תשובה מאהבה/ג
|
< הקודם · הבא > |
תשובה מאהבה 
ג
הנה הסכימו האחרונים הלכם למעשה שדבר שלא נאסר מעולם אינו תחת הסוג דשיל"מ כמבואר בי"ד סי' ס"ט ובש"ך שם ס"ק נ"ו ובסימן ק"ב ובש"ך ס"ק י"א ולי הדבר צל"ע להקל אחרי שרב אלפס בפרק ג"ה פסק פת שאפאה עם הצלי כיון דשרי' בלא כותחי הוי לי' כדשיל"מ הגם שבמרדכי הביא בשם הראב"י שם בפ' ג"ה דלא מקרי דשיל"מ אלא אם אותו שנאסר הותר משא"כ אם בדבר שנאסר הוא אסור עד עולם אין זה בכלל דשיל"מ וכן נראה לכאורה משקלי' וטרי' דהר"ן שם דלא מקרי דשיל"מ אלא כשיש היתר אסורו לגמרי כביצה שנולדה בי"ט וכן נראה לכאורה מדברי רש"י במס' יבמות דף פ"ב ע"א בד"ה בדותא היא דהא דקימ"ל דשיל"מ לא בטל כגון דמשתריי' למחר למאן דאסר לי' השתא כגון ביצה שנולדה בי"ט וגם בעל ת"ה סי' ק"ע מביא ראי' לראבי"ה מסוגיא דיבמות שם דקאמר התלמודא הא דרב אשי בדותא דממ"נ אי לכהן משרא שרי כו' עיין שם וכבר הקדימו בקושיא זו על הרי"ף הרשב"א ז"ל ומביאו בעל הנמוקי יוסף בפרק הערל יעו"ש עכ"ז מיראי הוראה אני להקל אחרי שכתב מהר"מ דנהגו לפסוק כרב אלפס בדבר שלא לחלקו עליו בעלי התו' ועוד הא הר"ן במס' נדרי' דף נ"ב ע"א פסק כרב אלפסי ומה שהביא ראי' מיבמות דקאמר התלמודא הא דרב אשי בדותא כ' הר"ן שם וז"ל ומתחזי לי דהא דפרכינן עלי' מהא דרב אשי ודאי בדותא היא דהתם ה"ק דכיון דלישראל לעול' אסור למה נחמיר אצל ישראל מפני היתרו של כהן אינו בדין אבל הפת שאפאה עם הצלי בתנור כיון שיש לו ולכל אדם היתר בו עכשיו ראוי להחמיר בבטולה ודבר פשוט הוא עכ"ל וכן נרא' מדברי רש"י במס' ביצה דף ל"ט ע"א בד"ה שיש לו מתירין למחר יוליכוהו או היום יאכלוהו כאן עכ"ל הרי כיון שיש לו ולכל אדם היתר לאכול כאן ראוי להחמיר ולומר שאינו בטל וי"ל בזה דאינך אמוראי סברי דאין זה בכלל דישל"מ כיון דלאכול כאן לא נאסר מעולם כדעת הראבי"ה ויש לתרץ בזה קושית תוספות שם דף ל"ח ע"א בד"ה ולבטל כו' ותימא הוי דשיל"מ כו' ויעוי"ש שם דף ל"ט ע"א בתוספות ד"ה משום וי"ל בזה רב אשי לשטתי' ואין לי להאריך בדברים שאינם נוגעי' לדינא וכן נלע"ד מורים דברי הרמב"ם פ"א מהל' מ"א הל' י"א שכתב וז"ל וכן תרומות נתנו חכמים בהם שיעור שאין בהן דרך היתר לכל האדם ויעוי"ש בכסף משנה שכתב שני פרושים בזה וראשון נוח לי והשני קשה ממני שכ' וז"ל משום דאיכא לאקשויי דהוי כדשלי"מ כיון דמותרים לכהנים ואפ"ה נתנו בהם שיעור וניחא לי דלא מקרי דשיל"מ אלא כשיש לו מתירין לכל אדם עכ"ל דין הניין לי ואראה דוגמתו במס' זבחים דף ע"ד ע"ב דקאמר התלמודא ואיצטרך דרב נחמן ואיצטרך דר"ל כו' אבל תרומה דשיל"מ ופירש"י ימכרם כלם לכהנים יעוי"ש דע"כ צ"ל דאשמעינן דאין זה בכלל דשיל"מ דלכהנים לא נאסרה תרומה מעולם דאל"כ תהי' הסוגיא זו סותרת לסוגיא דמסכת יבמות שם דקאמר הא דרב אשי בדותא ואין תרומה בכלל השם דשיל"מ ועדיין הדבר צריך אצלי תלמוד, אבל מ"ש עוד וז"ל שכתב כן משום דאיכא לאקשויי הרי תרומה יש לה מתירין דהא אי בעי מיתשל עלי' וניחא לי' דלא מקרי דשיל"מ אלא בדבר שיש לו דרך היתר לכל אדם משא"כ תרומה שאין לה דרך היתר אלא כשקרה מקרה שרצה להשאיל עלי' וזהו פי' מ"ש לכל אדם כלומר שמאחר שאין כל האנשים נשאלין עליו לא הוי דשיל"מ עכ"ל וצל"פ לפמ"ש הרמב"ם פ"ה מהל' נדרים הל' י"ב נתערב יין זה שאסרו על עצמו ביין אחר אפילו טפה בחבית נאסר הכל מפני שיש לו להשאיל על נדרו נעשה כדשיל"מ שאינו בטל במינו כמ"ש בהל' מאכלות אסורות עכ"ל הרי דאף משום דיכול להשאיל על נדרו ה"ל דשיל"מ וי"ל שאני נדרים הואיל ומצוה להשאיל על נדרו כמ"ש הרמב"מ סוף הל' נדרים הלכה כ"ה יעוי"ש ואין להאריך בזה עכ"פ נלע"ד משמע דוקא במקום שאין היתר לכל אדם אבל במקום שיש היתר לכל אדם כמו לצלי או פת שאפאה עם הצלי לאכול עם בשר מקרי שפיר דשיל"מ וכן נראה מדברי הרמב"ם פ"ו הל' י"ד מהלכות מעש' שני שכתב וז"ל פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה במקום או יפדה את המעשר לפיכך אם נתערבו בירושלם אסורים בכ"ש במינן הואיל והוא בירושלם כדשיל"מ וכן נמי בפ"ד מהל' בכורים הל' ט"ו כתב אעפ"י שהבכורים והתרומות אסור להאכיל לזרים ואעפ"י שהבכורים עולין בק"א כתרומה אם נתערבו בחולין בירושלם אסורים בכ"ש במינן כמ"ש שהוא מקום אכילתן עשאם כדשלי"מ יעיו"ש ובהר"ב פ"ב מ"ב דבכורים שכתב מעשר שני או בכורים שנתערבו בעוד שהן בתיך ירושלם אז אוסרן תערובתן בכ"ש מלאכול בתורת חולין משום דהוי דשיל"מ הואיל ויכול לאכול התערובות כלה במקומה אבל מעשר שני ובכורים שנתערבו בחולין חוץ לירושלם אין אוסרן בכ"ש הואיל ויש טורח להעלותן לא מקרי דשיל"מ יעוי"ש וכן פשט דברי הרמב"ם ועתה אי ס"ד כדעת הת"ה וראבי"ה דלצל' לא נאסר מעולם ולא הוי דשיל"מ נימא ה"נ הכי בכורים ומעשר שני בירושלם למה הוי דשיל"מ הא בירושלם לא נאסר לעולם ובחוץ לירושלם אסור לעולם מכל הלין נראה דהרמב"ם קאי בשטת הרי"ף רבו.
איברא מדברי הרמב"ם אין הוכחה כ"כ די"ל מפאת חומרא בעלמא עשאום כדשיל"מ משום קדושת ירושלם וכן נראה מלשון הרמב"ם וכ"כ להדי' בפי' משניות משנה ב' פ"ב דבכורים וז"ל וזהו בתקנות חכמי' שהם נתנו תערובת אלו השני דברי' בירושלי' בלבד כדשיל"מ כיון שיכול לאכלה שם בקדושה והיא אמרה עשו ירושלם כדשיל"מ כמה דתימא דשיל"מ אוסר בכ"ש דכוותי' ירושלם אוסרת כ"ש והבן זה העקר עכ"ל וכיוצא בזה כ' הכרו"פ סי' ק"ב סק"ה לסתור דברי הפר"ח שם ועיין עוד שם ס"ק יו"ד ועוד י"ל דשאני שני סוגים מסוג אחד דפת שאפאה עם הצלי הם שני סוגים עם בשר מותר עם כותח אסור משא"כ מעשר שני ובכורים סוג אחד הוא מה שמותר בירושלם הוא נאסר חוץ לירושלם ויש לחלק עוד בכמה גווני ויעוין בכרתי שם ס"ק ט"ו וצל"ע על הש"ך שהקיל נגד רוב הראשונים הרי"ף והרמב"ם ורש"י והר"ן (כ"ז כתבתי בילדותי והייתי מיראי הוראה וכמו עשרי' שנים אח"כ נדפס בעיר ברין ס' הנחמד שער המלך על הרמב"ם וראיתי שהאריך בפט"ו מהל' מ"א הל' (ד') [י'] בחריפות ובקיאות פלאות אם לצלי הוי דשיל"מ וסיים וז"ל איך שיהי' הדרן למאי דאתאן עלה מעיקרא דיש לחוש לדעת הר"ן והרי"ף שכתבו דאף בכה"ג הוי דשיל"מ ומה גם דכן נראה מדעת הר"ש והרבינו וכל המפורשים ז"ל דאף דיש לדחות כדכתיבנא לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה וכן הסכים הרב פר"ח ז"ל כן נראה לי נכון עכ"ל אמנם כעת נלענ"ד אחרי שהראשונים הרשב"א והנמוקי יוסף וראבי"ה ותה"ד וכן מהאחרונים המהרש"ל ביש"ש יבמות פ' הערל סי' ל"ד ובחולין פ' כל הבשר סי' פ"ג ויתר האחרונים מקילי' יש להקל עכ"פ בחתיכה ששהתה ג"י בלא מליחה שנתערב' באחרות להתיר התערובות בעבור שאין זה אלא חומרת הגאונים וכן משמע בת"ח כלל ד' דין ד' וכלל ע"ד דין ז' ויעיי"ש במ"י ס"ק י"ז) ע"כ יוריני מוריני הגאון ני' דעתו הרמה והנשאה בזה.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |