ח תרי וכל זר כתיבי חד לגופיה וחד לבת כהן שנשאת לישראל וממלת כל דרשינן שם דזרות אמרתי לך ולא אנינות וכוונת הר"ם ג"כ כן. והנה מלשון הר"מ נראה דג"כ חייבת מב"ש כזר גמור וכ"נ מלשון הרהמ"ח מצוה רפ"ג שכתב כי אשת הזר נחשבת כזר הרי היא כא' מצלעותיו כו' אך סוף דבריו שם קצ"ע שכתב עברה הכהנת כו' וכן אם אכלה תחת בעלה ישראל כו' חייבת מלקות ולא כ' מב"ש וכן כלל אותה בלאו דחללה שם ואין חייב אלא מלקות כמבואר בר"מ פי"ט מסנהדרין ויבואר לקמן אי"ה באריכות. ומצאתי בס' פר"ד בדרך מצותיך העמיס כן בלשון הר"מ שסובר דכהנת אשת הזר חייבת מיתה כזר ע"ש בד"ה ודין זה שכתב הר"מ כו' וע"ש בסד"ה ודע כ' דמסתפק בדבר כמו דפסקינן דכהנת אשת הזר אינה חייבת חומש אם אכלה בשוגג וכ"פ הר"מ פ"י הי"ב ממשנה דתרומות דזר מעיקרא בעינן אם כן חזינן אף דמרבינן וכל זר דהוי כזרה מכל מקום לענין חומש לא מרבינן אם כן לענין מיתה בי"ש ג"כ לא מרבינן ע"ש. ונראה דזהו דעת הרהמ"ח דאינה במב"ש רק במלקות ומדברי הר"מ ג"כ אין הכרע. והנה מבואר בש"ס דיבמות ובר"מ פ"ח דאם בת כהן נתאלמנה או נתגרשה מבעלה ישראל אם יש לה זרע מבעלה ישראל או אפילו עובר אינה אוכלת בתרומה ומקרא מלא הוא ובת כהן כי תהיה אלמנה כו' וזרע אין לה ושבה כו' מכל מקום נ"ל דאם אכלה אפשר דאין בה חיוב מיתה ולא מלקות כיון דנתאלמנה או נתגרשה לאו בכלל זרה היא רק הוא לאו הבא מכלל עשה אם אין לה זרע ושבה אל בית אביה הא אם יש לה אינה שבה כמבואר ביבמות דס"ח דמקרא זה הוא לאו הבמכ"ע ע"ש אבל לאו בכלל זרה היא אם נתאלמנה ויש לה זרע או יש לה זרע בזנות מישראל דג"כ אינה אוכלת נראה דהיא עוברת רק בעשה. ואפ"ל כיון דלהר"מ והרהמ"ח וכ"נ מהש"ס דהיא בכלל זרה אם כן התורה התירה דאם אין לה בנים תחזור להכשירה וביש לה בנים אסורה אם כן הדרי' לאיסורא קמא עיין בסוגיא דטעם כעיקר ובמס' ביצה גבי השוחט עולת נדבה וכ"נ מהמ"ל בס' פר"ד בענינים אלו ע"ש בדרך מצותיך אם כן כיון דנכלל בלאו וכל זר אם כן הדרא לאיסורא קמא ע"ש. אבל אם עיברה בזנות מישראל דג"כ אינה אוכלת כמבואר בש"ס ור"מ וזו ודאי לאו בכלל זרה היא דאונס ומפותה אינם פוסלים כמבואר שם רק מטעם הולד מהאי קרא ושבה כו' נ"פ דאינה עוברת רק בעשה ואינה חייבת מלקות ומכ"ש מיתה בי"ש ובשוגג בלאו הכי אינה מחויבת חומש כמבואר לקמן בעזהשי"ת כי לאו זרה מעיקרא הוא אפילו תחת בעלה ישראל כנלע"ד ברור בעזה"י. וכן אם בת כהן היא שומרת יבם לישראל דג"כ אינה חוזרת לבית אביה ואינה אוכלת בתרומה כמבואר בש"ס ור"מ והוא ג"כ מהאי קרא ושבה כו' נראה ג"כ אי אמרינן אהדרי' לאיסורא קמא חייבת כדלעיל ומכל מקום מצד הסברא נראה כאן ולעיל דל"ש אהדרי' לאיסורא קמא כיון דנתאלמנה ל"ש לאכללי' בכלל זר וכיון דלאו בכלל אחת מצלעותיו היא אם כן אפשר דל"ש אהדרי' לאיסור' קמא כסבר' הרב פר"ד גבי חללה וצ"ע ולעורר לב המעיין באתי:
ג[עריכה]
וכל אם כן כו' אפילו היא בת ג"ש כו'. אבל פחותה מבג"ש אינה אוכלת כ"ה בר"מ פ' הנ"ל ובכ"מ ועבמ"ל פ"ג מה' אישות פלפל אי הטעם מפני דאין החופ' חופה כיון דלא חזיא לביאה א"ד החופה נחשבת חופה אך כיון דלא חזיא לביאה שייך החששות דימזגו או משום סמפון ע"ש שהביא בקיאות ומפלפל ומראה מקום אני לך:
ד[עריכה]
וגם הארוסה כו' אלא שחכמים כו'. כמ"ש ברפ"ק כו' אינו מבואר בריש כתובות והוא בפ' נ"ש ובפ' אע"פ. והנה הרמב"ם כ' ג"כ וז"ל אבל חכמים אסרו שתאכל בתרומה עד שתכנס לחופה גזירה שמא תאכיל לאביה ולאמה והיא כמשנה אחרונה פרק אף על פי דף נ"ז וצ"ע דמבואר שם דנ"ח דאפילו למ"ד שמא ימזגו מכל מקום למ"א מודה דהטעם הוא משום סמפון ע"ש ועתו"ס קדושין י"א ד"ה עד שתכנס עמדו בקושיא זו על הש"ס וע"ש מה שתירצו ובמג"ש פ' נ"ש הרגיש בזה על הרמב"ם ועיין באחרונים שפלפלו בענין מסר והלך היאך הדין והרהמ"ח לא פירש הטעם נראה דס"ל כמסקנת הש"ס דמשום סמפון ואין כאן מקומו. וכמו דאין ארוסה לכהן אוכלת בתרומה כן אם היא שומרת יבם לכהן אינה אוכלת כ"ה ביבמות ס"ז במשנה ובכתובות שם ומפיק לה מקרא קנין כספו והאי לאו קנין כספו אלא קנין דאחיו הוא וכ"כ הרמב"ם פ"ח מהך דרשא ונרא' מדבריו דמה"ת אינה אוכלת ובתוס' ביבמות וכתובות פלפלו באורך ודעתם דדרשא זו היא רק אסמכתא אבל מן התורה אוכלת בתרומה רק מדרבנן אינה אוכלת כמו ארוסה אף שלא שייך משום סמפון חכמינו זכרונם לברכה לא חילקו בתקנתם ע"ש. ונ"ל אף לדעת הר"מ דש"י אינה אוכלת מן התורה דלאו קנינו היא מכל מקום אם היבם בא עליה ביאה גרועה כגון בשוגג או בהעראה לשיטת רש"י ור"מ דפסקו שם דאם נפלה לפניו מן האירוסין אין היבם מאכילה בתרומה בביאה גרועה ואם נפלה לפניו מן הנשואין אוכלת כיון דאכלה מעיקרא כל"ב פ' הבע"י ע"ש זה ודאי אינו אלא דרבנן אבל מן התורה כיון דקנינו היא לכ"ד אוכלת מן התורה ובפרט אי נימא דאכתי לא קנינו היא לתרומה למה אם נפלה מן הנשואין תאכל דכ"ז שלא נבעלה אינה אוכלת אף מן הנשואין דקנין דאחיו היא אם כן למה תאכל בביאה גרועה אם נפלה לפניו מן הנשואין דהאי סברא כיון דאכלה מעיקרא היא בש"ס יבמות דנ"ז דכל היכי דפקעה קנינה לא אמרינן האי סברא כיון דאכלה מעיקרא אע"כ דביאה גרועה דאינה אוכלת היא רק דרבנן והם חילקו בין מן הנשואין בין מן האירוסין אבל מן התורה ל"ש לחלק בזה ע"ש. וכל אשה הנשואה לכהן אפילו לערל או עבדיו אף על פי שהוא אינו אוכל מכל מקום מאכיל לאשתו ולעבדיו חוץ מאשתו הפסולה לו. ופ"ד וכ"ש שנשאו גיורת דהיא כשרה לו אוכלת בתרומה וכן אשה שיש לה בן או בת עד סוף כל הדורות או אפילו טומטום ואנדרוגינוס מכל מקום אוכלת בשביל בנה והוא נדרש מקרא יליד ביתו ויש הרבה דינים בענינים אלו ולא יספיקו כ"ד עיין עליהם בר"מ פ"ו עד פ"י מבוארים באר היטב. ועיין גיטין נ"ה עדות דר"י בן גודגדא דקטנה יתומה שנשאת למיאון אוכלת בתרומה דרבנן ומובא ג"כ בפ' חרש ביבמות ועדותו דלא גזרינן אטו תרומה דאורייתא או משום גדולה בקטן ע"ש ברש"י ותוס' באריכות. ותמהני שהשמיט הר"מ דין זה ובפ"ו ה"ג דמיירי בקטנה אבל בנשואין דאורייתא דכתב סתם אוכלת בתרומה ואפילו בתרומה דאורייתא וכ"כ דאוכלת בחזה ושוק אבל מדין המתקדשת למיאון שתאכל בתרומה דרבנן לא הזכיר כלל והמרשים בעל עין משפט הרשים בגיטין וביבמות על דין זה ברמב"ם פ"ו מה' תרומות ה"ג. ובאמת ד"ז אינו מבואר ברמב"ם וצ"ע. ומצאתי בתי"ט פ"ה דגיטין הרגיש בזה ע"ש.
עוד מבואר בר"מ כאן ה"ד חרשת ושוטה שנשאת לכהן אפילו השיאה אביה אינה אוכלת בתרומה גזירה שמא יאכיל חרש בחרשת לפיכך גזרו שלא תאכל חרשת בתרומה אם היא בת ישראל עכ"ל. ובכ"מ הקשה על הר"מ במסקנת הש"ס דלמא יאכיל חרש בפקחת ע"ש ומקור דין זה הוא בגיטין נ"ה ויבמות קי"ג. ולי צ"ע בד"ז שכ' הר"מ אפילו חרשת שהשיאה אביה דהוי נשואין דאורייתא מכל מקום לא אכלה מטעם גזירה ובאמת בש"ס הנ"ל לא מוכח מידי דשם מבואר עדותו של ר"י ב"ג על חרשת שהשיאה אביה שיוצאת בגט ועל קטנה בת ישראל שנשאת לכהן שאוכלת בתרומה והיינו קטנה שנתקדשה למיאון בלא אביה וכפירש"י ותוס' שם במקומות הנ"ל וממקומו הוא מוכרח דבחרשת קתני שהשיאה אביה ובקטנה לא נקט שהשיאה אביה וגם מעדותו של ר"י באם מתה יורשה ובהשיאה אביה א"צ לעדותו וע"ז מקשה ש"ס דקטנה שנשואיה דרבנן אוכלת ומ"ט חרשת דהיינו שנשאת בעצמה דגם כן הנשואין דרבנן אינה אוכלת וכפירש"י שם ביבמות ד"ה דמ"ש חרשת כו' שלא השיאה אביה בקטנותה וכן בד"ה ואילו חרשת לא אכלה וכן בגיטין ע"ש ובודאי הפשט הוא כן דאי מיירי בחרשת שהשיאה אביה אם כן מאי מקשה למה לא העיד בחרשת דבזה א"צ לעדותו כלל כיון דהוי נשואין מן התורה ע"ש ברש"י ותוס' וע"ז סובב קושית הש"ס חרשת נמי תאכל אף על פי שאין קידושיה אלא דרבנן כמו קטנה שהשיאה מעצמה ומשני דחז"ל גזרו דנשואי חרשת דרבנן לא תאכל דמחלפ' בחרש ופקחת דג"כ הנשואין מדרבנן וסברו דנשואין דרבנן מאכילין כמו פקח וחרשת ובאמת חרש ופקחת אסור להאכילה תרומה דאורייתא דאין קדושין דרבנן יכולין להפקיע איסור תורה וגזרו תרומה דרבנן אטו תרומה דאורייתא אבל חרשת שהשיאה אביה זה לא נזכר שם ומה"ת יגזרו נשואין דאורייתא בחרשת אטו חרש בפקחת דשם לא הוי הנשואין אלא מדרבנן וכולי עלמא מידע ידעי דא"א גמורה אוכלת מן התורה וע"ש ברש"י דקטנה דנשואין דרבנן ל"ג אטו קטן לגדולה כיון דקטן לגדולה אין נשואין כלל לא גזרינן. אם כן הכא נמי מן התורה לגזור נשואין דאורייתא בחרשת שהשיאה אביה לנשואין בחרש ופקחת שאין הנשואין אלא דרבנן ומהיכן למד רבינו דין זה ובודאי יש לו שיטה אחרת בש"ס דמיירי אפילו בנשואין דאורייתא וצריך עיון על נ"כ שלא הרגישו בזה. על כל פנים שיטת רש"י ותוס' דכל הסוגיא שם מיירי בחרשת שנשאת בעצמה וס"ל דחרשת שהשיאה אביה אוכלת בתרומה ככל אשת כהן וצריך עיון על הר"מ שהתחיל גם בשוטה שהשיאה אביה דג"כ אינה אוכלת וזה ודאי חשש רחוק דנגזור נשואי תורה אטו שוטה בפקחת דאין להם נשואין כלל ולדעת רש"י אף על נשואי דרבנן לא גזרינן אטו אין לה נשואין כלל וכל שכן דנגזור נשואין דאורייתא אטו אין לה נשואין כלל זה ודאי צ"ע וסיום דברי הרמב"ם ולפיכך גזרו שלא תאכל חרשת כלל ולא סיים מה דינו בשוטה כמו שהתחיל ע"ש בש"ס ותבין וצ"ע. והנה לדעת רש"י ותוס' בחו"ש שהשיאן אביהם אוכלים אף בתרומה דאורייתא וחזה ושוק ככל נשי כהנים ולדעת הר"מ אין אוכלים אף בתרומה דרבנן ע"ש ביבמות דגזרינן אטו תרומה דאורייתא וכ"פ הר"מ פ"ח הי"א. והנה הא דחרשת אין אוכלת היינו הבעל אינו מאכילה דהיא בעצמה הקי"ל קטן אוכל נבילות אין ב"ד מצווין להפרישו ע"ש בסוגיא אך דאסור להאכילה בידים. ולכאורה קשה לשיטת הרשב"א דאיסור דרבנן מותר להאכיל לקטן בידים אם כן למה לא יאכילוה בתרומה דרבנן אך באמת ל"ק דכל איסורי דרבנן שפיר הוא אינו מוזהר אבל כאן באמת אין עליה שום איסור כלל בתרומ' דרבנן דנשואי דרבנן יכולין להאכיל תרומה דרבנן רק חכמינו זכרונם לברכה גזרו אטו תרומה דאורייתא חרש בפקחת ובאמת חרשת לאו בת קבולי תקנת' דרבנן היא ערש"י נדה סוגי' דמופלא הסמוך לאיש אם כן עיקר הגזירה דלא ליכול בתרומה דרבנן ל"ג רק עליו אם כן מוטל עליו האיסור דרבנן ולא עלי' דכן גזרו חכמינו זכרונם לברכה דלא להאכילה אף שמותרת מחמת הנשואין דרבנן מכל מקום עליו גזרו שלא להאכילה כנ"ל פשוט. ודין זה דאינה אוכלת בתרומה דרבנן מבואר שם בש"ס דלמ' אתי למיכלי' תרומה דאורייתא אף בזה"ז דלדעת הר"מ והבאתי לעיל ויבואר אי"ה לקמן במקומו דבזה"ז ליכא תרומה דאורייתא אף בא"י ועמ"ל פ"ז הי"ז באורך דתרומה בזה"ז אף שהיא מדרבנן דינה כתרומה דאורייתא ממש לכ"ד ע"ש שמביא ראי' מכאן.
והנה טומטום ואנדרוגינוס שנשאו נשים והם כהנים מבואר בר"מ פ"ז הי"ד דנשותיהם אין אוכלין בתרומה מפני שהם ספק איש או אשה וכתב הכסף משנה דמבואר בש"ס דיבמות דטומטום נשיו אוכלין ופריך בגמרא נשים לטומטום מנ"ל ומתרץ אביי כשביציו מבחוץ ורבא מתרץ מאי נשים אמו וידוע דהלכה כרב' ע"כ לא חילק הר"מ בין ביציו מבחוץ ניכרין או לא עכ"ל הכסף משנה וכ' עליו המ"ל שדעת הכסף משנה דאע"פ שביציו מבחוץ ניכרין מכל מקום אינו מאכיל אשתו לא ידעתי טעם לזה כיון דהוא זכר ודאי ואשתו הוי א"א גמורה וחייבין מיתה עליה אם כן למה אינו מאכיל ורבא לא פליג בהא על אביי רק דדחיקא ליה מלתא לאוקמי כשביציו מבחוץ ועוד מאי אשמועינן הברייתא פשיטא דזהו זכר גמור ע"כ אוקי רבא באוקמתא אחריתא אבל לדינא לא פליג רבא דאם ביציו מבחוץ הוי זכר גמור. עוד כתב דכוונת הכסף משנה עפ"י קושית התוס' שם. ולי צ"ע גם ע"ד הכסף משנה נהי דכאן מתורץ זה דאינו מחלק מכל מקום כ"פ כ' הר"מ דין טומטום אין מספר ע' בה"א לענין קדושין ולא חילק ג"כ בין ביציו מבחוץ ולד' המ"ל בתי' השני ניחא דאפשר דשם הוא פשוט דהוי כזכר אבל כאן אפילו ביציו מבחוץ אינו מאכיל אבל קושית הכסף משנה בפשיטות אינו מובן דלא אשתמיט בשום דוכתא לרבינו הר"מ לאשמועינן זה דביציו מבחוץ הוי זכר גמור ובחגיגה אמרינן לענין ראיה וחגיגה דזכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס דפטורים מן הראיה ומקשה הש"ס בשלמא אנדרוגינוס אצטריך למעוטי דסד"א כיון דאית לי' זכרות לחייב אלא טומטום ספיקא הוא אצטריך קרא למעוטי ספיקא ואוקמי' אביי כשביציו מבחוץ ומכל מקום מיעטה התורה. ובר"מ פ"ב מהלכות חגיגה כתב דטומטום ואנדרוגינוס פטורים מפני שהן ס' אשה ותמה הלחם משנה דמבואר בש"ס דלא מה"ט אלא אפילו כשביציו מבחוץ דהוי ודאי זכר מכל מקום פטורים מפני גזירת הכתוב ולמה לא הביא הר"מ אפילו כשביציו מבחוץ פטור וכן תמה בש"א ה' ר"ה. ולולא דמסתפינא מחבראי וכ"ש מרבותי ומסתפינא דלא לחייכי עלי בי מדרשא נ"ל דד"ז שהוא פשוט אצל המ"ל דביציו מבחוץ הוי זכר גמור לכל ענינים שבתורה ואני מסופק טובא ולע"ד נוכל לומר דהר"מ לא השמיע דין זה כי סברתו דאביי ס"ל כן ורבא פליג עליו כדברי הכסף משנה וגם שם בחגיגה אביי מתרץ לה וכיון דרבא פליג וס"ל דאפילו ביציו מבחוץ הוי ספק ע"כ לא הביא הר"מ שום פעם כשביציו מבחוץ יהי' זכר ודאי ומה דפשיטא לי' להמ"ל שחייבים מיתה על אשתו לא נ"ל כן כמו שאבאר בעזה"י. הנה בבכורות בסוגי' דטומטום ואנדרוגינוס דמ"ב ע"ב מבואר דטומטום בהמה אף דמטיל מים במקום נקבות חיישינן שמא נהפך זכרותו לנקבותו ופריך הש"ס דזה דוקא לר"מ דחייש למיעוט ומתרץ דזה אפילו לכ"ע כיון דאשתני אשתני ושם יש פלוגתא אי אמרינן כיון דאשתני אשתני ח"א דלא אמרינן כיון דאשתני אשתני והנה הסברא כיון דאשתני אשתני אף דבכ"מ לא חיישינן למיעוט מכל מקום כיון דחזינן דיצא מכלל הרוב ואשתני ע"כ חיישינן אף למיעוט כי חזינן דאינו מן הרוב ע"ש בסוגיא והיא כסברת התבואת שור סי' כ"ט לענין מים בראש כיון דבהמה זו יצאה מכלל הרוב דרוב בהמות אין להם מים בראש אם כן חיישינן למיעוט טריפות וכן ראיתי לא' מחכמי הדור להגאון מוה' זלמן מרגליות בספרו זה ימים כבירים שכתב שיצא להתב"ש מש"ס הנ"ל וע"ש בגמרא דבטומטום חיישינן אף שנקרע ונמצא זכר שמא סריס הוא אף דסריס הוא מיעוט חיישינן כיון דאשתני. וא"כ אני אומר כיון דטומטום הוא אטום עיין ר"מ פ"ב מהלכות אישות אם כן כשם שאנו מסופקין שמא הוא זכר או נקבה כ"כ מספקינן לי' אולי יש לו זכרות ונקבות והוי אנדרוגינוס אף דבכ"מ ל"ח למיעוט' כאן כיון דאשתני אשתני אם כן בכל טומטום אף שביציו מבחוץ נהי דיצא מכלל ספק נקבות ודאי מכל מקום עדיין הוא ספק זכר גמור דדלמא הוא אנדרוגינוס ויש לו זכרות ונקבות ג"כ והוא אנדרוגינוס אם כן ניחא בכ"מ דטומטום הוא ס' זכר והוא גם כן ספק אנדרוגינוס מכל מקום אינו נ"מ דגם אנדרוגינוס הוא ספק זכר או נקבה וא"כ בכ"מ הוי טומטום ס' זכר דאף אם הוא אנדרוגינוס הא אנדרוגינוס הוא ג"כ ס' זכר או נקבה וכ"ז בטומטום שאין ביציו מבחוץ אבל כשביציו מבחוץ נהי דיצא מכלל ס' נקבה לחוד מכל מקום אינו זכר ודאי דלמא הוא ספק נקבה שהוא אנדרוגינוס דכיון דאשתני חיישי' למעוטי וה"ל ספק השקול ואביי דסובר כשביציו מבחוץ הוי זכר גמור הוא ס"ל כהאי תנא שם דל"א כיון דאשתני אם כן ל"ח שמא הוא אנדרוגינוס ורבא פליג ע"ז מה"ט כיון דאשתני והלכ' כרבא ע"כ בכ"מ וכן לענין חיוב אשת איש לא הביא הר"מ דביציו מבחוץ הוי קדושי ודאי דבאמת אינם קדושי ודאי דחיישינן שמא הוא אנדרוגינוס אם כן אין אנו יכולין לחייבו מיתה על אשתו וכן לענין תרומה אינו מאכיל אף כשביציו מבחוץ דלמא הוא אנדרוגינוס ע"כ בה' חגיגה לא הביא הר"מ דביציו מבחוץ פטור דלדידיה אין חילוק כלל דאף כשביציו מבחוץ הוי ספק אנדרוגינוס והוי ספק איש או אשה והוא פטור מחמת הספק והא דאצטריך קרא למעוטי כיון דבכל גוונא הוי ספק עיין בלחם משנה פ"ב מה"א שתי' זה ועיין בש"א מ"ש בזה. ע"כ נ"ל ברור דאף כשביציו מבחוץ הוי ספק שמא הוא אנדרוגינוס והדר הו"ל ס' איש ס' אשה. והיוצא מדברינו דביציו מבחוץ מוציא לנו מידי ספק נקבה ודאית כי נקבה גמורה בודאי אינה כי ביציו מבחוץ אבל מכל מקום הוא ס' זכר ס' אנדרוגינוס וא"כ אף כשביציו מבחוץ אין נהרגין על אשתו וכן לענין שאר דינים וא"ל דהוי ס"ס ס' זכר את"ל לאו זכר אלא אנדרוגינוס ואנדרוגינוס ג"כ ס' זכר הוא אם כן ליהוי כזכר לכ"ד ז"א דהכל הוא ס' א' ושם אונס חד הוא ואף דלשיטת הרב המגיד בהא"ב דעתו בדעת הרמב"ם דכה"ג הוי ס"ס ועיין בסד"ט על נדה אינו מוכרח אם כן הוא דעת הרמב"ם ואין כאן מקומו ודברים אלו נראים נכונים בעזה"י אך לא הבאתי' בכור הבחינה כי נוגעים לכמה שיטות בש"ס ותן לחכם. והנה עבדיהם של טומטום ואנדרוגינוס אוכלים ממ"נ דאף אם הם נשים מכל מקום אוכלים העבדים וע"ש בר"מ מבואר דחשו"ק אם קנו עבדים אין אוכלים בתרומה רק אם קנה אפוטרופס וז"פ כיון דאין להם קנין מן התורה אך זה דוקא בקנו שאין נתינתו בכסף כלום ע"כ לא קנו מן התורה אבל נתנו להם במתנה לשיטת הרב המגיד פכ"ט מה' מכירה דמתנה בדעת אחרת מקנה להם קנה מן התורה אם כן ודאי אוכלין בתרומה אך בקנין דעת הרב המגיד בדעת הר"מ דלא מהני בדעת אחרת כיון דאין נתינתן כלום וגם יש חילוק בד"א מקנה בין קטן וחרש לשוטה עיין ח"מ סי' רמ"ג ויש הרבה שיטות ע' באחרונים שם הכלל אם יש קנין דאורייתא ודאי אוכלין רק בקנין דרבנן אין אוכלים ויש שיטות דאף בקנין דרבנן הוי כקנין דאורייתא דהפקר ב"ד הפקר ואי"ה לקמן יבואר קצת מזה. ומש"ל דחרשת אינה אוכלת בתרומה אם היא בת ישראל דוקא משום בעלה אינה אוכלת אבל אם יש לה בן מכהן ודאי אוכלת עיין דינים אלו בר"מ פ"ח מהלכות הנ"ל.
והנה הבאתי לעיל ומבואר בר"מ והרהמ"ח דגם בהמתם של כהנים אוכלים בתרומה אבל בהמה של ישראל אסור להאכילה ובפ"ט מביא הר"מ דין המבואר במשנה ישראל ששכר בהמה מכהן מאכילה כרשיני תרומה וכהן ששכר פרה מישראל אף שמזונותיה עליו לא יאכילנה בתרומה מפני שאינה קנין כספו והובאה משנה זו בכ"מ מיבמות וע"ז ט"ו. והנה בסיפא מבואר דכהן השוכר מישראל לא יאכילנה אף שמזונותיה על הכהן וברישא בישראל ששכר מבואר סתם מאכילה ואין חילוק בין אם המזונות על הכהן המשכיר או אפילו אם המזונות חל על ישראל השוכר ויש בזה שיטות דעת רש"י בע"ז והרע"ב ובתוס' יבמות ס"ו דאע"פ שהמזונות על ישראל השוכר מכל מקום מאכילה וע"ש ברש"י וברע"ב דאין זה גזל הכהנים דניחא ליה לכהן זה ע"ש. והתוס' בע"ז כ' להיפוך דוקא אם מזונותיה על הכהן מאכילה אבל אם מזונותיה על ישראל השוכר אסור להאכילה בתרומה והר"מ מסתם סתים ועמ"ל הרגיש בזה. ולכאורה קצת ראיה דאף שמזונותיה על ישראל יכול להאכילה מדין המבואר אח"ז בר"מ דפרתו של ישראל שילדה בכור מאכילה בתרומה שהבכור לכהנים ובאמת חייבים הבעלים לטפל בבכור גסה ובכור דקה כמבואר פ' עד כמה וחייב הישראל במזונותיה מכל מקום מאכילה מפני שהגוף של כהן. אך יש לדחות למעיין ע"ש בע"ז ויש לפלפל בענין זה דשכירות קניא עמ"א סי' רמ"ו ובש"א ואחרונים. והנה הא דאסור להאכיל בהמת ישראל כרשיני תרומה ע' תוס' יבמות ד"ה לא יאכילנה ובמקומות הנרשמים שם דהטעם דתרומה אסורה לישראל בהנאה של כילוי ע"ש בכ"מ בתוס' וענין הנאת כילוי אי היא מן התורה או דרבנן עמ"ל פ"ב מהל' הנ"ל מביא דעת התוס' בכ"מ שהיא מן התורה ודעת הר"ש שהיא דרבנן וע' מ"ל פי"א הח"י הוכיח דעת הר"מ כדעת הר"ש דאינו אלא דרבנן אם כן לדידהו הא דאסור להאכיל לבהמת ישראל אינו אלא דרבנן ויבואר אי"ה לקמן. עוד כ' הר"מ ז"ל יראה לי שאם מכר הכהן פרתו לישראל ולקח דמים אף שעדיין לא משך הלוקח ה"ז אסור להאכילה תרומה שד"ת מעות קונות כמשי"ת בה' מכירה עכ"ל ובס' אבני מלואים סי' כ"ח מביא ראיה דקנין דרבנן לא מהני לאיסור תורה דנימא כיון דהפקר ב"ד הוי קנין דאורייתא והד' עתיקין דאי נימא דמהני אם כן כאן כיון דרבנן עקרו קנין מעות ומדרבנן הוי של המוכר הכהן אמאי לא יאכילנה תרומה ומזה נפשט ס' של המ"ל הל' אישות אם קידש המוכר באותו חפץ אי נימא כיון דמה"ת אינו שלו לאו קידושין נינהו א"ד כיון דמדרבנן הוי שלו ע"ש ומזה נפשט דאזלינן בתר תורה וכ"כ שמצאתי ראיה זו בס' מחנה אפרים ולפמ"ש אין ראיה ואדרבא תמוהים לי ד' הר"מ כיון דלדידי' הנאת כילוי אינו אלא מדרבנן ואכילת בהמת ישראל תרומה אינה אלא דרבנן אם כן למה אם לקח הכהן מעות אינו מאכילה תרומה כיון דלא הוי אלא איסור דרבנן ולענין דרבנן הוי מדרבנן דמעות לא קני רק משיכה אם כן כיון דמדרבנן הוי דכהן אמאי יאכילנה הלא אתי דרבנן ומפקיע דרבנן וצ"ע כעת. עוד כ' הר"מ דאם מכר ישראל לכהן אף שנתן דמים לא תאכל בתרומה עד שימשוך נראה מדבריו דבעינן תרתי נתינת המעות ומשיכה ובאמת כיון דאינו אלא איסור דרבנן אפשר סגי במשיכה לבד כיון דמדרבנן הוי דידיה והנה ענינים אלו אי קנינים דרבנן מועילים לשל תורה האריכו האחרונים ואין כאן מקומו. עוד הביא הר"מ אם נולד בכור לישראל מפרתו מאכיל הבכור בתרומה שהבכור לכהנים והנה הר"מ מסתם סתים להאי דינא ולדידי צריך עיון דידוע בודאי אם ישראל יש לו איזה קרבן אפילו קדשי קדשים שכולם לכהנים כגון חטאת ואשם מכל מקום אינו מאכילה בתרומה דלאו ממון כהן הוא דמשלחן גבוה זכו לאחר הקטרת אימורין עיין בכסף משנה בש"ס בבא קמא י"ב וקידושין סוגיא דהמקדש בחלקו וש"מ ושם בבבא קמא ותמורה דף ח' מבואר דאף ריה"ג דסובר קדשים קלים ממון בעלים מכל מקום בכור תם חי בזמן שבהמ"ק קיים דראוי להקרבה אין רשאי הכהן למכרו ולקדש בו דלאו ממון דידי' הוא רק משלחן גבוה קזכו והמשנה דמע"ש דמבואר דבכור תם נמכר ומקדשין בו את האשה דהיינו הכהן יכול למכור ולקדש אוקמי' שם דוקא בכור בזה"ז או בכור בח"ל דלא חזי להקרבה הוי ממון כהן וכ"פ הר"מ פ"א מה' בכורות וע"ש בלחם משנה ובאה"ע סי' כ"ח לענין קדושי אשה דדעת הרא"ש ב"ק שם דלרבנן אף בכור בע"מ אינו ממון כהן אך הר"מ פוסק כריה"ג עלח"מ ה' נזקי ממון.
והנה להאריך בדין ק"ק אי ממון בעלים או ממון גבוה אין כאן מקומו אך דין זה מוסכם אף לריה"ג דבכור תם אף בזמן המקדש דראוי להקרבה אינו ממון כהן למכור או לקדש בו ואם כן איך כתב הר"מ סתם שמותר להאכיל תרומה לבכור שהוא לכהן והו"ל לחלק דדוקא בזה"ז או בכור בח"ל או בע"מ אבל בכור תם בזמן המקדש כיון דלא הוי ממון כהן רק משלחן גבוה קא זכו דאסור להאכילו לפ"ד כמו שאר קדשי קדשים כגון חטאת ואשם דאינו מאכילם וד"ז צריך ביאור רחב ואי"ה אשנה פ"ז. וזה נ"ל פשוט דאם כהן הקדיש בהמתו כגון חמור או בע"מ קבוע לבד"ה בודאי אינו מאכילה תרומה כי היא ממון שאינו שלו ומ"ל מכרו לגבוה או מכרו להדיוט. ואם הקדיש בהמה טהורה תמימה למזבח אם היא חטאת או שאר קדשי קדשים ג"כ אינו מאכילם דלאו ממונו היא רק מ"ג רק אם הקדיש לשלמים או שאר קדשים קלים זה תלוי אי כריה"ג דהוי ממון בעלים יכול להאכילו או כרבנן דהוי מ"ג אסור להאכיל ולומר כמו דהתירה התורה תרומה לבהמת כהן כמו כן התירה לבהמת הקדש שתהא רשאה לאכול תרומה זה אינו נוח לי אך להטעם שכתבנו דמחמת הנאת כילוי אסור בבהמת ישראל אם כן אפשר דגבי גבוה ל"ש לאסור הנאת כילוי וע' פסחים כ"ט גבי אוכל חמץ של הקדש וצ"ע ובאתי רק לעורר. ונ"ל דדוקא בכור בהמה טהורה הוי ממון כהן ורשאי להאכילה ולפמ"ש דוקא בזה"ז או בבע"מ ע' לעיל אבל פטר חמור בודאי אינו ממון כהן כי קודם הפדיה אסור בהנאה ולאחר הפדיה הוי חולין ושייך לבעלים ע' בבכורות ובר"מ פ"ב מהלכות ביכורים אך אם פדה בשה ועל השה אין הישראל חייב באחריותו כמבואר בר"מ שם אם כן בודאי הו"ל ממון כהן ורשאי להאכילו תרומה אך זה לשיטת הר"מ ורוב הראשונים דפדיון פטר חמור אינו ניתן אלא לזכרי כהונה אבל להתוס' פסחים פא"ע וקדושין וחולין דמספקא להו מלתא לענין פדיון הבן דאפשר דניתן לכהנת אף אם היא אשת ישראל ואף בעלה מקבל בשבילה ולפי זה גם פ"ח ניתן לכהנת אשת הזר מטעם היקש עיין מ"ל פ"א מהלכו' ביכורים אם כן בודאי אינו ממון כהן דאפשר לו ליתן לכהנת אשת הזר או לבעלה הזר אם כן בודאי אינו ממון כהן אם כן אסור להאכיל תרומה להשה וז"פ. והנה אשר הקשיתי לעיל למה בכהן המוכר פרתו לישראל במעות לבד לא יאכילנה כ"ת הא כיון דהנאת כילוי אינו אלא דרבנן ומדרבנן הוי כשלו אם כן למה לא יאכילנה. נראה דלא קשה דמלשון הר"מ שכתב דבהמה דכהן מפני שהיא קנין כספו נראה שאינו סובר כשיטת התוס' דלהאכיל לבהמת ישראל אסור משום הנאת כילוי אלא ס"ל כשיטת הר"מ בר' אברהם המובא בר"ש תרומות פי"א משנה ט' דדעתו דאף אם הנאת כילוי מדרבנן מכל מקום להאכיל לבהמת ישראל הוא איסור תורה מהקרא דכהן כי יקנה נפש קנין כספו ונפש אפילו בהמה במשמע כמבואר במס' ביצה אם כן דוקא נפש בהמה דכהן אבל לא דישראל אם כן המאכיל לבהמת ישראל עובר על לאו הבא מכלל עשה אף דהנאת כילוי כגון להדליק שרי מן התורה מכל מקום לבעלי חיים שלו אסור להאכיל' מן התורה ע"ש אם כן ראיית המח"א וא"מ נכונה דחזינן דלהר"מ לא נעשה קנין דרבנן דאורייתא (ע' בהשמטות) ובע"כ סבירא ליה דהוי דאורייתא דאי לא הוי אלא דרבנן בודאי קנין דרבנן מפקיע איסור דרבנן אלא על כרחך סבירא ליה דהוי איסור דאורייתא כהר"מ בר"א אם כן מוכח שפיר דקנין דרבנן לא נעשה ד"ת להפקיע הדאורייתא כנ"ל ברור ב"ה. וע' מ"ש לעיל דאם הטעם מחמת הנאת כילוי אסור להאכיל לבהמת ישראל אפשר דלבהמת הקדש ל"ש זה כי לגבוה אין שייך איסור אבל לפמ"ש דטעם אחר מחמת קנין כספו אם כן האיסור על האיש המאכיל דהתורה גזרה שלא יאכיל רק לבהמת כהן אם כן נראה דשל גבוה אסור ג"כ להאכיל אם כן דברי הר"מ לעיל ג"כ צ"ע בבכור כמ"ש. הכלל אם נאמר מחמת הנאת כילוי וחזינן דאין האיסור על האיש המאכיל מחמת עצמו רק דפיטום הבהמה היא ההנאה וג"כ אפילו כהן אסור להאכיל לבהמת ישראל כיון שהבהמה אוכלת יש לבעלה ישראל הנאה בזה אם כן ל"ש גבי גבוה אבל אם הוא מטעם גזירת הכתוב אם כן האיסור רק על המאכילה דאינו נותן לבהמת כהן אם כן גם לגבוה שייך לאסור קצרתי במובן והמשכיל יבין מעצמו.
וע' מ"ל פ"ב הי"ד ד"ה עוד נראה כתב שם דזה אליבא דכ"ע ולא יחללו לרבות הסך אינו אלא מדרבנן כו' ואני כבר כ' לעיל דלע"ד דעת הר"מ דסך הוא איסור דאורייתא וכן הבאתי בשם הכפ"ת. והנה להסוברים שהנאת כילוי היא מדרבנן מכל מקום סך הוא איסור דאורייתא ולר"ת דהנאת כילוי היא איסור תורה ע"כ אצטריך ולא יחללו לרבות הסך לענין חומש כמ"ש המ"ל שם. אך לדעת ר"ת שנראה מדבריו ביבמות וש"מ כמ"ש המ"ל דהנאת כילוי איסור תורה לדידיה בודאי סיכה אסורה מן התורה בלא ריבוי דקרא ולא יחללו רק התורה ריבתה לענין תשלומין. אבל טעם האיסור מטעם הנאה של כילוי סותר רבינו תם עצמו ממה שכתב ביומא דף ע"ז ד"ה דתנן והבאנו לעיל וכתב שם דסיכה אינו אלא איסור דרבנן ומביא ראיה מכריתות דכהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל ע"ג ואי הוי דאורייתא הוי אסור בכ"ע א"ו היא דרבנן עכ"ל מפורש יוצא מדבריו דסיכה אינה אלא דרבנן. ובאמת צ"ע דהוי הנאה של כילוי וביבמות וש"מ דעתו דהנאת כילוי אסור מן התורה אם כן למה בן בתו מתעגל על גבו הלא לדעתו באיסור תורה לא מקילינן בכך וצ"ע. וע' מ"ש לעיל בשם התוס' יוה"כ קושיא עצומה על שיטת ר"ת אך מ"ש צריך עיון גדול האיך ד' סותרים זה את זה ע"כ נראה דהנאת כילוי אינו אלא דרבנן והדרשות שמביאים התוס' אסמכתא נינהו ע"ש במ"ל ד"ה ודע כ' דיש לדחוק בדעת התוס' גם כן שהיא דרבנן לפי שלא פי' דבריהם שהיא מן התורה ולפמ"ש מפורש בד' ר"ת דסיכה רק דרבנן אף על פי שהיא הנאה של כילוי וכ"ד הפ"י שבת כ"ו דדעת התוס' דהנאה של כילוי דרבנן ובעזה"י מ"ש היא ראיה גדולה באין לנטות ימין ושמאל. ולפמ"ש דדעת התוס' דהנאת כילוי דרבנן ולפי דעתם דהא דאסור להאכיל לבהמת ישראל תרומה הוא רק מטעם הנאת כילוי אם כן אינו אלא איסור דרבנן להאכיל לבהמת ישראל ולהר"מ בר"א וכ' לעיל שגם שיטת הר"מ כוותיה עוברים בעשה מחמת הקרא דכי יקנה הא לבהמת ישראל אסור לאו הבא מכלל עשה:
ה[עריכה]
שהרי אסרה כו'. והוא נמנה ללאו בפ"ע במצוה שאח"ז וכן בר"מ ול' הר"מ פ"ו הזר אסור לאכול תרומה ואפילו תושב כו' ושכיר וע"ע כהן הרי הוא כתושב כשכיר ובכ"מ תמה ע"ז וכן על ת"כ שהרי תושב ושכיר מיירי בע"ע ומה זה שכ' דהוא כתושב ושכיר וע"ש שכ' דתושב ושכיר היינו במכרוהו ב"ד וע"ע היינו במוכר עצמו וממעטינן בת"כ לפי שאינו קנין כספו ע"ש והנה מלשון הר"מ ולשון הרהמ"ח במצוה דלקמן שכ' מפני שנחשבו כמו זר מבואר דאף דהוא לאו בפ"ע מכל מקום נכלל בכלל זר וחייבים מב"ש על האכילה וכן בפי"ט מהל' סנהדרין מנה בכלל הלוקין דמיתה בי"ש זר ובכלל הלוקין אח"כ בלא מב"ש לא חשב תושב ושכיר נראה בהדיא דהרי הוא כמו זר דחייב מב"ש וכ"כ הפר"ד בדרך מצותיך דכ"ה דעת הר"מ וכתב כיון דהתורה אסרה לזר ואח"כ התירה לקנין כספו ואח"כ כתבה התורה דתושב וכו' לא יאכל ולמדנו דאינם קנין כספו אם כן אהדרי' לאיסור' קמא והרי הם בכלל זרים ע"ש בד"ה ונראה כו'. ונראה דאפילו לדעת התוס' ביצה דכ"ה שההיתר מפורש להדיא ל"א אהדרי' לאיסורא קמא בסוגיא דמתוך וכן לדעת התוס' חולין סוגיא דטכ"ע דל"א אהדרי' לא"ק מכל מקום מודים כאן כיון דהתורה התירה דוקא לקנין כספו וע"ע אינו בכלל קנין כספו כמבואר בת"כ הובא בכ"מ הנ"ל אם כן הרי הוא כזר ואפ"ל לדעת הכסף משנה שיישב דברי הת"כ דממעט ע"ע מכספו ובאמת מבואר מתושב ושכיר וכתב דתושב ושכיר מיירי במכרוהו בית דין וכספו דממעטינן היינו מוכר עצמו ולכאורה אין דבריו מובנים דדא ודא א' היא ונראה להטעים דבריו עפ"י המבואר בקידושין דע"ע גופו קנוי לו ע"ש דף ט"ז ופי' הרמב"ן והריטב"א כיון דחזינן דרבו מוסר לו ש"כ ויש לו בו קנין אישות והארכתי בזה במק"א. והנה מוכר עצמו אין רבו מוסר לו ש"כ רק מכרוהו ב"ד אם כן מכספו לא ממעטינן רק מוכר עצמו דלא קנין כספו הוא דאין לו בו קה"ג אבל מכרוהו ב"ד דיש בו קה"ג וקנין אישות הרי הוא קנין כספו וד"ז ממעטינן מהלאו דתושב ושכיר דאף דיש לו קה"ג מכל מקום גזירת הכתוב דאינו אוכל ולפי זה נראה לומר דמ"ע כיון דלאו קנין כספו הוא אם כן לא קאי עליו ההיתר שהתירה התורה אם כן הרי הוא בכלל זר וחייב מב"ש אבל מכרוהו ב"ד דהוא בכלל ההיתר רק דהתורה אסרה מתושב ושכיר ולאו בכלל זר הוא אם כן א"ח אלא מלקות דלא אהדרי' לא"ק או כסברת התוס' כיון שהתורה התירה בהדיא לקנין כספו וגם הוא בכלל אם כן לא אהדרי' לא"ק או כסברת הפר"ד דלא אפשר למכללי' בלאו דזר דלאו זר הוא כי הוא קנין כספו ע"כ אינו חייב מב"ש ובזה ניחא דלכאורה ק' ע"ד הכסף משנה נהי דקרא דכספו דממעטינן מוכר עצמו אינו מוכח מכרוהו ב"ד דהוא קנין כספו מכל מקום מקרא דתושב ושכיר דממעטינן מכרוהו ב"ד אם כן מוכר עצמו לכאורה הוא כ"ש דיש לו בו קנין קל דאינו נרצע בודאי אינו אוכל וגם אין לו בו קנין למסור לו ש"כ ולפמ"ש ניחא דאי לאו קרא דכספו דממעטינן מוכר עצמו הו"א דמקרא זה א"ח אלא מלקות אם כן גם מוכר עצמו אינו אלא במלקות ע"כ מיעטה התורה כיון דלאו קנין כספו הוא אם כן ה"ל זר וחייב מב"ש כנלע"ד בעזהשי"ת. אך באמת בש"ס דילן ביבמות דף ע' ע"ב מבואר שם בהדיא דתושב ושכיר אין אוכלים מחמת דלאו קנינו הוא ובתוס' שם עמדו בזה הא מבואר בקדושין דע"ע גופו קנוי וע"ש מה שתירצו גם עיינתי בת"כ ובק"א דממעטינן מכספו הוא מטעם דאינו כסף דיוצא בחנם בסוף שש או ביובל נראה דג"כ מכרוהו ב"ד ממועט מזה אם כן נראה דשוין הם ואהדרי' קרא לאיסורא קמא ואי"ה אשנה פ"ז. ודע דעל לאו דתושב ושכיר אם א' מהם אכל תרומה אינו לוקה משום שני לאוין אף על פי דמנה לאו בפ"ע כמו שאין לוקין כה"ג על גרושה שנים כי הוא לתוס' דינים כמבואר בר"מ בסמ"ק שלו והבאתי לעיל כ"פ:
ו[עריכה]
וגם אם העבד קנה כו'. כ"ה בברייתא בת"כ הובאה בש"ס דילן יבמות ס"ו. והנה דין זה דעבד יקנה עבד ולא יהי' קנין כספו דרבו משכחת לה או א' נתן ע"מ שאין לרבו רשות בו או במפקיר עבדו שאוכל בתרומה והוא קנה עבדים דלא אכלו מכח הרב רק מכח העבד דהוי כקנין קנינו וכן אשתו של כהן שקנתה עבדים וכ"ה בר"מ פ"ז מה' הנ"ל ושם בש"ס מבואר וכן בר"מ דאלמנה לכה"ג וגו"ח לכה"ד דעבדי מלוג לא יאכלו כיון דהוי שלה והיא אינה אוכלת ומקשה הש"ס למה לא יאכלו למה לא יהי' כקנינו שקנה קנין והתני' מנין כו' ומתרץ סתמא דש"ס ורבינ' מפרש קנין האוכל מאכיל קנין שאינו אוכל אינו מאכיל ורבא אמר מדאורייתא אוכלי' רק מדרבנן אין אוכלים כדי שתאמר כו' ור"א מתרץ ג"כ משום גזרה אין אוכלים. והנה לסתמא דגמרא עבדי מלוג של אלמנה לכ"ג לא יאכלו מדאורייתא כי קנין שאינו אוכל אינו מאכיל ולהנהו אמוראים בתראי אין אוכלים מדרבנן אבל מדאורייתא אוכלים והנה הר"מ פ"ז הח"י כ' בזה"ל וקנין שאינו אוכל אינו מאכיל נראה דס"ל כלישנא דגמר' אם כן מדאורייתא אין אוכלים וע' יש"ש יבמות פ' הנ"ל כתב דמדרבנן אין אוכלים ופסק כלישנא דאמוראי בתראי והנה לדברי הר"מ אפשר כיון דהתורה לא ריבתה אותם אם הקנין אינו אוכל אפשר דהוי כזרים גמורים וחייבים מב"ש אף שהאשה אינה אוכלת והיא רק בלאו כמבואר לקמן מכל מקום העבדים הו"ל כזרים גמורים ומכל מקום צ"ע. והרהמ"ח לא הביא דין זה היאך הדין באשה פסולה אם קנתה עבדים אם מדאורייתא אין אוכלים או רק מדרבנן וצ"ע וגם על היש"ש צ"ע שפסק סתמא ולא הביא דעת הר"מ דמדאוריית' קנין שאינו אוכל אינו מאכיל ויבואר במ"א:
ז[עריכה]
קנה שלישי כו'. ראה זה דבר חדש שחידש המחבר ולא מצאתי ד"ז בר"מ ולא ראיתי גילוי לזה בש"ס רק הרהמ"ח כתב זאת מסברא דנפשי' ולדידי' אפשר השלישי כזר נחשב. ונ"ל לחלק לפי סברת הרהמ"ח עש"ס שמקשה ועבדי מלוג של אלמנה לכה"ג לא יאכלו והתניא בברייתא דקנין הקנין נמי אוכל ומקשים בתוס' למה לא מקשי מסיפא דעבדי מלוג של ישראלית כשרה הנשאת לכהן דאוכלים דמוכח דקנין הקנין אוכל בתרומה ומתרצים דמסיפא לא מוכח דלמא לאו משום קנין הקנין אלא מפני שהם קנין האשה האוכלת ואוכלים מכח האשה להכי פריך מברייתא דקתני קנינו שקנה קנין אם כן אפילו אינה אוכלת יש להם לאכול ע"ש בתוס' ד"ה מנין לכהן דף ס"ו ע"א והנה תי' א' איתא בש"ס דקנין שאינו אוכל אינו מאכיל מן התורה אם כן להך תירוצא הא דמרבי התורה קנין הקנין דוקא בקנין האוכל חזינן אף דיוכלו לאכול מכח הקנין שלהם מכל מקום ריבתה התורה דאין אוכלים רק מכח הקונה הראשון דהיינו קנין הקנין ולפי זה קנין השלישי שלא ריבתה התורה אף דהקנין השני אוכל מכל מקום השלישי אינו אוכל כיון דאוכל מכח הראשון וקנין השלישי לא ריבתה התורה אבל לפי התירוץ של אמוראי בתראי אף קנין שאינו אוכל מאכיל מן התורה רק כאן מדרבנן אין אוכלים משום גזרה אם כן נוכל לומר כסברא דקנין האוכל מאכיל לא מטעם קנין הקנין אלא מפני קנין הקונה שלו שמאכילו והא דגילתה התורה דקנין הקנין מאכיל הוא דוקא בקנין שאינו אוכל דאינו יכול לאכול מכח הקונה שלו ע"כ צריך ריבוי דאוכל מחמת קנין הקנין אם כן לפ"ז בקנין האוכל דאוכל מחמת הקונה שלו דזה אינו מריבוי המקרא הזה אם כן אפילו השלישי או הרביעי אוכלים דכ"א אוכל מחמת הקונה שלו בלא ריבוי דקרא אם כן לא מחמת קנין הקנין אוכל אבל לתי' א' אם כן קנין שאינו אוכל אינו מאכיל מן התורה רק דהריבוי הוא על קנין האוכל דמאכיל אם כן אף בקטן האוכל אינו מאכיל השלישי כיון דהשלישי אינו בריבוי כסברת הרהמ"ח כנלע"ד נכון בעזה"י:
ח[עריכה]
וכל כהנת כו' ומשוך כו'. דינים אלו יבוארו אי"ה במצות דלקמן כ"א במקומו:
ט[עריכה]
ונוהג כו' בזמן שהיתה א"י בישובה כו'. ובזה"ז כבר כתבתי כ"פ לשיטות הר"מ והרהמ"ח אף בבית שני היו תרומות ומעשרות דרבנן כי לא הי' ביאת כולם עיין ר"מ פ"א מה' תרומות אבל ביכורים הי' מן התורה ואי"ה יבואר כ"א במקומו:
י[עריכה]
שנתחללו. יבואר אי"ה לקמן באיזה חילול חייב מב"ש ובאיזה חילול חייב מלקות לחוד ומ"ש הרהמ"ח חייב מב"ש בזר ואם התרו בו למלקות חייב מלקות כמבואר בר"מ וז"פ. והנה הרהמ"ח לא ביאר דין זר האוכל תרומה בשוגג ודינים אלו מבוארים בר"מ פ"י מהלכות הנ"ל ואכתוב בקיצור קצת דינים. זר האוכל תרומה או ת"מ או חלה או ביכורים בשוגג אפילו הזיד בלאו אם שגג במיתה חייב קו"ח ואינו חייב עד שיאכל או ישתה בכזית ואפילו אין ש"פ ואם אכל וחזר ואכל אם לא שהה בכא"פ מצטרף לכזית וכן אם שתה כזית חייב קרן וחומש ואם שתה וחזר ושתה לדעת הר"מ יותר משתיית רביעית אין מצטרף ולהראב"ד גם בשתיה דינו בכא"פ והדברים ארוכים ואין כאן מקומו. ותרומה וחביריו מצטרפין לכזית וא' תרומה טהורה וא' תרומה טמאה חייב קו"ח וגם הסך בשמן של תרומה חייב קו"ח וא' האוכל דבר שדרכו לאכול או השותה דבר שדרכו לשתות והסך דבר שדרכו לסוך חייב קו"ח ועמ"ש לעיל שיעור סיכה בכמה. וזה נ"ל פשוט דהסך עצמו דא"ח מיתה בסך אם הזיד שידע שהוא תרומה ואסורה בסיכה הוי מזיד גמור ואינו חייב חומש ואין סברא לומר אם שגג בשעת סיכה ולא ידע חיוב מיתה בתרומה באוכל ושותה יהי' נחשב שוגג זה אין סברא כלל כיון דע"ז אין חייב כלל מיתה ל"ש שגג במיתה ע"כ צ"ל שישגוג בגוף הדבר. והנה כ' לעיל דעת התוס' דסיכה אינו אלא מדרבנן ומה דדרשינן ולא יחללו לרבות הסך הוא אסמכתא והחומש אינו אלא מדרבנן אבל דעת הר"מ נראה דהוא אסור מן התורה וכ"נ דעת מהר"ם ב"ח בתוס' יה"כ. והנה לכאורה צ"ע לפ"ז דמבואר בפ' כ"ג בשבת רבא סובר מיתה במקום כרת קאי וחומש במקום קרבן ומבואר שם דשבוע' ביטוי חידוש דחייב קרבן במקום לאו וכבר הבאתי בשם השעה"מ דמכאן יצא להר"מ דאף על תרומה טמאה חייב הזר מיתה מדחזינן דחייב חומש כמבואר במשנה ואי לא הי' חייב מיתה לא הי' חייב בשוגג חומש דקאי במקום קרבן ע"ש ולפמ"ש דלדעת הר"מ סיכה אסורה מן התורה אבל אין בה חיוב מיתה ולא מלקות אם כן בשוגג היאך חייב חומש וחזינן דהתורה ריבתה לחייב חומש אף דליכא חיוב מיתה במזיד ובאמת ששם מבואר דשבועת ביטוי חידוש הוא ולקמן אי"ה נאריך בזה גם בדברי הפר"ד בדרך מצותיך. והנה האוכל בשוגג צריך לשלם הקו"ח חולין מתוקנים לא במעות והתשלומין נעשין תרומה לכ"ד והאוכל התשלומין אף אם אכל החומש חייב קו"ח כתרומה לכ"ד (ודעת הר"מ הח"י דאף אם אכל במזיד צריך לשלם חולין מתוקנים ולא מעות רק דאין התשלומין נעשין קודש ובמ"ל כתב שלא ידע מהיכן יצא לר"מ זה והראשונים ס"ל דרק בשוגג צריך לשלם חולין מתוקנים ע"ש) וכל המשלם קו"ח אם רצה הכהן למחול התשלומין א"י למחול ואם אכל ס' תרומה א"צ לשלם לכהן אבל צריך להפריש הקו"ח משום כפרה ומוכרו לכהן ע"ש במ"ל הי"ד ד"ה שתי קופות וד"ז דצריך להפריש משום כפרה הוא בתוס' יבמות דצ"ט וע"ש במ"ל ובהלכה א' מביא המ"ל בשם הת"כ פלוגתא ר"מ סובר דתיכף מעת הפרשה התשלומין לא נעשים תרומה רק משעת נתינה לכהן וראב"ש סובר דתיכף מעת הפרשה נעשים התשלומין תרומה ובר"מ אינו מבואר דין זה אימתי נעשים התשלומין תרומה ונראה דהלכה כראב"ש נגד ר"מ אם כן התשלומין נעשים תיכף תרומה וכ"נ מדהתו"ס שכתבנו דעיקר הכפרה הוא הפרשה אם כן תיכף נעשים קודש. וראיתי להר"ש פ"ו דתרומות הביא ברייתא זו בשם הירושלמי ג"כ ומבואר שם דרבי סובר דמתנתו מקדשתו ואין הפרשתו מקדשתו וראב"ש סובר דהפרשתו מקדשתו אם כן נראה דהלכה כר' מחבירו אם כן אין הפרשתו מקדשתו ואין הירושלמי ת"י ואפשר הוא ט"ס בר"ש. ומבואר במשנה דתרומות ור"מ שם דבת כהן הנשאת לישראל דדינה כזרה ואפילו נשאת לפסול שלא תחזור להכשר תרומה בשום פעם מכל מקום אם אכלה בשוגג אינה משלמת את החומש והוא במשנה ב' פ"ז דתרומות והובאה משנה זו בכריתות דף ו' ע"ב ומבואר שם דזר כתיב ובעינן זר מעיקרא ע"ש.
והנה במשנה פ"ח מבואר דהאשה שהיתה אוכלת בתרומה או עבד ובאו עדים שמת בעלה או שמכרו רבו לישראל או נשתחרר וכן כהן כו' ונודע שהוא בן גרושה כו' ר"י פוטר מחומש וע"ש ברע"ב והוא ביבמות דל"ד ופסחים פכ"צ דדוקא בתרומה בע"פ דזמן בהול אבל בלאו הכי חייבים חומש דטעה בדבר מצוה לר"י אם אין זמן בהול ע"ש. ולכאורה קשה למה יתחייבו כלל בחומש אפילו לאחר שנתוודע להם אם אכלו בשוגג למה יתחייבו חומש הא לאו זרים מעיקרא הם דהא אכלו תרומה בעודם תחת בעלים. ונ"פ דהתורה הקפידה על זר וזר גבי תרומה היינו שאינו זרע אהרן הכהן ומכל מקום גלי התורה דקנין כספו של כהן אוכל ג"כ מכל מקום הוי בכלל שם זר רק דהוא גזירת הכתוב דאוכל מטעם קנין כספו של כהן אם כן בב"כ הנשאת לישראל או לפסולים אין חייבים בחומש דצ"ל זר מעיקרא והנהו היו אוכלים בתרומה ולא היו זרים כי הם זרע אהרן אבל זרה או עבד דהם אוכלים מחמת הבעלים שלהם אפילו העבד הנולד אצל האדון או אשה שנתקדשה לכהן בעודה במעי אמה לשיטת הר"מ דמקודשת מכל מקום כיון דמת הבעל או האדון אף שאכלו בתרומה עתה הם זרים והוי ג"כ זרים מעיקרא כי אינם בני אהרן רק מטעם קנין כספו אבל שם בכריתות גבי מלך וכה"ג ניחא דקודם שנמשחו לאו זרים הם כי שם זר שאינו מלך וכה"ג אם כן קודם היו כל ישראל ראויים וגם הכהנים היו ראויים והראי' דנמשח להיות מלך וכה"ג אך עתה א"צ שמן המשחה הוי זר ע"כ אינו חייב לדברי חכמים כי לא הוי זר מעיקרא. ולכאורה מנ"ל זה אפשר באמת היינו טעמא דר"י דפוטר כיון דלאו זרים מעיקר' נינהו וכ"מ לכאורה מיבמות ופסחים דמקשה על ר"י דמחייב באין זמנו בהול מסיפא דמתניתין מנודע שהוא ב"ג וב"ח למה פוטר ר"י ומוקי לה מה"ט בע"פ דזמנו בהול ובפסחים מתרץ הש"ס עוד תי' דאכילת תרומה איקרי עבודה ואפילו חלל פטור דעבודתו כשרה מטעם ברך ה' חילו כו' אפילו חללים שבו ולמה לא מקשה מרישא מאשה שמת בעלה או נשתחרר העבד למה פוטר ר"י אף דטעה בדבר מצוה וע"ז ג"כ שייך התי' דע"פ ואדרבא קשה לתי' השני בגמ' מחמת דאיקרי עבודה וחלל כשר אם כן אכתי קשה למה פוטר ר"י ברישא דלא שייך זה ע"כ אפ"ל דמרישא באמת ל"ק כי זה טעמא דר"י כי לאו זרים מעיקרא אבל מסיפא דבגו"ח דלמפרע זר הוא מזה מקשה למה פוטר ר"י ומשני בע"פ עסקינן או מחמת דאיקרי עבודה וחלל כשר. אך אם טעמו של ר"י כן אם כן מ"ט דר"א דמחייב באשה שמת בעלה דתוכל לחזור להכשר תרומה דתנשא לכהן ובכה"ג אף ר"מ במשנה לעיל פוטר אף דהוי זרה לדעתו אף על פי שאינו זר מעיקרו מכל מקום כיון דתוכל לחזור להכשירו לא הוי זרה אם כן ר"א כמאן ס"ל דמחייב. ז"א אפשר דטעמא דר"א כסברא דילן דזה הוא בכלל זר דמעיקרא דתמיד הם זרים כמ"ש לעיל ובסברא זו פליגי ר"א ור"י והלכה כר"י אם כן אפשר באמת בת ישראל הנשואה לכהן ומת הבעל או עבד ונשתחרר יהיו פטורים מחומש כיון דאכלו כבר. אך באמת מל' הר"מ בפי' המשנה פ"ח ולשון הרע"ב דבמשנה כייל אמרו מת בעלך ומכרו רבו וגם נודע שהוא בגו"ח ובכולם מבואר דר"י פוטר ופי' הר"מ והרע"ב דבע"פ מסקינן מבואר להדיא אם אינו ע"פ חייבים אף לר"י אף על פי דאכלו כבר. (וקצ"ע על הר"מ והרע"ב למה לא הביאו גם האוקימתא אחריתי דאיקרי עבודה הן אמת דהם רוצים ליתן טעם על כל דיני המשנה וברישא ליכא טעם זה ע"כ נתנו טעם הכולל ואפשר הר"מ לשיטתו בהב"מ פ"ו דחלל אף לאחר שנודע עבודתו כשרה אם כן מאי טעם המשנה שנקט ונודע שהוא ב"ג וב"ח הו"ל למנקט דכהן חלל אינו חייב חומש דעבודתו כשרה ע"כ לא פסק הר"מ כתי' זה דתרומה איקרי עבודה). אם כן אף בדין המשנה שאכל קודם שנודע יהא חייב ע"כ מוקי לה בע"פ וביבמות נמי אינו מבואר רק התי' הראשון נראה ג"כ דחילוק בין תרומה לעבודה. הן אמת שהר"מ בספרו היד פ"י הי"ב יש לו שיטה אחרת בפי' המשנה הזאת וז"ל האשה שאכלה תרומה ואמרו לה מת בעליך כו' וכן העבד כו' וכן כהן שנודע לו שהוא ב"ג וב"ח משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ואם היתה תרומת חמץ בע"פ פטור אף מן הקרן אם כן לדעתו מה דהש"ס מוקי לה בע"פ כדי לפטור אף מן הקרן אבל בחומש בכ"ע פטור. ולכאורה מאיזה טעם הוא. ואפ"ל כסברא הנ"ל דחומש לא מחייב מחמת שאינם כזרים כיון שאכלו בהיתר אך מ"ש ונמצא ב"ג וב"ח צ"ע אף דאכל בהיתר כיון שנקרא עבודה ועבודתו כשרה כתי' הש"ס מכל מקום לשיטתו בהב"מ לא יהי' חייב לשלם את החומש בשום פעם אף דנודע כי הוא סובר שם דעבודתו כשרה אף אחר שנודע וע"ש בכ"מ ודבריו צ"ע לפ"ד בסוף דבריו שכתב כיון דאכילת תרומה איקרי עבודה ורחמנא אכשרי' בדיעבד קודם שנודע וכבר עמד ע"ז השעה"מ הב"מ שם דהא הר"מ ז"ל מכשיר אף אחר שנודע ע"ש שפלפל באורך. אך לשיטת הר"מ צ"ע מאי מקשה הש"ס מהך הא אין זמנו בהול ופטור כיון דלדידי' בכ"ע א"ח חומש מחמת איזה טעם ועל הקרן למה לא יתחייב ועי"ש בכ"מ ואיני מבין ענינים אלו עדי יאיר עיני השי"ת. והנה כבר כתבתי לעיל דאם נתחלל התרומה כגון שאכל א' או סך דלשיטת התוס' אין חילוק בין נתחלל בהיתר כגון שאכלו כהן או סך בו כהן או נתחלל באיסור כגון שסך בו או אכלו זר מכל מקום נתחלל התרומה ואין הזר חייב עליה אח"כ. ויש שיטות דוקא נתחלל בהיתר אבל לא בנתחלל באיסור עיין לעיל באריכות ועיין בכריתות ד"ז ע"א תוס' עה"ג ד"ה מנין נראה קצת שטעם דאין הזר חייב לאחר חילול דהו"ל כמו שאחז"ל אין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ע"ש אם כן נראה דוקא אם נתחלל בהיתר דנעשה מצותו אבל אם נתחלל באיסור לא מיקרי נעש' מצותו וצ"ע. וער"מ שם דמשלם רק הקרן לחוד הוא מטעם גזל כמו כל גזלה וא"כ פמש"פ במזיד דינו לענין השבון כמו כל גזל פמש"פ וכבר ביארנו לעיל. ומבואר בר"מ פ"י מהש"ס דאם אכל תרומה שלא כדרך אכילתו א"ח בחומש וע' פי"א ה' כ"ו דאם גחין בפיו ואכל תרומה מן המחובר לקרקע בטלה דעתי' והוי שלכד"א וא"ח מיתה במזיד ולא חומש בשוגג והוא מהש"ס מנחות דף ע' וכבר כתבתי בח"ז דל"ד תרומה אלא ה"ה שאר איסורים כגון חדש או ערל' כיון דמבואר בש"ס דבטלה דעתו והוי שלכד"א אבל האיסורים שחייבים עליהם אף שלכד"א כגון כה"כ בודאי חייבים אף אם גחין ואכל כנלע"ד פשוט וברור בעזה"י.
והנה במ"ש לעיל הפלוגתא אי הפרשת התשלומין מקדשתו או נתינתו לכהן מצאתי בס' שנות אליהו להגאון מווילנא פ"ו דתרומות מ"א מביא ג"כ ברייתא זו וגרס ג"כ דרבי סובר דנתינתו מקדשתו וראב"ש סובר הפרשתו מקדשתו אם כן נראה דהלכה כרבי מחבירו ולכאורה אם נאמר דהפרשה אינו מקדש התשלומין אם כן א"י מאי הדין המבואר במס' הנ"ל ובר"מ פ"י הט"ז דאם בת ישראל אכלה תרומה בשוגג ואח"ז נשאת לכהן משלמת קו"ח לעצמה כיון דהיא עתה כהנת אם כן גבה ל"ש נתינה רק מפרשתן אם כן לרבי אינו קדוש התשלומין בכה"ג ובאמת לא ראיתי בזה חילוק. וי"ל כיון דל"ש בזה נתינה לכהן אם כן אף רבי מודה דהפרשה מקדשתו ולא פליג רק היכי דשייך נתינה לכהן אינו קודש עד שיתן לכהן. והנה מבואר בס' הנ"ל דזה שפסקינן אם בא כהן למחול אינו מוחל הוא דוקא קודם הפרשה ולאחר הפרשה תלוי בפלוגתא הנ"ל אי הפרשה או נתינה מקדשתו וכוונתו נראה דאי אמרינן הפרשה מקדשתו ע"כ עיקר הכפרה תלוי בהפרשה ואח"כ אין עליו אלא זיקת ממון דהיינו נתינה לכהן אם כן יכול למחול אבל למ"ד נתינה מקדשתה אם כן תלוי הכפרה בנתינה לכהן אם כן אף לאחר הפרשה לא מועיל מחילה כמו קודם הפרשה. ולפי זה צל"ע מאוד אהא דמבואר במשנה יבמות צ"ט ע"ב דהגדילו התערובות כגון ילד כהן ועבד שנתערבו ואח"כ הגדילו ושחררו זא"ז אין משלמין קו"ח וכ' שם התוס' דצריכין להפריש מספק והבאנו לעיל ובכתובות ד"ל ע"ב ד"ה זר שאכל תרומה באו דבריהם באריכות ובסה"ד הקשו ממשנה דיבמות אמאי לא ישלמו קו"ח הא הוא משום כפרה ותירצו דודאי חייבים להפריש אבל אין נותנים לכהן וכתבו דלפ"ז צ"ל דהכפרה תליא בהפרשה והא דכהן א"י למחול היינו לענין שא"צ להפריש אבל לאחר הפרשה יכול הכהן למחול ולפמ"ש הגאון הנ"ל אם כן ז"א אלא אליבא דמ"ד הפרשתו מקדשתו אבל לרבי או לגירסא שהבאנו דר"מ ס"ל דנתינתו מקדשתו א"י למחול אם כן עיקר הקפידה תלוי בנתינה לכהן אם כן אמאי מבואר במשנה דאין משלמין קו"ח הא לרבי דהלכתא כוותי' הכפרה תלוי עד נתינתו לכהן וכן אפילו לר"מ הא סתם משנה ר"מ היא אם כן אמאי אינו משלם מס' קו"ח על כל פנים מדסתם לן התנא המשנה כראב"ש דהפרשה מקדשתו אם כן הלכתא כסתם משנה דסתם במתניתין ומחלוקת בבריי' הל' כסתם במשנ' ובפרט לפי הגירסא בבריי' רבי סובר נתינה מקדשתו אם כן רבי סתם במשנה דלא כוותי' אם כן בודאי הלכה כסתם. (ועי' בס' תורת חסד כלל יו"ד פלפול ארוך היכי דסתם במשנה ומחלוקת בברייתא רבי וחביריו וסתם משנה כר' אין ראי' דהל' כסתם כיון דרבי סתם כדברי עצמו ויש חולקין אבל בנ"ד דרבי סתם לן כראב"ש בודאי הלכה כסתם) וכן אפילו הגירסא בבריי' ר"מ כיון דרבי סתם [דלא] כוותי' הל' כסתם אם כן נראה דפסקינן הפרשתו מקדשתו וכאן אין לו' כסברתינו הנ"ל כיון דא"צ ליתן לכהן מחמת ספק וכ"ה דל"ש נתינה לכהן לכ"ע הפרשה מקדשתו ז"א דכאן שייך ג"כ נתינה לכהן כיון דתליא בנתינה לכהן הוי ספק כפרה וממילא דצריך ליתנו לכהן דהא דא"צ ליתנו לכהן כיון דהפרשה מקדש ונתכפר אבל אי אמרינן הנתינה לכהן מקדש אם כן צריך ליתן לכהן מס' וז"פ ועוד בספק כיון דע"צ זה שהוא כהן א"צ או שהוא חולין א"צ רק דכל עיקר הפרשתו שמא אינו כהן ועל צד זה ממילא צריך ליתן לכהן אם כן כ"ז דאינו נותן לכהן למ"ד זה לא נתקדש וזה ג"כ פשוט וקצרתי במובן. הכלל נראה מהמשנה דסתם לן תנא דהפרשתו מקדשתו ובר"מ כבר כ' דאין הכרע וצ"ע. ויש לי עוד הרהורי דברים במצוה זאת אך הפסקתי באמצע יותר מד' שבועות מוכרח אני לקצר ואי"ה אשנה פ"ז. ומהמשנה שכתבתי דפטור מקו"ח נראה דעבד שנשתחרר חייב בקו"ח ולא אמרינן שכבר אכל עכצ"ל כסברתינו הנ"ל דבזה ל"ש שכבר אכל וכ"ז צ"ע. והנה במ"ש לעיל הא דמשלמת לעצמה שהוא קדוש כיון דל"ש נתינה לכהן כו' נתיישבתי דאדרבא מכאן מוכח נמי דהתנא סתם לן דהפרשה מקדש וא"כ לאחר הפרשה אינו אלא זיקת ממון ע"כ פטורה מליתן כיון שהיא בעצמה כהנת אבל אי נימא דהכפרה תלוי בנתינה כמו בתערובות אף דהוא ס' מכל מקום מחמת ס' כפרה ע"כ צריך ליתן לכהן אם כן ה"נ אי הוי אמרינן דתליא בנתינה בודאי הו"ל ליתן לכהן אחר אך כיון דתליא בהפרשה אם כן נתכפרה בהפרשה וא"צ ליתן כנלע"ד פשוט. והנה באוכל תרומה במזיד מבואר במשנה ובר"מ דמשל' קרן וער"מ פ"ו דאם התרו בו למלקות אין משלם דקלב"מ ובמ"ל תמה עליו מכתובות דהשמיט דוקא אי תחב לי' חבירו ויכול לאהדורי ע"י הדחק דאל"ה מכי אגבי' חייב בתשלומין ובאים כ"א בפ"ע וחייב מלקות ותשלומין ע"ש בכתובות פא"נ. והנה האוכל תרומה בשוגג מבואר בר"מ פ"י דאפילו הזיד בלאו רק שגג במיתה חייב קו"ח. ולכאורה אם התרו בו למלקות יהי' פטור מקו"ח דבאי' כא' ול"ש כאן מדאגבי' קני' וחייב בתשלומין דהא אפילו באוכל תרומה דידי' מחויב לשלם קו"ח ואינו חייב אלא על האכילה לא מטעם גזילה עיין בהפלאה לכתובות שם אך בתוס' מבואר שם דאינו פוטר כי הוא כפרה ול"ש קלב"מ אך באמת התוס' מיירי לענין חייבי מיתות שוגגין אף על פי דפטור מתשלומין כאן שהוא משום כפרה אינו פוטר ואפ"ל דגם במזיד דחייב מלקות מכל מקום במיעוט כזה דהוי כפרה עבדינן תרתי כמבואר בשבת דהזיד על הכלי ושגג באוכלים חייב סקילה וחטאת דאינו פוטר את החטאת כיון דהיא לכפרה ועתו"ס פסחים כ"ט ד"ה ר' נחוני' ובד"ה מאן י"א ומבואר שם אף דעבדינן החומרא כגון לרנבה"ק מכל מקום אינו פוטר כיון דכפר' היא וער"ש פ"ז דחה האי סברא דהיא כפרה רק מביא בשם הירושלמי דהוא גזירת הכתוב כמו עדים זוממין דגלי רחמנא דמשלמין וכן כאן הכל הי' בכלל זר ויצא מן הכלל אם אכל בשוגג חייב בתשלומין אם כן אפשר כמו עדים זוממין וחובל בחבירו כיון דגילתה התורה דמשלם ממילא אינו לוקה ואפילו אם יש עוד לאו אחר כגון שאכל ביה"כ והתרו בו ג"כ למלקות משום יה"כ אינו לוקה מחמת דהתורה ריבתה לתשלומין כמו בחובל בחבירו ביה"כ לדעת הר"מ פ"ד מה' חובל ומזיק וכתבתי זה בלא עיון ורק למזכרת. הכלל אם נאמר מטעם כפרה אם כן בהתרו בו למלקות חייב מלקות ותשלומין כמו הזיד בכלי ואם נאמר דגלי קרא תשלומין אם כן אינו לוקה כמו ע"ז וחובל בחבירו וצ"ע ואי"ה אשנה פ"ז:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |