אמרי בינה/דיני תרומות ומעשרות/יב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני תרומות ומעשרות יב

סימן יב

כתב הרמב"ם (פ"י) מתרומה נזיר ששגג ושתה יין של תרומה כו' משלמין את הקרן ולא את החומש וע"ש בראב"ד ובכ"מ כתב שנוסחא דידן בתוספתא כמו שכתב הרמב"ם והטעם דא"ח חומש משום דא"ב הנאה כיון שהוא אסור ביין אף אם היה חולין לאו שתיה הוא עי"ש והיינו דאינו חייב בחומש על אכילת תרומה רק אם א"ב איסור אחר בלעדי תרומה אבל אם בזולת תרומה הוא אכילת איסור אין כאן הנאה דנפשו של אדם חותה מהם רק באיסור תרומה בלבד גזה"כ הוא כשאכל או שתה בשוגג דחייב בחומש אבל אם פתוך ביה עוד איסור אחר אינו חייב [ועיין ירושלמי (פ"ז) דתרומות ופסחי' פרק כ"ש דמבואר כדעת הראב"ד] והנה כל העובר ישתומם א"כ אמאי קתני במתניתין דפסחים שם באוכל תרומות חמץ בפסח בשוגג דחייב בחומש הא מלבד איסור תרומה יש איסור חמץ ואעפ"כ חייב בחומש או מטעם דלפי מדה משלם או לריה"ג דחמץ בפסח בר דמים הוא. וכן אמאי כתב הרמב"ם שם באוכל תרומה ביוה"כ דחייב חומש נימא ג"כ כיון דמלבד איסור אכילה דתרומה יש ג"כ איסור אכילה דיוה"כ ל"ה אכילתו הנאה ולא יתחייב בחומש כמו נזיר ששתה יין של תרומ' ודוחק לחלק בין אכילת איסור בעצם לאכילת היתר בזמן האיסור:

שוב ראיתי בקרית ספר מבעל מבי"ט דכתב הטעם דפטור בנזיר משום דכתיב לגבי חומש כי יאכל קודש בשגגה משמע שאין באכילה זו אלא איסור קודש משא"כ ביין לנזיר דאסור עליו משם אחר והאוכל הוא שנאסר עליו מכל אשר יצא מגפן משא"כ בשאר אוכלין וביוה"כ נאסר בכל האוכלין עי"ש ועדיין קשה מתרומות חמץ ואף די"ל כוונתו לחלק דבנזיר היין עצמו אסור והוי איסור חפצא ול"ח אוכל לגבי דידיה משא"כ ביוה"כ דהוי רק איסור גברא היום הוא הגורם וכן איסור חמץ ל"ה איסור חפצא רק איסור גברא אך מ"מ דעת כמה ראשונים ואחרונים דנזיר ל"ה איסור חפצא רק גברא נתקדש ונאסר ביין והוי כשאר איסורי תורה דל"ה רק איסור גברא:

וראיתי בתוספת רע"א ז"ל מס' פסחים שם הביא משם בנו הגאון מוהר"ש ז"ל שעמד ע"ד הרמב"ם הנז' והעלה בזה דמתניתן אתיא כמ"ד במס' בכורות דאכילת איסור חשיב הנאה לכן הרמב"ם דפוסק כמאן דאמר דאכילת איסור ל"ח הנאה אינו פוסק כמתניתין רק דאוכל תרומות חמץ או טמאה פטור והראב"ד משיג עליו למה לא פסק כסתם מתניתין אולם כ"א הולך לשיטתו דרמב"ם דסובר דנזיר ששתה יין של תרומה פטור מחומש לכך אף דפוסק לפי מידה משלם פטו' באכילת תרומה של חמץ בפסח דלא חשיב הנאה והראב"ד דסובר בנזיר דחייב לכך מחייב גם אוכל תרומות חמץ אלו דבריו ז"ל ותמוהין דבריו בדעת הרמב"ם חדא הא מבואר להדיא בדבריו סוף הפרק דלעולם אינו משלם אלא לפי דמים שהיה שוה בשעת אכילה ועי"ש בכ"מ דבשוגג איירי ושעת אכילה הוי כשעת הגזילה מבואר דפוסק דלפי דמים משלם. ועוד הא מבואר מתניתין מס' כריתות יש אוכל אכילה אחת וחייב עליו ד"ח ואשם וכן פוסק הרמב"ם (פ"ו) משגגות באכל כזית חלב שהו' נותר ביוה"כ והוא טמא דחייב באשם מעילה ג"כ שהרי נהנה מהקדש בשגגה ואמאי לא נימא ג"כ כיון דאכילת איסור ל"ח הנאה לא הוי רק כמזיק הקדש דא"ח בחומש וכיון דמלבד איסור הקדש אסור משום חלב ומעיל' ילפינן חטא חטא מתרומה:

לזאת נראה דהא באמת קיי"ל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכן נהנה חזינין דהתורה אחשיבה להנאתו מה שאכל בשוגג לחייבו חטאת אף כיון דאסרה התורה לאכול נפשו של אדם קצה בו וחותה עכ"ז אחשבה התורה הנאה הזאת לחייבו חטאת לכך אם יש באכילה הזאת שיש בו חיוב חטאת איסור נוסף מלבד איסור של החיוב חטאת כמו איסור נוסף דתרומה או קודש חייב בחומש ואשם מעילה הואיל דחייבו התורה בכפרה להאוכל בשוגג ואחשבה רחמנא להנאה הזאת לכן חייב ע"כ חומש לכפרה על איסור אכילה דתרומה וקודש לכך האוכל תרומות חמץ וחלב מוקדשין או ביוה"כ חייב חומש דבאלו הא חזינן דאחשבה רחמנא לאכילתו לחייבו בחטאת אף אם אכל בשוגג וכמתעסק חמץ בפסח או חלב או ביוה"כ חייב חטאת לכך הואיל דאחשבה רחמנא להנאתו חייב נמי באשם מעילה אם היה קודש ובחומש אם הי' תרומה. משא"כ בנזיר ששתה יין בשוגג דרחמנא לא אחשבה לשתיה הזאת ולא חייבו בכפרה חטאת או דבר אחר וכיון דשתיה הזאת לא אחשב' רחמנא לכך אם היה תרומה אינו חייב בחומש לכפרה. וזכיתי אח"כ לראות בס' יקר תפארת להרדב"ז שעמד בזה ע"ד הרמב"ם אמאי באוכל תרומה ביו' הכפורים חייב בחומש מ"ש מנזיר ששתה יין של תרומה וכתב בקוצר אמרים כדברים האלה וז"ל וי"ל דאכילת יוה"כ חשיבה אכילה לחייב עליה קרבן אבל נזיר השותה ל"ח אכילה כיון שאינו מתחייב עליה כלום ואינו סותר אפילו יום אחד עכ"ל ושמחתי שזה הוא ברירה דהך מילתא:

אך זאת קשה בדברי הרמב"ם שכתב שם (ה"ז) או שאכל תרומ' נקור' והשותה יין תרומה שנתגלה ה"ז משלם קרן וחומש ואמאי יתחייב חדא הא הרמב"ם פוסק לפי דמים משלם כמ"ש לעיל ותרומה נקור' או יין שנתגלה אינו שוה כלום כמבואר במתניתין (פ"ח) דתרומות וברמב"ם (פי"ב הי"ג) הואיל דאסור בשתיה ישפך וא"כ אמאי חייב לשלם ועוד הא הוי אז אכילת איסור ונפשו של אדם קצה בו ואף שנתברר עכשיו של"ה בו הארס מ"מ בשעת אכילה הוי אכילת איסור מלבד האיסור דתרומה. ובפשטות דברי רמב"ם משמע אף דהי' שוגג ולא ידע שהוא נקורה ומגול' וגם כנראה מדברי הרמב"ם (פ"א) מברכות אין הרמב"ם מחלק בין שוגג למזיד ועמ"ש בהגהותי בדברי חיים דיני נ"מ (סי' א') ואף דד' הרמב"ם הל' מכירה דבאיסור דרבנן א"צ להחזיר הממון דאין נפשו קצה מ"מ בס' סכנה ודאי עבר על איסור תורה ושמרתם לנפשותיכם וחמירה סכנתא מאיסורא וגם באיסור היכא דאסור מספק לחומרא והכניס עצמו לספק אף דאח"כ נתברר דל"ה איסור מ"מ עשה איסור דאורייתא ואף בנתכוין לבשר חזיר ועלה בידו בשר היתר עבר על דאורייתא. ויש בכ"ז אריכות דברים אכ"מ וצע"ק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף