מנחת חינוך/רפא
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
א[עריכה]
שלא יאכל תושב כהן ושכיר כו'. כבר ביארתי במצוה הקודמת דדעת הר"מ והרהמ"ח דחייבים מיתה בידי שמים, דזרים גמורים הם שאינן קנין הכהן רק דהתורה אסרה בלאו, אם כן אם עבד עברי כהן נמכר לישראל אסור לאכול כמו בת כהן שנתארסה לישראל, אבל אי אמרינן דלאו קנין כספו הוא כלל, אם כן בודאי עבד עברי כהן הנמכר לישראל אוכל בתרומה, ול"ש שמא ימזגו כמבואר בכתובות השתא מדידהו ספי לי' וז"פ. ונסתפקתי דהנה כ' לעיל בשם הת"כ דחציו עבד וחציו ב"ח, וחה"ע הוא של כהן דאינו אוכל בתרומה מפני חלק הב"ח, עי' לעיל היאך הדין בח"ש של כהן וחב"ח כמו שציירתי לעיל כ"פ דאותו חלק ב"ח מותר לכהן ואינה אסורה משום גיורת כגון שהישראל בא על ח"ש וחב"ח והוליד דאותה הבת מצד חב"ח אבי' מישראל ומותרת לכהן וא"צ לכפול הדברים וקידש ע"ע כהן את הח"ש וחב"ח דאף כהן מותר בשפחה אם הוא עבד כמבואר בר"מ והו"ל שפחה חרופה המתקדשת לע"ע דהיא מקודשת לו כמבואר בש"ס לענין אשם ומלקות אם הח"ש והחב"ח מותרת לאכול תרומה כי מצד ח"ש היא נקנית לכהן ומצד חב"ח היא קנין כספו של הע"ע והו"ל כמו ארוסה בת ישראל המאורסת לכהן דאוכלת דהוי קנין כספו של כהן ה"נ דהיא שפחה חרופה של כהן המתקדשת לו א"ד דוקא בת ישראל המאורסת לכהן דהוי קנין כספו לגמרי דהיא בסקילה אבל כאן אינה מתקדש' לו אלא לענין מלקות וקרבן לא ה"ל אישות גמורה ולא הו"ל קנין כספו לגמרי ואינה אוכלת א"ד כיון דאפילו שומרת יבם של כהן אי לאו דה"ל קנין אחיו ולא קנין כספו אוכלת ולשיטת התוס' באמת אוכלת מדאורייתא כאשר ביארתי לעיל אף על פי דאינה אלא ח"ל לאחרים. ואפשר דמ"מ עיקר שאכלה מחמת אחיו ואצל אחיו ה"ל קנין כספו גמור אבל כאן דלא היתה קנין כספו בשום פעם אפשר דלא אכלה וצ"ע. ואל תטעה דמ"מ הוי קנין כספו כמו עבדים ושפחות ז"א דשם הוי קנינו גמור אבל באישות הקנין כסף אפשר דלא הוי אלא בגמורה דהיא נקנית לאשה גמורה לענין חיוב סקילה אבל לענין לאו לא הוית קנינו לגמרי וצ"ע. ואפשר להשיטות שכתבתי לעיל בחיבור זה דאין קדושין של אחר תופסין בה אף על פי שהיא מקודשת רק ללאו אם כן אפשר דהוי קנינו לגמרי אבל להסוברים דקידושי אחר תופסים אם כן לא הוי אצלו קנין גמור ואפשר אפילו אם אין קדושין של אחר תופסין מכל מקום לא הוי קנין גמור כיון דאין חיוב סקילה עליה רק מלקות ואשם וצ"ע. ועאה"ע סי' מ"ד בח"מ וב"ש ולעיל בחיבורי ואם נימא כצד הזה דהוי קנין כספו ואוכלת בתרומה אני מסתפק עוד אם הח"ש וחב"ח חלק שפחות הוא של ישראל מי נימא דאוכלת כיון דהמקדש הוא כהן וה"ל לגמרי קנין כספו אף דבחלק השפחות היא קנין כספו של ישראל מכל מקום בדרך אישות בודאי אם האדון בא עליה ג"כ חייב אשם אם כן הקנין כסף של אישות הוא יותר אלים ואוכלת א"ד כיון דעיקר קנין האישות הוא על חב"ח שלה כמבואר בגיטין פ' השולח אם כן צד השפחות אינו שלו ואסורה לאכול מצד חלק השפחות א"ד כיון דגזירת הכתוב היא דמקודשת לאשם וללאו הוי כולו קנין כספו של המקדש ואוכלת וצ"ע. וכן אני מסתפק ביבם קטן כהן שבא על יבמתו להשי' דשומרת יבם מדאורייתא אינה אוכלת כמ"ש לעיל דקנין כספו של אחיו פקע ולהסוברים דיבם קטן שבע"י הוי א"א רק דאין חייבים מיתה עליה דממעטינן מא"א ולא אשת קטן והובאו שיטות אלו לעיל בח"ז אם היבמה הזאת אוכלת מכח בעלה הקטן א"ד כיון דאין ממיתין עליה לא הוי קנין כספו גמורה ואינה אוכלת מכח בעלה ומכח בעלה הראשון כבר פקע לשיטה זו דמה"ת אינה אוכלת וצ"ע בכ"ז. והנה ע"כ או ש"כ שאכלו תרומה והם עבדי זרים חייבים לשלם קו"ח אך פגיעתן רעה דאין להם לשלם כמבואר בב"ק רק אחר שנשתחררו מחוייבין לשלם וז"פ. וע' פ"ז מה' תרומות משנה ג' בתי"ט. ואם אשה זרה אכלה תרומה בשוגג נראה לכאורה כיון דהקו"ח היא כפרה כמ"ש לעיל בשם התוס' וקי"ל דאדם מביא קרבן על אשתו בנדרים דל"ה וב"מ פ' המקבל כיון דכפרה היא וכאן דחומש במקום קרבן קאי צריך לשלם עבורה ונרא' דאפילו היתה מזיד' רק הי' שגגת מיתה מכל מקום חייב לשלם עבור' כי לא חיישינן שמא תקניטנו ותעבור על עבירה גדולה כזו ועתו"ס פ' המקבל דלא חיישינן דתדור בנזיר ומכ"ש כאן ועיין באה"ע סי' זה דלא חיישינן שתעבור על לאו שבתורה וזה נראה ברור. אך לדעת הר"ש פ"ז דתרומות שדעתו ומביא ירושלמי דלא הוי כפרה נראה דאין הבעל משלם עבורה דל"ד לקרבן והוי כאילו לוותה או הזיקה שאין הבעל צריך לשלם עבורה רק משלמת לאחר מיתת בעלה או לאחר שנתגרשה כנ"ל פשוט. ואם קטן חייב לאחר שהגדיל ע"ש בתי"ט ואין כאן מקומו להאריך. ומ"ש דהבעל חייב להביא עבור אשתו לשיטת התוס' כיון שהיא לכפרה ז"א רק לדעת התוס' פ' המקבל בשם הירושלמי דאם חללה את השבת או אכלה חלב מחויב הבעל להביא עבורה קרבן אבל דעת ר"ש סוף נגעים בשם הספרי זוטא דקרבנות שהן לטהרה הבעל מביא אבל חללה את השבת כיון שהיא לכפרה אין הבעל מביא בשבילה אם כן ה"נ. ובעיקר הדין אם כהר"ש או כהתוס' יבואר אי"ה במק"א וצ"ע על התה"ד סי' רפ"ב והובא דעתו באה"ע שנטה דעתו דחייבת לשלם קנס אך הניח בצ"ע אם הנידון דומה כיון דבקרבנות חייבת מן התורה אבל ז"פ אצלו דחייב בקרבנות עבורה והביא כן בשם התוס' ולמה לא הביא שיטת הר"ש בשם הספרי דקרבנות שהם לכפרה אין הבעל צריך להביא עבורה אם כן בנידון דתה"ד פשיטא שאין להוציא ממון מהבעל כדעת הט"ז והב"ש שם וצ"ע.
ועוד אעורר קצת בענין זה אף שהוא אריכות גדול מכל מקום להעיר לב המעיין באתי דלכאורה נראה דתרומה דינו כל איסורי' שבתורה דאינו חייב עליהם שלא כדר"א דכתיב בי' אכילה וע' תוס' פסחים פכ"ש כ' דמעילה ילפינן חטא מתרומה אם כן במעילה ג"כ אינו חייב שלא כדר"א כמו תרומה ולפי זה צ"ע דמבואר במסכת יומא דף פ' ע"ב דזר שאכל אכיל' גסה אינו משלם את החומש דכי יאכל פרט למזיק וכן אח"ז מימרא דר"י זר שכוסס שעורים של תרומה אינו משלם את החומש דכי יאכל פרט למזיק ואם תרומה דינו ככל איסורים שבתורה דא"ח שלכד"א אמאי אצטריך לאשמועינן הנך אמוראי הא זה נכלל בכלל איסורים שבתור' שכתוב בהן אכילה דמבואר בפסחים ר"י עצמו דא"ח על שלכד"א ועוד ל"ל זה הלשון פרט למזיק נימא דכתיב בי' יאכל וא"ח על שלכד"א ע"ש ברש"י ועוד אמאי לא אשמועינן לענין מזיד שאכל תרומה בכה"ג אכילה גסה או כסס שעורים של תרומה א"ח מב"ש ולא מלקות וכן הר"מ בפ"ו שכ' דין אוכל תרומה במזיד לא כ' דוקא כדר"א דסמך אמ"ש בהמ"א פי"ד ה"י שכתב דכל האוכלים האסורים א"ח אלא כדר"א חוץ מבב"ח וכ"ה וכאן בפ"י גבי שוגג כ' דינים אלו המבוארים ביומא והילפותא דכי יאכל פרט למזיק עצמו ולא סמך על שהוא שלכ"א ומבואר שם במ"א. ע"כ אפ"ל כמ"ש השאג"א סי' ע"ו ע"ש שדעתו דהאוכל ביוה"כ חייב אף שלכד"א דכיון דלא כתיב לא תאכל רק לא תעונה ולא לשון אכילה חייב אף שלכד"א ולא פטרינן ביה"כ רק אכילה גסה מטעם פרט למזיק אבל שלכד"א חייב אם כן לדידי' אף היכי דחייב שלכד"א מכל מקום מזיק עצמו גרע אם כן ה"נ בתרומה דחזינן דהש"ס ממעט פרט למזיק אם כן דוקא מזיק פטור אבל שלכד"א חייב רק מזיק גרע וצריך מיעוט וממעטינן מכי יאכל אף דכתב לשון אכילה מכל מקום אפ"ל דוקא היכי דכתיב בלשון לאו לא תאכל אמעיט שלכד"א אבל היכי שלא כתיב בלשון לאו לא אמעיט שלכד"א כמו שנסתפק המ"ל פ"ד מהיסוה"ת אי מ"ע כגון מצה וכדומה אף דכתיב בלשון אכילה כגון בערב תאכלו מצות מכל מקום אפשר דיוצאין אף שלכד"א ולא אמעט שלכד"א רק היכי דכתיב בלשון מניעה דהיינו ל"ת אבל לא בעשה ובשער המלך פ"א מהמ"א הביא ראיה דבמ"ע יוצאין אף שלכד"א אם כן ה"נ דכתיב ואיש כי יאכל קודש ואינו אפילו לשון ציווי רק דין מצוה אם כן אפשר דלא אמעט כלל שלא כדר"א אם כן חייב חומש אף שלכד"א רק דהש"ס ממעט דידעו דלשון אכילה בכ"מ ממעט מזיק אם כן רק מזיק פטור דגרע טובא אבל שלכד"א חייב כמ"ש הש"א לענין יה"כ וכ"ז בשוגג אבל במזיד דכתיב וזר לא יאכל בודאי א"ח מלקות על שלכד"א כמו כל האיסורים ע"כ לא נקטו הני אמוראים ביומא מזיד דא"צ למעט מטעם מזיק רק דבלאו הכי הוי שלכד"א רק השמיענו דבשוגג אף דחייב על שלכד"א מכל מקום באכילה גסה או שעורים פטור מזיק ונכונים ג"כ דברי הר"מ שמביא זה לענין שוגג ולא לענין מזיד. אך דהתו"ס בפסחים שם עומדים לנגדי שכתבו על מעילה א"ח על שלכד"א דילפינן מתרומה נראה דגבי תרומה א"ח שלכד"א וא"ל דילפינן מתרומה במזיד ז"א דבמעילה די"ט מבואר ג"ש דחטא חטא ומבואר שם דאקשינן לתרומה בשוגג לענין כי יאכל פרט למזיק ובפרט אי ילפינן ג"ש הו"ל לילף לחומרא שיהא חייב על שלכד"א דלקולא ולחומרא לחומרא מקשינן מכל מקום אף שהתוס' נ"ל דס"ל דא"ח על תרומה בשוגג שלכד"א מכל מקום דעת הר"מ נראה כאשר כתבתי וכ"מ בש"ס יומא שהבאתי וצריכין אנו ליישב דהתו"ס ובפרט שבלאו הכי עמדו עליהם האחרונים בש"א ובשער המלך היסה"ת. ובפרט כי שערי תי' לא ננעלו אחרי העיון ע"כ נ"ל בעזה"י דדברים אלו ראוין לאמרם ולעורר עליהם ויש לפלפל בזה בכ"מ בש"ס בסוגיא דאוכל תרומת חמץ ובכתובות. אך איני לומד כעת בעיון ע"ש ודו"ק.
ולפמ"ש נדחו דברי השער־המלך דלעיל, וכן דברי הפרשת־דרכים שכתב דמכאן יצא להר"מ דבמזיד חייב הזר על תרומה טמאה מב"ש כיון דאשכחן במשנה דחייב חומש על תרומה טמאה ובשבת מבואר דחומש במקום קרבן קאי ומבואר שם דשבועת ביטוי חידוש הוא דחייבים על שגגתו קרבן אף דמזיד א"ע רק בלאו אם כן כיון דחזינן דעל תרומה טמאה חייבין חומש ע"כ דחייב מיתה במזיד דאי לא הוי ח"מ במזיד לא הוי מחייב חומש בשוגג דבמקום קרבן קאי ולפמ"ש אין זה תלוי בזה דהא מחייב על שוגג דתרומה אף שלכד"א חומש ובמזיד אינו חייב מיתה על שלכד"א ויבואר לקמן אי"ה. וע"ל במצוה הקודמת. ושמח לבי בעזהשי"ת שאחר כתבי מצאתי בצל"ח ברכות ל"ח כתב דלהר"מ חייב קרן־וחומש בתרומה אף שלא־כדרך־אכילה ג"כ עפ"י ד' המשנה־למלך ותלי"ת שכיוונתי לדעתו הרמה.
ואם נאמר כדעת התוס' דפטור על שלכד"א אפ"ל לדעת השאגת־אריה דאם אכל ביה"כ דמבואר בר"מ דחייב קו"ח אם אכל ביה"כ אף שלכד"א מכל מקום חייב כיון דלענין יה"כ נחשב אכילה נחשב נמי אכילה לענין תרומה. אך באמת ל"ד בשוגג ה"ה במזיד ובכל איסורים שבתורה אם אכל ביה"כ שלכד"א חייב כיון דלענין יה"כ נחשב אכילה, נחשב אכילה לענין זה גם כן וכסברא זו מבואר בשער המלך פ"ח מהמ"א לענין גה"נ והארכתי במק"א. עוד אעורר לפמ"ש הר"מ פ"ה מה' תרומות דמופלא הסמוך לאיש תרומתו תרומה דמופלא הסמוך־לאיש מדאורייתא וכ"פ בה' נדרים ובה' נזירות והנה בש"ס דנדה מבואר דוקא לדין שבועה ולאיסור בל יחל מופלא שוה לגדול יכול יהי' חייב על הקדשו קרבן ת"ל זה הדבר אם כן מבואר שם דא"ח קרבן על הקדשו דממעטינן מקרא אם כן לפי המבואר במס' שבת שהבאנו לעיל דחומש במקום קרבן קאי אם כן אפ"ל נהי דחייבין על תרומתו מב"ש ומלקות מכל מקום בשוגג א"ח על תרומתו חומש או אפשר דלענין זה אינו נחשב לקרבן וחייבין חומש על תרומת מופלא הסל"א. הן אמת שדין זה שא"ח קרבן על הקדש מופלא הסמוך־לאיש אינו מובא בר"מ בשום מקום ועבמ"ל פי"א מה' נדרים ה"ה ואין כאן מקומו ואי"ה במקומו יבואר.
ובמ"ש לעיל דאם אכל מאכל איסור ביוה"כ שלכד"א חייב אף על האיסור כיון דהתורה אחשביה אכילה לענין יוה"כ הוי נמי אכילה לענין האיסור כסברת השעה"מ בגה"נ של נבלה כיון דחייב משום גיד אף דאין בגידין בנ"ט מכל מקום עץ הוא והתורה אסרתו אם כן ממילא חייב נמי משום נבלה כיון דחשיב אכילה לגבי גיד. נתיישבתי דל"ד לסברת השעה"מ דבשלמא גבי גיד דכתיב לשון אכילה ע"כ לא יאכלו כו' ומכל מקום חייב משום גיד אף דאינו בנ"ט חזינן דהתורה קרא' אכילה לענין גיד אם כן ממילא נחשב אכילה לענין איסור אחר דכתיב אכילה אבל גבי יוה"כ דלא כתיב אכילה רק לא תעונה ע"כ חייב על שלכד"א דלאו עינוי הוא אם כן לא מוכח דהתורה אחשביה אכילה דלחייב עליה משום איסור דכתיב ביה אכילה דגם לענין יוה"כ התורה לא אחשביה אכילה רק דאינו עינוי אבל לא חשיב אכילה אם כן לענין איסור דכתיב אכילה א"ח אף ביוה"כ וכ"ז לסברת השעה"מ אבל אני ישבתי ד' הר"מ דגה"נ באופן אחר אף שאין מקומו כאן אכתוב בעזה"י כי נ"מ לכמה מצות ולמצוה זו שאנו עסוקין בה. וז"ל הר"מ פ"ח מהמ"א ה"ה האוכל מגה"נ של טמאה פטור לפי שאינו נוהג בטמא' כו' ואינו כאוכל משאר גופה (דהיינו לחייב משום טמאה) שאין הגידין בכלל הבשר כמו שביארנו דהיינו דסובר כר"ש דאין בגידין בנ"ט ע"כ א"ח משום איסור על הגידין רק מחמת גיד דעץ הוא והתורה אסרתו ואח"ז בה"ו כ' דאוכל גה"נ של נבלה ושל עולה חייב שתים משום גיד ומשום נבלה (ול"ש שבשרו מותר דכאן הוי בשרו מותר מתחלת ברייתו ול"ד לטמאה עיין בחולין שם) ותמהו הראשונים והאחרונים כיון דדעתו דאין בגידין בנ"ט היאך מחייב כאן משום נבלה ובהלכה הקודמת אינו מחייב משום טמאה מחמת דאין בגידין בנ"ט ואמאי מחייב משום נבלה ע"ש בכ"מ ובשער המלך כ' כמו שהבאתי. והנלע"ד דהנה באמת לכאורה קשה אמאי א"ח על כל האיסורין שבתורה שלכד"א דלא הוי אכילה והתורה הקפידה על אכילה דוקא אמאי לא נימא אחשביה מדחזינן דאוכל בדרך זה ע"כ אצלו אכילה חשובה היא ועיין באו"ח סי' תמ"ב ובראשונים וכ"ה בר"מ פ"ה מה' שבועות ה"ה ז"ל שבועה שאוכל ואכל אוכלים שא"ר לאכילה פטור משבועה שהרי יצא ידי אכילה מאחר שהם חשובים אצלו אכילת' שמה אכילה וכ"כ בה"ו שבועה שלא אכלתי והוא אכל אוכלים שא"ר לאכילה חייב שהרי כיון שאכלם הם חשובים אצלו ועבר שבועתו ע"ש אם כן חזינן דסבר' זו דאחשביה היא סבר' טובה לענין חיוב וא"כ אמאי יהיה פטור בכל האיסורין אם אכל שלכד"א וכן אכל אוכלים שא"ר לאכילה. אבל באמת ניחא עפ"י סברת הלחם משנה שם דהר"מ סובר בנשבע להבא שלא יאכל ואכל אוכלים שא"ר פטור דאין נחשב אכילה ובלחם משנה מביא בשם הר"ן דחולק בין דין זה דלא חשיבא אכילה לבין דינים שהבאתי לענין שבועה שעבר או שבועה שאוכל אף דברים שאינם ראויים ג"כ מיקרי אכילה וכתב הלחם משנה דהחילוק הוא כך דבאמת אדם האוכל דבר שאינו ראוי בודאי חשוב הוא אצלו ע"כ אם אמר שבועה שאוכל ואכל יצא ידי שבועה שהרי אכל ונחשב אצלו דאי לא נחשב אצלו למה אוכל אע"כ דנחשב אצלו וכן כשאכל ואח"ז נשבע שאכל והאכילה הקודמת היה דברים שאינם ראויים לא נשבע לשקר כי אז כשאכל ודאי נחשב אצלו ואח"ז נשבע באמת אבל אם נשבע על להבא שלא אוכל ואכל דברים שא"ר אמרינן אחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינן לעבור על שבועה ע"כ אמרינן דע"כ אכל דבאמת לא אחשביה כדי שלא לעשות איסור ואלו היה נחשב אצלו לא היה אוכל כדי שלא לעבור על השבועה ולעשות עברה זהו תוכן דבריו ודפח"ח וש"י. אם כן לדבריו ניחא בכל איסורין שבתורה אם אכלן שלכד"א פטור דל"ש אכילה ולא אמרינן דאחשביה דאדרבא אחזוקי ברשיעי לא מחזקינן ואילו היה נחשב אצלו לא היה אוכל כדי שלא לעשות איסור דאורייתא ע"כ מדאוכל ש"מ שאינו מחשיב אותו. והנה ידוע דעת הרשב"א[1] בתשובה הובאה בב"ש ומ"ל ה' גיטין גבי אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דג"כ הטעם דלא מחזקינן ליה לרשע אבל אם בא על הנדה דחזינן דהוא רשע ל"א א"א עושה בעילתו ב"ז. אם כן נכונים מאוד דברי הר"מ דאם אוכל גידין של טמאה א"ח דלא נחשב אכילה אף דהוא אוכל לא מחזקינן ליה לרשע אדרבא מדחזינן דאוכל ע"כ דאינו נחשב אצלו. וכן באוכל גה"נ של טמאה דא"ח מטעם גיד מגזירת הכתוב דמי שבשרו מותר אם כן מטעם טמאה א"ח דאינו רשע דאינו נחשב אצלו ע"כ הוא אוכל אבל באוכל גה"נ של נבלה דעל גה"נ חייב דעץ הוא והתורה אסרתו ע"כ חייב ג"כ משום נבלה דבאמת אף שא"ר לאכילה מכל מקום כיון דהוא אוכל אחשביה ול"ש דלא מחזקינן ליה לרשע דאפילו לא אחשביה הוא רשע דחייב משום גיד וכיון דבלאו הכי הוא רשע ל"ש לומר אחזוקי כסברת הרשב"א ע"כ חייב משום נבלה ג"כ. ודברים אלו הגדתי בימי חורפי לפני כמה גדולי ישראל וקלסוהו. ובעזה"י פלפלתי בזה בכמה ענינים ואין כאן מקומו וכמדומה ששמעתי כן מגדול א'[2]. אם כן לפי סברתי אם אכל ביוה"כ איזה איסור שלכד"א חייב על האיסור ג"כ כיון דאכל אחשביה ול"א דלא נחזיק אותו לרשע דהא בל"ז הוא רשע מחמת דאוכל ביוה"כ ועל יוה"כ חייב אף שלכד"א אם כן הוי רשע שוב אמרינן דחשביה גם לענין איסור כנ"ל בעזה"י ויש עוד לפלפל. אחר כתבתי הנ"ל הוצרכתי לס' נוב"י ת' וראיתי שם בחא"ח סי' קט"ו מביא שם החידוש שיהיה חיוב חומש על שלכד"א בשם ספרו בצל"ח ושם בתשובה הקשה לו השואל מש"ס דמנחות ופסקה הר"מ דאי גחין ואכל מן המחובר בטל' דעתו וא"ח חומש ומה שראו עיני שכחתי דבמצוה הקודמת פלפלתי והבאתי ד' הש"ס והר"מ וכתבתי דמכאן מוכח דשלכד"א פטור בתרומה מחומש וכאן נשמטו ממני הדברים. וע"ש מבן המחבר חילוק דמבואר דבטלה דעתו אצל כל אדם יהיה גרע משלכד"א ואפ"ל לפ"ז אפילו בכה"כ ג"כ אינו חייב בגחין ואכל ואני לעיל לא כן כתבתי וצ"ע. וע"ש ג"כ דאכילה גסה גרע משלכד"א מהש"ס דשנים שצלו פסחיהם ובשלכד"א מסתפק המ"ל וע"ע בר"מ פ"י פ' דאוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג פטור מן התשלומין ובראב"ד השיג עליו ומחלוקותם תלוי בסוגית הש"ס פסחים אי לפי מדה משלם או לפי דמים והר"מ פוסק דלפי דמים משלם וחמץ בפסח אינו בר דמים והראב"ד ס"ל לפי מדה משלם ע"ש בכ"מ אח"ז כ' הר"מ דאוכל תרומה ביוה"כ חייב קו"ח ובהי"א כתב דנזיר ששגג ושתה יין של תרומה פטור מחומש ועיין כסף משנה כתב טעם הר"מ כיון שהיה אסור ביין אף אם לא היה תרומה ע"כ פטור. ואיני מבין מ"ש מן האוכל ביוה"כ וגם האוכל תרומת חמץ בפסח דאף אם לא היה תרומה היה אסור מכל מקום חייב קו"ח ובחמץ הטעם דאינו בר דמים הא לא"ה חייב ומ"ש נזיר ואיני מבין כעת כוונתו וטעם רבינו הר"מ. ועראב"ד כ' דנזיר חייב בחומש ועיין כסף משנה שכ"א היה לו גירס' אחר' אך טעם הדבר לגירסת רבינו א"י וצ"ע. ולענין חמץ בתרומה אי אחע"א עיין בהפלאה ובש"א ואחרונים ואין כאן מקומו ובהגהת טעם המלך המ"א קונטרס אחע"א.
עוד רגע אדבר דהנה מבואר בכ"מ בש"ס ובר"מ פ"ד מה' תרומות דתרומה איתא בשאלה ובר"מ פ"ו פסק כאמימר גבי נדרים ושבועות אפילו אכלה כולה נשאלים עליה דבמזיד מחוסר מלקות ובשוגג מחוסר קרבן ואם נשאל עליה פטור מן המלקות ומן הקרבן אם כן ז"פ דאם אכל כזית תרומה שהפריש ואין שם יותר מתרומה זו אם במזיד נשאל עליה קודם המלקות בודאי אין לוקין ואם בשוגג נראה ג"כ דאם נשאל עליו קודם שהפריש החומש ג"כ יכול לשאול ופטור מן החומש כיון דבגמר' אמרינן דחומש במקום קרבן קאי דינו כמו דיכול לשאול קודם הקרבן ה"נ קודם החומש יכול לשאול על התרומה דאכל ואינו חייב חומש אך להשיטות שכתבנו לעיל דהפרש' מקדשתו ובהפרש' בלבד נתכפר נראה תיכף כיון שהפריש אף שלא נתן עדיין לכהן ה"ל אינו מחוסר כלום אם כן א"י לשאול ולמ"ד דנתינה ליד כהן מקדשתו אם כן אף על פי שהפריש מכל מקום מחוסר נתינה ויכול לשאול על התרומה למפרע ויהיה פטור מחומש. ונראה דאפילו לשיטת הר"ש שהבאתי לעיל דחומש אינו מטעם כפר' מכל מקום נראה כיון שמחוסר מידי העונש יכול לשאול כמו שמחוסר מלקות דיכול לשאול ואם בשוגג אכל בשגגת מיתה והתרו בו למלקות לשיטת התוס' שלוקין ומשלם כיון דכפרה היא אם כן אפילו אם הפריש חומש ואפילו נתן ליד כהן מכל מקום כיון דמחוסר מלקות יכול לשאול על התרומה שאכל וממילא יצא החומש לחולין ואם הוא ביד כהן צריך להחזיר ול"ד למה שמבואר בש"ס דתרומה ביד כהן א"י לשאול ז"א דוקא אם הדבר אשר היא רוצה לשאול עליו הוא ביד כהן א"י לשאול עלי' מטעמים המבוארים שם בראשונים אבל כאן הוא שואל על התרומה שאכל ואם התרומה שאכל עדיין לא בא ליד כהן יכול לשאול וממילא פטור מקו"ח ולא חלה הקדושה והכהן צריך להחזיר כי לא היה חייב כלל בקו"ח וז"פ. אך אם לא התרו בו למלקות והפריש חומש אי אמרינן הפרשה מקדשתו אם כן אינו מחוסר כלום וא"י לשאול ודעת הרא"ש דאפילו לא התרו בו כיון דאיכא עליו עונש מלקות ה"ל מחוסר ויכול לשאול וד' הרא"ש הם בשבועות ועשעה"מ פ"ו דשבועות פלפל בד"ז דאם אכלה נשאל עלי' וג"כ מובא שם ד' הרא"ש ועוד שיטות. והנה הבאתי לעיל כ"פ ממשניות דתרומות וכ"פ הר"מ ואין חולק דאם אכל תרומה בשוגג שחייב לשלם קו"ח והתשלומין נעשין קודש כתרומה ואם אכל התשלומין מוסיף ג"כ חומש הכלל גזירת הכתוב דהתשלומין כתרומה לכל הדינים וכ"ה לשון הר"מ הט"ו כל המשלם קו"ח התשלומין כתרומה לכ"ד חוץ אם נזרעו הגדולין חולין וכבר הבאתי לעיל ג"כ דדעת התוס' דתיכף בשעת הפרשה נתקדשו וכ"נ דעת הר"מ וכבר הארכתי לעיל. ונ"ל ברור כשמש דכמו דעל הפרשת תרומה יכול לשאול כמו כן אם הפריש תשלומין ולא בא עדיין ליד כהן בוודאי יכול לשאול ונעשין חולין והוא מפריש חולין אחר לתשלומין כמו כל תרומות ומעשרו' והקדשות וא"צ לראיה לפ"ד כי הוא לדעתי דבר פשוט ומכל מקום אביא כדמות ראיה בנדרים דנ"ט דמקש' הש"ס למה תרומה תעלה בא' ומאה כמבואר במשנ' והא הוי דשיל"מ דאי בעי אתשיל עלי' ומתרץ דמיירי בתרומה ביד כהן ופריך אימ' סיפא כו' ואי נימא דתשלומי תרומה אינו בשאלה הו"ל להש"ס לאוקמי' בפשיטות דמיירי בתרומ' כה"ג שהם תשלומין ולא קשה מסיפ' ע"ש ואם כי יש לדחות אך נ"ל כמ"ש. והנה גבי תרומה אם שואל עלי' ממילא אין שם תרומה והדר' לטבלי' וגם הטבל שהפריש התרומה עליו נעשה טבל כיון דפקע שם תרומ' נעשה כמו שלא הפריש מעולם כמבואר כ"פ בש"ס אבל התשלומין דקודם הפרש' הוא חולין מתוקנים אם עכשיו שואל עליהם נעשים חולין כמו דנשאלין על הקדש ונעשין חולין וז"פ. ולפי זה צריך עיון גדול בעירובין למ"ד ע"ב שם במשנ' מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה סומכוס אומר בחולין ופריך הש"ס ואילו לנזיר ביין לא פליג מ"ט ומשני דאפשר לאתשולי ופריך הרי תרומה נמי אפשר לאתשולי ועתו"ס שם ד"ה תרומה דלא מצי לאוקמי בתרומה ביד כהן דלא מצי לאתשולי מדקתני בחולין משמע דבתרומה בכל גווני לא אף אם היא עדיין ביד הישראל ומשני דאי מתשל מהדר לטבלי' ולא חזי לאכילה ופריך ולפרוש עליו ממק"א כו' אלא סומכוס סבר כרבנן דכ"ד שהוא משום שבות גזרו עליו בה"ש אם כן תהדר לטבליה לא חזי לתקוני ולפמ"ש אם כן היאך אמר סומכוס בחולין משמע דבתרומה בכל גווני לא הא משכחת לה אפילו בתרומה דמערבין כגון בתשלומי תרומ' דהם תרומ' לכ"ד ויכול לערב דאי בעי מתשל ואי מתשל תיכף חזי לאכילה ולא הדר לטבלי' והיאך סתם ואמר סומכוס בחולין הא בתרומה כה"ג יכול לערב דאי מתשל עלי' הוי חולין מתוקני' וא"כ אמאי אמר סומכוס בחולין ולא מפליג בין תרומ' לתרומה דתרומה כי האי יכול לערב ולכאורה צריך עיון גדול. אך לפמ"ש לעיל לפי גירסת המ"ל וכ"ה בת"כ דר"מ סבר דאין הפרש' מקדשתו רק הנתינה אם כן לר"מ קודם שנתן ליד כהן אינה קודש ולאחר שנתן ליד כהן דחל עליו קדושה שוב א"א למתשל דתרומה ביד כהן לית' בשאלה וידוע דסומכוס הוא תלמיד ר"מ אם כן ניחא דסומכוס סובר דבחולין אבל לא בתרומ' דבכה"ג בא ליד כהן ובשלא בא ליד כהן לא משכחת רק בתרומה שהפריש מטבל ל"ש אי בעי מתשל עלה דהדר לטבלי' וסבר דשבות גזרו עליו בה"ש כמבואר שם ובתשלומי תרומה לא משכחת דלאחר שבא לכהן לית' בשאלה וקודם שבא ליד כהן אין קדוש כלל. ובזה ניחא לי תשובת הרשב"א הובאה באו"ח סי' תרמ"ט שכתב דהמודר הנאה מלולב אינו יוצא בו ול"א הואיל ואי בעי מתשל עליו ה"ל כדידיה והביא ראיה מהמשנה דפ' לולב הגזול אתרוג של תרומה טמאה אינו יוצא בו משמע אפילו אם הוא ביד ישראל עדיין ואמאי אינו יוצא נימא הואיל ואי בעי מתשל עלה והקשה בשער אפרים הובאו ד' בשער המלך החו"מ פ"ז ה"ח מאי ראיה שאני התם דאי מתשל עלה הדר' לטבליה ע"ש והשעה"מ מביא ד' רשב"א עצמו שדחה ראייתו מכח זה ולדידי ראיית הרשב"א נכונה דכבר כ' דנראה דהלכה דהפרשתו מקדשתו אם כן אמאי מסתם סתים דתרומ' טמאה אינו יוצא הא בתרומה טמאה כה"ג כגון תשלומין למה לא יצא בו אם נימא הואיל ואי בעי מתשל כמסקנת הרשב"א. ובעזהשי"ת עוד יש לעורר שם בסוגיא ואני לעורר לב המעיין באתי. (וע"ש בפ' לולב הגזול דהש"ס לחד מ"ד לא יוכל לאוקמי המשנה כר"מ רק כרבנן דמע"ש ממון הדיוט הוא). וכן הראי' מפ' מפנין דווקא תרומה טהורה אבל תרומה טמאה אף בכה"ג בתשלומין דל"ש הדרא לטבליה מכל מקום אין מטלטלין אע"כ דמחמת אי בעי מתשל עלי' לא מתירין בטלטול ואע"ג דסתם משנה ר"מ הוא ולר"מ אין ראיה מכל מקום לא ניחא לאוקמי הך סתמא כר"מ כיון דבש"ס דילן ביבמות וש"מ כמ"ש לעיל סוברים דהפרשתו מקדשתו וא"כ אמאי לא יטלטל תרומה טמאה בכה"ג אע"כ צ"ל כסברת הרשב"א כנ"ל נכון בעזה"י.
עוד נלע"ד דאם אכל תרומה בשוגג מותר להפריש הקו"ח בשבת ויו"ט וליתנם לכהן ל"מ לדעת התוס' חגיג' ד"ח ע"א ד"ה משום סיקרתא דאין בהגבהת תו"מ בשויו"ט משום אין מקדישין כיון דחייב מן התורה להקדישו רק האיסור הוא משום שמתקן את הטבל אם כן כאן אינו מתקן והאיסור להקדיש ל"ש כיון דחייב מן התורה להקדישו ע"ש בתוס' אלא אפילו לדעת הר"מ פכ"ג מה' שבת שכתב שני הטעמים דאין מגביהין תו"מ משום מתקן ומשום מקדיש מכל מקום כיון דמתקן אינו כאן וטעם מקדיש גזרה משום מו"מ ג"כ אפשר כיון שהפרשה היא כפרה ונתכפר כמ"ש אפשר דהוי כמו מקדיש אדם פסחו וחגיגתו בשויו"ט שכתב הר"מ שזו מצות היום היא אם כן ה"נ כיון שמחוסר כפרה הו"ל קצת מצות היום ומותר להפריש אפילו בשויו"ט. אך בפ' השואל בשבת דקמ"ח נראה הטעם דמותר להקדיש פסחו וחגיגתו מטעם דהו"ל חובות הקבוע להם זמן וע"ש ברש"י כיון דהקרבתן דוחה יום טוב דחי ג"כ הקדשן אם כן כאן ל"ש זה ואסור לדעת הר"מ אבל לדעת התוס' בודאי מותר להפריש כמ"ש ואיני עוסק כעת בדיני שויו"ט. ונ"ל לפמ"ש לעיל בשם התוס' דבשוגג התשלומין כפרה ועיקר הכפרה תלוי בהפרשה אם אינו רוצה להפריש בודאי אין ב"ד נזקקין לו כמו חייבי חטאות ואשמות דאין ממשכנין וע"כ לא מבעיא לן בב"ק דף מ' גבי כופר דג"כ כפרה היא אי ממשכנין אלא משום כיון דלחברי' הוא כו' לא חמיר עליו אבל כאן דעיקר הכפרה הפרשה אם כן חמיר עלי'. עוד מבואר שם כיון דהוא לא חטא וממוני' הוא דאזיק לא חמיר עלי' ובעי משכוני' אבל כאן דהוא בעצמו חטא בודאי חמיר עלי' וגם דהכפרה לא תליא בחברי' חמיר עלי' ולא בעי משכוני אבל למ"ד שהבאתי לעיל דנתינה ליד הכהן מקדשתו אם כן עיקר הכפרה תלוי אם נותן ליד הכהן אפשר שייך ג"כ האי סברא כיון דלחברי' ולא לגבוה לא חמיר עליה ובעי משכוני ומכל מקום צד השני כיון דלא חטא ל"ש כאן. וגם נ"ל דכאן ל"ש ג"כ הסברא כיון דלחברי' ולא לגבוה כיון דנעשה קדוש ה"ל לגבוה ושם גבי כופר לא נעשה התשלומין לגבוה וגם משלם בעד היזק גופו אבל כאן התשלומין רק מטעם גזירת הכתוב ואפילו אכל תרומה דיליה וגם נתפסים התשלומין בקדושה נוטה יותר הסברא דאין ממשכנין וה"ל לגמרי כחטאות ואשמות דאין ממשכנין. אך לדעת הר"מ שהבאתי לעיל דלאו מטעם כפרה אפשר דממשכנין כמו חייבי עולות ושלמים דממשכנין וער"מ פ"י מה' נזקי ממון בדין כופר ויש לפלפל בזה ואין כאן מקומו. וע"ש בלחם משנה בשם הרשב"א ובס' שטמ"ק שם בב"ק כ' למ"ד כופרא כפרה לא מהני מחילה מהיורשים וכעת לא ראיתי להר"מ שיביא זה והוא פוסק שם דכופרא כפרה ע"ש. עוד נלע"ד לפי שיטת התוס' דחומש הוא כפרה ע"כ א"י למחול בודאי אם מת האוכל בשוגג אין היורשים צריכין לשלם החומש כי אין כפרה למתים וד"ז מבואר בהדי' בב"ק דק"ד גבי גזל ונשבע אמרינן אלמא חומש ממונא וכי מיית משלמי יורשים כו' ופטורים מן האשם כו' ופירש"י דאשם כפרה היא ואין כפרה למתים וכ"ה שם בש"מ דאי חומש כפרה אין היורשים צריכין לשלם דא"צ כפרה ושם גבי שבועה מסקינן דחומש ממונא וחייבין היורשים וכ"פ הר"מ פ"ז מה' גזלה ע"ש. אבל כאן לשיטת התוספות דכפרה היא אם כן אין היורשים צריכים לשלם וכעת לא ראיתי להר"מ ולא לא' מהראשונים שיביאו דין זה דאם מת אין היורשים מחויבים לשלם קו"ח וא"כ אף אכל משל אחר מכל מקום כיון דלאו משום כפר' הוא רק מחמת גזל על כל פנים אין נעשה הקרן תרומה וא"צ לשלם פירות מתוקנים וצ"ע שלא ראיתי גילוי לד"ז. גם בכופר דפוסק הר"מ דכופרא כפרה אם מת אין היורשים צריכין לשלם ובש"מ הביא כמה נ"מ אם כופרא כפרה או ממונא ולא הביא נ"מ זו אם היורשים מחויבים לשלם ותני ושייר ובר"מ ג"כ לא הביא בה' נזקי ממון אם היורשים צריכין לשלם את הכופר וצ"ע כעת.
עוד אני נבוך בעוה"ר אשר שכלי איני שלם בתלמוד ואעורר עליו. הנה לפ"ד נרא' כמו בתרומ' ובהקדש כ"ד אשר הקדיש במאמר פיו יכול לשאול עליו כן בודאי הדין בביכורים שמפריש וקורא שם כמבואר במס' ביכורים ובר"מ פ"ב בודאי יכול לשאול ג"כ על הביכורים וג"כ איקרי תרומה כמבואר בכ"מ ובר"מ שם וא"כ י"ל אפילו לאחר הנחה בעזרה ולאחר התנופה כ"ז שלא באו ליד הכהנים אית להו שאלה כמוקדשים אפילו לאחר זריקה דגם להם יש שאלה לשיטת הראשונים חוץ מתוס' בכריתות דדעתם שלאחר זריקת דם בקדשים אינו בשאלה וכבר עמדו בזה האחרונים דדהתו"ס שם תמוהין ועיין בט"א בר"ה דכ"ח בסוגיא דבל תוסיף. ולפי זה לכאורה קשה בפסחים פכ"ש דל"ז דמבואר שם דאין אדם יי"ח מצה בביכורים דהיינו כהן האוכל בירושלים ע"ש ברש"י כיון דאינו נאכל בכל מושבות וכ"פ הר"מ פ"ז מהתו"מ. ולכאורה נימא אי בעי מתשל עליה אע"ג דמיירי בכהן האוכל דאי זר האוכל בירושלים בלאו הכי אינו יוצא דחייב מב"ש ואינו יוצא באיסורים כמבואר שם ובכהן כיון דבא לידו ליתא בשאלה מכל מקום משכחת לה דכהן שהביא ביכורי עצמו לירושלים וא"צ ליתנן לכהן אחר אף על פי שהביכורים ניתנין לאנשי משמר כמבואר במס' הנ"ל ובר"מ פ"ג מכל מקום בכל הקדשים שנתנו לאנשי משמר אם הם של כהן עבודתו ואכילתו שלו כמבואר בר"מ פ"ד מה' כה"מ אם כן בודאי הביכורים שמביא שלו וא"כ יכול לשאול עליו אם כן אמאי מסתם סתימו בש"ס דאינו יוצא בביכורים הלא הכהן בביכורים שלו אמאי לא יצא בי' י"ח. אך באמת לשיטת רש"י פסחים דמ"ח דמחמת האי סברא דאי בעי מתשל עליו לא אמרינן דהוי שלו וגם לדעת התוס' דמ"ו ד"ה הואיל כתבו דל"א גבי מע"ש בסוגיא זו הואיל ואי בעי מתשיל עליו דכתיב קודש לה' אם כן גבי תרומה נמי עי' קדושין נ"ג וביכורים אקרי תרומ' אם כן אינו יוצא מחמת הואיל כזה אבל לדעת הר"מ כפי שהעמיס בדעתו בשער המלך דהר"מ סובר דיי"ח במצה של מע"ש כ' שם דהר"מ סובר האי דהואיל ובעי מתשל אם כן קשה מפני מה פוסק הר"מ דאיי"ח בביכורים מפני דאינם נאכלים בכל מושבות ולא נימא הואיל ואי בעי מתשל עלה. וע"ע שם בשער המלך תמה על קו' התוס' שהקשו דלמה א"י במע"ש הא איבעי מתשל וכ' דבאמת אי מתשל עליו הדרא לטבלי' ע"ש. ונהי דקושייתו נכונה בזה מכל מקום קו' התוס' במקומה על הך דביכורים אמאי אין יוצאין וביכורים כשנשאלין עליהם לא הדרא לטבלי' כי ביכורים אינם טובלים וקודם שהפריש ביכורים מותרים לאכול כל הפירות כמבואר במשנה ובר"מ ע"כ צריכין אנו לדהתו"ס בתירוצם שם. ונראה דדעת הר"מ ג"כ כדעת רש"י ותוס' דאינו יוצא מחמת סברת דאי בעי מתשל עליו ומע"ש שפסק דיוצא כבר האריכו בזה האחרונים ושערי תירוצום לא ננעלו. אך לכאורה קשה מסוגיא דעירובין שהבאתי היאך אמר סומכוס בחולין אבל לא בתרומה משמע דישראל בתרומה בכל ענין לא הא משכחת לה דישראל יהי' מערב לא בחולין רק אפילו בתרומ' כגון ישראל בירושלים דיכול לערב בביכורים אף על פי דלא חזי לי' אחר שנכנס לירושלים מכל מקום כיון דמיתשל עלי' חזי ליה ול"ש אהדרי' לטבלי' כמ"ש ודוחק לומר כיון דדין זה דיכול לערב בירושלים אינו רק לירושלים דחוץ לירושלים אין מערבין בביכורים דאסורין לזרים כגון שנכנסו לפנים מן החומה (דקודם שנכנסו לפנים מן החומה הרי הם חולין גמורים עיין ר"מ פ"ג מה' ביכורים) דכיון שנכנסו לפנים מן החומ' אסורים באכילה חוץ לחומה אפילו לכהנים עש"ס ור"מ שם וא"כ התנאים הללו לא מיירי בירושלים עצמה ועל הכלל מיפלגי ע"כ אמר סומכוס דבתרומה לא אבל באמת משכחת לה דישראל יהי' מערב בתרומה בירושלים דהיינו בביכורים כדכתיבנא אבל זה דחוק. אבל באמת לק"מ דגם ביכורים אי מתשל עליו יהי' הדרי' לטבלי' דביכורים פטורים מתרומה ומעשרות אבל אם ישאל עליהם ויהיו חולין אם כן נעשים טבל ע"כ לא משכחת לסומכוס בשום אופן לערב רק בחולין. וד"ז דביכורים פטורים מתו"מ עי' במס' ב"ב דפ"א ע"ב ודלמא לאו ביכורים ומפקע לי' מתו"מ ע"ש ובר"מ פ"ד בה' ביכורים ה"ד. ומכל מקום מ"ש לעיל דהר"מ ע"כ לא ס"ל דהוי כשלו מחמת הואיל ומתשל עלה הוא נכון דלדברי השעה"מ דהר"מ סובר דבמע"ש יוצא מטעם דאי בעי מתשל אף על פי דהדר לטבלי' אם כן למה פסק דביכורים אין יוצאין נימא הואיל ואי בעי מתשל אף דהדר לטיבלא. ועל קו' התוס' שפיר הק' השעה"מ דגם ביכורים הדרי לטבלי' ול"ש הואיל כנ"ל נכון בעזה"י. וגם אני מסופק שמבואר בר"מ פ"י ובמשנה פ"ו דתרומות דכל המשלם קו"ח דקרן משלם לבעלים והחומש לכל כהן שירצה ולא חילק דלענ"ד ד"ז בתרומה וחלה דהתשלומין נתפסין בתרומה רשאי ליתן לכל כהן שירצה כמו תרומה עצמה אבל אם אוכל ביכורים לא מבעי' אם אכל הביכורים תיכף לפנים מן החומ' קודם שנתנן ליד הכהנים נראה דהתשלומין דינו כביכורים עצמן שיתן הקו"ח לאנשי משמר כי ביכורים ינתנו לאנשי משמר. ואף אם אכל ביכורים שביד כהן דודאי הקרן משלם לכהן שהם נכסי כהן אבל החומש דמחדש נקרא להם שם ביכורים אפשר דצריך ליתן לאנשי משמר כמו חומש מגזל הגר דצריך ליתן לאנשי משמר עיין בפ"ז וח' מה' גו"א להר"מ. גם מדסתמו דין זה נראה דס"ל דאם אכל לפנים מן החומה אף בלא הנחה בעזרה דצריך לשלם קו"ח אפשר דהתשלומין דנעשים ביכורים הקו"ח דא"צ הנחה בעזר' ומותרים לכהנים מיד ואינם כביכורים עצמן דלוקין לכהן האוכל קודם הנחה בעזרה ולומר דגם הם צריכין הנחה בעזרה ותנופה דלא עדיף מאלו שבאו מחמתם צ"ע שלא ביאר זה הר"מ ואני נבוך עדי יאיר השי"ת עיני.
והנה מבואר בר"מ פ"י ה"ד דתרומה ות"מ וחלה וביכורים כולם מצטרפים לכזית לחייב עליהם מיתה וחומש והוא מבואר במס' מעילה מטעם דהוי משם א' וכן מבואר שם דדברים שהם מש"א אף דהם מינים מחולקים כגון גבי עולה דהבשר והיין והסולת כולם מצטרפין לכזית וכ"פ הר"מ פי"א מה' מעה"ק וכ"ה בר"מ פ"ד מהמ"א וא"כ גבי תרומה אם אכל שליש זית תרומה מדגן ושליש מתירוש ושליש מיצהר לשיטות הראשונים שמונים אלו המינים לתרומה דאורייתא או לשיטת הר"מ דכל הפירות אילנות חייבים מן התורה ואין כאן מקומו ואכל כזית ע"י צירוף כמה מינים חייב מיתה וחומש בשוגג. והנה מבואר בר"מ פ"י דהקו"ח בשוגג אינו משתלם אלא ממין שאכל כר"ע שם במשנה. ונרא' דאם שילם ממין אחר אינו תשלומין אף בדיעבד ואינו קדוש דאל"ה ה"ל להר"מ לכתוב דתשלומיו תשלומין כמ"ש בהלכה אח"ז גבי אכל תרומה טהורה ושלם חולין טמאים ע"ש. והנה אם אכל מכמה מינים כזית אינו מבואר אם צריך לשלם כמו שאכל ויערב כמה מינים או אפשר דסגי אם משלם ממין א' מהמינים שאכל ומסתבר' דמשלם כמו שאכל. וגם אני מסופק אם אכל תרומה ח"ז וביכורים ח"ז כגון שעירב חיטין של תרומה וחיטין של ביכורים ואכל זית אח"כ כשהוא משלם ונתפס בקדושה באיזה קדושה הוא נתפס דביכורים חמור הקדושה דאסור לאכלן חוץ לחומה אפילו כהן ושאר דברים דביכורים חמירי או דנתפס מחצה על מחצה מחצה לתרומה ומחצה לביכורים וה"ל כמו שנתערב תרומה בביכורים ואם אמרינן דאם אכל כזית משני מינים צריך לשלם שני מינים כמ"ש לעיל אם אכל ח"ז חיטין דתרומה וח"ז תאנה דביכורים אפשר דכ"א נתפס בקדושה למינו ולא הוי כתערובות רק החיטין נתפס לתרומה והתאנה לביכורים ואם הוא לענין שאמרו כל ששיעורו שוה כ"ז צ"ע לאיש כמוני. ובמ"ל נסתפק דמבואר שם בר"מ דצריך לשלם שוויה מה דאכל אם משערין בתרומ' כי ידוע דתרומה היא בזול יותר מן החולין אי שמין התרומה שאכל כמו תרומה אם כן א"צ לשלם עתה כמו שאכל דרך משל אם אכל כזית תרומה והיתה ש"פ עתה א"צ לשלם רק פחות מכזית חולין כי פחות מכזית חולין הוא שוה כמו כזית תרומה. א"ד דשמין התרומה שאכל כמו חולין ששוה יותר וע"ש שמביא דעת הר"ש ודעת התי"ט. ועיין בכריתות דט"ו ע"ב במשנה התרומה ות"מ מצטרפין כו' ולחומש ופירש"י שם ד"ה ומצטרפין לאוכל מכולם בש"פ בשגגה לחייב עליהם את החומש עכ"ל. ודבריו צ"ע דהא מסקינן בפסחים ועיין כאן בכ"מ דתרומ' אינו תלוי בש"פ רק בכזית ואם אכל כזית אפילו אינו ש"פ משלם חומש ואם פחות מכזית א"צ לשלם חומש אף אם יש בו ש"פ וצ"ע. ונ"ל דאף לפי שיטות שהביא במ"ל ששמין כמו שהית' התרומ' שוה ואם אכל תרומה בזוז משלם חולין פחות כי פחות חולין שוים ג"כ זוז כי חולין היא ביוקר מכל מקום דוקא אם אכל תרומה שנפלה לו מבית אבי אמו דהיא שלו וא"צ לשלם הקרן רק משום כפרה אבל אם אכל תרומה [שתרם הוא] או שנטל מכהן ואכל אם כן אם היה שוה זוז ועכשיו שילם חולין פחות דהי' ג"כ שוה זוז מכל מקום כיון דתופס בהתשלומין קדושת תרומה אם כן שוב אינו שוה זוז אם כן אינו משלם כפי הגזילה ועי' בפסחים שם בסוגיא דאוכל ת"ח בפסח כ"ה דמעיקרא שויה ד' ולבסוף שווי' זוז בודאי משלם כשעת הגזילה ד' וכאן תיכף כשיפריש יהיה תרומה לפי דעת הראשונים שכתבנו דהפרשה מקדשתו ולא יהי' שוה כ"כ בודאי נראה דצריך לשלם לו דישוה אחר הפרשה כמו שהיתה שוה התרומה שאכל ולענין החומש הוא נ"מ כי הוא בודאי מטעם כפרה אך אי אמרינן דאינו קדוש עד נתינה ליד כהן זה (צריך) קצ"ע כיון שהוא באמת נותן כשעת הגזילה רק תיכף ביד הנגזל שוה פחות אי יצא ידי גזלה ואפשר לדמות לקדושי אשה המבוארים במ"ל כל צדדי הספיקות וצ"ע ולא הבאתי בכור הבחינה. והנה נתיישבתי כי דברי המ"ל אינם מובנים לע"ד כיון דמיירי דלא הוקר ולא הוזל לא חולין ולא תרומה בין האכילה ובין התשלומין אם כן היאך יעלה על הדעת דאם אכל למשל לוג תרומה ששוה זוז ישלם חולין חצי לוג דג"כ שוה זוז כי חולין ביוקר מתרומה הא קי"ל דהחולין נעשית תרומ' ביד כהן וא"כ יפחתו תיכף התשלומין על פחות מזוז כיון דלא היו שוים קודם רק זוז וא"כ היא גזל מיד הכהן שוה זוז ולא ישלם לכהן רק פחות מזוז ויהיה הכהן נפסד והיאך יעלה על הדעת שיוצא בזה ידי תשלומין דהיאך יוצא הגזלן ידי תשלומין אם לא ישלם להנגזל הכל ולענין זה לא גרע תרומה מהדיוט עיין בסוגי' דפסחים בהאוכל ת"ח שם ובהדיוט בודאי אזלינן בתר הנגזל שלא יפסיד אף דבהדיוט לא משכחת בכה"ג כי אם משלם עתה מה שהיתה שוה הגזלה אף שלאח"כ ביד הנגזל לא יהי' שוה כ"כ מכל מקום יוצא ידי תשלומין דמה לו לעשות אם היא שוה עתה לגזלן ולנגזל ולכל העולם מה יעשה יותר אבל כאן דהיא גזירת הכתוב דנעשים תרומה וע"כ יוזל תיכף ומיד לו ולגזלן ולכל העולם בודאי אינו יוצא ידי תשלומין כיון דלא יגיע לידו מה שגזלו. ומה שהביא המ"ל ראי' מד' הר"ש פ"ו דתרומות מ"ד דגבי גונב תרומה מבואר שם דמשלם הכפל מדמי תרומה כו' נראה דהקרן דמשלם מחמת האכילה משלם כחולין ע"ש. ולדידי בודאי הפשוט כ"ה דמשלם כמו שאלו התרומה שאכל הי' חולין ד"מ דאילו היתה חולין שיעור כזה הי' שוה שני זהובים משלם עתה ג"כ חולין ששוה שני זהובים אף דהגזילה שאכל התרומה לא היתה שוה רק זוז ולא גזל אצל הכהן רק זוז מכל מקום עתה שמשלם חולין שני זהובים ונעשית תרומה ג"כ לא ישוה רק זוז ואם ישלם חולין כמו הגזילה שאינם שוים רק זוז אם כן ממילא לא ישוה רק חצי זוז כיון שנעשים תרומה אם כן בודאי צריך לשלם כמו שאכל ואם משלם כשומת שהיה חולין משלם שוה בשוה כמו הגזלה והיא היא. אבל מה שהעמיס בד' התי"ט שכ' שם דמי תרומה היינו מעות דאי דמי שיווי התרומה הא גם הקרן והחומש נמי משלם בשיווי התרומה עכ"ל והעמיס בדעתו דא"צ לשלם רק שיווי התרומה וא"כ משלם חולין פחות מזה. ואצלי נפלא היאך יעלה על הדעת דישלם חולין כמו שיווי התרומה כיון דנעשית תיכף תרומה אם כן יפסיד הכהן וגרע כחו מגוזל ההדיוט דצריך לשלם לנגזל כ"ד. וכוונת התי"ט נ"ל בפשיטות דכוונתו דאי שיווי התרומ' היינו כשעת הגזלה מאי צריך להמשנ' להשמיענו הא בקרן ג"כ דינו כן דודאי צריך לשלם השיווי שאכל ע"כ פי' המשנ' דהשמיענו בכאן דמשלם דמים ולא פירות. ולדידי פשוט מאוד דלכהן צריך לשלם כמו שהי' שוה. וא"כ המשנה שם מיירי בגנב בודאי צריך לשלם לו חולין ששוה אחר שיעשה תרומה כמו התרומה שאכל כדי שלא יפסיד הכהן אם כן מה שהעמיס בדעת התי"ט א"נ כלל. אבל מכל מקום דברי המ"ל יוכל להיות באוכל תרומה שלא באה ליד כהן דהאוכל או המזיק מתנות כהונה פטור מתשלומין רק כאן צריך ליתן לכהן קו"ח מגזירת הכתוב מחמת כפרה או כדעת הר"ש שהבאתי לעיל דבלא כפרה הוא גזירת הכתוב או בנפל' לו תרומה מבית אבי אמו אם כן התשלומין מחמת כפרה דגזירת הכתוב והתשלומין נתפסין בתרומה יכול להיות דאם אכל תרומ' ששוה [זוז] גזרה עליו התורה שיפסיד זוז מביתו כמו שאכל ויהי' לו כפרה או דגזירת הכתוב הוא ובזה אין דין ממון לאחרים כי לא גזל כלום רק דהתורה גזרה כן יוכל להיות דא"צ להפסיד מכיסו רק זוז כמו שיווי התרומ' שאכל אף דביד הכהן לא תשוה רק חצי זוז מכל מקום כיון דאינו מחמת ממונו דהכהן סגי בזה והוא נתכפר אם מפסיד מביתו כמו שאכל או דגזירת הכתוב כן הוא כיון דלא גרע מגזל הדיוט והאי לאו תשלומי גזלה הוא. ודוגמא לזה בב"ק ד"מ גבי כופרא כפר' דאיכא מ"ד דמשום דמי מזיק ולא דמי ניזק כיון דלאו מחמת ממון הניזק דמשלם א"צ לשלם כמו שהיו שוה אם כן כאן נמי וכן לענין החומש דהאי לאו מחמת גזל ממון הכהן הוא אבל במקום דאיכא גזל הכהן כמו דמיירי במשנ' ודאי צריך לשלם לכהן חולין דישוה לאחר שתיעש' תרומה כמו התרומ' שאכל כדי שלא יפסיד הכהן כנ"ל נכון וברור בס"ד. ועי' עוד בר"מ דינים מחומש ע"ש דתרומ' ח"ל אין משלמין עליו את החומש והוא מבואר בתרומות ועל תרומת מעשר של דמאי משלמין את החומש כדי שלא יזלזלו בה והוא מבואר בפ' הזהב ואם אאריך בכל מצוה לא יספיקו אלפים דפים כי תורתינו הק' ארוכה מארץ כו':
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ לא מצאנו לע"ע בתשובות הרשב"א. ואולם רבנו ציין למשנה למלך בהל' גיטין שהביא תשובה זו, ואכן שם מצאנו בפ"י מהל' גירושין ה"ח שהביא ככל הדברים האמורים בשם 'תשובת מהרדב"ז מכ"י' וכנראה נפלה כאן טעות הסופרים.
- ↑ מגדול א'. כוונתו כנראה לגיסו ה'דברי חיים' שכתב כן בספרו (או"ח סי' כה) וכתב שחידשו בילדותו. ועי' בזה גם בעטרת חיים ח"ב ילקוט אגרות קודש סי' עג (ברוקלין תש"מ, עמ' פח-פט ומשם הועתק בקובץ תורת המנחה, עמ' רמ) אגרת מכת"י של הדברי חיים לרבנו ומבואר שלמדו בצעירותם יחד. ע"פ הערת הגרד"ח אלתר (חדא פלפלתא פ' וישלח).