אוצר:מיזמים/חדש על ה(מ)דף/סוכה/כה

יום ראשון כג אב - מסכת סוכה דף כה

קברי צדיקים אינם מטמאים

דברי רבי חיים כהן שאם היה כשמת רבינו תם היה מטמא לו

הגמרא במסכת כתובות (קג:) נאמר: אותו היום שמת רבי בטלה קדושה. התוספות (ד"ה אותו) מביאים את דעתו של הרב רבי חיים כהן שהיה אומר "אילמלי הייתי כשנפטר רבינו תם, הייתי מטמא לו", וטעמו שהקדושה שעליה נאמר שבטלה ביום שמת רבי, היינו קדושת כהונה. וכמו שאמרו בירושלמי בברכות (פ"ג סוה"א) דכשמת רבי אמרו אין כהונה היום. ואין הכוונה שבטלה הקדושה מאותו יום ואילך אלא רק באותו יום, שהותרו כהנים להיטמא למתים.

תמיהת הבית יוסף שכל ההיתר בנשיא דוקא וספק ההגה"מ אם גדול הדור כנשיא

דהיינו שהר"ר חיים כהן למד מכך שהותרו הכהנים להיטמא לרבי, שאף הוא ככהן מותר היה לו להיטמא לרבינו תם לו היה בשעת פטירתו. וכתב הבית יוסף (יו"ד סימן שעד): ויש לתמוה על ה"ר חיים כהן, שהרי רבינו תם לא היה נשיא, ואם התירו לטמאות לרבי שהיה נשיא למה יתירו להטמאות לרבינו תם שלא היה נשיא. דהיינו שאף אם נסכים שהותרו כהנים להיטמא לרבי וכמבואר בירושלמי, אין מכאן ראיה שמותר להיטמא לרבינו תם, כי אפשר שדין זה הוא בנשיא דוקא, וכמבואר בפסחים (ע:): כגון שמת נשיא ואיטמו ליה רוב ציבור.

הבית יוסף מוסיף ומציע: ושמא היה סובר ה"ר חיים דגדול הדור דינו כנשיא. ואף על פי שההגהות מיימוני מספקא להו אי גדול הדור דינו כנשיא, ה"ר חיים פשיט ליה, ע"כ. דהיינו שאכן גם הר"ר חיים לא חידש יותר מכך שמותר לכהנים להיטמא לנשיא רק שהוא סובר שדינו של רבינו תם שהוא גדול הדור כדין נשיא. אמנם ההגהות מיימוני (אבל פ"ג אות ד) הביא שהראבי"ה הסתפק בזה.

המהרי"ט (כתובות שם), לעומת זאת, מבאר שאכן כוונת הר"ר חיים לחדש שלא רק לנשיא מותר להיטמא. וכשם שלנשיא מותר לכל העם להיטמא כך מותר לתלמידיו של רבינו תם להיטמא לו. היינו שאכן לא רק לנשיא מותר להיטמא אך עדיין יש חילוק בין נשיא לגברא רבה אחרינא, כי לנשיא מותר לכל ישראל להיטמא לו משא"כ לגברא רבה מותרים רק תלמידיו.

ועוד יישב שהגמרא בכתובות שם הוכיחה שרבי חייא מת בחיי רבי, ומכח זה הסיקה הגמרא "איפוך", שרבי אמר על ר' חייא אותו היום שמת רבי חייא בטלה קדושה. ואם כן נאמר דין זה גם על ר' חייא שלא היה נשיא, ומכאן הוכיח הר"ר חיים כהן שמותר לכהן להיטמא לגברא רבה אף שאינו נשיא.

דברי הרש"ש שטעמו של הר"ר חיים משום שצדיקים אינם מטמאים

והנה מעיקר חילוקו של הבית יוסף בין נשיא לשאר גברא רבה, משמע שדין זה הוא התר מיוחד שהתירו לכהן להיטמא לנשיא, וכמו שנקט שם הלשון "אם התירו לטמאות לרבי שהיה נשיא למה יתירו להטמאות לר"ת שלא היה נשיא". והוא מכח המבואר ברש"י בפסחים (ע: ד"ה דמית נשיא): ומצוה לכל ישראל להתעסק בו. שכיון שכל ישראל מחויבים להתעסק בקבורת הנשיא לפיכך הותרו אף הכהנים להטמא לו.

וכעין זה כתב הר"ן שם טעם הדבר שמותר לכהן להיטמא לנשיא, שכשם שמותר לכהן להיטמא למת מצוה מפני שאין לו מי שיתעסק בקבורתו (נזיר מז.), כן מטמא לנשיא שמפני שכבודו מרובה אין בכל המתעסקין בו די לפי כבודו.

אמנם הרש"ש כתב להביא ראיה לדעת הר"ר חיים, וז"ל: ונ"ל ראיה לדבריו מהאגדה דהביאו התוס' בבבא מציעא (קיד:) באליהו הנביא ז"ל שהשיב צדיקים אין מטמאין.

וכוונתו למה שכתבו שם התוספות (ד"ה מהו): וכן מצינו כשהיה קובר [-אליהו] את רבי עקיבא היה דוחה שאמר ליה [- רבי יהושע הגרסי] וכי אינך כהן, אמר ליה צדיקים אין מטמאין. ודחה אותו כן משום כבודו של רבי עקיבא ועיקר טעמו היה לפי שהיה מת מצוה לפי שהיו יראים לקברו שהיה מהרוגי מלכות (וכ"כ התוספות ביבמות סא. ד"ה ממגע). ובגליון הש"ס לרע"א ציין מקורו בילקוט משלי על הפסוק "חכמות בנתה ביתה" (משלי ט א).

ועל כך כתב הרש"ש שמוכח משם שצדיקים אינם מטמאים וכיון שצדיקים אינם מטמאים מותר לכהנים להתעסק בקבורתם, אך לא כפי שמבואר בבית יוסף שהוא התר להיטמא לנשיא או לגברא רבה, אלא שכיון שצדיקים אינם מטמאים ממילא אין טעם לאסור לכהן להתעסק בקבורתו כיון שאינו מיטמא בכך. אמנם התוספות פליגי על זה ופירשו שאליהו הנביא דחהו בדברים ועיקר טעמו היה לפי שהיה רבי עקיבא מת מצוה ומותר לכהן להיטמא למת מצוה.

והתוספות הלכו בזה לשיטתם שדחו בכתובות את דברי הר"ר חיים, וכתבו: ואין נראה לרבי, דכמדומה דהתם [- בקבורת רבי, כמבואר בירושלמי שאמרו אין כהונה היום] מיירי בטומאת בית הפרס דרבנן אבל טומאה דאורייתא לא. והיינו דהתוספות לא סבירא להו כסברת הר"ר חיים שצדיקים אינם מטמאים ולכן פירשו שרק טומאת בית הפרס הותרה ושאליהו דחהו בדברים. וכך גם למד הפנים יפות (פ' חוקת עה"פ זאת התורה אדם כי ימות באהל) בדעת הר"ר חיים כהן.

שיטת הזוהר, הרמב"ן, רבינו בחיי והחינוך שצדיקים אינם מטמאים

ושיטה זו שצדיקים אינם מטמאים כבר מבוארת בזוהר הקודש (פ' וישלח קסח.) על הפסוק "וישובו המלאכים": רבי אלעזר אמר, כל מאן דאשתדל באורייתא לשמה, לאו מיתתיה על ידא דיצר הרע, בגין (דהוא נחש והוא מלאכא דמותא, אלא מיתתהון בנשיקה, דכתיב (שיה"ש א ב) ישקני מנשיקות פיהו, כלומר על פי הוי"ה, והיא הנשיקה דהיא דביקותא דנפשא בעקרא, וההיא דאשתדל באורייתא) דאתתקיף באילנא דחיי, ולא ארפי מניה, ובגין כך צדיקיא דמשתדלי באורייתא לא מסתאבי גופא דלהון, (אלא הוא דכי, כגון אליהו בבי קברי, דאשכחוהו רבנן ושאילו ליה ולאו כהן הוא מר, אמר לון צדיקיא לא מסאבי במיתתהון, כמה דתנינן ביום שמת רבי בטלה כהונה, כלומר דאתעסקו ביה), דלא שרא עלייהו רוח מסאבא.

וכך מבואר ברמב"ן (במדבר יט ב) וטעם טומאת המת בעטיו של נחש, כי הנפטרים בנשיקה לא יטמאו מן הדין, והוא שאמרו צדיקים אינן מטמאין.

וכן ביאר רבינו בחיי בספרו כד הקמה (סוף ע' אהבה) בביאור מיתת נשיקה: ומלת נשיקה היא דבקות החושק בחשוק, ומתוך כך הנפש נפרדת מן העולם הזה שלא בהרגש טעם מיתה ושלא ע"י כח המשחית הוא מלאך המות. וזו היתה מיתתו של רבינו הקדוש, ומזה דרשו חז"ל בכתובות משמת רבי בטלה קדושה, כלומר שאף הכהנים נתעסקו בקבורתו, לפי שהיתה מיתתו בנשיקה ע"י שכינה שלא ע"י מלאך המות, ולכך נתעסקו בו ולא נטמאו שאין הטומאה במת אלא מצד מלאך המות כו' אבל מי שמיתתו בנשיקה ע"י שכינה הרי גופו טהור ונשמתו טהורה.

וכ"כ החינוך (מצוה רסג): שאמרו זכרונם לברכה כי הצדיקים גמורים אינם מטמאין, ולפי הדומה כי הכוונה לפי שגופם טהור ונקי ולא החטיא נפשם אבל סייע לזכותה, ועל כן תעלה נפשם בנשיקה ועל גיוום ישכון אור זרוע לעולם.

תמיהת הערוך לנר והחיי אדם מסוגייתנו

על דעה זו תמהו האחרונים מדברי הגמרא במסכת סוכה (סוכה כה.-כה:): דתניא "ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם" וגו' (במדבר ט ו) אותם אנשים מי היו, נושאי ארונו של יוסף היו דברי רבי יוסי הגלילי. רבי עקיבא אומר מישאל ואלצפן היו שהיו עוסקין בנדב ואביהוא.

הערוך לנר העמיד את הקושיא על דעת רבי עקיבא האומר שהיו אותם טמאים לנפש עסוקים בנדב ואביהוא: מכאן קשה על שיטת רבינו חיים כהן שהביאו התוספות כתובות, דסבירא ליה דכשמת רבי בטלה קדושה דהיינו קדושת כהונה, והיינו על כרחך משום דצדיקים אינן מטמאין, כמו שהשיב אליהו כשטימא לרבי עקיבא כו'. ואם כן היאך נטמאו מישאל ואלצפן בנדב ואביהו שהיו צדיקים גמורים. ויהיה ראיה מזה לשיטת התוספות דרק לענין טומאה דרבנן בטלה קדושת כהונה.

החיי אדם בהקדמתו לספרו שערי צדק, אשר אחת מסיבות חיבורו היתה, כעדותו שם: בעת נפילת הבתים בחצר שאני דר בו שהיה בשנת תקס"ד, נדרתי נדר גדול שכאשר אזכה להשיא בני ובנותי ויהיה ביכולתי, אזי אעלה לעיר הקודש לירושלים תו"ב להיות שם כל ימי חיי ולעבוד שם ה'. והנה אם יכנוס אדם לחצר המלך ולא ידע מנהגו וודאי שמתחייב בנפשו, כ"ש הרוצה לדור בארץ הקודש ולא בקי בכל הדינים הנוהגים שם דמו בראשו כו'. ולזה לקטתי לי כל הדינים השייך לזה וקראתיו שערי צדק ע"ש ירושלים הנקרא צדק. ואם ח"ו לא אזכה לעלות אקיים המצות התלוית בה בלימוד הזה כאמרם כל העוסק בתורה עולה כו'.

בהקדמתו פונה החיי אדם לאחב"י בני פלטין של מלך בקריאה לתיקון אי אלו דברים הנדרשים לתיקון, ובכללם כותב: גם אשר נשמע מאז שהכהנים נכנסים למערות קברי הצדיקים באמרם קברי צדיקים אינם מטמאים, והוא מכשול גדול שהרי אמרינן בסוכה פרק הישן, האנשים הטמאים לנפש אדם מישאל ואלצפן היו שנטמאו בנדב ואביהו. או נושאי ארונו של יוסף הצדיק. ומי לנו גדול מהם, אפילו הכי מטמאים כו'.

החיי אדם מתייחס גם לדברי הזוהר המובאים לעיל, וכותב: ואשר נמצא בהגהה בזוהר, הוא שיבוש על ידי עמי הארצות. ומסיים: וכל בית דין מחויבים להפריש הכהנים שלא יזידון עוד. הרי שהחיי אדם אף הוא מעיר כהערת הערוך לנר, והוא מוסיף שהקושיא אינה רק מדעת רבי עקיבא אלא גם מדעת רבי יוסי הגלילי, שהרי לדעתו אותם טמאים היו נושאי ארונו של יוסף שאף מכך מוכח שצדיקים מטמאים.

וכבר מצאנו שהעיר כן בשו"ת מהרי"ל (סימן קנ) אחר שנקט שם שקברי צדיקים מטמאים באהל, הוסיף ואמר: ומי לנו גדול מיוסף שנושאי ארונו נדחו לפסח שני, וכן מישאל ואלצפן. וכ"כ בפירוש נחל האשכול על מש"כ בספר האשכול (הלכות טומאת כהנים) שאין התר לכהן להיטמא אלא לנשיא בלבד אבל לרבו אפילו מובהק או לצדיק דעלמא לא מטמא, והביא בפירוש הנזכר כמה מקורות לכך שמצינו שצדיקים מטמאין, ואחד מהם מסוגייתנו שנושאי ארונו של יוסף נדחו לפסח שני.

ביאור החיי אדם והערוך לנר שכוונת הר"ר חיים לדין טומאת קרובים

והנה גם החיי אדם וגם הערוך לנר מתנבאים באותו סגנון ליישב הקושיא מסוגייתנו על דעת הר"ר חיים כהן, אך לדעת שניהם יש טומאה בצדיקים ועל דעת הסוברים שאין טומאה בצדיקים הם נשארים בתימה מסוגייתנו. לדבריהם, רבי חיים כהן כלל לא אמר את דבריו מכח דין זה שצדיקים אינן מטמאים וכפי שציין הרש"ש, אלא מכח דין אחר והוא היתר טומאת קרובים, וכלשון הערוך לנר: אבל י"ל דגם לשיטת רבי חיים אין הטעם משום דצדיקים אינם מטמאין, אלא משום דלחכם הכל קרוביו ומטעם טומאת קרובים הותר. וכך גם כתב החיי אדם: והא דאכריזו במיתת רבי בטלה כהונה היינו בשעת קבורה דהוי כמת מצוה כו' וכן הא דאמר ר' חיים כהן שהיה מטמא לר"ת במיתתו, היינו נמי דוקא בשעת מיתה כדין כהן שמטמא לקרוביו עד שעת קבורה ולא אח"כ, ע"כ.

חילוק האבני נזר בין מת ע"י מלאך המות לנהרג בידי אדם

דרך מחודשת כתב האבני נזר (יו"ד סימן תסו), לדבריו יש שני טעמים נפרדים לטומאת מת. הא' כמו שכתב הרמב"ן שהאדם מת בעטיו של נחש, וכמו שכתב רבי חיים ויטאל שג' טיפי מרה שזורק מלאך המות לגוף ובכך אין הנשמה מוצאת מנוח לכף רגלה ויוצאת, הם המטמאים את הגוף. אך טעם זה אינו שייך אלא במת אבל בנהרג שאינו מת על ידי מלאך המות כמבואר בזוהר, ע"כ צריך לבוא לטעם אחר המובא בזוהר: דהא תיאובתא דרוח מסאבא לגבי גופיהון דישראל, בגין דאתרחק מינייהו ריח קדישא ובמנא דקודשא אתיין לאיתחברא [שתאוות רוח הטומאה לגוף הישראל, כיון שהתרחקה ממנו רוח הקדושה, ובכלי הקדושה באות להתחבר].

ולפי זה חידש האבני נזר שמה שאמרו שאין צדיקים מטמאים היינו דוקא ביחס לטעם הזוהר שרוח הטומאה נדבקת בכלי הקדושה וזה לא שייך בצדיקים שאינם רק מנא דקדושא אלא הגוף עצמו קודש ואין החיצונים יכולים להאחז בהם. משא"כ לטעם מהרח"ו שהטומאה מכח ג' טיפי מרה שזורק מלאך המות שייכת אף בצדיקים שסו"ס מיתתם על ידי מלאך המות אם לא שמתו בנשיקה. וממילא רבי עקיבא שהיה מהרוגי מלכות שפיר נטמא לו אליהו מטעם שאין הצדיקים מטמאים, משא"כ יוסף שמת מעצמו שפיר י"ל שמת ע"י מלאך המות ולפיכך מטמא.

הנהגת האדמו"ר מלעלוב למעשה בציון רשב"י

לסיום נביא מה שכתבו להלכה בענין זה, הקיצור שו"ע (סימן רב סי"ד) והפתחי תשובה (יו"ד סימן שעב סק"ב), שמה שנהגו איזה כהנים להשתטח על קברי צדיקים, ומסתמכים על המדרש שאליהו אמר שאין הצדיקים מטמאים, אין להם על מה לסמוך וצריך למחות בהם.

בספר ביאורים והערות להרב יצחק מאיר קנובלוביץ מרה"י בית ישראל באשדוד, הביא עדות מכהן מיוחס וחשוב שעמד פעם ליד ציון רשב"י במירון והחמיר על עצמו לעמוד מבחוץ, ועבר שם האדמו"ר מלעלוב רבי שמעון זצ"ל, והאדמו"ר דחפו לפנים ואמר לו שכיון שמירון הוא אתריה דרשב"י והוא סובר בזוהר שצדיקים אינם מטמאים, אין להחמיר בזה במקומו.