אילת השחר/כתובות/פה/ב

אילת השחר כתובות פה ב

דף פ"ה ע"ב

חדא דידענא בי' וכו' דלא אמיד. ברמב"ם (פכ"ד מהל' סנהדרין ה"א) מבואר דהוא ג"כ מדין קים לי בגוויה, ולפי"ז מה דלא אמיד היינו היכא דהדיין בעצמו אומד בלבו, וע"י הסימנין מחזירין לבעל הסימנין שהוא אמוד בו, ומוציאין מהיורשין. ובפ"ו מהל' שאלה ופקדון הל' ד' כתב בפירוש דאם עדים אחרים יאמרו שאינו אמוד בזה לא מהני. והיינו דבכל אלו הוא מדין קים לי [ולכן כתב בהל' סנהדרין דהיום אין לסמוך ע"ז]. וצ"ע דאם מוציאין ממון עפ"י אומד כזה מדין קים לי בגוויה, א"כ למה בהא דלעיל דאבא מר ברי', דאי יאמר דשטרא פרוע קרענא שטרא אפומי', פריך קרענא ס"ד, והיינו כדכתב רש"י דזה כהוצאת ממון וע"ז לא מהני קים לי בגווי', והא להרמב"ם מוציאין מהיורשין על סמך זה.

והי' אפשר לומר דס"ל כרשב"א בתוד"ה ועוד דע"י דלא אמיד אין לחשוש שזה שלהם, וא"כ מה שנותנין לזה שנותן סימן כבר אינו הוצאת ממון כי להם בין כך יהי' אסור להשתמש בזה, ולא יסבור מש"כ הרא"ש בשם ר' יונה דמותר להשתמש כשלא יהי' ראי' להתובע, אבל מלשון הרמב"ם משמע דמוציאין ממון ע"י קים לי דלכן הקשה למה צריך עדים לפי"ז, ותירץ דבעדים פוסק על פיהם אפי' דלא קים לי', ואם נאמר דלהוצאת ממון לא מהני קים לי' בגווי' מאי הוי קשה לי' וצע"ק. (מהדו"ק)

ועוד הא קא יהיב סימנא. ברא"ש הוכיח דסימן לבד לא מהני דאל"כ לא שבקת חיי לכל בני העשירים שיראו אנשים ויגידו לאחרים ויתנו סימנים. ולכאורה הא בכה"ג דחיישינן דיראו ויגידו לאחרים א"כ אין כאן סימן כלל ומה צריך לטעם דלא שבקת, ומשמע מזה דהחשש הזה אינו מוציא את זה מלהיות לו הוכחת סימן, אלא דלכן הוכחת סימן לבד לא סגי, ולכן אין להקשות גם בדלא אמיד מאי נפק"מ אי עייל ונפק התם או לא דניחוש דאיש אחר ראה והגיד להם, דמ"מ יש לזה מעלת סימן אף שיש האפשרות דאינש אחרינא חזא, ובצירוף דלא אמיד מהני הסימן הזה. (מהדו"ק)

אמר טוביה ואתא רב טוביה וכו' ואי איניש דגיס ביה הא גיס ביה. פרש"י דמגו דגייסי אהדדי קורא לו בשמו. צ"ע מה ההיתר בזה, ואפי' אם רגיל עמו מילדות.

שודא דדייני. בש"ך (סי' רנ"ג ס"ק ל"ט) הביא בשם הריטב"א לחלק דבשני בע"ח יאמר לכל א' הממע"ה משא"כ במתנה דהמקבל מתנה שותף בנכסים, והש"ך הקשה דהא בכל דוכתא משמע דגם במקבל מתנה אמרינן הממע"ה. והנה לא הראה לנו המקומות דגם במתנה אמרינן הממע"ה, ויש להקשות ממתניתין דב"ק דף ל"ה דשנים תובעין את המזיק דיכול לדחות לכל א', והתם מיירי שידוע שהזיק לא' מהם, והתם הא איירינן לר"ע דס"ל יוחלט השור והוי הניזק שותף, ובשלמא למ"ד פלגא נזקא קנסא א"ש דעדיין לא זכה ואין לו דין שותף עדיין, אבל למ"ד פלגא נזקא ממונא צ"ע למה לא נימא דהוי שותף וכיון שכן יוציאו ממנו ונאמר חלוקה או איזה דין אחר.

והנה בפשוטו החילוק בין בע"ח דצריך גוביינא אז אומר לכל א' הממע"ה, משא"כ במתנה דזה של המקבל וברור דזה לא של היורשין לכן אמרינן שודא או חלוקה, אלא דאפשר להוסיף דגם הניזק דזוכה מדין יוחלט השור היינו דחיובו רמי על המזיק אלא דמכח זה זוכה חלק בהשור, אבל התחלת הדין הוא חיוב על המזיק, וכיון שכן יכול לומר לכל א' הממע"ה, אבל במתנה דאין התחלת הדין מדין חיוב על הנותן אלא דקונה ישר את הדבר, ע"ז כתב שפיר הריטב"א כיון דהם שותפין בהנכסים לא מצי למדחי להו.

ועדיין צ"ע דהא בחמשה שטוענים גזלת (בב"מ דף ל"ז) דאמרינן הממע"ה, ואפי' לר"ע יש סברא דחייב משום קנס [ועי' ב"ק דף ק"ג ב'], ויש לומר דהיכא דטענותם הם הגורמים את הספק דבלי טענותם שכל א' טוען ברי הא לא הי' ספק כלל אז לא יזכה ע"י טענת שקר שלו לעשות חלוקה או שודא, ורק באופן דבלי טענותם יש ספק דגם הם אינם יודעים, אז כיון דיש חלק שותפות בהנכסים אמרינן שודא או יחלוקו, ואפילו לפמש"כ בתוס' רי"ד דמיירי כאן בסוגיא דבא טוביה ואמר דנדר לתת לי, דמ"מ אין השקר הגורם ספק, וכיון דאין טענותם הגורמים הספק אלא מה דאמר לטוביה ולא בירר למי ובכה"ג אמרינן שודא. (מהדו"ק)

תא אימא לך מילתא מעליותא וכו'. לכאורה זה הוי כאומר שמועה זו נאה, דאמרינן בעירובין (דף ס"ד ע"א) דמאבד הונה של תורה, ובמהרש"א שם הוכיח דגם האומר שמועה זו נאה בלי שיאמר זו אינה נאה הוי כך.

אמר שמואל המוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול. יש להעיר בזה דאף דמהני מחילתו מ"מ בודאי המוחל הזה הוא מפסיד את הלוקח, ואסור לעשות כן ובכלל מזיק הוא, ולפי מש"כ רבינו יונה דמזיק בכלל איסור גזל, ה"נ עובר בלא תגזול, וא"כ צ"ב איך ס"ד דרב כהנא שיהא מותר לומר לקריבי' למחול החוב כדי שתרויח הירושה, וכי מחמת מבשרך אל תתעלם שרי לומר לה לגזול, ועי' בתורי"ד ובשטמ"ק בשם הריטב"א, וצ"ע מה תירצו ע"ז.

עוד יש לעיין לשיטת הסמ"ג שהביא הקצוה"ח (סי' י"ב) דמחילה בלב מהני, וכפי מה שהוכיח מהא דאלמנה ששהתה כ"ה שנים מחלה כתובתה, חזינן דעצם זה שמתייאשת מלתבוע, היינו מחילה, א"כ קשה בכל מוכר שטר חוב לחבירו, הרי ברגע שמכר את השטר הרי הוא מתייאש כבר מלתבוע את המעות, וליהוי ממילא מחילה, ושוב לא יוכל הלוקח לגבות החוב.

עוד יל"ע דהנה התוס' לעיל (דף מ"ז ע"ב) כתבו אין לתמוה דהלוקח פרה מחבירו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא על מנת כן לקחה די"ל דאנן סהדי שבאותו ספק היה רוצה ליכנס עי"ש, ולפי"ז בלוקח שטר חוב וחזר המוכר ומחלו, הרי לא שייך לומר שעל מנת כן קנה השטר שימחול המוכר את החוב, וא"כ אם מחל ליהוי מקח טעות.

במכנסת שט"ח לבעלה וחזרה ומחלתו שאינו מחול מפני שידו כידה. לכאורה בלי תקנ"ח דאם מכרה ונתנה בטל אז כיון דיכולה למכור כ"ש למחול, דהא מי שמכר חפץ אין המוכר יכול למכור לאחר אחרי שמכר כבר, ומ"מ מחילה על החוב שמכר מהני וכ"ש כאן, וע"כ דמה דלא מהני הוא מחמת דאם מכרה ונתנה בטל, א"כ להרמב"ם דס"ל דבמכרה הגוף מכור עד שיירשנה בעלה, א"כ כאן ג"כ נימא דהגוף שייך להלוה אלא דהפירות שייכים להבעל, וכאן לכאורה לא נוכל לחייב ליתן להבעל, דתמיד פירות שייך שהלוקח קונה הגוף, והפירות לבעל אבל כאן הא אף אם הגוף ללוה לא שייך שיצטרך לתת את הגוף בשביל הפירות לבעל, דזה לא מצינו דין דמי שקנה מהאשה נכסי מלוג שיהי' על הלוקח שיעבוד להמציא גוף לפירות אלא דהפירות שייכים לבעל, ולמה יתחייב כאן הלוה דהוא כמו קונה והוא קונה הגוף והפירות, וא"כ צ"ע דנהי דעל הפירות אין מועיל מחילה אבל לא יתחייב להמציא גוף לפירות. (מהדו"ק)

תוד"ה חדא. לא טענינן ליתמי דמילתא דלא שכיחא היא. יל"ע אם מילתא דלא שכיח זה יותר מרוב, ולכאו' זה בנוי על מה שרוב פעמים זה לא כך, וא"כ איך זה מועיל להוציא ממון.

תוד"ה ועוד הא קא יהיב סימנא. ורשב"א נראה לו לפרש חדא דלא אמיד וליכא למיחש דלמא דר' מיאשא נינהו ועוד לדילמא דאינש אחרינא הוו נמי ליכא למיחש דהא קא יהיב סימנא. יש לעיין לפמש"כ בשערי יושר (שער ו' פי"ד) דמה דלא מהני במציאה טענת האובד שזה שלו דהוא טוען ברי והמוצא הוא שמא, וכיון דלהמוצא אין דין מוחזק דהא יודעים שאינו שלו א"כ צריך להיות האובד נאמן בטענת ברי, וביאר משום דבמציאה יש גזה"כ דדרשהו אם הוא רמאי, דהיינו ע"י סימנים. וא"כ יש לעיין כאן דג"כ אינן מוחזקין, דהא בזה דלא אמיד סגי להיות ברור שאינו של אביהם, ולהפקדון הא אין דין כאבידה שלכן לא יחזירו אלא בסימנין, דהא כל הזמן החפץ נמצא שמור לבעליו, דמוצא אבידה מצא את הדבר כשאינו שמור, אבל בזה שהם לא יודעים של מי זה לא נעשה עי"ז החפץ כדין אבידה, וא"כ למה לא יחזירנו לזה שטוען ברי שזה שלו.

תוד"ה המוכר שט"ח. אלא אי אמרת דרבנן אמאי אין יכול למחול הלא אפי' מידי דאורייתא יכול למחול כ"ש מתנת שכי"מ מדרבנן. לכאורה אין כ"ש, דמתנת שכי"מ עשאוהו כיורש מדרבנן כמבואר בב"ב דף קל"ג, ומאי אולמא האי יורש מהאי יורש, משא"כ הלוקח שטר חוב, דהא ע"כ ס"ל להתוס' דיש איזה סברא דאפי' אם קונה מה"ת מ"מ יש לו להמוכר למחול, א"כ מזה דבמתנת שכי"מ שזה מדין ירושה לא מהני מחילת היורש אפי' שזה רק מדרבנן, אין להוציא מהסברא דיועיל מחילה במכירת שט"ח אפי' שזה מה"ת, כיון דיורש שאני.

אמנם בכלל צריך להבין מש"כ התוס' לעיל (דף י"ט) דאי מתנת שכי"מ דאורייתא לא יועיל מחילה דמאי אולמא האי יורש מהאי יורש, דלמה צריך לזה, הא כיון דהמקבל מתנה הוא היורש הא הבן כבר לא יורש, וע"כ צ"ל דכיון דחזינן דבמוכר שט"ח דקונה הלוקח מה"ת את החוב מ"מ היורש מוחל, הרי דיורש אפי' מה שלא יהי' לו, דהא החוב שייך להלוקח ומ"מ דין ירושה לא פקע ממנו, א"כ גם כשהמקבל מתנת שכי"מ קונה מה"ת, אז מה שזה שייך להמקבל אינו מגרע כח ירושה של הבן, כמו שלא מגרע כח ירושה מהבן כשזה שייך להלוקח, ה"נ דמחמת כח ירושה שיש לו להמקבל מתנת שכי"מ לא מגרע כח ירושה של הבן, אפי' במה ששייך להמקבל מתנת שכי"מ, אלא דמ"מ אינו יוכל למחול, דמאי אולמא האי יורש מהאי יורש, וכיון שכן א"ש מה דאם מתנת שכי"מ אינה אלא מדרבנן כ"ש דיכול למחול, דמחמת מה דשייך להמקבל אינה סיבה שלא יוכל היורש למחול, דהא לגבי זה יש כ"ש מאם שייך להלוקח מה"ת, ומחמת דין ירושה שיש להמקבל אינו סיבה כיון דגם להבן יש כח ירושה אפילו במה ששייך להמקבל כמו אם הי' שייך להמקבל מדין יורש מה"ת, דמ"מ להבן נשאר בזה כח יורש, וכיון שכן ודאי דיורש דרבנן אינו מגרע כח יורש מה"ת שיש להבן בחלק של המקבל מתנת שכי"מ.

בא"ד. וי"ל נהי דחוב אינו מכור מ"מ שייך בו אונאה שהוא שוה הרבה לקונה שימכרנו בדמים יקרים ללוה. ובקובץ שיעורים הקשה דלמ"ד אין כותבין שובר הא לא צריך הלוה להשטר, דכל זמן שלא יחזיר המלוה את השטר ללוה אין הלוה חייב לשלם, א"כ כל מה שיהי' לו צורך השטר הוא רק אם ירצה לכפור ולטעון להד"ם ואז הוא רשע, וכי הפסוק מיירי באופן שכל המכירה ששייך הוא למכור לעשות מעשה רשע. והנה לפי הקושיא יכול להקשות טפי מהכי, דהא הלוה אי"צ לזה כי למה צריך לשקר ולומר להד"ם, ומה איכפת לו לומר האמת שאינו רוצה לשלם כל זמן שלא יחזירו לו השטר. אבל לכאורה כל מה שהוצרכו לומר דזה שוה למכור להלוה זה רק להלכה דכותבין שובר, דאילו לא כותבין שובר הא יכול לתרץ דהלוקח יקנה משום שהמלוה כשירצה לגבות יהי' מוכרח להראות השטר ואז יהי' מוכרח לקנות בחזרה מן הלוקח.

ולכאורה אי כותבין שובר למה צריך הלוה השטר, דאם לא שילם עדיין אסור למכור לו שיוכל לטעון פרעתי בשקר, ועל אופן דשילם הא יש לו שובר, וע"כ שהלוקח יקנה על צד רחוק שמא יאבד הלוה השובר ואז טוב להלוה השטר שיקרענו. וצ"ע אם שייך לומר דיתן דמים יקרים עבור צד רחוק שמא להלוה יאבד השובר ואז ימכור השטר להלוה.

בא"ד. א"נ כגון שהי' חייב לו מלוה ע"פ ומעלה לו דמים שיכתוב לו השטר. הנה בודאי המכירה כאן אינו מה שהשיעבוד נעשה ע"י הסכמתו והעדים יחתמו ושיתנו לו שישעבד אותו, וזה הא אין שייך לומר דהוי מכירה מה שמשעבד עצמו דאין כאן מכירה, ולמ"ד שיעבודא דאורייתא הא בכלל אין השטר עושה השיעבוד, ולמ"ד לאו דאורייתא, ולהפוסקים דשיעבוד מפורש מהני, או אפילו גם שיעבוד מפורש לא מהני רק מתקנ"ח, בכל אופן אין כאן מכירה דעצם ההשתעבדות אין כאן מכירה, דמכירה משמע דדבר שיש הוא מוכר, וכאן הא הוא מחדש דבר שיהי' להקונה, אלא כיון שיש כאן גם חלק מה שהמלוה צריך זה לראי' שיוכל לגבות מהמשועבדים, והיינו דהמכירה היא בזה שמוסר לו דבר שיהי' לו לראי' דלא יוכל לטעון פרעתי וזה חפץ הנמכר, אלא דאין גופו ממון כיון דקונה רק הראי'.

'[והנה בשיעבודא דר' נתן דמשועבד בין כך להמלוה של המלוה שלו, אם יתן המלוה השטר להמלוה שלו יש לעיין אם יקנה בתור המוכר שט"ח מן התורה, דכאן הא שיעבוד וחיוב יש לו ואינו צריך לקנות את השטר אלא לענין זכותו לראי' ובזה יתכן דיועיל מה"ת, ויש לנו לפי"ז עוד מציאות, ואפשר דזה כלול בדבריהם דמוכר זכות לראי']. ובאמת יש להבין בכל מסירת שטר מהלוה למלוה באיזה דין קנין קונה זכות להחזיקו כ"ז שלא יפרע, וע"כ דשייך קנין על ראי', אמנם אפשר לומר דאין קנין מיוחד על הראי', אלא דעצם השיעבוד שחל במסירתו להמלוה הוא דמשוי לי' קנין גם על הראי', וא"כ שטר שמוכר איך יש בו קנין על הראי', ואם נימא דיש להמלוה זכות בהנייר לענין זה, א"כ למה זה נקרא אין גופו ממון, וכי פרה לכפילא או עבד לקנס אם לא הי' חסרון מצד דבשלב"ל הי' נקרא אין גופו ממון ולא יהי' בזה אונאה. ובודאי אין לפרש דהמכירה היא באמת רק הנייר וממילא יש לו ראי', ולכן אי"צ דין קנין מיוחד על הראי' שבו אלא דנייר כזה משלמין הרבה כסף ולכן הוי שייך בו אונאה, כיון דהוא עכשיו מין נייר כזה שיש בו שיווי, ולא איכפת סיבת הדבר, ואפילו אם נימא כן ג"כ קשה למה זה נקרא אין גופו ממון.

ויש לפרש דבריהם להמבואר בתוס' גיטין (דף מ"ג א' ד"ה מי איכא בתירוצם השני) דאפי' אם מוכרו לגמרי כיון דאין העבד שוה כלום אלא לקנס לא מקרי שוה כסף, א"כ גם כאן כיון דבתור נייר הוא שווה רק קצת אלא דהלוקח משלם מחמת דמועיל לראי', נמצא דשיוויו הוא מחמת הראי' וזה אין גופו ממון.

ואם נימא דיש דין מיוחד מהלכות שטרות דנלמד מוכתוב בספר וחתום דמהני מסירתו שיהי' קנוי להמלוה לראי', ואין כאן שני דברים אלא מסירת השטר הו"ל קנין לראי' שבו, וזה רק במסירת השטר מלוה למלוה, אבל לא יועיל אם המלוה ימסור למלוה שלו, דזה כבר לא מהלכות שטרות אלא מדין מכירת הראיות, א"כ לפי"ז שוב נצטרך לומר דבמוסרו הלוה למלוה אין כאן ענין מכירה אלא מדין מיוחד בשטרות, ולכאורה אינו נקרא ממכר ולא שייך בו אונאה אף אי הי' גופו ממון, ועמש"כ בב"מ נ"ו ב'. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א