תפארת ישראל - יכין/פרה/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - יכין ‏ פרה ה

(א) המביא כלי חרס
שלקח כ"ח מהיוצר שסתמו ע"ה הוא. לשום לתוכו מי חטאת. דרק להזות על הכהן העושה הפרה. לא לקחו רק כלי אבן [כפ"ג מ"ב וג']. אבל לשאר המוזין כל הכלים כשרין [כלקמן מ"ה]:

(ב) לחטאת טובל
ר"ל אף שהחבר המביא הכלים הוא טהור גמור. אפ"ה מחשב כטמא לחטאת. ואינו רשאי אפילו רק לשמור הכ"ח מטומאת ע" ה. עד שיטבול לשם מי חטאת:

(ג) ולן על הכבשן
ר"ל אף מהשעה שהכלים עדיין בתוך הכבשן. שלא נגמר צירופן. הרי אז עדיין אין לחוש שכבר נטמאו בידי ע"ה. מדלא נגמר מלאכתן עדיין [ככלים ספ"ד]. אפ"ה גם מאותה שעה אינו רשאי להעלים עינו יומם ולילה מפתח הכבשן כל עוד שהכלים בתוכו. עד שיגמרו ויוציאן החבר בעצמו משם. ולפיכך אם לא יגמרו הכלים בהכבשן עד למחר. צריך החבר לשכב ולישן על פתח הכבשן ממש. דפתח הכבשן בראשו הי'. דאל"כ חיישינן שמא כשישן יפתח הע"ה את הכבשן. לראות אם כבר נגמרו הכלים ויטמאן:

(ד) ר' יהודה אומר אף מן הבית הוא מביא וכשר
דס"ל דאף מן הבית של הע"ה רשאי החבר להביא כ"ח ששמרו הע"ה לשם חטאת. דס"ל דע"ה נאמן כשיעיד שהן טהורין. דמזהר זהירי הע"ה בטהרת חטאת [כאהלות פ"ה מ"ה]:

(ה) שהכל נאמנים על החטאת
שכשלא נאמין לע"ה גם בזה שנזהרים מאד בטהרתו חיישינן שיתקצפו עי"ז וישרפו פרה לעצמן ויבנו במה להקריב קרבנות לעצמן. וקיימא לן כר' יהודה. מיהו מודה ר' יהודה לת"ק. דאפילו טהור גמור בין אדם בין כלי. כל שלא נטהר לשם חטאת. אסור להשתמש בו גם למילוי או להזיי' עד שיחזור ויטבול לשם חטאת [כספ"ב דחגיגה]. ולפיכך צריך שיעיד הע"ה שמשעה שנגמר שמרו לחטאת. דהרי כ"ח שנטמא לא מהני לי' טבילה:

(ו) ובתרומה
כלומר ואם בא החבר להביא כ"ח מע"ה לתת לתוכו תרומה:

(ז) פותח את הכבשן
נ"ל דהך בבא בין לת"ק ובין לר"י היא. דלת"ק קיל שמירת כלי לתרומה טפי משמירת כלי לחטאת. דלתרומה א"צ לשמרן משיצרפן בכבשן וכלעיל בחטאת רק סגי בשיוציאם החבר מהכבשן. ואין חוששין שמא כשהוציא הע"ה כ"ח אחרים מקודם בהכבשן נגע גם בהנך שקנה החבר ממנו השתא. ולר"י חמירא שמירת כלי לתרומה. משמירת כלי לחטאת. דבחטאת מזהר זהיר הע"ה מאוד. ולפיכך אף מן ביתו רשאי להביא כ"ח לחטאת. אבל בטהרת תרומה אינו נזהר בה כל כך. לפיכך צריך החבר להוציא הכ"ח בעצמו מהכבשן:

(ח) ר"ש אומר מן הסדר השני
ר"ל כשנוטל החבר בעצמו הכ"ח לתרומה מהכבשן של הע"ה. לא יטול מהסדר שממול הפתח. משום דבו ודאי חיישינן שמא משמשו בהן ידי ע"ה. רק יטול מהסדר שאחורי סדר ההוא:

(ט) ר' יוסי אומר מן הסדר השלישי
דחיישינן שמא לקח הע"ה כלי מסדר הראשון לבדקו אם ניסק יפה. ועי"ז נגע גם בסדר השני. ושוב החזיר הע"ה הכלי שלקח מסדר הראשון למקומו:

(י) המטביל כלי לחטאת
בכלי שטף מיירי. וכשרוצה להשתמש בה לחטאת. אפילו הוא טהור צריך להטבילו לשם חטאת. ומיירי הכא שטבלו כדי למלא אח"כ מי' לקדשן באפר חטאת. וכן כל קידוש שבמכלתין היינו לשום אפר פרה במים. מיהו ה"ה כל כלי. אפילו הטהור לקודש. בשרוצה להשתמש בו למי חטאת צריך להטבילו. משום מעלה בעלמא [כחגיגה פ"ב מ"ו]:

(יא) במים שאינם ראוים לקדש
שאינן מים חיים במקום מעיינו רק שנקוו בארץ דפסולין למי חטאת:

(יב) צריך לנגב
הכלי לאחר טבילה. קודם שימלאנו במים כשרים. כדי שלא יתערבו בהן מים פסולין:

(יג) במים שהם ראוים לקדש אינו צריך לנגב
דאע"ג שהמים הנשארים בהכלי מהטבילה. לא שאבן לקידוש. אפ"ה כיון שידע בשעת טבילה שישארו. הו"ל כמילאן מתחלה לקידוש:

(יד) אם להוסיף לתוכו מים מקודשין
שהטבילו על דעת לשפוך לתוכו מים שמעורבין כבר עם אפר פרה:

(טו) בין כך ובין כך צריך לנגב
דבמקודשין כבר אפילו מים הראויין פוסלין כולן [כרפ"ט]. מיהו נל"פ דדוקא אם הי' בהכלי רק מים הראויין לקידוש. אז צריך לנגב הכלי קודם שישפוך לתוכו מים מקודשין כבר. דאל"כ הו"ל כמערב מים הראויין לקדש במים המקודשין דפסול. אבל בהי' בהכלי מים המקודשין כבר, וכלו. א"צ לנגב הכלי קודם שישים לתוכו מים מקודשין אחרים. מדלא מצינו בשום דוכתא שיהא אסור לערב מים מקודשין עם מים מקודשין אחרים:

(טז) קרויה
דלעת שחללוהו כדי לשאב בה:

(יז) שהטבילוה
דאע"ג דחדשה וטהורה היא עדיין. וכדמסיק. אפ"ה הטבילוה מצד מעלה בעלמא:

(יח) מקדשין בה
לאחר שנתנגבה. וקמ"ל דאע"ג שהקרוי' היא ספוגיי. והרי נבלע בה מים רבים שלא נשאבו לשם חטאת. אפ"ה לא חיישינן לפליטת בליעתו. דאחר שנתנגב פני' החיצוני'. אמרי' דדעתי' הוה דמה שיפלוט אח"כ ממה שנשאר בה בלוע. יהיו כאלו שאבן לשם חטאת [כמ"ש לעיל סי' י"ב]. א"נ משום סיפא נקט קרוי'. דבנטמא דוקא בקרוי' שהיא ספוגיי. אפילו ינגבה לא יקדש בה. משא"כ בשאר כלי:

(יט) נטמאה אין מקדשין בה
אף שיטבלה ואח"כ ינגבה. עכ"פ משום שהקרוי' היא ספוגיי חיישינן שמא תפלוט טפה טמאה שנבלע בה. וכשיפלוט יטמא למים המקודשים. ולהכי לא בטל במיעוטו [ואע"ג דבקדמו מים טמאים למים טהורים. אמרינן דבטלו טמאים ברוב [כמכשירין פ"ב סמ"ג] ואי"ל דהכא שהמים הטמאים שקדמו בהקרויי' נבלעו. הו"ל כליתנהו. וכשיתפלטו אח"כ כשכבר יהיו בהכלי מים המקודשים. הו"ל שפיר כקדמו טהורים לטמאים דלא בטיל. ליתא. דהרי עצים שבלעו משקין טמאים. ורבו עליהן גשמים שנפלו על העצים טהורים [כמכשירין פ"ד מ"י]. אלמא דמשקין טמאים הבלועין כקדמו הן דמי. י"ל בחטאת החמירו. דכל שהי' ממשות משהו פעם א' אפילו היה טהור לא בטל [כלקמן רפ"ט]. ומה"ט לא קשה נמי מעצים שבלעו משקים טמאים [מכשירין פ"ד מ"י]. וכ"כ מספוג שבלע משקין טמאין [כלים פ"ט מ"ד וה']. דבשניהן רק בחמימות התנור אמרינן דפלטו. משמע הא במים אמרינן דנתבטלו. די"ל הכא רק בחטאת החמירו. ועיין בבועז רפ"א דמקואות שהארכנו. אולם ק' מדאמרינן [מקואות פ"י מ"ח] דבשתה מים טמאים וטבל והקיאן הרי המים טהורים. דכשטבל נטהרו המים שבלע בהשקה. ואם כך בבלע המים למקום עיכול. דהיינו תוך גוף האדם. מכ"ש בשנבלעו המים הטמאים תוך דופן הכלי. וכשטבל הקרויי' נטהר. המים שבלועים בה בהשקה. ודוחק לומר גם בהא רק בחטאת החמירו דלא להני להבלועים השקה. אבל הרי כשהטביל הכלי עדיין לא הי' שם חטאת ונטהרו המים הבלועים. ואת"ל עכ"פ תרתי לא מקילינן דנימא שיועיל להו השקה לטהרן. ושנאמר דהוה כאילו חשב שיהיו כאילו שאבן לשם חטאת. דהרי בשעה שנשאבו טמאים היו ולא חזו למי חטאת. עכ"פ תמוה מאד דהרי קרוי' זו כל רבותינו פירשו שהיא דלעת יבשה. וא"כ האיך אפשר שיהי' נטמא. והרי בפירוש תנינן [תוספתא דכלים ב"מ] דדלעת יבשה אינו מקבל טומאה. וכן פסק הרמב"ם [רפ"ב מכלים]. ודוחק לומר דקרוי' היא מין דלעת אחרת מדלעת פשוטה דאיירי בה בתוספתא. והכא בדיוקא נקט קרויי'. שהיא מקט"ו. ליתא דהרי [בשבת קכה"א] נקט קרויי' במקום דלא איירי מטומאה וטהרה. ופי' גם שם רש"י שהיא דלעת יבשה. אלא נ"ל דמיירי שנטמא הדלעת מדהיא מאכל אדם. ויחדה לשאיבה. ובזה לא פקע טומאתה. דאינה יוצאה מטומאתה רק במעשה [כספ"ה דכלים]. אבל בתוספתא מיירי שמשה בה להיות כלי ואח"כ נגע בה טומאה. ודו"ק:

(כ) אף בסוף יקדש בה
כשטבלה אחר שנטמאה. ונתנגבה אחר שטבלה:

(כא) אף לא בתחלה
לת"ק מקשי הכי. אבל איהו ס"ל דאף כשהיא חדשה וגם טהורה. אפ"ה חיישינן לפליטת מים הפסולים לקידוש:

(כב) לא יוסיף לתוכה מים מקודשים
דברי ת"ק היא. וה"ק דוקא לשאוב בה מים הראויין לקידוש שרינן ברישא. דאז אף שתפלוט לתוך המים הכשרין לקידוש ממה שנבלע בה ממי הטבילה. אמרינן דדעתי' הי' בשעת טבילה שהמים שנשארו ממי הטבילה בלועין בתוך הכלי ויהיו שאובין לקידוש. וא"ת א"כ למה צריך לנגב נימא גם בהו דדעתי' עלוי' לקידוש. י"ל הכא שאני דא"א באופן אחר. אבל בנותן לתוך הקרויי' שנתנגבו מים שכבר נתקדשו באפר. אז אפילו טפה א' פוסלתן [כלקמן רפ"ט]. וא"ת אפילו לא הטבילו הקרויי' החדשה. הו"ל לאסור כן לכתחלה. משום פליטת שרף גופה. דהו"ל מי פירות דלא בטלו [כרפ"ט]. וא"כ אפילו ליתן לתוכן רק מים הראויין לקידוש לתסור מה"ט. וי"ל דלהכי פירשו רבותינו דמיירי הכא בקרוי' יבשה. והיינו דאין בה עוד שרף. וא"ת גם בנותן לתוכה מים מקודשים. לבטל הטפה הראויה בתוך המקודשין כבר במעוט כמו בנתערב מי טבילה במים הראויין לקידוש. וי"ל התם לאו משום ביטול נישרינהו. אלא מדהו"ל כשאב גם הן לשם חטאת. וכמ"ש לעיל:

(כג) שפופרת
של קנה:

(כד) שחתכה
שחתכה ממחובר. והוציא כל מוח שבתוכה. דאז מחשבת כלי לקבל טומאה [ככלים ספי"ז]. מיהו אי"ל שחתכה ע"ה ממחובר דא"כ לא הוה פליג ר' יהושע שיהא צריך לטמאה. דהרי בל"ז טמאה היא ככל כלי ע"ה. ואפילו הי' החותכה חבר. כל שלא הי' טהור לחטאת כל כליו טמאים לחטאת [כחגיגה פ"ג מ"ב]. אלא מיירי שחתכה חבר הטהור לחטאת. ותקנה לשום לתוכה אפר חטאת. והרי כל הכלים שצריך לאפר חטאת צריך שיהיו טבו"י. כדי להוציא מלבן של צדוקים [כרמב"ם ספ"א דפרה]. ולפי מה דקיי"ל כר' יהודא [מ"א]. מצי נמי מיירי שחתכה הע"ה ממחובר לשם טהרת חטאת. והרי הכל נאמנים על טהרת החטאת [כאהלות פ"ה מ"ה]:

(כה) רבי אליעזר אומר יטביל מיד
דאע"ג דכלי זה טהור הוא. אפ"ה מד"ס כל כלי חדש שנגמר בטהרה. אם ירצה להשתמש בו קודש. וכ"ש אפר חטאת דחמיר מקודש. צריך שיטבלנו. דחיישינן שמא ניתז עליו רוק מפה הע"ה בשעה שעושה אותו. שכן רוב בעלי מלאכות של כלים עם הארץ הם. וחיישינן שמא נשאר הרוק ההוא לח בשעה שנגמר הכלי. וא"כ הרי אפשר כל זה שתהי' טבו"י כשיטביל. ואף שטבילה זו רק מדרבנן היא. וא"צ הערב שמש [כחגיגה כג"א. ולרש"י ביצה יח"א כל טומאה דרבנן אין צריך הערב שמש. ועיין לעיל פ"ג מ"ב. ובפרקין כ"ג]. היינו כשירצה להשתמש קודש בהכלי. אבל ביחדה להשתמש בה אפר חטאת דחמיר טפי מקודש [כחגיגה פ"ב מ"ז] עשו לכלי זה כטמא מת בשביעי שלו אחר הזאה וקודם טבילה. דמטמא אז אדם וכלים. ה"נ כלי זה מטמא להחותכה ולהמטבילה. ומדמטמא לאדם וכלים כאילו נטמאת בטומאה דאורייתא. ואפילו הכי לא מצרכינן לה הערב שמש. כאשר הי' ראוי בטומאה דאורייתא כזו. איכא שפיר היכרא נגד צדוקים:

(כו) רבי יהושע אומר יטמא ויטביל
דס"ל דצריך שתהיה הכלי טבו"י דאורייתא:

(כז) הכל כשרים לקדש
ר"ל לתת האפר לתוך המים. ואפילו אשה עבד ואנדרוגינוס:

(כח) חוץ מחרש שוטה וקטן
וה"ה למלוי מים פסולים [רמב"ם פ"ו מפרה ה"ב]. ואע"ג דלעיל [פ"ג מ"ג] קידש הקטן. התם לא הי' צריך הזאה מדינא רק למעלה בעלמא. מיהו ההזאה בעצמה לכ"ע כשרה ע"י קטן [כפי"ב מ"י]:

(כט) ופוסל באשה ובאנדרוגינוס
אבל טומטום לכ"ע פסול. מדהוא ספק ערל. ורק אנדרוגינוס מדערלתו בחוץ. לפיכך כשמלו כשר לת"ק:

(ל) בכל הכלים מקדשים
ה"ה מלוי והזיי'. רק נקט קידוש לרבותא. אף דבי' מפורש בקרא כלי:

(לא) בכלי אבנים
אף דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי. א"נ אף דמדאינו מקבל טומאה לא שייך שיהי' טבול יום. והרי כל מעשיה בטבול יום [כפ"ג מ"ז]. אפ"ה בקידוש א"צ שיהי' בכלי טבו"י. כיון שכבר עשו היכר בפרה גופה בפרסום שלא כדעת הצדוקים. ומה"ט נ"ל דגם בכלי המקבל טומאה שכבר הי' לה הערב שמש ממלאין ומקדשין בו. ורק להתינוקות לקחו כוסות אבן. מדהזו בפרסום וקודם שרפת הפרה:

(לב) אף דגם היא לענין קבלת טומאה לא מחשבת כלי [כרפ"ט דשבת]:

(לג) אין מקדשין לא בדפנות הכלים
שנשאר מכלי שנשברה ונתהווה כעין עריבה שיש בה ב"ק. ואף דגסטר' הו"ל כלי לקבל טומאה מד"ס [ככלים פ"ד]. אפ"ה פסול לקידוש. והיינו דנקט לה סמוך לרישא. דגם התם נקט רבותא אפכא דאע"ג דלענין קבלת טומאה לא מחשב כלי מעשה. אפ"ה מקדשין בה:

(לד) ולא בשולי המחץ
מחץ הוא כלי גדול של חרס. שעושין בדפנו מחוץ סמוך לשוליו ב"ק קטן. כדי לאחוז בו המחץ הכבד כשירצו להגביהו [ככלים פ"ב מ"י וכמ"ש בס"ד טהרות פ"י סי' ל"ט]. ומשום שב"ק הקטן ההוא אינו עשוי לקבלה. להכי לא מחשב כלי אפילו לקבל טומאה [ככלים פ"ב מ"ג]. ואפ"ה קמ"ל הכא דאע"ג שהיא חלק מעיקר הכלי שמקט"ו. אעפ"כ לא חזי לקידוש:

(לה) ולא במגופת החבית
אף שיש לו בו בית קבול. אפ"ה אינו עשוי למלאות רק לתחוב שם אצבעו כשירצה להוציא המגופה [ועיין כלים פ"י מ"ג]:

(לו) ולא בחפניו
בפס יד של אדם. אף דמקט"ו:

(לז) מפני שאין ממלאין
לשאוב מים לקידוש:

(לח) ואין מקדשין ואין מזין מי חטאת אלא בכלי
וכל הנך אינן כלי:

(לט) אין מצילין בצמיד פתיל
ר"ל אין מה שבתוך הבית קיבול ניצל. כשהב"ק סגור בצמ"פ. והוא באוהל המת [ועיין אהלות פ"ה מ"ו]:

(מ) אלא כלים
דכל שאין על הב"ק תורת כלי. הו"ל כל מה שבתוך חללו. כאילו גבלו בטיט והניחו תוך אוהל המת. שאינו ניצל:

(מא) שאין
מלת שאין דהו"ל כעין נתינת טעם למאי דקאמר מקמי הכי. והרי הכא לא שייך שיהי' נ"ט למאי שקדם. רק מסרך סריך לי' להתנא בלישני' [מפ"ח דכלים מ"ג]. והתם שפיר הו"ל נתינת טעם. אבל הכא ה"ק. אם אוכלין או משקין נתונין תוך כלי. והכלי ההוא משולשל לתוך כ"ח. ושפת כלי הפנימי בולט משפת הכ"ח החיצון. בשעה שטומאה מונחת תוך כלי החיצון. אז כל מה שבתוך כלי הפנימי טהור. דקרינן בי' כל אשר בתוכה יטמא. ולא מה שבתוך תוכו [ככלים פ"ח מ"ב]. וקאמר הכא דזהו דוקא כשהכלי הפנימי הוא כלי ממש. אז לבד מציל על תוכו. אבל כל הנך דלעיל. מדאינן כלי אין תוכן מחשב תוך תוכו. ואין מה שבתוכן ניצל. אבל כלי הפנימי עצמו. בכל גוונא טהור. דממ"נ אם הוא כלי. הרי אין הכלי נטמא מאויר כלי חרס [ככלים פ"י מ"ח]. ואי אינו כלי הרי אמקט"ו כלל:

(מב) ביצת היוצרים
הוא טיט שעיגלו היוצר כתמונת ביצה ועשה בו בית קיבול:

(מג) כשרה
למלוי וקידוש והזיי'. ונ"ל דמיירי שכבר נתיבש באויר. רק שלא נצרף בכבשן עדיין. והו"ל עכ"פ כשאר כלי אדמה. דאף שאמקט"ו מקדשין בו:

(מד) ר' יוסי פוסל
נ"ל דס"ל דדוקא בשאין דעתו לצרפו בכבשן. הו"ל כלי אדמה דכשר וכלעיל. אבל הנך שלפני היוצר שדעתו לצרפן. עדיין לא נגמר מלאכתן ואינן כלי [ככלים ספ"ד]. ונ"ל עוד דה"ה דפליגי כה"ג לענין שיצילו בצמ"פ [ועיין כלים רפ"י]:

(מה) ביצת התרנגולת
ר"ל קליפתה הקשה שחללוה:

(מו) ר"מ ור' יהודה מכשירין וחכמים פוסלין
מדאינה כלי. וה"ה דפליגי בשאר ביצים. רק נקט של תרנגולת. מדמצויי' ביותר. מיהו ביצת נעמית שקשה לכ"ע כשרה [עיין כלים פי"ז מי"ד]:

(מז) השוקת שבסלע
סלע הוא אבן שמחובר וגדל מהקרקע מששת ימי בראשית. ומיירי הכא שחקקו במחובר ועשאו שוקת. והפך לתוכו מי מעין:

(מח) אין ממלאין בה
ר"ל אע"ג שכל עוד שלא הפסיק המים שבהשוקת מקלוח המעין. המים שבתוכה מים חיים הוה. ולהכי מותר לשאוב משם לתוך כלי אחר. עכ"פ כשהפסיקם מהדדי. אע"ג שחזר והמשיכן יחד. תו לא מיקרו מים חיים. ואסור לשאוב מתוכה לכלי אחר [כפ"ה דמקואות מ"א]. וגם כלי לא מקרי. וכדמסיים מדאינו כלי. דאילו היתה נחשבת כלי. הי' רשאי להזחיל לתוכה מי מעין. ולחזור לשאוב מתוכה לכלי אחר. דהרי מותר לשאוב בכלי ממעין ולחזור ולשפכו לתוך כלי אחר. ולקדש בכלי השני [ועיין רש"י סוטה טז"ב ד"ה ואימא. ופסחים ל"ד סוף ע"ב. שלא כתב כן. אולם עיין מ"ש על זה לקמן פ"ז מ"א. שדברי רבינו בזה צ"ע]:

(מט) ואין מקדשין בה
ר"ל אם שאב בכלי אחר ממעין לא ישפוך המים מהכלי לתוך השוקת כדי לקדש תוך השוקת:

(נ) ואין מזין ממנה
ר"ל אם שאב מים בתוך כלי ממעין וקידש המים תוך הכלי. לא ישפוך המים המקודשין לתוך השוקת. כדי להזות מתוכה. וטעם כולהו. דמדחקקו במחובר אין עליו שם כלי [ועיין פ"ד דמקואות מ"ה]. מיהו ה"ה אבן תלוש שקבעו ואח"כ חקקו במחובר. נמי לא מחשב כלי. דמידי דהוה כצינור שקבעו ואח"כ חקקו. דאפילו לחומרא לא מחשב כלי לפסול המקוה. מכל שכן הכא דלקולא [ועיין ב"ב סה"ב]. ואפ"ה נקט סלע. דאע"ג דקרקע עולם הוא. אפ"ה בשהפסיקו אין דינו כמעין:

(נא) ואינה צריכה צמיד פתיל
דכשהיא באהל המת. די לה שתהיה מכוסה להציל על מה שבתוכה. ואפילו בלי צמ"פ וכבור ודות המכוסים [באהלות פ"ה מ"ו]:

(נב) ואינה פוסלת את המקוה
אם נזלו לתוכה מי מעין. או ירדו לתוכה גשמים. ומשם נזולו למקוה החסרה ממ' סאה. לא נפסלו מי המקוה. דמדאינה כלי אין המים שבתוכה נעשין שאובין. וה"ה דבתוך עצמה מותר לטבול דכגומא בקרקע עולם חשיבא. ואפילו הכי לא נקט הכא תנא. מדאין דרך לטבול בשוקת שהיא רק קטנה:

(נג) היתה כלי
שחקק אבן תלוש ועשאה עי"ז כלי. ואח"כ קבעה בארץ:

(נד) וחברה בסיד
קמ"ל דאף דבכה"ג מהודק שפיר בקרקע. אפ"ה אינה חשובה כקרקע. וכ"ש כשחברה בקרקע רק בטיט. או ששקעה וחברה בקרקע עם עפר. ואע"ג דבכל דוכתא תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי [כחולין דטז"א והרא"ש שם. ובי"ד סי' ו'. וברט"ז שם סק"ה וש"ך שם סק"ו]. ואפילו לקולא. דהרי גם לענין קבלת טומאה. ולכתוב עליו פרוזבול. נמי דינו כמחובר [כתוס' שבועות דמב"ב וגיטין לז"א]. לבר מע"ג דלגבה תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי [כי"ד קמ"ה ס"ג וש"ך שם סק"ה]. דנ"ל דבע"ג ה"ט. מדכתיב גבה לא ידבק בידך מאומה מן החרם. אבל בשאר דוכתי תלוש ולבסוף חברו כמחובר דמי. א"כ מ"ש כל הנך דמשנתנו. נ"ל דהתם שאני דלא היו תחלה כלי עם בית קיבול. ומה"ט גם הכא בקבעו ולבסוף חקקו דינו כמחובר [כלעיל ס']. אבל הכא. מדכבר חקקו ועשה לו בית קבול בתלוש. לא נתבטל שם כלי מינה כשקבעו אח"כ. אפילו באיסור דרבנן [כב"ב סו"ב]. ומכל שכן הכא לענין איסור דאורייתא. ואפילו לקולא:

(נה) ניקבה מלמטן
השוקת הנ"ל לאחר שחיברה דאעפ"כ דינה כתלוש. וכ"ש כלי תלוש ממש שנתנקב זה או זה בשוליו. ונ"ל דמיירי שנתנקב בכונס משקה [עיין כלים פ"ח מ"ג] דבפחות מזה אין מי חטאת נפסלין בתוכו [כשבת צה"ב]. וכ"ש דבכה"ג טהור מלקבל טומאה אם מיוחד למשקין [ככלים פ"ג מ"א]:

(נו) ופקקה בסמרטוט
ר"ל אע"ג שחזר וסתם הנקב במטלית. אבל אם סתם הנקב בטיט או בסיד. וכ"ש בזפת שמהודק טפי. וכדומה. ודאי סתימה מעליא היא. והדר הו"ל כלי לקט"ו ולכל מילי [ועיין הר"ש פרק ט' דכלים מ"ח. ורמב"ם פכ"ב מטומאה ה"ג. מיהו להראב"ד [פי"ד מכלים] דרק זפת. ורק בכ"ח מתשב סתימה. נ"ל דנקט הכא סמרטוט לרבותא דמן הצד. ודו"ק]:

(נז) המים שבתוכה פוסלין
למלוי קידוש והזיי'. דהדר נחשבת כקרקע עולם. והא דלא תני הכא כלעיל דמינה פוסלת את המקוה. ה"ט משום דלמקוה לא סגי בשניקבה בכונס משקה. רק שתתנקב כמוציא זית [כי"ד ר"א ס"ז. ורטו"ז וש"ך שם]. וי"א שם דצריך למקוה שתתנקב כשפופרת הנוד. וא"כ בכה"ג אין חילוק בין שהנקב בשוליו או מן הצד סמוך לשוליו [כי"ד שם ס"מ]. וגם הא דלא תני הכא עכ"פ כלעיל דאינה מצלת בצמיד פתיל. י"ל ה"ט דזה פשיטא. דסמרטוט בנקב אינו צמיד. ואם סתמו בדבר הממרח [ככלים פ"י מ"ב] אז אפילו כשהנקב כזית מהני סתימה כשממורח ונסתם בצמ"פ. ורק בניקב במוציא רמון לא מהני לי' מירוח בצמ"פ [כרמב"ם פרק כ"ב מטומאת מת. ורק לר"ש הנ"ל [פ"ט דכלים מ"ח]. גם בניקב במוציא רימון מהני מירוח בצמ"פ]:

(נח) מפני שאינן עגולים כלי
ר"ל מדאין בכל עיגול חללה שום מקום שיקרא שם כלי עליו. דמדנתנקב בשוליו. והסמרטוט אינה סתימה אינו ב"ק ולא נקרא כלי. מיהו בהי' הסמרטוט מונח תוך כלי שלם מהני כשיזלוף המים מעליו [כפ"ט מ"ג]. והכא לא מהני זילוף. מדנשאב שלא בכלי:

(נט) מן הצד ופקקה בסמרטוט
ודוקא שהנקב מרוחק קצת מהשוליים. דיש ב"ק שלם למטה מהנקב. מיהו בסתם הנקב בסיד. מהני סתימה גם כשהנקב בהשוליים. וכדמוכח מסוף פרקין:

(ס) עשו לה
להשוקת הנ"ל שדינה כתלוש. או לשאר כלי תלוש ממש:

(סא) עטרה
דהיינו שפה לפיו סביב:

(סב) של טיט והלכו המים לשם
נגד השפה:

(סג) פוסלין
למלוי קידוש והזיי'. והא דלא מפרש דזהו דוקא באין העטרה מהודקת. אלא נקט סתמא. היינו לאשמעינן דמסתמא אינה מהודקת להכלי:

(סד) אם היה בריא כדי שינטל עמה
שהשפה מהודקת כל כך. עד שכשיאחזנה. תנטל הכלי עמה [ודברי הר"ב כאן. במח"כ שלא בדקדוק]:

(סה) כשרים
המים שבתוכה כשרים למלוי קידוש והזיי'. דהמים שמגיעים להשפה לא גריעי מאילו הם בכלי אדמה:

(סו) שתי שקתות שבאבן אחת
לא נקט שבסלע וכלעיל. רק נקט שבאבן. היינו משום דהכא באבן מטולטלת מיירי:

(סז) אינן מקודשין
אף שב' הב"ק הן בגוף א'. והדופן אמצעי שביניהן נקוב. רק שאין הנקב כשפופרת הנוד:

(סח) היו נקובות זו לזו כשפופרת הנוד
שיש נקב בהדופן שבין ב' השקתות. ורוחב חלול הנקב כשפופרת שמחברין בפה הנוד כדי להריק לתוכו משקין. ששיעור חלול השפופרת הזה. הוא בכדי שיהיו ב' האצבעות שסמוך לאגודל חוזרות בתוכו בריוח:

(סט) או שהיו המים צפין על גביהן
וכגון שהדופן שמפסיק בין ב' השקתות. נמוך משאר ד' כותלים המקיפין ב' השקתות:

(ע) אפי' כקליפת השום
שכשיתמלאו ב' השקתות. צפין המים להדופן שביניהן. אפילו רק כעובי קליפת השום:

(עא) המים שבשניה מקודשין
דאז נחשבים המים שבשניהן כאילו כולן בחלול א' [כמקואות פ"ו מ"ט]. ודוקא כשנותן אפר כל כך הרבה עד שכשיערב האפר עם כל המים שבב' השקתות. יראה האפר בתחתית כל א' מהן. ולא יאבד בהמים במעוטו:

(עב) שתי אבנים שהקיפן
הסמיכן:

(עג) ועשאן שוקת
נ"ל דמיירי שהיה באבן א' שוליים וג' דפנות. וכשהסמיך לו אבן השני להיות לו כדופן רביעי. נעשה עי"ז כשוקת עם ד' דפנות:

(עד) וכן שתי ערבות
נ"ל דלא מיירי שהושיב ב' עריבות כדרכן סמוכות זו אצל זו. דא"כ יהי' לכל עריבה ב"ק לבד. ואין זה דמיון לב' אבנים שהקיפן זל"ז. ותו דא"כ היאך נפרנס הסיפא. דבדבקן בסיד. המים שביניהן מקודשין. ואמאי. וכי עדיף מב' שקתות באבן א' [במ"ח]. דצריך שיהיו המים שבזו ושבזו מחוברים יחד במים הנפין כעובי קליפת השום. אלא מיירי שהטה שולי כל עריבה למן הצד. באופן ששפתות ב' העריבות נוגעות זו בזו. וחלול של שניהן פתוח כלפי מעלה:

(עה) וכן השוקת שנחלקה
נ"ל דכולהו ג' גווני צריכי דבב' אבנים שהקיפן סד"א דלהכי אין סמיכתן יחד עושה אותה כלי. מדלא הי' על אבנים הללו תחלה שם כלי. אבל ב' עריבות. שכבר היתה כל א' כלי תחלה. סד"א דמש"ה גם סמיכתן מחשיבתן ככלי חדש. ואי מהא סד"א היא הנותנת מדהיתה על כל א' לבד תחלה שם כלי. לא נתבטל הב"ק ההוא ע"י הב"ק החדש שעשה ע"י שהסמיכן יחד. אבל שוקת שנחלקה. דהו"ל תרתי לטיבותא שכבר הי' להשוקת ב"ק זה. אלא ע"י שנתבקע נתבטל הב"ק הראשון. להכי כשחזר והסמיכן יפה יחד. שלא יזובו המים מתוכו דרך הסדק. סגי שיחזיר להב"ק שהי' לו מעיקרא. ואפילו כשלא הדביקן בסיד. קמ"ל:

(עו) המים שביניהם אין מקודשין
ר"ל אם קידש המים שבחלול שבכל א' מהנך ג' שזכרנו. כל המים שבחלול שיש בין ב' החלקים של כל א' אינן מקודשין. ואפילו במדובקין יחד בטיט. דמדאינו חבור. אין המים הללו תוך כלי:

(עז) עשאן בסיד או בגפסים
ואע"ג דלעיל בעטרה כשיכולין לנטלן כאחד. אמרינן דסגי במדובקין בטיט. היינו שיחשוב הטפל. דהיינו העטרה. כמו העיקר. אז כשינטל הטפל ניטל העיקר עמו. סגי במדובקין בטיט. אבל שיתבטל עיקר לגבי עיקר כב' עריבות שמדובקין זה בזה. או שיתבטל טפל לגבי טפל ויחשב הכל כעיקר. כב' חצאי שוקות המדובקין זל"ז. או ב' אבנים המדובקין זל"ז. אז דוקא במדובקין בסיד או בגפסים חשיב חיבור:

(עח) והן יכולות להנטל באחת המים שביניהם מקודשין
ר"ל כל המים שבהחלול שבין ב' החלקים. מקודש. דמהדבקין בהנך. ככלי א' חשוב. ונ"ל דכ"ש בהדביקן יחד בזפת או בדבק. דכשר לקדש בהן מדהוה חיבור [ככלים ספ"ג]:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.