אמרי בינה/דיני תרומות ומעשרות/יא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אמרי בינה דיני תרומות ומעשרות יא

סימן יא

כתב הרמב"ם (פ"י מתרומות) אחד האוכל דבר שדרכו לאכול ואחד השותה דבר שדרכו לשתות ואחד הסך דבר שדרכו לסוך שנאמר ולא יחלל את קדשי בני ישראל לרבות את הסך כו' בשגגה משלם קרן וחומש וא"ח עד שיאכל כזית כו' כך שתייתה בכזית וכתב הר"י קורקוס דנראה דעת רמב"ם דסיכה הוא כשתיה מה"ת ודלא כדעת ר"ת בתוס' נדה (דף ל"ב) דקרא אסמכתא בעלמ' הוא [ובתוס' ישינים יומא (דף ע"ו) כ' דהא דקתני דהסך חייב בחומש הוא רק מדרבנן ועיין תוספת יוהכ"פ שם מה שהקשה מש"ס ב"מ (דף נ"ה) וכבר כתבתי בחלק או"ח (סי' י"ז) קודם דיני שבת ליישב ע"נ] ודעת רמב"ם משמע דהוא מה"ת ולכך הביא הפסוק דלא יחללו שהוא דרש גמור ולא הפסוק ותבא כמים שהוא רק זכר לדבר והא דהש"ס נדה אחר שהביאו מולא יחללו אמרו ואב"א מהכא ותבא כמים היינו לומר דלא נאמר דוקא בתרומה דכתב ולא יחללו משוינן סך לשות' אבל שיהיה סיכה כשתיה לשאר דברים אין לנו לכך למדו מפסוק ותבא כמי' ששוה לשתיה ודין אחד להם לכך בפי"א שכ' התרומה ניתנה לסיכה הביא הכתוב ותבא כמים שהוא כהנאות שתיה עי"ש. ולכאורה מוכח כן מדלא כתב הרמב"ם שיעור סיכה שהוא בכזית ג"כ א"ו דהוא בכלל שתי' ועיין רדב"ז בס' יקר תפארת. אך יקשה א"כ היה מהראוי ששתיה וסיכה יצטרף אך י"ל כמו דאכילה ושתיה אינן מצטרפין כמבואר בתוספת' מס' תרומות (פ"ז) וע"כ כיון דהוי הנאות שונות אינן מצטרפין כן נמי שתי' וסיכה אף דהוי כשתיה מ"מ אינן מצטרפין ועמ"ש לעיל בחאו"ח שם ובאמת צריך ישוב למה לא כ' הרמב"ם הדין דאכילה ושתיה אינן מצטרף:

וראיתי במח"א (פ"ח) ממאכלות אסורות שהביא דברי תוספ' ורשב"א יומא שהוכיחו שסיכה הוא מדבריהם מדהתירו סיכת חטטין ביוהכ"פ וכתב שאינו ראיה דאפילו אי הוי סיכה מה"ת אינו אלא בסיכה של תענוג דחשיב כשתיה אבל סיכת חטטין שאינו של תענוג הא ודאי ל"ח כשתיה וראיה מפירות שביעית דנתנו לאכיל' ולסיכ' משום דהוי כשתיה ואפ"ה למלוגמא אסור משום דלאכלה אמר רחמנא ולא למלוגמא. ואני לא אדע לכלכל דבריו דאם נאמר דסיכה הוי כשתיה הוי ממש כשותה וכמו במתעסק בחלבים חייב שכן נהנה כן נמי בסיכה אף שאינו מכוין לתענוג רק בשביל החטטין מ"מ ממילא נכנס לגופו ונהנה ובש"ס יבמות (דף ע"ד) אמרינן מניין למעשר שני שנטמ' שמותר לסוכו שנאמר ולא נתתי ממנו למת הא לחי דומיא דמת זו סיכה מותר וכתב רש"י אע"ג דקיי"ל דסיכה כשתיה והו"ל כמאן דשתי ליה בטומאה הרי דסובר רש"י דהוי כשותה ממש בטומאה. וגם אם נאמר לחלק בין סיכה שהוא לתענוג דזה הוי כשותה וכשאינו לתענוג אינו כשות' א"כ דלמא לעולם לתענוג דהוי כשותה בטומאה אסור ולא נוכל למילף ממה דכתיב ולא נתתי למת הא לחי דומיא דמת נתתי איזה דבר ששוה בחיים ובמתים הוי אומר זה סיכה דלמא דומיא דמת דאינו של תענוג דאינו מרגיש כלל זה מותר לחי דלא הוי כשתיה אבל לתענוג דהוי כשתי' אסור א"ו דאין לחלק בין שהוא לתענוג או לא דלעולם אי הוי כשתיה אסור אף כשאינו של תענוג וכן מבואר בדברי הר"ן יומא דאי איסור סיכה היה אסור מה"ת היה אסור אף באינו של תענוג. ועיין תוס' יבמות שם דמפרשי הא דקאמר מניין למע"ש שנטמא שמותר לסוך דס"ד דאסור משום שמבער בטומאה והיינו לשיטתם דסברו דסיכה אינו כשתי' רק מדרבנן אבל לשיטת רש"י כנראה דמוכח דאי הוי כשתיה אז אף כשאינו של תענוג הוי כשתיה. גם הא ע"כ צ"ל הא דמותר לסוך למי שיש לו חטטין בראשו ואף בשבת מבואר בירושלמי (פ"ט) דשבת דבין סיכה של תענוג בין שאינו של תענוג מותר ועי"ש בקרבן עדה ובלבד דלא מוכחא מילתא דלרפואה קעביד וביש לו חטטין דאינו של תענוג ע"כ צריך לומר הא דמותר משום דל"ש בסיכה רפואה רק הנאה ותענוג אית בה ולחולי במקום צערא לא גזרו וכ"כ במור וקציעה (סי' תרי"ג) עי"ש וא"כ כיון דכל מאי דמותר לסוך בשבת ויהכ"פ ולא אסרו משום רפואה משו' דל"ש בזה רפואה רק הנאה ותענוג מה לי באם עושה לתענוג או להקל צערו סוף סוף אם של תענוג הוי כשתי' היה לנו לאסור אף כשעוש' צערו דמ"מ הוי כשתיה ואתי שפיר הוכחת הראשונים:

הן אמת דראיתי ברא"ש (סוף פ"ב) דדמאי על מתניתין שמן שהגרדי סך באצבעותיו חייב בדמאי וכתב הר"ש דסיכה כשתיה וכ' הרא"ש וז"ל וקשה לי דהאי סיכה לאו לתענוג וגבי יוהכ"פ לא אסרינן אלא סיכה דתענוג דמי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש וסיכה דהכא לאו לתענוג הוא אלא לצורך המלאכה כו' ושמא להנאות עצמו הוא סך כדי שלא תזיק לו האריגה עכ"ל. ומשמע מדבריו לכאורה דרק של תענוג הוי כשתיה אולם אי אפשר לומר כן דהא כתב גבי יוה"כ לא אסרינן אלא סיכה דתענוג וז"א דהא מבואר בירושלמי וברמב"ם וטור או"ח (סי' תרי"ג) דאף שאינו של תענוג אסור וכן הרא"ש מס' יומא הוכיח ממה דמותר לסוך מי שיש לו חטטין בראשו ע"כ דל"ה כשתיה רק מדרבנן א"ו דכוונת קושיתו ל"ה רק כיון דבשביל חטטין מות' וממיל' ל"ה כשתיה רק מדרבנן וזה רק אם סך בלי שום סיבה ותכלית אחרת רק לתענוג או אף שלא לתענוג כיון דאינו לסיבה אחרת כי להעביר הזוהמה ג"כ ל"ה צריך לסוך אבל אם סך בשביל סיבה אחרת אינו כשתי' א"כ אמאי אסרו לגרדן לסוך כיון דאינו סך לצורך המלאכה וכתב דכדי שלא תזיק לו הוי כסך להנאות עצמו והיינו דחשיב כשתי' דבשביל הנאה א"ח לעשר בדמאי רק מטעם דסיכה כשתיה ואם אינו מתכוין רק לדבר אחר הוי כמתעסק לכך כ' הרא"ש דזה הוי ג"כ כמו מתכוין:

ומ"ש המח"א ראיה מפירות שביעית דניתנו לאכילה ולסיכה משום דהוי כשתיה ואפ"ה למלוגמא אסור הדברים תמוהין הא בפירות שביעית דמתירין לסוך לאו משום דהוי כשתיה דוקא רק מדכתיב לכם וכתיב לאכלה ולא למלוגמא כמבואר בש"ס סוכה (דף ל"ט) וב"ק (דף ק"ב) ועי"ש בש"ס לאכלה ולא למשרה ולא לכביסה ומה ראית לרבות הכביסה ולהוצי' מלוגמא מוציא אני מלוגמא שאינו שוה בכל אדם ופירוש רש"י א"צ אלא לחולים וכן זילוף אינו שוה לכל אדם אלא למעונג ומעודן. וסיכה הוי ג"כ שוה לכל אדם ודוקא דבר שדרכו לסוך כמו שמן וכמבואר במתניתין דמס' שביעית (פ"ט) וברמב"ם וביין אסור לסוך ומלוגמ' היינו דבר שאינו עומד לזה וא"צ ושוה לכל אדם לכך אסור אבל לעולם אם היה דבר העומד לסוך ודאי מותר אף לרפואה דאינו של תענוג כמבואר ירושלמי שם החושש את ראשו או שעלו חטטין סך את השמן ועי"ש בר"ש הרי דאף שאינו של תענוג מותר ובאמת אף אם סיכה אינו כשתיה מותר מטעם דכתיב לכם לכל צרכיכם רק מלאכלה ממעטינן מלוגמא דהוי הפסד כיון דאינו עומד לכך. וכן מעשר שני דניתן לסיכה מבואר (פ"ב) דסך בשמן ולא ביין. והא דצריך שם בירושלמי קרא לרבות סיכה אף דסיכה כשתיה מ"מ הוא רק לאיסור ולא לעונש כמבואר ברמב"ם פי' המשניות יומא ובהל' שביתת עשור רק בתרומה יש קרא מיוחד ולא יחללו בזה הוא אף לעונש אולם רק לחומש אבל לא למלקות דהא לדעת הרמב"ם אף באיסורי הנאה אינו לוקה על הנאה דאינו מפורש וכ"כ אף בתרומה אם סך זר במזיד ובהתראה אף דהוי מעשה מ"מ אינו לוקה וכן נראה מדלא הכניס הרמב"ם זה בהל' סנהדרין במנין הלוקין ולא כ' רק האוכל ושתיה ודאי בכלל אבל סיכה משמע דאינו לוקה רק לחומש.

וי"ל דמה"ט אין שתיה וסיכה מצטרף וזה ק"ו מאכילה ושתיה [ועיין ירושלמי (פ"ב) ממעשר שני דלא מצטרף מדכתיב לא תוכל לאכול בשעריך מעשר כו' ויצהרך זו סיכה והתורה קראה אותה אכילה ואינו מחויר דאי מחויר ילקה כו' ופריך והתני שוות סיכה לשתיה לאיסור ולתשלומין אבל לא לעונש ביוהכ"פ לאיסור אבל לא לעונש והתני לא יחלל להביא את הסך ואת השותה אמר ר"י לית כאן סך א"ר אבא ואין לית כאן סך לית כאן שות' דלכן דבר שהוא בא משני לאוין מצטרף. ופירש המפרש דאם לא גרס ר"י סך אף שותה אינו דאל"כ דבר שבא מב' לאוין מצטרף בתמיה דאם אכל ושתה קיי"ל דמצטרף ביוהכ"פ וכן לחומש בתרומה ואם אכילה ושתיה משני לאוין הן באין אכילה מלא יאכל ושתיה מן לא יחללו האיך מצטרפין א"ו לסיכה נשנית רק דהוי אסמכתא ושתיה בכלל אכילה וקשה הא מבואר בתוספתא דלענין חומש אכילה ושתיה אינן מצטרפין ואולי מטעם זה לא הביא הרמב"ם דאינן מצטרפין דמספקי ליה דמירושלמי הנז' משמע דשתיה ואכילה מצטרף לענין חומש [והירושלמי הנז' הוא גם במס' יומא ושבת (פ"ט) והק"ע שם מפרש ג"כ דאכל ושתה מצטרף ביוה"כ ומאד תימה הא במתניתין דיומא מבואר דאכילה ושתיה אינו מצטרף לשיעור אחד וכן ברמב"ם הלכות שביתת עשור וע"כ כוונת הירושלמי לענין חומש ודלא כמבואר בתוספתא וראיתי שם בק"ע דכתב והרמב"ם כתב (פ"י) דאף הסך תרומה חייב מיתה ויליף מלא יחללו ותימה דהכא מפורש דאסמכת' היא עכ"ל ולא אדע מניין לו דחייב מיתה אף דהוי מה"ת מ"מ עונש לית ביה ולא ראיתי שום משמעות בדברי הרמב"ם לזה אף דבתחלת הפרק כתב דהאוכל בשוגג דחייב חומש אעפ"י שיודע שהיא תרומה ומוזהר עליו אבל לא ידע דחייב מיתה זה קאי על אכילה אבל בסיכ' לא נזכר חיוב מיתה או מלקות]:

ועוד נראה דאף דסיכה כשתיה מ"מ כיון דל"ה ממש כשתיה לענין עונש רק לתשלומין ולחומש אם סך שלא בכוונה רק כמתעסק בעלמא אף דנהנה מ"מ אינו חייב בחומש דהא נראה כיון דחומש מטעם כפרה הוא אם מתעסק באכילת תרומה דחייב חומש כמו במתעסק בחלבי' ועריות דחייב חטאת שכן נהנה א"כ כמו כן לענין חומש דתרומה חייב שכן נהנה ומ"מ אם סך בלא מתכוין בשמן של תרומה י"ל דא"ח חומש דהא מבואר פסחים (דף ל"ג) אם אמרת בשאר מצות שכן לא מתחייב בהן שאין מתעסק כמתעסק כו' תאמר במעילה שאם הושיט ידו לכלי ליטול חפץ וסך ידו בשמן של קודש שמעל ופירש"י דלגבי מעילה וחטאה בשגגה כ"ד כתיב ולא כתיב בה. וכבר הוכחתי מזה דע"כ הא דקאמר שמואל במתעסק בחלבים ועריות דחייב שכן נהנה לאו מטעם הנאה בלבד רק בהני תרי באכילה וביאת איסור אבל לא בשאר הנאות דאל"כ מה חומרא דמעילה הא בכל איסורי הנאה חייב במתעסק א"ו דא"ח רק בהנאות אכילה וביאת איסור ועיין מ"ש בזה לעיל בדיני שבת (סי' ז) ובדיני בב"ח (סי' ד) וא"כ מבואר דאף הנאת סיכה דהוי כשתי' ממש מ"מ אי לאו דוחטאה בשגגה כ"ד כתיב היה פטור במתעסק הרי דל"ה כשתי' ממש ואם סך בתרו' כמתעסק א"ח חומש. אך י"ל כיון דילפינן בג"ש חטא חטא תרומה ומעילה י"ל כמו דמעילה מתעסק חייב כן נמי בתרומ' אולם באמת ברמב"ם (פ"ו ה"א) ממעילה כתב ושיתכוין להנות אולם דבריו צ"ע מש"ס פסחים הנז' וכמו שכתבתי שם בזה:

עוד הביא שם המח"א דברי רשב"א בתשובה דאסור לרחוץ לחולה בסתם יינם משום דרחיצה כשתיה ואע"פ שכל איסורין מותרין שלא כדרך הנאתן לחול' אפשר שאף היין אין כל דרך הנאתן בשתי' שהרי מזלפין בו ואחד מגדולי הנאתו בכך והשיג עליו דהא במעשר שני לא יסוך יין וחומץ וע"כ משום דאין דרכן לסוך בהן אלא לשתיה וגבי שביעית כ' לאכלה ולא להפסד ודבר שאינו שוה לכל אדם ואינו אלא למפונקי' כמ"ש רש"י שם הוי כמפסיד וכן הוא הטעם במע"ש דהוי כמפסידו אם נהנה בדבר שאינו שוה לכל אדם ואף בתרומה בזר הסך ביין וחומץ אם א"ב שמן פטור מחומש כמבואר ברמב"ם שם רק אם סך יין ושמן כא' הואיל דדרכו בכך חייב חומש ואם נאמר דיין וחומץ בסיכה הוי שלא כדרך הנאה אמאי יתחייב על היין הא עכ"פ מן היין נהנה שלא כדרך הנאתו דאין דרכו בכך ואינו עומד אלא לשתיה א"ו כיון דדרכו בכך לסוך עם שמן הוי כשותה וחייב חומש וממילא לגבי איסור הנאה כיון דל"ה שלא כדרך הנאה אסור:

אך זאת קשה על הרשב"א דהא לא מצינו רק סיכה כשתיה אבל רחיצה שיהיה כשתיה לא מצינו וראיתי במגיני שלמה מס' שבת (דף ל"ט) שכתב והתימה על הרשב"א מובא ב"י יו"ד (סי' קכ"ג) דאסור לעשות מרחץ מסתם יינם דרחיצה הוי כשתיה וזהו תימה דא"כ במס' יומא דשקיל וטרי טובא דרחיצה איקרי ענוי תפ"ל מהיכא דנפקא סיכה דהוי כשתיה א"ו דרחיצ' אינה אלא הנאה ולא מצינו שהוא כשתי' אלא סיכה עי"ש ויש לומר דדעת הרשב"א לבתר דמסיק הש"ס יומא שם אלא אמר ר"א רחיצה מגופי' דקרא שמיע ליה דכתיב וסוך לא סכתי והיינו מרבוי דלישנא וסוך לא סכתי ומצי למכתב ולא סכתי ועיין רמב"ם (פ"ה) מהל' אבל שכ' ורחיצה בכלל סיכה שהרחיצה קודמת לסיכ' שנאמ' ורחצת וסכת ועיין בתוספת יוהכ"פ דהקשה א"כ מאי בעי הש"ס אשכחן סיכה רחיצה מנ"ל לשני דרחיצה בכלל סיכה וכתב דמ"ש רחיצה בכלל סיכ' הוא מכח מאי דמסיק דרחיצ' אסורה מגופיה דקרא וסוך לא סכתי מכח הכפל וא"כ א"ש דברי רשב"א דרחיצה בכלל סיכה לבתר דמסיק קרא. ועיין לח"מ הל' אבל שם ומ"מ מדברי רמב"ם הל' תרומה משמע דרק סיכה דשמן הוא בכלל שתיה ולא משמע דרחיצה יהיה בכלל סיכה:

והנה הר"ת דסובר דאף בסיכה דתרומה הוא כשתיה רק מדרבנן ואחת מראיותיו ממס' כריתות (דף ז) כהן שסך שמן של תרומ' למעים בן בתו ישראל מתעגל בו וא"ח ואי הוי דאורייתא היה אסור בכל ענין אלא מדרבנן והתויה"כ תמה ע"ז דשם קתני כהן גדול שנטל משמן המשח' שעל ראשו ונתן על מעיו שהוא חייב ורמי ר"א בריה דרבא לרב אשי מ"ש מהא דכהן שסך ב"ב מתעגל ומדפריך מזה משמע כמו דסך בשמן המשחה הוי מה"ת ה"נ סך שמן של תרומה וכן מדמשני התם ומתו בו כי יחללהו כתיב כיון דחלליה הא איתחל משמע הא לא"ה אסור מה"ת. והנה זה יש ליישב בקל דהש"ס פריך שפיר כמו דבן בתו סך וע"כ הטעם משום דכבר נעשה מצותו וכ"כ בשמן המשחה לס"ד היה סובר דכבר נעשה מצותו כשנותן על ראשו ואף אם איסור סיכה הוא רק מדרבנן מ"מ פריך שפיר דכיון דמדרבנן עכ"פ בתרומה סיכה כשתי' ע"כ דאחר שסך הכהן כבר נעשה מצותו ושרי כן נמי בשמן המשחה ומשני דשם גלי התורה דאיתחל ובשמן המשחה גלי קרא אע"ג דאיתא עליו לא איתחל. אך זאת קשה עכ"פ מאי ראיה משם דסיכה כשתיה אינו רק מדרבנן דאי הוי מה"ת היה אסור בכל ענין אמאי הא כבר נתחללו. ואף לענין אכילה דאסור מה"ת מצינו דאחר שנתחלל א"ח חומש כשאכל כמבואר ש"ס יומא (דף פ"א) זר שבלע שזיפין של תרומה והקיאן ואכלן אחר ראשון משלם קרן וחומש שני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון בלבד וכ' תוס' ישינים שם וכן כתבו בכתובות (דף למד) ומנחות (דף ס"ט) דאף דעדיין לא נתעכל מ"מ בתרומה כיון שנתחללה באכילת הראשון נפקא ליה מתורת תרומה כמו בכהן שסך דבן בתו מתעגל. א"כ אף אם סיכה כשתיה מה"ת מ"מ כיון שכבר נתחלל מותר:

ונראה דדעת ר"ת דהא התוספת ישינים שם כתבו וז"ל ואינו נראה לרבי דאי טעמא משום חילול ישלם השני לראשון קרן לכל הפחות כמו פירות ולמה לא ישלם אלא דמי עצים לכך סובר הר"ת דעכ"פ מדרבנן אסור באכילה אף דנתחללה כיון דהיה תרומה חמור לגזור בזה אטו לא הקיאו והא ראיה דקאמר ואכלן אחרים משמע שעבר ואכלן ולכתחילה אסור לכך אינו משלם אלא דמי עצים כיון דל"ה ראוי רק להסקה. וכן משמע מירושלמי (פ"ב מ"ב) דמע"ש דקתני שם במתניתין אמרו ליה לר"ש אם הקל בתרומה חמורה כו' וקאמר מה הקילו בתרומה כהדא דתני סך הוא כהן שמן של תרומה ומביא ב"ב ישראל ומעגלו על מעיו ואינו חושש ומפרש הגרא"ו ז"ל בש' שנות אליהו דקשה מאי דאמרו לשון הקילו שמשמע החכמים הקילו בדבר שהיה ראוי להיות אסור עי"ש ואמאי היה ראוי להיות אסור הא בש"ס דילן ילפינן מקרא כי יחללוהו כיון דחלליה הא איתחל. א"ו דהיה ראוי להחמיר עכ"פ מדרבנן לאסור אף אחר שנתחלל כמו דאסרו באכילה והשני שאכלו אחר שהקיאו הראשון אינו משלם אלא דמי עצים וחכמים לא החמירו באם סך הכהן ובאמת בזה היה ראוי להחמיר ביותר דהא בש"מ כתובות שם הקשה בשם הרא"ש אם לעסה התרומה ואח"כ בלעה למה יתחייב הא כבר נתחללה התרומה כמו בסך כהן דבן בתו מתעגל וכתב דהתם נתחלל ע"י סיכה לפי שכבר נגמרה כל הנאה אבל הכא לא נגמר כל הנאה בלעיסה. ויקשה הא הנאות סיכה נגמרה במה שבלע הגוף ונכנס השמן אבל השמן הנשאר בחוץ לא עשה שום פעולה ובודאי אם היה מה"ת איסור סיכה בשמן על זר היה ראוי להחמיר א"ו דל"ה רק מדרבנן זהו הוכחת הר"ת. ואף דהר"ת סובר דהנאה של כלוי בתרומה אסור מה"ת כמבואר בדבריו בספר הישר ועיין מל"מ (פ"ב) מתרומות א"כ יש כאן עכ"פ איסור תורה באם לא נתחלל מטעם דבן בתו נהנה בסיכתו אף דל"ה כשתיה מ"מ נהנה מתרומה הנאה של כלוי והיה ראוי דנגזור אף בנתחלל לאסור כמו באכילה צריך לומר דסובר לחלק בין איסור לאו לאיסור עשה דהנאה של כילוי ליכא בי' איסור לאו אף אם מה"ת אסור א"ב רק איסור עשה לכך לא גזרו חז"ל אחר שנתחלל אבל אם היה סיכה כשתיה ראוי לגזור כנלע"ד בדעת ר"ת:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף