אילת השחר/כתובות/פו/א

אילת השחר כתובות פו א

דף פ"ו ע"א

רש"י ד"ה מקרקש לי' זוזי. ללוה ושוכרו בהן לכתוב לו שט"ח בשמו. צע"ק דשכירות שייך על פעולת הכתיבה, אבל הא אם יכתוב בלי שיהי' בזה רצונו להתחייב להקונה השט"ח, וכגון שיכתוב בלשון שאינו מבין, בודאי לא יהי' בזה שום התחייבות, א"כ מה שייך שכירות לכתוב שטר הא שייך רק שיסכים להתחייב ע"י שיכתוב שטר.

רש"י ד"ה מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. כלומר אומר שלא מכר לו אלא הנייר והרי הוא בידך. צ"ע דהא במה דלא דיינינן דינא דגרמי אינו טעם דלכן לא מכר לו רק נייר, דודאי מכר לו שטר חוב אלא דאינו חייב לשלם עבור זה, ומה זה דקאמר דלא מכר לו אלא נייר.

כתב הר"ן די"א דבמוחל שט"ח אף הנייר שייך ללוה נמצא דהמלוה ע"י מחילתו את החוב הפסיד להלוקח את הנייר דהלוה יוציא ממנו דגם ע"ז הוי רק גרמי, ומה דאמרינן דלמאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה ניירא, נפקא מינה לשורף שטר דאז ישלם דמי נייר להמלוה, דהא הלוה מסר השטר למשכון שאם לא ישלם יהי' שייך לו. ואפשר דאין הכונה רק משכון, דאם לא ישלם באמת זה שייך לגמרי להמלוה, ולכן כששורף ואח"כ הלוה אינו משלם את החוב, נמצא דבאמת שייך השטר לצמיתות ביד המלוה ולכן חייב השורף לשלם, דאילו אינו אלא משכון נמצא דבשריפת השטר גרם שלא יגבה חובו כנגד שיווי הנייר לכל הפחות, וזה הא ג"כ הוי רק גורם, אמנם בקובץ שעורים (אות שי"א) הוציא מהר"ן דמזיק משכון חייב אף למאן דלא דאין דינא דגרמי וצ"ע.

כתב בשלטי גבורים בשם ריא"ז וכן בתוס' רי"ד, דרק המוכר עצמו כשמוחל להלוה חייב, אבל היורש אם מוחל אינו חייב ולכן מותר למחול אם זה להנאתו. ובשטמ"ק מבואר משום דהיורש לא קיבל כסף מהלוקח, ואפשר דהוא יפרש דמכירת שטרות מדרבנן, וס"ל דבמוחל חייב לשלם כל החוב כמבואר בדבריו, וצ"ל דמדרבנן כלול דין עליו שצריך לתת להגבותו דאל"כ הא מכירתו אינה כלום, אמנם דין זה אינו אלא חיוב אקרקפתא דגברי אבל אין זה נוגע לעצם דינו בהחוב, והיורש הא יורש זכותו דיכול למחול וחיובא אקרקפתא דיורש לא שייך, ועדיפא מהא דהביא התוס' לעיל (דף פ"א) דזכות אני יורש ולא חובתו, דכאן אין החוב באה כתוצאה מהזכות, דזכותו למחול הוא כיון שעדיין בעל השטר מקרי וחיובו שאסור לו למחול הוא מחמת דכלול במכירתו לתת לו לגבות, וכיון דהיורש לא מכר מותר לו למחול, ואפשר דזה כלול בדבריו דהיורש לא מכר זכות לכן אין עליו חיוב להמציא להלוקח לגבות. (מהדו"ק)

תוד"ה תיזיל ותיחלה. ולרבינו יצחק נראה מתוך כך דלא מיחייבא מדינא דגרמי אלא דמים שנתנו לה על כתובתה. ברא"ש (פ"ק דב"מ סי' מ"ח) כבר טרח לבאר למה רק מה שנתנו ולא מה שהיא שוה כעת, ולכאורה אפשר לומר דהנה כשהמלוה חי וכן כשהאשה שמכרה חי' והלוקח רוצה לגבות הא אינו יכול לגבות בלי שהמלוה או האשה תשבע שלא נפרעה, וכמבואר ברא"ש בפירקין (סי' י"ח), היינו או דפגם קצת מהחוב או כשיטעון הלוה אשתבע לי דלא פרעתיך, ואם אינה רוצה לישבע יפסידו הלקוחות, ואז הא בודאי לא תצטרך לשלם אלא מה שלקחה מהם, דהא מדין מזיק אין לחייבה בזה שאינה רוצה לישבע, אלא כיון דלא נתנו מעותיהם אלא ע"מ שיגבו, ואם היא אינה עושה שיוכלו לגבות הרי זה כמקח טעות, וא"כ הרי הקנין עדיין תלוי ועומד, ואם עדיין לא נשבעה ומוחלת לא מחלה דבר שאפשר להם כבר לגבות, וכן כשמתה דהיורשין צריכים לישבע שבועת היורשין, כמבואר ברא"ש שישבעו שאינם יודעים שנפרעה מכתובתה, כדי שהלוקח יוכל לגבות אם הלוה יטעון אשתבע דלא פרעתיך, וא"כ אין היורש מפסיד לה עדיין אלא מה שאביהם קיבל, וכיון דכל הני דוכתי דהוכיחו משם דאינו צריך לשלם אלא מה שקיבלה במכירתה בודאי לא מיירי דכבר נשבעה שלא קיבלה מכתובתה, שפיר מובן למה אינה צריכה לשלם אלא דמים שקיבלה, אלא דהוקשה להם דכל מה דצריך לישבע הוא רק אם הלוה לא יוותר על השבועה, ואם הלוה לא יטעון אשתבע דלא פרעתיך, או דמודה שלא פרע, אינו חייב לישבע, ובאופן זה למה אינו חייב המלוה שמחל, את כל דמים ששוה השתא בשעת המחילה.

שם. הנה לשיטת הר"י דאינו משלם אלא מה שנתן בקנייתו, מבואר בטור בשם ר' שרירא גאון (הובא ברא"ש פ"ק דב"מ סי' מ"ח ובשלטי גבורים כאן) דזבינא ריע הוא כיון דלכתחילה ידע שאפשר למחול. ועדיין אינו מובן דמ"מ הא זה כעת שוה, אע"פ שיודעים הספק דשמא ימחול, מ"מ הוא שוה כעת יותר מבזמן שקנה. והנה בכלל צריך להבין במכירת שטרות כיון דמהני מחילה, ע"כ כשבא הלוקח לגבות הוא מדין שהמוכר כאילו אומר שרוצה שיגבו, דהא אם אומר דאינו רוצה כעת שיגבו שוב הו"ל כמחילה, ומה לי מחילה לזמן או מחילה לגמרי, וא"כ כל כחו של הלוקח הוא כאילו בו ברגע שהוא תובע גם המוכר מסכים לתביעה, ואיזה שיעבוד יש ללוקח על המוכר שהוא מוכרח להסכים לתבוע, ובפרט דהא צריך המוכר לישבע, וכמבואר כאן ברא"ש (סי' י"ח), באופן של פוגם שטרו או אם יטעון הלוה אשתבע דלא פרעתי, ומה מחייבו לזה, ואם מכירת שטרות מדרבנן נוכל לומר דזה כלול בהתקנה דיוכל לתבוע וכאילו המוכר מחויב לתת לו לתבוע, ולפי"ז אפשר דחיובו הוא כפי הכסף שנתן, והיינו דאינו בדין שיקח ממנו כספו ואח"כ לא יסכים לתובעו דהיינו שימחול, אבל כיון דידע מתחילה שאפשר למחול, נמצא דלכתחילה נכנס בספק, אז החיוב עליו שמחויב לא לקלקל תביעתו ועי"ז יוכל הלוקח לתבוע רק כדי שלא יפסיד כספו, אבל על יותר מזה לא הטילו עליו חיוב, נמצא דחייב לשלם רק מה שנתן לו, דע"ז הוא נקרא כאילו מזיקו כיון דמחויב לו לגבי זה שיוכל לתבוע, אמנם כל זה אם כל המכירה היא רק מדרבנן, אבל אם זה מה"ת אלא דנשאר לו שיעבוד הגוף צריך להבין דלמה יתחייב במוחל, דהא אם המוכר יאמר איני רוצה כעת לתבוע לכאורה דלא יוכל הלוקח לתבוע, ולמה מחויב המוכר לתבוע, ולפי"ז הדין נותן דבמוחל יהי' פטור לגמרי אף אם דנין דיני דגרמי, וצ"ע. (מהדו"ק)

תולה מעות בעכו"ם הוה. מבואר דהי' נאמן לומר שזה של עכו"ם ולא היו יכולים לגבות מזה, וכן הוכיח מזה בהגהות אשר"י דנאמן בלי שבועה מדלא קאמר דהשביעוהו, וצ"ע על הא דפסק בשו"ע (חו"מ סי' צ"ט סעיף א') דאינו נאמן לומר על מטלטלין שברשותו שאינן שלו משום דחזקה מה שתח"י של אדם הרי הוא שלו, ויש שסוברין שם דאפי' במיגו אינו נאמן, עי"ש ובש"ך סק"ד. והראוני בביאור הגר"א (סי' ק"א ס"ק כ"ב) דיש מפרשים דהלוה רצה ליתן אלא דהמלוה ירא לקחת, אבל לאלה דלא מפרשי כן צ"ע.

פריעת בע"ח מצוה. שמעתי דהקשו להגר"ח מבריסק זצ"ל למ"ד דפריעת בע"ח רק מצוה למה מחויב לשלם יותר מחומש, ותירץ דכאן אחרי שישלם ויעשה המצוה, נמצא דנתן משל המלוה, ובזה לא נאמר שיעור חומש, דזה נאמר רק לגבי ליתן משלו.

ויש לתרץ עוד דרק היכא דעצם המצוה אינה להוציא כסף אז הוא דשייך בזה שיעור, אבל היכא דגוף המצוה היא לתת כסף לא נאמר שיעור כלל, דהשיעור הוא בחיוב לקיים המצוה אבל אם זהו גוף המצוה לא שייך בזה כלל שיעור [וכמדומני ששמעתי זה].

ולא דמי לצדקה דאע"ג דהמצוה ליתן לעני מעות מ"מ יש שיעור חומש, דהתם החיוב הוא שיהי' לעני מחסורו, אלא שזה לא יצוייר בדרך כלל בלי שישלם עבור זה כסף, אבל כאן הא המצוה היא לשלם כסף מה שלוה ולא שייך בזה שיעור.

א"ל תנינא בד"א במצות ל"ת אבל במצות עשה כגון שאומרים לו עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו. יש לעיין קצת דהתם חיובו לשמים כופין אותו, אבל בפריעת חוב דזה חיוב לחבירו וכשחבירו יוותר הא אין עליו חיוב, וכיון שכן צריך הכפיה לבוא מכח חיובו לחבירו, אז היכא דמשום חיובו לחבירו בלי המצוה אין בכח חבירו להזקיקו שיכופו אותו מנ"ל דמחמת המצוה יכופו אותו, ואפשר דלפמש"כ רש"י דהמצוה דאיירינן כאן מכח הין צדק, דיש מצוה לאמת דבריו, ואע"ג דאם חבירו ימחול אין המצוה הזאת, מ"מ אין ענין המצוה לחבירו, אלא דכשמוותר המלוה אין חוב, אבל ענין המצוה אינו לחבירו, וכיון שכן פשוט להגמ' דשייך בזה כפיה.

והנה ילפינן מוהתעלמת למעט זקן ואינו לפי כבודו, וילפינן מזה על כל מצוה דלחבירו כגון טעינה כמבואר בב"מ (דף ל' ע"ב) דפטור כשאינו לפי כבודו, וא"כ אם מצות הין צדק היא מצוה לחבירו, וכי יפטר כשיצוייר שזה לא לפי כבודו, וע"כ דהין צדק אינה מצוה דלחבירו.

אמנם גם אם נימא כן עדיין צ"ע להראשונים בשטמ"ק דהמצוה היא מקרא דוהאיש אשר אתה נושה בו, דזה ודאי מחמת דין חיוב לחבירו, וצ"ל דמ"מ ס"ל דכיון דמצינו דגם במצוה כופין, אם כי עדיין אינו מוכרח דגם במצוה דלחבירו הדין כן, מ"מ כבר ל"ק אם גם כאן כופין אע"ג דזה לחבירו.

שם. עשה סוכה ואינו עושה וכו' כופין אותו. יל"ע מה זה יועיל למ"ד מצוות צריכות כונה, וכי ע"י שהכניסוהו בע"כ לסוכה הוא מתכוין למצות סוכה, וצ"ל דאנו מצידנו עושים הכל כדי שיוכל לקיים את המצוה, ואם בכל זאת אינו רוצה לכוין לשם מצוה אי"ז ענינינו.

תוד"ה לבעל חוב מסלקינן. התוס' חילקו בין אם יש לו זכות גוביינא דאז דינו הוא יותר מדין האשה משא"כ בנמצא ביד אחר דהוא מצד דין רחמים דלולא זאת אף א' מהם לא יכול לגבות וכשיבוא לידי היתומים באמת לא יוכל לגבות, לכן כ"ז שזה ביד אחר אמרינן דנותנין להכושל. והנה לפי התוס' דחינא היינו שיהי' לה כסף ותוכל להנשא, הא ודאי בפשיטות מובן החילוק, דכיון דאין כאן תקנת גבייה שיהי' שלה אלא מדין רחמים, ומחמת זכויות אין לשניהם זכיי', מרחמים יותר עליה, אמנם לרש"י דכתב דחינא היינו שתרצה להנשא, וברש"י (דף פ"ד) מבואר דלמ"ד לכושל היינו אשה דהיא כושל אבל מה שנותנים לה הוא מחמת חינא, צריך קצת טעם למה נתנו לה יותר מצד חינא ממה שלבע"ח, אמנם לפמש"כ התוס' (דף פ"ד ד"ה לכתובת) דאין להשוות תקנות חז"ל כמו שמצינו לענין בינונית דהעדיפו כח הבע"ח מלאשה, ולענין כושל נותנין לאשה, אלא דכאן לפני שתירצו הי' קשה דהא שניהם מיירי לענין אותו תקנה, ומ"ש דכאן העדיפו להאשה והתם להבע"ח, וע"ז תירצו דכאן תקנת שיעבוד וגוביינא משא"כ בינתן לכושל דהוא סוג תקנה אחרת, וממילא גם לרש"י כבר לא קשה דאין להשוות תקנ"ח. (מהדו"ק)

תוד"ה לאשה לא יהבינן. ומורי ה"ר יחיאל וכו' דכיון דאין דינו של בעל חוב לגבות ואי הוה יהיב להו נפקד ליתומים לא מצי נקיט להו בדינא עדיפא כתובת אשה משום חינא. פירוש דאז הא זה תקנה של רחמים לר' טרפון [דע"ז משיב ר' עקיבא אין מרחמין בדין] ולזה תיקנו שיהי' לכתובת אשה, ומש"כ ואפי' קדים זמן הכתובה לזמן השטר, זה חוזר על אחרי תקנת הגאונים דגובין ממטלטלי דיתמי, אבל כיון דלא תיקנו שיגבו ממשועבדים דהיינו מלקוחות, וכיון דאין ע"ז דין שיעבוד אין בזה שום מעלה להקודם, דרק כשזה משועבד זוכה מי שנשתעבדו לו קודם, אבל כשאין שיעבוד וגובין מיני', או מיתמי לאחר תקנת הגאונים, אין שום עדיפות להקודם, וכיון דמ"מ מקבל לא מדין רחמים אלא מדין גוביינא, אז הבע"ח עדיף משום נעילת דלת ולא האשה, וכן בנכסים שקנה אחר ההלואה ואחרי הנישואין דגובה מדין דאיקני, כיון דחל השיעבוד כשקונה הנכסים על כל הבעלי חובות יחד, ואין חילוק בין מוקדם למאוחר ולא יוסיף כלום מה שהכתובה קדמה, ותמיד יגבה הבע"ח אפילו שהוא מאוחר מהכתובה של האשה.

וזה שהוכיחו מהא דמשמע דכל הספק של הגמרא בב"ב (דף קנ"ז) דאת"ל משתעבד לוה ולוה ואח"ז חזר וקנה מהו, ומקום הספק כיון דחל יחד אולי לקמא אולי לבתרא, משמע דאי לא משתעבד אין להסתפק אע"ג דהי' יכול להסתפק גם אם לא השתעבד לגבי לגבות מיני' דידי' אם יגבה הקודם, וע"כ דאז כיון דלא חל כלל דין שיעבוד ודאי דאין שום נפק"מ בין הקודם להמאוחר, וכ"ז מבואר במהרש"א.

תוד"ה אמר. לפי פירוש הראשון היינו שרצה להבין למה כופין, ותירץ דהוא משום כופין על המצות, ויש לעיין אם דעתם כהרמב"ן דמ"מ נחתינן לנכסי' משום דעד שאתה כופיהו בגופו תכפיהו בממונו.

ולפירושם השני דיש חילוק בין אומר איני רוצה לעשות מצוה, צ"ע דמאי נפק"מ באם אומר אינו רוצה לשלם, דהא כתבו התוס' דפשיטא דגם שלא בהסכמתן גובין דהא זה הביאור דנזקקין, א"כ מה מוסיף אם אומר לא אעשה מצוה, וכי אם אומר איני משלם לא הוי כאומר איני עושה מצוה, ומאי מוסיף אם אומר איני רוצה לעשות מצוה, וכי משום הוספת דיבורים אלו יפטר מעשיית המצוה אם בלי דיבורים אלו כופין אותו, ואפשר דכונתם דיש לפרש דנזקקים היינו דגובין בלי לשאול אותם, אבל כשיאמרו בפירוש אין אנו רוצים אז מנ"ל דכופין, וצע"ק. (מהדו"ק)

תוד"ה פריעת בע"ח מצוה. מצוה על היתומים ואין כופין. עי' ברא"ש דאחרי דתקון רבנן בתראי לגבות ממטלטלי לכן כופין אף במטלטלין, וצ"ע דמאי בא להשמיענו, דהא לזה באה התקנה שיגבו מהן דאילו מצוה בעלמא הא גם בלי תקנתם היה, גם צ"ע למה הוסיף דהמלוה סומך דעתו ע"ז, דמה זה נוגע לנו כיון דתיקנו לגבות גובין, ומשמע דהי' שייך תקנה שיגבו ולא יוכלו לעכב דהיינו דיש לו זכות בהמטלטלין לגבות, אבל חיוב ממוני על גופם דלכן יהי' שייך כפיה לא יהי', לזה בא להוסיף דכיון דסמך דעת המלוה ע"ז נעשה כבר חיוב ממוני על גופם לשלם דלכן כופין, וצע"ק.

בא"ד. כגון מצוה לקיים דברי המת דאמרינן בהשולח דכופין את היורשין. ובקובץ שעורים העיר אם נסבור דמצוה לקיים דברי המת עושה קנין א"כ אין ראי' דכופין. ואפשר לומר דגם הדין קנין הא הוא משום המצוה דמצוה לקיים דברי המת, ובשלמא אי משום מצוה כזאת המוטלת עליהם עושה חיוב שכופין להם ע"ז ממילא תיקנו שיקנה, משא"כ אי לא היו כופין על מצוה לא שייך תקנת קנין משום המצוה המוטלת עליהם, ויותר נראה דהנה בסוגיא דהשולח שם מבואר דאם אמר יעשה לה קורת רוח לשפחתי אסור לעבוד בה וכופין שלא לעבוד, ובזה ניחא מה שהביאו מהא דפ' השולח ולא מגיטין דף י"ג ודף י"ד ע"ב, אלא משום דכאן ע"כ אינו מדין קנין כלל רק דכופין לקיים המצוה. (מהדו"ק)

בהגהת אשר"י רוצה לומר דהיתומים אין משלמין חוב אביהם אם האב לא הניח שום נכסים מחמת דכיבוד אב אינו משל בן. ובקובץ שעורים העיר דמאי נפק"מ גם כשהאב הניח נכסים [ומסתמא כונתו אם השאיר מטלטלין] הא הוי שלהם. וכן בתשו' רעק"א (סי' ס"ח) הקשה למה מחויב הבן לשלם מחמת כיבוד אפילו כשהשאיר מטלטלין, ולכאורה הי' אפשר לומר דאם יאמר האב תקח דבר הפקר ותבשל לי, אע"ג דהא יכול לזכות מהפקר ואז אינו מחויב לבשל משלו, מ"מ אפשר דכיון דתיכף יש עליו המצוה אז מחויב אף למ"ד דאינו מחויב משל הבן, דהו"ל כביטול מלאכה דמחויב לבטל ממלאכתו אף למ"ד משל אב, ה"נ ביטול ריוח מחויב שלא לזכות לעצמו, וא"כ כשהוא השאיר נכסים אז תיכף בשעת מיתה חל עליו מצוה לכבד בזה את אביו ולא לזכות ולהפטר, משא"כ בכסף של היורשין דלא מתחיל חיוב עליהם לכבד בזה כיון דצריך להפסיד ממונו שהוא כבר שלהם מקודם.

אלא דלפי"ז נצטרך לומר דאם אביו חייב חוב וכעת עומד לזכות דבר מן ההפקר אז הוא מחויב לא לזכות לעצמו רק לשלם חוב אביו, ולא מסתבר שיהי' כזה חיוב, ויש לחלק דאפי' אם לבשל יהי' מחויב, משום דהחיוב אינו משום דיש לו ממון אביו אלא דמחויב לבשל ולטרוח, אלא דאם אין ממון לאביו אין לו במה לקיים לכן כשיש אפשרות אולי חייב, אבל כאן דהכיבוד הוא נתינת כסף לשם פרעון החוב, דאז כל זמן שאין ממון אין מתחיל חיוב, והחיוב יתחדש אחרי שיהי' לו כסף, אין הוא מחויב לא לזכות מההפקר, דהא כ"ז שלא זכה אין עליו כלל החיוב של כיבוד באופן כזה, ואחרי שזכה הא זה ממון שלו לכן אינו מחויב כלל, אלא דמ"מ כאן יש לומר דמחויב כיון דאף אם לא יזכה בהירושה הרי יש לפניו נכסי אביו שיוכל לקיים בזה כיבוד אז לכתחילה חייב כיבוד אף לפני שזוכה, דהא גם נכסי הגר גובה הבע"ח של הגר וממילא חייב מדין כיבוד אב, ובמה שיזכה לא יפקע חיובו כיון דכבר נתחייב לשלם חוב אביו מחמת דין כיבוד. ועמש"כ בב"ק (דף צ"ד ב') במחלוקת הרמב"ם והטור לענין כיבוד אביו רשע. (מהדו"ק)

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף

ספרי אילת השחר מונגשים לציבור במסגרת 'אוצר הספרים היהודי השיתופי' לשימוש אישי לעילוי נשמתו הטהורה של רבנו אהרן יהודה ליב ב"ר נח צבי. הזכויות שמורות לבני רבנו יבלחט"א