אור זרוע/נדה/שסג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

אור זרוע נדה שסג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

[א]

אמר רבין בר רב אדא א"ר יצחק מעשה בשפחתו של בית רבי שטבלה ועלתה ונמצא עצם בין שיניה והצריכה רבי טבילה אחרת. פי' רשב"ם שטבלה לנדתה לטהרות דהא שפחתו של ר' לא היתה צריכה לבעל שאינה אשת איש אלא מתעסקת בטהרות היתה. ומיהו ה"ה לשאר נשים להיות מותרות לבעליהן. ולבתולה כשהיא טובלת בשעת כניסתה לחופה צריכה לפרכס את ראשה ולנקר את שיניה כדי שלא ימצא בהם עצם ובשר ותגלחת צפורנים כרי לנקר מן הזבל שלא יהי' חוצץ בפני הטבילה. ואע"פ שאינה צריכה לפתוח את פיה ולהכניס מים בתוכו דהא בית הסתרים הוא ולא בעי טבילה. ואפ"ה חציצה פסלה בה כדר' זירא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבתו ה"נ מקום הראוי לבוא בו מים בעינן. וליכא למימר כי אתמר הני שמעתא דחציצה לטהרות. אבל לבעלה לא כדמוכח בהחולץ ביבמות דתניא וכ"ד החוצץ בטבילה חוצץ בגר ובעבד משחרר ובנדה והאי נדה בנדה לבעלה איירי להתיר את האיסור דומיא דגר ועבד משוחרר דאי בנדה לטהרות לטהר את הטומאה וכי צריך לומר דחציצה מפסלה לטבילה והא עיקר חציצה גבי לטהר את האדם לטהרות כתי' ורחץ במים את כל בשרו וגבי נדה לא כתי' לא טבילה ולא חציצה כלל. אלא כולהו טבילות מהתם ילפי' לה דחציצה פסלה בהם. ועוד אי בטהרות מיירי מ"ש דנקט נדה טפי מטמא מת וטמא שרץ. א"ו בנדה לבעלה מיירי אע"ג דיש ספרים דגרסי' לקמן בשמעתין ולית הלכתא ככל הני שמעתא כי [אתמר] הני לטהרות אבל לבעלה לא שיבוש גמור הוא ול"ג לה דהא מייתי סייעתא ממלתיה דרשב"ל וההיא מלתא לא דמיא מידי לכל שמעתתי דאמר לעיל אמר רשב"ל אשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה ול"ג כי הא דרשב"ל. ובספרו של ר' יצחק ב"ר מנחם הגדול ל"ג לה וכן הנהיגה אחותו מרת בלט משמו את בנות עירה לחטוט שיניהן קודם טבילה עכ"ל רשב"ם. וכן השיב רבינו שלמה צריכות נשים בעת טבילתם לחצות שיניהם ואע"ג דבית הסתרים אין צריכו' ביאת מים מקום הראוי לביאת מים בעינן וכדר' זירא וכו'. והבא לומר שלא אמרו חכמים אלא לענין טהרות אבל לענין אשה לבעלה לא בגמ' בברייתא בהחולץ ליבמתו ב"ד שחוצץ בטבילה חוצץ בנדה ובגד ובעבד משוחרר והכא ודאי בנדה לבעלה עסקי' דאי לטהרות פשיטא מ"ש משאר טומאות. ועוד דומיא דגר ועבד משוחרר דאין טבילתו לשום טהרות אלא לאיסור והיתר. ועוד ההי' מעשה בשפחה של בית רבי שטבלה ומצאה עצם בשיניה והצריכוה טבילה אחרת. וא"ת יחידאה היא ויחיד ורבים הלכה כרבים חדא דמימרא היא וליכא דפליג עלה. ועוד רבנן בתראי סמכו עלה וקבעוה דאמר דדריש רבא לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מריחה בית קמטיה כו' עד מסקנא. וכולה ההי' שמעת' מוכחא לענין נדה לבעלה דאי לטהרות מ"ש אשה. ובימי רבא לא היו טהרות שמיום שפסקו מי חטאת כולן טמאים כמתים ואין לנו טהרה עד שיבוא מקוה ישראל לזרוק עלינו מים טהורים לטהרנו. שלמה ב"ר יצחק נ"ע. וה"נ מסתברא דל"ג ולית הלכתא ככל הני שמעתא דהא כל אמוראי דלעיל בבבל הוו ולא היו עוסקים בטהרות שלא היו אוכלין תרומה חוץ לארץ. וכי תימא דלבני א"י קאמרי. והא אבוה דשמואל דעביד מפצי לבנתיה ולא היו אוכלות תרומ' וטהרות ואי לטהרות איירו שמעתתא דלעיל אמאי נקט בכולן לשון נקבה דנקט אשה גבי כלי חרס ונמל ותבשיל לבנה והפשילה בנה ועיני' פורחת. פי' פותחה עיניה עצמה עיניה. ורבינו תם פי' דגרסינן לה בפר"ח ובה"ג [ובהלכות נדה] שפי' ר' סעדיה גאון ומפרש מכלי חרס ואילך קאי לטהרות אבל בבית הסתרים מודה ר"ת לפרש"י דמקום הראוי לביאת מים בעינן וצריכ' לחצות שיניה ומייתי ראיה דהא דאמרן לעיל בית הסתרים אין צריכין שיבואו בהם מים ובמסכת מקוואות פ"ט תנן בית הסתרים שבאשה חוצצין. אע"כ התם לטהרות והכא לבעלה. ובה"ג כתב וכד טבלה צריכה למבדק נפשה בקמטין שלה דאמר רבא אשה מדיחה קמטיה בעת טבילת' והיינו כרש"י זצ"ל:

[ב]

אמר רב גידל אמר רב נתנה תבשיל לבנה וטבלה לא עלתה לה טביל' פי' שנתנה בין חפיפה לטביל' וטבלה ונזכרה שנתנה תבשיל לבנה קודם טבילה ושמא נדבק בה מן התבשיל וחוצץ בטבילה ואף ע"ג דהשתא ליכא עלה אימור בי דראני נפל וכן אשה שהפשילה בנה לאחוריה וטבלה לא עלתה לה טבילה:

[ד]

אמר רמי בר אבא הני ריבדא דכוסילתא עד תלתא יומי לא חייצי ומיכן ואילך חייצי. פרשב"ם דרכו של מקום של הקזת הדם להעלות גלד עד תלתא יומי משעה שהקיז עד שלשה ימים לא הוגלד פי המכה והוא לח הלכך לא חייצי כדתני' במס' מקוואות הדם והדיו והדבש והחלב ושרף [התות ושרף] התאנה ושרף השיקמה ושרף החרוב יבישין חוצצין לחין אין חוצצין. עד ג' ימים הוי הדם לה ואין פי המכה מגליד ומתייבש אלא מג' ימים ואילך כדאמר גבי מחט שנמצא בעובי בית הכוסות באלו טריפות הוגלד פי המכה בידוע שהוא ג' ימים קודם השחיטה כך נראה לי וישר בעיני עכ"ל:

[ה]

אמר מר עוקבא לפלוף שבעין לח אינו חוצץ יבש חוצץ ומאימתי נקרא יבש משעה שמתחיל לירק. פי' רשב"ם לפלוף קצירא שבעין. יבש חוצץ דמקום הראוי לבוא בו מים בעינן. לירק להוריק מראהו קרידר בלע"ז. והשתא לשיטת רש"י ולשיטת רשב"ם כל הני חייצי אפי' בנדה לבעלה וכן כל הני שמעתתא לקמן. והקשה ר"ת דהכא מחלק מר עוקבא בין לפלוף לח ויבש ואלו במס' מקוואות פ' אין חוצצין תנן אלו שאינן חוצצין כו' עד לפלוף שבעין וקתני סתמא משמע אפי' יבש. ותו הקשה דתנן ס"פ ארץ ישראל ומייתי לה לעיל בשמעת' בית הסתרים ובית הקמטים אין צריכין שיבואו בהם מים ור"פ אלו חוצצין תנן ובית הסתרים באשה. ומפרש ר"ת דההיא משניות דמשמע דלפלוף אינו חוצץ אפי' יבש ההיא לחולין והכא בשמעתין לטהרות. והא דקתני בית הסתרים א"צ שיבוא בהם מים היינו לחולין והא דקתני דבית הסתרים באשה חוצץ היינו לטהרות ומתוך כך מקיים גר' הספרים ומפרש דההיא דאמר רבא אשה לא תעמוד ע"ג כלי חרס ותטבול וכל הלכה כולה מיירי לטהרות דוקא כי היכי דלא תקשי ההיא דמשניות דקתני לפלוף סתמא. אבל ההיא דקמטים ובית הסתרים מיירי ע"כ בנדה לבעלה כדפרי'. וההיא דקתני כל דבר שחוצץ בטבילה היינו הנהו דחשיב במס' מקוואות שחוצצין קאמר דהוי לגר ועבד ונדה. אבל הנהו דהכא מיירי לענין טהרות. ועוד אומר ר"ת דההיא דהחולץ מצא בה"ג בדוכתא אחריתי בלשון אחר והכי איתא התם וכל דבר שחוצץ בכהנים חוצץ בגר ועבד משוחרר ולחולץ אינם חוצצין. משמע דלחולין היינו לבעלה כדאשכחן פרק השוחט גמ' נפלה סכין מידו דקאמר בעלה חולין הוא אלמא יש חילוק בין טהרות לבעלה לענין חציצה. והך ברייתא דקתני לבעלה אינו חוצץ לא קאי אמתני' דמס' מקוואות דהנהו חוצצין לבעלה. ואע"ג דברייתא שמביא התלמוד בהחולץ אמתני' דמקוואות דחייצי לבעלה קיימ' מ"מ ברייתא דה"ג לא קיימא עלה. ושמא ברייתא אחרת היא ובתוספתא אין ההיא דהחולץ. מיהו יש להשיב על דבריו דלפלוף דקתני במשנה היינו לפלוף לח ולא חש התנא לפרש. והא נמי דקתני ובית הסתרים באשה י"ל דהיינו שצריכה להדיח קמטים ובית הסתרים כדי שיהא המקום ראוי לביאת מים כדאמר לעיל נהי דביאת מים לא בעינן מקום הראוי לביאת מים בעינן. והיינו דקאמר ובית הסתרים באשה שאם לא היו ראוים לביאת מים חייצי. א"נ יש לפרש כדאמר לקמן האשה נראית כאורגת וכמניקה את בנה כדפי' בסמוך. וה"נ מסתברא דאלת"ה תקשי לי' הא דתנן בסמוך התם אלו שאין חוצצין אי לטהרות מה בין אשה לאיש. ותקשי שמעמיד המשנה לחצאין מקצתה בחולין ומקצתה לטהרות הלכך נראה שאין חילוק בין בעלה לטהרות לענין חציצה. והא דקתני בברייתא שכה"ג ולחולין אינו חוצץ יש לפרש דמיירי בנט"י לחולין שנעשו על טהרת תרומה או קודש לנגיעה מיירי. ובענין זה תניא בתוספתא דמקוואות פרק ארץ כותים דקתני התם כל החוצצים בכלים חוצצים בנדה ובגר בשעת טבילה ובחולין אינן חוצצין. והא דאמר בכל הבשר ב"ד שחוצץ בטבילה חוצץ בנט"י לחולין היינו לאכילת חולין וחמור ממגע. ויש מפרשים דההיא דתוספתא לנט"י לסעודה ומביאים דאי' למנהג שאין נזהרין כ"כ בחציצה לנט"י וההיא דכל הבשר מעמידים בנט"י לחולין שנעשו על טהרת תרומה או קודש:

[ו]

אמר שמואל בחול שבתוך העין אינו חוצץ. פי' רשב"ם דלח הוא דאי מתייבש בתוך עינו נסתם עינו ומתנקר. שע"ג העין חוצץ אם היו עיניה פורחות אפי' ע"ג העין אינו חוצץ פירש רשב"ם פותחות ועומצות תדיר בין על גבי העין בין בתוך העין אינו חוצץ לפי שפריחתה מעבידתו ואינו עב ע"ג העין ואין בו ממש. ל"א דומעות שהדמעה מלחלחת את הכחול ואינו חוצץ כך פי' לי ר'. ור' אמר לי אם עיני' פורחות ב"כ וב"כ אינו חוצץ שפריחתה אינו מנחתה להתייבש הוי לח ואינו חוצץ. אמר ר' יוחנן עצמה עיני' ביותר פתחה עיניה ביותר לא עלתה לה טבילה. ול"ג וה"מ לטהרות אלא הכי גרסינן:

[ז]

אמר ר' שמעון בן לקיש אשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה כדתנן פ"ב דנגעים האיש נראה כעודר ובמוסק זיתים. והאשה כעורכה וכמניקה את בנה. פי' רשב"ם אשה לא תטבול אלא כדרך גדילתה כלו' לא תדחוק זרועותי' על בשרה ולא רגליה ושוקיה זה בזה אלא כדרך הילוכ' ושימוש' תמיד. ומה שנכסה וקמוט ואין מים באים בו לא אכפת לן ולא צריכה לפשט בית קמטיה וסתרי' אלא כדרכה תמיד משום דאותו מקום שנכסה וקמוט כשהיא הולכת דרך הילוכה היא נינהו בית הסתרים. דלא חשיב אלא הנכסה וקמוט דרך הילוכו ומנהגו ומעשיו של אדם דהא גבי ראיית נגעים טהר בהן הכתו' בית הסתרים כדתניא בת"כ לכל מראה עיני הכהן פרט לבית הסתרים. ותנן האיש נראה נגעו לכהן כעודר [בבי' הערוה] וכמוסק זיתים בבית השחי דאם יש לו נגע בבית הערוה א"צ לכוף ולשוח יותר מדאי להראותו אלא כעודר כמעדר בשדות ובכרמים ומה שיכול בהם לראות יראה ואם לא יוכל לראות טהור דאיהו הוי בית הסתרים וטהור ובית השחי א"צ להגביה זרועותי' יותר מדאי להראותו רק כמוסק זיתים שמגביה זרועותי' ואינו (נמאס) [מאנס] עצמו ומה שיכול לראו' יראה ואם לא יוכל לראות טהור. ה"ג במס' נגעים ובתוספתא ובת"כ האשה כעורכ' וכמניקה את בנה וכאורגת בעומדים לשחין. וה"פ והאשה נראית נגעה לכהן כעורכ' עיסה טורני"ר בלע"ז. ותניא בת"כ כעורכ' בית הסתרים וכמניקה את [בנה תחת] הדד כו' אם יש לה נגע בבית הערוה א"צ לכוף ולשוה יותר מדאי אלא כופפת את עצמה כאלו מניקה את בנה דהיינו דרך גדילתה וה"ה לענין טבילה. מסיקה בזיתים כמו בצירה בענבי' עכ"ל:

[ח]

אמר רבב"ח נימא אחת קשורה חוצצת. שלש אינם חוצצת. שתים איני יודע. ור' יוחנן אמר אנו אין לנו אלא אחת. ירושלמי ר"פ במה אשה יוצאה [רבי] זעירא בשם רבנן היתה נימא אחת קשורה חוצצת שתים ספק שלש אינם חוצצת. ר' זעירא בעי קשר נימא לחבירתה אחת היא אחת לשתים שתים הן לשלש [שלש הן] רב יהודה אמר זו שהיא יורדת לטבול לנדתה קושרת שערה כזנב הסוס לעוברה וסמיך עלוי. פי' הלכה למעשה דבר וסמכו עליו. א"ר יצחק דבר תורה רובו ומקפיד עליו חוצץ אינו מקפיד עליו אינו חוצץ וגזרו על רובו שאינו מקפיד משום רובו המקפיד. וליגזור נמי על מיעוטו שאינו מקפיד משום רובו שאינו מקפיד א"נ משום מיעוטו המקפיד. פי' רשב"ם שמעי' מהכא דרוב שערה קשורה אחת אחת בין מקפיד בין שאינו מקפיד חוצץ ולא עלתה לה טבילה. וצריכה לחוף ולטבול ואי נמי מיעוטו שערו מקפיד חוצץ. אבל מיעוטו שאינו מקפיד אינו חוצץ. ושאר כל דבר הנמצא על בשרה סמוך לטבילתה אם מקפדת בו צריכה לחוף ולטבול (א"נ) [עצמה] פעם שני' וא"ל עלתה לה טבילה ומותרת לבעלה דתנן במס' מקוואות זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ וכל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ עכ"ל. משמע שסובר ר' יצחק דבגופה נמי איירי. אבל רש"י פי' בסוכה ובעירובין דאשערו דוקא קאי אבל בגופו ככל שהוא מקפיד הוא וחוצץ. והקשה ר"ת דאמר פ' הערל אלא הא דאמר רבא נכרית מעוברת שנתגיירה בנה א"צ טבילה אמאי א"צ טבילה וכ"ת משום דר' יצחק וכו' והא אמר רב כהנא ל"ש אלא רובו אבל כולו חוצץ שאני עובד דהיינו רביתיה אלמא דההיא דר' יצחק איירי בגוף. מיהו יש לדחות דלרבות' נקטי' וה"ק אפי' תמצא לומר דר' יצחק איירי נמי בגוף אפ"ה תקשי דאמר רב כהנא כו'. ומקש' מההיא ס"פ דם חטאת אמר רב פשיטא לי דם על בגדו חוצץ ואם טבח הוא אינו חוצץ רבב על בגדו חוצץ ואם מוכר רבב הוא אינו חוצץ אלמא דבקפידא תליא מילתא. מיהו י"ל דבגד הוי כמו שיער אבל בגופו אפי' משהו מקפיד הוא וחוצץ. וההיא נמי דזה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ שהביא רשב"ם ההיא נמי לא קשה דההיא גבי בגדים מתנייא דתנן ס"פ אלו חוצצין מטפחות של זפתים ושל יוצרים ושל מפסלי אילנות אינם חוצצין ר' יהודה אומר אף של קייצים כיוצא בהם. זה הכלל כל המקפיד עליו חוצץ כל שאינו מקפיד עליו אינו חוצץ. והואיל ואצל בגדים נשנית. איכא למימר דוקא גבי בגדים תליא מילתא בקפידא אבל בגוף אפי' משהו מקפיד הוי וחוצץ אלא נראה בעיני דההיא קשיא דתנן אלו שאינן חוצצין קיקלי הראש ובית השחי ובית הסתרים (באשה) [באיש] ר"א אומר אחד האיש ואחד האשה כל המקפיד עליו חוצץ. אלמא דאפי' בגוף בקפידא תליא מילתא. ופר"ת ופר"ח דהא דר' יצחק בגוף נמי איירי. וכן פי' רבינו יצחק ב"ר שמואל. הלכך הואיל ורשב"ם ור"ת ור"ח ורבי' יצחק עומדים כולם בשיטה אחת. דסבירא להו דר' יצחק איירי בגוף. כל דבר החוצץ הנמצא על בשרה אם מקפד' עליו חוצץ וא"ל אינו חוצץ. וראי' לדבר דתנן פ' אלו חוצצין. ואלו שאינן חוצצין צואה שעל בשרו וצואה שתחת הצפורן אלמא דלפעמים צואה שעל בשרו אינה חוצצת. והא דתנן צואה שתחת דצפורן אינה חוצצת קשה עלה מההיא דתוספתא דתניא ס"פ ארץ הכותים צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר והטיט והבצק שתחת הצפורן אפי' כנגד הבשר הרי אלו חוצצין. אלמא שצואה תחת הצפורן חוצצת. ויש לפרש מתני' דקתני דצואה שתחת הצפורן אינה חוצצת היינו כנגד הבשר. ושלא כנגד הבשר חוצצת. ופי' הרב רבינו אליעזר ממיץ. דכנגד הבשר היינו כעין שחרורית הנראית בין בשר לצפורן כשחתך הצפורן בשוה לבשר. אבל אם הי' הצפורן בולט חוץ לבשר והצואה תחת הצפורן חוץ לבשר אז חוצץ שעל זה דרך אדם להקפיד. וצואה שתחת הצפורן לא שדבוק שם מאותם השנויים בתוספתא שחוצצין. שאותם חוצצין אפי' כנגד הבשר כדתני' להדיא. דטיט והבצק שתחת הצפורן אפי' כנגד הבשר הרי אלו חוצצין. אלא היינו שחרורית שכן דרך כל שעה שיש שחרורית בין צפורן לבשר כההיא דר"פ הנודר מן המבושל דאמר ר' יהודה ור' יוסי חד אכיל דייסא באצבעתיה וחד אכיל בהוצא וא"ל דאכיל באצבעתי' לדאכיל בהוצא עד מתי אתה מאכילני רוקך. א"ל דאכיל בהוצא לדאכיל באצבעתי' עד מתי אתה מאכילני צואתך והיינו בשחרורית שבין בשר לצפורן כדפרישית:

[ט]

תנן אלו חוצצים באדם גלד שעל המכה והרטי' שעלי' ושרף היבש וגלדי צואה שעל בשרו ובצק שתחת הצפורן והמלמולים וטיט היון וטיט היוצרים וגץ יוני איזהו טיט היון זה טיט הבורות. שנא' ויעלני מבור שאון מטיט היון. ואלו שאינן חוצצין גלד שבמכה ושרף הלח ולכלוכי צואה שעל בשרו. וצואה שתחת הצפורן וצפורן המדולדלת. ורבינו חננאל גרס גבי חוצצין גלד שחוץ למכה וגבי אין חוצצין גלד שעל המכה. ותניא פ' ארץ הכותי' [סם] יבש שעל המכה חוצץ הדם והדיו הדבש והחלב ושרף התות ושרף התאינה ושרף השקמה ושרף החרוב יבישין חוצצין לחין אין חוצצין ושאר כל השרפין בין יבשין בין לחין חוצצין מפני (שטף) [שהן שרף] לכלוכי פירות והכחול שחוץ לעין הרי אלו חוצצין:

[י]

תנן ס"פ כל ידות במס' מקוואות חץ שהוא תחוב באדם בזמן שהוא נראה חוצץ ואם אינו נראה טובל ואוכל בתרומתו. ותניא פ' בתרא דמס' מקוואות הנכנס קוץ ביריכו רבי יהודה אומר אינו חוצץ וחכ"א חוצץ בד"א של מתכות אבל של עץ חוצץ ואם קרם עליו העור מלמעלה הכל מודים שאינו חוצץ שכל הבלוע באדם ובבהמה ובחי' [ובעופות] טהורין. פי' רבינו יצחק דסימפונט דטעמא דר' יהוד' דאמר בשל מתכות אינו חוצץ דאינו מודבק עם הבשר ועיילי בי' מיא ולא חייץ. א"נ משום דלא מפיק לי' דילמא מיית הלכך לא חייץ אבל עץ דקפיד עלי' לאפוקי חייץ. ורבנן סברי דמתכות נמי קפיד עלי' לאפוקי. ומתני' בחץ של מתכות ור' יהודה. א"נ בשל עץ ודברי הכל. ונראה בעיני דמסתמא הלכה כרבנן דלא שני לן בין של עץ לשל מתכות. דבזמן שהוא נראה חוצץ ואם קרם עליו העור אינו חוצץ. ותניא התם סיפא דההיא הנכנס קוץ ביריכו נכנסו צרורות וקסמין בסדקי רגליו מלמטה ר' עקיב' אומר אינו חוצץ מפני שהוא בית הסתרים:

[יא]

תנן פ' אלו [חוצצין אלו] שאין חוצצין וצפורן המדולדלת. ונראה בעיני לפרש דהיינו שנתדלדלה ממקום חיבורה בההיא דפ' א"ט סימנים שנדלדלו ברובן. דהיינו ממקום חבורן. ואפי' נדלדלה ופירשה רובה אינה חוצצת כדתניא ס"פ ארץ הכותים כשות של גדול שאינו מקפיד עלי' והאבר והבשר המדולדלין באדם הרי אלו חוצצין. ר' (יונתן) [יוחנן] בן יוסף אומר צפורן שפירש רובה אינה חוצצת. כש"כ מיעוטה. ומורי אב"י העז"רי אומר דצפורן שפירשה היינו שנקרע מקצתה במקום שחותכין הצפרנים ותלוי' בצפורן ולא נהירא לי דא"כ הכי ה"ל למיתני צפורן שנקרע. אבל זה הלשון ששונה שפירשה רובה משמע שכולה פירשה ונדה ממקום חבורה עד רובה. אבל צפורן שעומד' במקומה ומחוברת במשפטה אפי' היא בולטת חוץ לבשר אינה חוצצת כדפי' לעיל גבי הא דקתני צואה שתחת הצפורן שלא כנגד הבשר חוצצת דהיינו שהצפורן בולטת חוץ לבשר וטעמא משום שצואה תחתי'. הא אין צואה תחתי' אינה חוצצת. ותמי' אני מפני מה נהגו נשים ליטול צפרנים. דאינן צריכות כ"א להוציא הצואה שתחת הצפרנים. מידו הואיל וכבר נהגו הנשים בכך אין להתיר הדבר הזה דמנהג אבותינו תורה היא. וההיא דכשות של גדול היינו כדתנן פ' אלו חוצצין כשות של קטן לא טמא ולא מטמא. וכתב לשם רבינו יצחק דסימפינט כשות זה איני יודע מהו אלא לפי הסברא דבר לח ומודבק בו ועושין אותו לנשרפין משימין אותו על פי המכה כדי שלא תסתום המכה. ותנן (במכשירין) כשות של קישות כו' כלומ' שהכשות דבוקה לקישות וכאשר גדלה הקישות תפרוש ממנה הכשות. ואם נגע זב בכשות ההוא טהור דלאו בגופי' דמי. ולא מטמא שאם היה טהור ונגע בכשות הזה הזב כאלו לא נגע בזב. ותניא בסיפרא בבשר הזב ולא בצואה שעליו. ובנוגע בו הזב תניא בו ולא בצואה שעליו. יכול שאני מוציא את השיער ת"ל יטמא. לבטל דברי המפרשים כשות בשיער. ואנן תנן כשות לא טמא ולא מטמא. ואלו שיער מרבים מטמא דטמא וזו היא הכשות ששנינו בברייתא שאינה חוצצת. לשון ערוך פ"ט במקוואות כשות של קטן לא טמא ולא מטמא. ברפ"ק בעוקצים כשות של קישות [והנץ] שלה טהור. פי' כשם שיש לה לקישות כשות כשהן קישואין קטנים שיש להם כמין שיער קטן. וכן יש לקטן והוא הכשות. פי' כשות של קישות בלשון ישמעאל זג"ב אלנוא"ד. פי' זג"ב הוא כמין [ציצין] שהן (של) [על] צלעות הקישות שהן קטנות דומה לשער. אלנא"וור פרח הקישות הוא כמו ויוצא פרח וגו' בגמ' דפ"ח שרצים האי מאן דתליש כשותא מהיזמי והיגי חייב משום עוקר דבר מגידולו שכן מפורש בגמרא דבכל מערבין דחזינן דקטלין הזמיתא ויבשא כשותא. וגאון רב היי אמר כמו כן נקרא בלשון ישמעאל כשות [והוא] כמו חוטין ירקרוקין כגון של ברקת שעיקרן בארץ ופרים על הקוצים הנקראים היזמי. ופי' עוד צמח כמו דמות זהב נמשך למעלה מן הקוצין. ורציתי להביא ראי' מיכן על השערות הנקראים בל"א צותתו"ת שלא יחוצו ואינה ראי'. ולענין נטילת צפרנים בחולו של מועד או בימי אבלה. למדנו פ' ואלו מגלחין גמ' הנזיר והמצורע דת"ר כשם שאמרו אסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפרנים במועד דברי ר' יהוד' ור' יוסי מתיר וכשם שאמרו אסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרנים בימי אבלו דברי ר' יהודה ור' יוסי מתיר. אמר עולא הלכה כר' יהודה באבל והלכ כר' יוסי במועד ושמואל אמר הלכה כר' יוסי בזו ובזו. וכתב רבי' יצחק בר אברהם זצ"ל תימה לי [על מה] שהנשים נוטלות צפרנים [בסכין] בחולו של מועד כשרוצות לטבול ואע"ג דשרי במ"ק ליטול צפרנים מ"מ כיון דאמר התם בגניסטרי אסיר הוה לן למיסר בסכין. דה"נ משמע התם שאין לנו להתיר ליטלם אלא בשיניו מדקאמר התם דאמר רב שמן הוה קאימנא קמיה דר' יוחנן בחוה"מ ושקילנהו להו לטופרי' בשיני'. ואם איתא דבסכין מותר ליטלם למה הוצרך לשנות שינוי כל כך בשיניו. ונראה לי דאין זה ראי' לאסור. דאיכא למימר שלא היה מזומן בידו סכין. ואין זה דוחק דע"כ כי קאמר התם ש"מ תלת ש"מ מותר ליטול צפרנים במועד. וש"מ אין בהם משום מיאוס וש"מ מותר לזורקן ואמאי לא דאמר ש"מ ארבע וש"מ דבגניסטרי אסור. אלא ש"מ שזה לא הי' יכול לומר לפי שלא הי' לו גניסטרי באותה שעה הכי נמי [יש לומר בסכין] (מסכין). ור' אומר דודאי הנשים רגילות לטלם בסכין. ויש מחמירות. וקצת הדעת נוטה לאיסור. כי נקל ליטול בסכין יותר מבמספרים. ואין לאסור כיון דמנהג להתיר אין מנהג בלא ראי'. דלכאורה ודאי משמע דוקא בגניסטרי אסור. ונטילת צפורנים כמו שמותר במועד כש"כ שכך מותר בימי אבלו ועולא קאמר דהלכה כר' יהודה במועד וכר' יוסי באבל ושמואל אמר הלכה כר' יוסי בזו ובזו ועולא קאמר התם דבגניסטרא אסור והדר מייתי דר' יוחנן דשרי אפי' בחולא דמועדא עכ"ל. ומה שכתב דעולא קאמר דהלכה כר' יהודה במועד בספר שלפני איפכא גרסי' כאשר כתבתי. וכן מוכח בירושלמי קולא בשניהם דאמר פ' ואלו מגלחין על משנת ואלו מכבסין במועד. שפה ונטילת צפרנים אית תניי תני ברגל מותר ובאבל (מותר) [אסור] ואית תניי תני ברגל אסור ובאבל מותר כו' מ"ד ברגל אסור כשיש שם הערמה כו'. רב חייא בר אשי בשם רב הלכה כדברי מי שמקיל באבל וברגל ר' יעקב בר אחא ר' שמעון בר בא בשם ר' יהושע בן לוי הלכה כדברי מי שהוא מיקל באבל. רב אמר שפם בנטילת צפורנים לכל דבר. אמר ר' ירמי' ובלבד (בטניית) [בנוטות] כו' ר' יצחק בר נחמי' בשם ר' חנינא שני זוגות היו אחד מעמת (פי' מאותו מקום) וא' מידר (פי' מאותו מקום) עלה אחד בשפם ואחד בנטילת צפורנים והתיר להם ר' בהדא ר' שמואל בר אבא דמכת אחתי' והוה יתיב (מכמיר) [מצמית] טפרוי סליק רבי לעזר לגבי' ולא כסיתון סליק ר' נתן בר אבא לגבי' וכסיתון. א"ל מן קומוי ר' אלעזר לא כסיתן מן קמוי את מכסי לון. א"ל מה את סבר דאת חביב עלי כר' אלעזר:

[יב]

וכשהיא נוטלת צפרנים אסור לזרוק אותן לרה"ר בההיא דפ' כל היד שהי' ר' שמעון בן יוחאי אומר חמשה דברים העושה אותן מתחייב בנפשו כו' עד והנוטל צפורניו וזורקן לרה"ר מפני שהאשה עוברה עוברת עליהן ומפלת. ולא אמרן אלא דלא שקיל בגנוסטרי אבל שקיל בגנוסטרי לית לן בה. ול"א אלא דשקיל דידיה ודכרעוי אבל שקיל דידיה בלחודייהו לית לן בה. ולא אמרן אלא דלא גז מידי בתרייהו אבל גז מידי בתרייהו לית לן בה ולאו מילת' היא לכולה מילתא חיישי'. והיכא דלא שכיחא אשה כגון בי מדרשא לית לן בה. א"נ אם השליכן וחזר ונטלן והשליכן למקום אחר תו ליכא למיחש כדאמר פ' ואלו מגלחין גבי שמואל דשקלינהו לטופרוי בשיני' וזרקינהו. ופריך איני והתניא ג' דברים נאמרו בצפורנים הקוברן צדיק השורפן חסיד והזורקן רשע. ומשני טעמא מאי שמא תעבור אשה עובדה ותפיל אשה בבי מדרשא לא שכיח וכי תימא זמנין דמכנשין להו ושדו להו לבראי. כיון דאשתנו אשתנו. מפרש רשב"ם שורפן עדיף מקוברן דאיכא למיחש דהדרי ומגלו ובירוש' מפרש דשורפו עדיף משום דמכחיש גופו בכך ששורף צפורניו:

[יג]

פרק ארץ ישראל במס' מקוואות תנן נדה שנתנה מעות בפיה וירדה וטבלה טהורה מטומאתה אבל טמאה על גב רוקה. נתנה שערה בפיה קפצה ידה קרצה שפתותיה כאלו לא טבלה. פי' רבינו יצחק דסימפונט טהרה מטומאת נדות טהורה היא. אבל טמאה ע"ג רוקה הנתלש על המעות והיא טמאה באדם הנוגע בדוק של נדה. נתנה שערה בפיה כאלו לא טבלה וכי האי גונא חציצה היא. שמעי' מהכא דאשה שנתנה מעות בפיה וטבלה טהורה לביתה ובלבד שלא קרצה והדביקה שפתותי' אלא בדרך הילוכה ומנהגה ומשפטה תמיד:

[יד]

אמר רב שמואל בר יצחק אשה לא תטבול בנמל. ואע"ג דהשתא ליכא עלווה אמרי' (בי דורנא) נפל. פי' רשב"ם בנמל. פור"ט בשפת הים מקום שהספינות נקבעות שמעלות טיט וחוצץ. ואע"ג דהשתא ליכא. אע"פ שכשתעל' מן הטבילה מיכן בדקה עצמה מיד ולא מצאה עלי' טיט. אפ"ה איכא למיחש שמא בשעת טבילה נדבק בה טיט בתוך המים וחוצץ והא דלא משכח אימור בי דוראני נפל טיט מעליה בתוך המים. בי דוראני אין רבי יודע לשונו. ונראה לרבי שהוא לשון שכשוך שכששכשכה רגלה במים בצאתה נפל. ויש ספרים שכתוב בהם בדדאני בשני דלתי"ן ונראה שהוא לשון ידודן ידודן. אשה מדדה את בנה עכ"ל. וכן הלכה שכך פסק רשב"ם לקמן במלתי' דשמואל וכתב דמפני חציצת הטיט נותן מחצלת בנהר שעוברת עליהן דדבר רחב הוא ולא דמי לחרס וסילתא דבעיתא ומידו אנן דטבלינן בנהרות על החול לא בעינן מפצי עכ"ל. ורבינו יצחק אלפס פי' אשה לא תטבול בנמל. מפני שמתביישת מבני אדם ואינה טובלת כהוגן. וכן יש מפרשי' דעביד מפצי ביומי תשרי דמשום צניעות הי' עושה להם כמו מחיצה ממפצי שלא יראו אותן ותבושינה לטבול. ודמי להא דאמר רבא אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס משום דבעיתא. אע"ג דרבותי פירשו כך יש לנו לחוש לפי' רשב"ם ורש"י שפי' משום חציצה כי מימיהם אנו שותים. פי' ר"ח אשה לא תטבול בנמל משום דחיישא לבני אדם ולא טבלה שפיר. אבוה דשמואל עביד מפצי לבנתי' ביומי תשרי. פי' כמין גדר בנהר פרת להצניעם מפני העובדים ושבים עכ"ל פר"ח:

[טו]

אבוה דשמואל עביד להו לבנתי' מקוות ביומי ניסן ומפצי ביומי תשרי. פי' רשב"ם מקוה ביומי ניסן של מים מכונסין או סמוך לנהר וממשיך לתוכו את מי הנהר וטובלת שם ולא הי' מניחן לטבול בנהר פרת. כדמפרש טעמא פ' במה אשה יוצאה מסייע לי' לרב דאמר רב מטרא במערבא סהדא רבה פרת סבר שמא ירבו נוטפין על הזוחלין. נוטפין היינו מי גשמים על הזוחלין הנובעים. וקיי"ל במס' מקוואות הזוחלין במעיין ומטהרין דרך זחילתן. והנוטפין כמקוה. ומים הנוטפין מן ההרים כגון חרדלית של גשמים ה"ה במקוה ואין מטהרין בזחילה כ"א באשבורן דקוו וקיימו. כדמשמע בפסחי'. מיהו אנו בזמה"ז לא קי"ל כשמואל ולא כאבוה דשמואל ומטבילין בכל נהרות בין ביומי ניסן בין ביומי תשרי ולא חיישינן לרביית נוטפין על הזוחלין דמלתא דלא שכיחא היא. ומפצי ביומי תשרי. שטובלת בפרת שהזוחלין מרובין אבל מפני חציצת הטיט נותן מחצלות שעוברות עליהן דדבר רחב הוא ול"ד לחרס וסילתא דבעיתו ומיהו אנן דטבלינן בנהרות על החול לא בעינן מפצי עד כאן לשונו. ואני קצרתי את לשונו. ופר"ח בניסן עביד להו מקוה דקסבר פרת לא סליק לי' טבילה בניסן דרובו שאובין נינהו. וכבר ראינו לרבותינו זולתי זה הפירוש וחזינא בה פירכא לפיכך לא כתבנוהו ע"כ פי' ר"ח. וקשה על פרש"י גבי הא דתנן גל שנתלש ובו ארבעים סאה ונפל על האדם ועל הכלים טהורין ומוקמינן לה פ' השוחט ביושב ומצפה דמהו דתימא לגזור משום חרדלית של גשמים קמ"ל ופרש"י התם חרדלית של גשמים זרם של גשמים המקלח בכח מן התר אין טובלין בו דתנן הנצוק והקטפרס אינו חיבור ולא [הוו] מקוה דמ' סאה שהרי אין מ' סאה במקום א' ואע"פ שיש שם הרבה למעלה ולמטה הא קתני אינו חיבור. חרדלית היינו קטפרס מדרון ורב היי גאון אומר הר דלית שבאין מדליו של ההר ע"כ לשונו. ותימה דמשמע אי הוו מ' סאה במקום א' היה מקוה כשר לטבול בו ואמאי הא קיי"ל דנוטפין אינן מטהרין כ"א באשבורן והיינו קוו וקיימו כדפירש רשב"ם. ותניא בת"כ אך מעין ובור מקוה מים וכו' עד אי מה מעין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין כו' עד והמקוה מטהר באשבורן ומהו אשבורן דקוו וקיימי כדאמר בפסחים דאין מטבילין במכונסים אלא משנקוו למקוויהם ונחו מזחילתן לאפוקי שאם הטביל בהם כלי דרך זחילתן כשהן נמשכין ויורדין למקוה לא עלתה להם טבילה דבור ומקוה כתיבי דקוו וקיימי הלכך יש לפרש ההיא דהשוחט מהו דתימא לגזור משום חרדלית של גשמים דפסילי משום שהן נוטפין ואע"ג דאית בהו מ' סאה. והא דתניא במקוואות ס"פ טבלה שנתנה. מעיין שהוא מושך בנדל וריבה עליו והרחיבו מטהר באשבורן ואין מטהר בזוחלין אלא עד מקום שהיה מתחלתו ואיזהו חרדלית מי גשמים הבאים מדרון רואין אותן אם יש מתחלתן ועד סופן צירוף מ' סאה מטבילין בהם ואם לאו אין מטבילין בהם עד שיהיו לפניו מ' סאה עגול. אית לן למימר דהאי מ' סאה עגול. היינו שמוקווין ועומדין במקום א' מ' סאה. ויש מפרשים דעביד להו לבנתי' מקוואו' ביומי ניסן בעין מקוואות שלנו שהם מעיין משום דהאידנא נשים שלנו ספק זבות נינהו וזבה טעונה מים חיים. ולא נהירא לרש"י ולרשב"ם דתניא בתוס' דמגילה פ"ק אין בין זבה לזב אלא שהזב טעון ביאת מים חיים וזבה אין טעונה ביאת מים חיים. והקשה רבינו אפרים דתנן במקוואות פ' מעיין שהעבירו נוטפין שעשאן זוחלין סומך אפי' מקל אפי' קנה אפי' זב וזבה יורד וטובל דברי ר"י. ותימה היכי זב טובל שם והא טעון מים חיים ותו מאי יורד וטובל יורדים [וטובלין] ה"ל למתני. ופי' ר"ת דה"ק נוטפין שעשאן זוחלין דהיינו שביטל נוטפין בתוך הזוחלין סומך אפי' קנה סומך את הנוטפין שיבואו לתוך הזוחלין ויבטלו בתוכם אפי' במקל אפי' בקנה אפי' זב טובל שם ע"י ביטול הנוטפין שנתבטלו בתוך הזוחלין כשרים לזב. כדתנן בסמוך העיד ר' צדוק על הזוחלין שרבו על הנוטפין שהם כשרים. מיהו קשה לפירושו דמאי האי דקתני אפי' זבה הא זבה אינה טעונה מים חיים. ותו דה"ל למתני יורדים וטובלין בו. ותו מאי רבותי' דמקל וקנה דקתני אפי' מקל אפי' קנה. הלכך נראה כמה שפי' רבינו יצחק (בר) דסימפונט סומך לפניהם עד כו' שיטביל מקל או קנה או זב או זבה ויורד וטובל שם דסבר ר' יהודה מזחילין בדבר המקבל טומאה כלו' מעמידין עכ"ל. וכך הוא רוצח לומר נוטפין שעשאן זוחלין כלומ' שנעשו זוחלין ונפסלו מלטבול בם דאין הנוטפין מטהרין כ"א באשבורן סומך אפי' מקל אפי' קנה פי' מעמיד אותו במקל או בקנה או בזב או בזבה כדי שיעמדו במקום א' ולא יהיו זוחלין ויורד וטובל שם כל שאר טמא כגון טמא שרץ וטמא מת זב וזבה נדה ויולדת חוץ מן הזב שהוא טעון ביאת מים חיים דקסב' ר' יהודה נודרים ומעמידים את המקוה כדי שלא יהיו זוחלים בדבר המקבל טומאה כדתנן בסמוך בש"א מטבילין בחרדלית ובה"א אין מטבילין ומודים שיהא גודר כלים וטובל שם. פי' גודר את הכלים וטובל במים שגררם בכלי וכלים שגדר בהם לא הוטבלו. והיינו כר' יהודה דסבר גודרין ומעמידין בדבר המקבל טומא' וכדתניא ס"פ טבלא שנתנה תחת הצנור. ומעשה (בגומות] [בכובסים] שהיו בירושלים שהיו גוררי' את הכלים וטובלין בהם והכל מודים שהכלים שגדר בהם לא הוטבלו. ואע"ג דפליג ר' יוסי במתניתין דתנן ר' יוסי אומר כ"ד שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו אפ"ה מסתבר' דהלכה כר' יהודה דהא ב"ש וב"ה קיימי כוותיה. ותו דמעשה רב ובתוספתא תניא דעבדו עובדא כר' יהודה. מיהו הא דקתני אפי' מקל אפי' קנה לא אתי שפיר דמקל וקנה לא מקבלי טומא'. ופירש ר"ת דבמקל וקנח חלולין איירי דיש להם בית קיבול ומקבלי טומאה. ותו יש לפרש בקנה של הכלים בשעה [שהוא עומד על האש] והופכו ורואה בו. ותו יש לפרש נוטפין שעשאן זוחלין. פי' שנעשו ונפסלו מלטבול בהם ורוצה להכניסן למקום האשבורן ולעשותן מכונסין סומך אפי' מקל פי' סומך מקל וקנה וממשיך מים על גביהן למקום המקוה דהואיל שאין להם בית קיבול לית בהו תורת שאובין ולא מבעיא ע"ג מקל וקנה אלא אפי' ע"ג הזב והזבה שאם השכיבם והמשיך על גבם המקוה כשר. דסבר ר' יהודה מזחילין על גבי דבר המקבל טומאה וכדתניא פרק טבלא שנתנה. מזחילין ע"ג המת דברי ר' יהודה דאמר ר' יהודה כל דבר שהוא מקבל טומאה אין מזחילין בו. אבל במקל וקנה מודה שמזחילין בהן אבל לגדור ולהעמיד מודה ר' יוסי דגודרים ומעמידין אפילו בדבר המקבל טומאה. וההיא דתנן במס' פרה פ' המקדש ומייתי לה פ"ב דזבחים נתן ידו או רגלו או עלי ירקות כדי שיעבדו מים לחבית פסול ם עלי קנים ועלי אגוז כשרים זה הכלל דבר שהוא מקבל טומאה פסול שאינו מקבל טומאה כשר ואמ' פ"ב דזבחים מה"מ א"ר יוחנן משום ר' יוסי בן דהבאי אמר קרא אך מעין ובור מקוה מים יהי' טהור (חיותו) [הווייתו] ע"י טהרה תהי' אית לן למימר דההיא ר' יוסי היא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

מעבר לתחילת הדף