תפארת ישראל - בועז/פרה/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ פרה ה

(א) והר"ש והר"ב כתבי דמיירי שנצרך הכ"ח לשום לתוכו אפר חטאת. ולכאורה א"א לומר כן. דהרי כל כלי שצריך להאפר צריך שבשעה שיתן לתוכו האפר. יהי' הכלי טבו"י [כרמב"ם ספ"א דפרה]. וא"כ צריך לטמאו מקודם. והרי כל כ"ח שנטמא אין לו טהרה במקוה [כשבת כד"ב]. וי"ל הרי ע"כ מ"ש הרמב"ם דלאפר לריך כלי טבו"י. הייני רק בכלי דשייך בי' טבילה. דאל"כ קשה האיך לקחו לו קלל אבן [כפ"ג מ"ג]. אע"ג דלא שייך בי' טבו"י מדא"א בו טומאה. א"כ י"ל דה"ה בכ"ח כיון דא"א בו טבו"י שרי. וע"כ צ"ל כן. דהרי תנינן [פ"י מ"ג] קלל של חטאת שנגע בשרץ טהור. ופי' הרמב"ם בעצמו [רפי"ד מפרה]. וז"ל כ"ח שיש בתוכו אפר פרה ונגע בשרץ טהור. הרי דשרינן ליתן אפרה לכ"ח. וא"ת עכ"פ כל כלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה לקודש וכ"ש לחטאת. אע"ג שגמרן חבר [כחגיגה פ"ג מ"ה]. וכ"ש הכא שגמרן ע"ה. והכא הרי כ"ח שנטמא לא מהני לי' טבילה. נ"ל דכיון דעיקר טעמא שצריך טבילה. ה"ט שמא קודם שנגמר נפל עליו רוק מע"ה ונשאר עליו לח עד אחר שנגמר. אע"ג דמשנגמר מזהר זהיר בי' חבר. א"כ הכא שהוציאו בטהרה להכ"ח מהכבשן. ליכא למיחש להכי. דהרי אין כ"ח מקבל טומאה עד שיצרפנו בכבשן [ככלים פ"ד מ"ד]. ולפיכך אפילו נזרק עליו תחלה מעט רוק טמא. כבר נתייבש בכבשן. ולפ"ז כל כ"ח שנגמר בטהרה אין לחוש בו כלל וטהור. ובזה יתורץ המשנה [חגיגה פ"ג מ"ה] וע"ש:

(ב) ואמרינן בתוספתא [פ"ד] לן ואח"כ טבל. נטמאו הכלים. ונ"ל דר"ל אע"ג שלן על הכבשן ושמרו כראוי תמיד. ואפילו כשהניח שומר בשעה שהלך לטבול [זר זהב] אפ"ה לא מהני. ונ"ל טעם הדבר. דמשום דבשעת שמירתו הוא עצמו טמא הי'. חיישינן שמא לא שמר יפה יפה. דהרי אע"ג שהוא טהור גמור. חיישינן לגבי חטאת שמא לא דקדק בגופו ונטמא ממש. וכ"ש דחיישנן שטמא זה לא דקדק בשיגע הע"ה בהכלים הללו ששייכי' לו. ושמא טימאן ולאו אדעתי' של השומר הטמא:

(ג) והר"ב כאן כתב דמיירי שתקנה לשום לתוכה האפר או מי חטאת משמע מדבריו דאף למי חטאת צריך שיהי' טבו"י דוקא. וק' הרי במשנה ה' לקמן אמרינן בפירוש דאפילו בכלי גללים ואבנים מקדשין. והרי הנך מדאמקט"ו א"א שיהיו טבו"י. ואי"ל דדוקא הכלי שמקדשין בו המים בהאפר שרי כשאמקט"ו. אבל הכלי ששואבין בה המים לחטאת צריך שתהי' כלי שמקט"ו. ליתא. דמ"ש זו מזו. ותו בפירוש תנינן שהתינוקות שאבו המים בכוסות של אבן [כפ"ג מ"ב]. גם אי"ל דהר"ב ס"ל דאף דרשאי ליקח להאפר או לקידוש גם כלי שאמקט"ו. עכ"פ כל שלוקח כלי שמקט"ו. צריך שיטמאנו ויטבלנו כדי שיהי' טבו"י דוקא. עכ"פ אי נימא כהר"ב דאין חילוק בין מי חטאת לאפר חטאת דבשניהן כשירצה להשתמש להן בכלי המקט"ו. צריך שיהי' טבו"י דוקא. דהיינו שיטמאנו ויטבלנו. וישתמש בו קודם הע"ש. א"כ א"א כלל שישתמש בכ"ח לחטאת. דהרי כ"ח שנטמא לא מהני לי' תו טבילה [כשבת דפ"ד]. וא"כ האיך נפרנס משנתנו בריש פרקין וכמה דוכתי בש"ס דאמרינן בפירוש שלקחו חבית חרס ושאר כ"ח לחטאת. ואת"ל כמ"ש לעיל (סי' א') דגם כ"ח שרי לאפר. עכ"פ ק' לרבינו הר"ב דידי' אדידי'. דלעיל במשנתנו כ' דלר' יהושע להכי לא שרי לכתחלה לשום מים שירצה לקדש. לתוך קרויי'. דחיישינן שמא יפלוט. וק' הרי בל"ז לר' יהושע א"א שיקדש בקרויי'. דהרי קודם שנטמאת טומאה דאורייתא בכל הכלים אסור לקדש. ולאחר שנטמאת. גם לת"ק אסור לקדש בקרויי'. א"כ דדוקא באפר החטאת שהקפידו הצדוקים בגופה לומר שבמעורבי שמש היתה נעשית. להכי תקנו חז"ל להוציא מלבן של צדוקים דגם אפר גופה תעשה בטבו"י דוקא. אבל במי חטאת לא גזרו. מדכבר מוכח לעין כל שלא כדבריהם. כשהקלנו באפרה. להכי אף דקיימא לן דלמלאות ולקדש ולהזות כולן סגי כשהן טבו"י. אפ"ה רשאי ליקח גם כלי שהוא טהור גמור. כגון כ"ח חדש או כלי גללים ואבנים וכדומה. והנה הרמב"ם אף שבפירוש המשנה הכא כתב כהר"ב. דמיירי הכא בירדו למלאותו אפר חטאת או מי חטאת. אפ"ה כפי הנראה שבימי זקנותו חזר בו בחיבורו [בספ"א דפרה] כתב בפירוש דרק אותו כלי שישום לתוכה האפר פרה. צריך שיהי' טבו"י. ובתר הכי מיד מייתי דין משנתנו שחתך שפופרת לשום לתוכו אפר חטאת. ורק בפ"ו [ה"ג] דייק וכתב דינא דמשנה ה'. דבכל הכלים מקדשין. ואפילו בכלי שאמקט"ו. ש"מ דס"ל לחלק בין כלים שצריך להאפר. היא צריכה שתהי' טבו"י. אבל הכלי שצריך להמי חטאת. לא. וכמו שכתבנו. ורק שבפ"י [ה"ה] כתב שגם למלוי ולקידוש והזיי' רשאי ליקח כלי טבו" "ק. מיהו נ"ל דאף לפמ"ש דכל כלי שצריך להאפר הי' צריך שיהי' ראוי לקט"ו. כדי שיהי' אפשר שתהי' טבו"י. אפ"ה הקלל שהי' עומד בפתח העזרה עם אפר פרה. בו היו מקפידין שיהי' מאבן אף שכלי אבן מדאמקט"ו א"א שיהי' טבו"י. אפ"ה מדנצרך רק לכהן העושה הפרה. בו בעצמו כבר הי' בו הוכחה שלא כדעת הצדוקים. מדהי' הוא עצמו טבו"י להכי הא עדיף ליקח כלי שאמקט"ו כלל:

(ד) וא"ת לפ"ז למאן דס"ל לעיל [פ"ג סי' מ"א] דסגי לן בשיטמאו להכהן בסמיכות ידים. דהו"ל רק טומאה דרבנן. והרי כל טומאה דרבנן א"צ הערב שמש [כרש"י ביצה דיח"א]. וכן מוכח נמי מלקמן [פי"א מ"ה] דקאמר כל הטעון ביאת מים מד"ס. מותר מיד בתרומה וקדשים לאחר שטבל. מדא"צ הע"ש. וא"כ לר' יהושע דקיי"ל הכא כוותי' לגבי ר"א דשמותי הוא. היכא סגי לן התם בשיטמאוהו בסמיכות ידים שא"צ הע"ש. ומה הועילו חכמים בתקנתן. ואת"ל דהא דקאמר הכא ר' יהושע יטמא ויטבול. לאו שיטמאו טומאה דאורייתא. אלא כי התם שיטמאוהו בסמיכות ידים. ואע"ג שבין זה או זה הו"ל טומאה מדרבנן וא"צ הע"ש. אפ"ה יוציאו מלבן של צדוקים. מדלא סמכו על טומאה דממילא. וגרמו טומאה מה שלא היו צריכים. בזה נפרסם שאין אנו חוששין לדבריהן שצריכין טהור גמור. ולעולם גם הכא בטומאה דרבנן טמאוהו. ליתא. דהרי בש"ס [חגיגה כג"א] קאמרי' דאי בשחתך ע"ה את השפופרת ל"ל לר' יהושע דמצריך שיטמאו בידים. הרי טמא וקאי. מאי קושיא. הרי הך טומאה דקאי בה. היא טומאה ממילא. אבל ר' יהושע מצריך להכירא דצדוקים שיטמאוהו בידים. גם אי"ל דדוקא לעיל בפ"ג שהכהן טהור לגמרי הוא. איכא שפיר היכרא כשיטמאוהו בידים. אבל הכא שפיר מקשה הש"ס דאי בשחתכו הע"ה כבר נטמא הכלי. ואין כאן היכרא בשנטמאו בידים. ליתא, דהרי להצדוקים גם טומאת כלי שחתכו ע"ה טהור גמור הוא. ואיכא שפיר היכרא בשנטמאו בידים. אולם נ"ל דהרי בל"ז קשה דברי הרמב"ם אהדדי. שהרי כתב [ברפ"ט מאהט"ו] דכיון דהאוכל אוכלים טמאים או שותה משקין טמאים. והבא ראשו ורובו במים שאובין. או בנפלו ג' לוגין שאובין על ראשו ורובו כולן טמאים מד"ס. לפיכך מיד שטבלו טהורים וא"צ הע"ש. וכן כתב רבינו בפירושי במכילתין [רפ"ט] דלכל טומאה דרבנן א"צ הע"ש. וק' והרי רבינו בכבודו ובעצמו כתב [בפ"י מאהט"ו ה"ב] דטבו"י אף שהי' טומאתו רק מד"ס. הרי הוא כשני לטומאה עד אחר הער"ש. וכן כתב עוד [פי"ג מאהטוה"ו]. דהמוצא סכין בי"ג בניסן. מזה עליו ומטבילו ושוחט בו למחר. והרי טומאת כלים הנמצאים. רק טומאה דרבנן היא [כפ"ד דטהרות מ"ה]. אע"כ דהא דתנינן לקמן [פי"א מ"ה] דטומאה דרבנן א"צ הע"ש היינו רק כשעיקר הטומאה היא דרבנן. ואין בה חשש סרך טומאה דאורייתא ככל הנך דחשיב הרמב"ם [רפ"ט מאהט"ו] דכולן רק משום גזירה טימאום [כפ"ק דשבת די"ד]. אבל בהן עצמן אין שום חשש טומאה דאורייתא. להכי כל כה"ג א"צ הע"ש. אבל כלי שנמצא. שיש בו ספק שמא נטמא טומאה דאורייתא. וכמו כן כל הטהור לקודש דטמא לחטאת כסמיכות ידים על הכה"ג. דמשום חומר טהרת חטאת. חיישינן שמא לא דקדקו כל כך להזהר מטומאה דאורייתא. להכי מדעיקרן חשש טומאה דאורייתא. צריכים הע"ש ככל טומאה דאורייתא. וכן רכ"מ [פ"י מאהט"ו ה"ב]. גם הוא שעינו כעין הבדולח. הציץ ונפגע כבר לחלק יצא. שיש בטומאות שמד"ס. שצריכים הער"ש. ויש שא"צ. אלא שלא תיחם גבול שביניהן. והרי אנא תלמיד מתלמידיו הקטע היוצא בקב שלו שאינו נקי. הא אנא מפסחים בזזו בז. קמתי אני לפתוח שערי צדק. לומר גבול יש בה. אח"כ ראיתי שהר"ש [טהרות פי"א מ"ג] חילק באופן אחר. דכל הטמא גם לחולין צריך הע"ש. אבל מה שהוא מצד מעל' א"צ הע"ש. ונ"ל דהיא היא. וכן מוכח לע"ד מחגיגה [כג"א] דמקשה הש"ס דחתכה מאן. אי דחתכה חבר ל"ל לר"א למטבלה. ואי דחתכה ע"ה ל"ל לר' יהושע שיטמאה ויטבול. הא טמא וקאי. ומשני לעולם שחתכה חבר. ואפ"ה מצריך לה ר"א טבילה. משום רוק ע"ה. וכדתנן כל כלים הנגמרים בטהרה צריכים טבילה מה"ט. וק' ע"ז א"כ הדרא קושיא לדוכתא. וכי בהא נימא ר' יהושע יטמא ויטבול הא טמא וקאי. אע"כ דאע"ג דטומאת רוק של ע"ה. או מגע ע"ה בכלי שעשה. יש בהן חשש טומאה דאורייתא. דשמא הע"ה זב הוא [כנדה לג"ב]. עכ"פ הרי שפופרת זה חתכה חבר. ורק משום דרוב בעלי מלאכות ע"ה הם. משום לא פלוג גזרו גם בחבר. ותו הרי כלי זה שעשה חבר. יש להכלי חזקת טהרה. ומהכ"ת ניחוש שנפל אח"כ רוק ע"ה. והרי ס"ס הוא. דאימא לא נפל. ואי נמי נפל. שמא הע"ה טהור הי'. וגם רוקו טהור הוא. ואע"ג דמחמרינן בהך ס"ס. עכ"פ רק חומרא דרבנן בעלמא הוא. והא ראי' דרק לקודש צריך טבילת כלי הנגמר בטהרה ולא לתרומה. לפיכך הו"ל כעיקר טומאה דרבנן וא"צ הע"ש. אבל בהס"ד דש"ס שחתכה ע"ה והרי ודאי נגע בה. והרי גם לחולין מטמא הע"ה במגעו בכלי מחשש שהוא זב [כנדה לג"ב]. הו"ל ספקו כספק טומאה דאורייתא. וצריך הער"ש. ולהכי שפיר מקשה שם לר' יהושע. ל"ל לטמאו תו הא טמא וקאי. א"נ י"ל דדוקא בכהן העושה הפרה. לא רצו לזלזל בטהרת גופו כל כך. לטמאו ממש [כתוס' יומא דב"א]. להכי הסתפקו במה שטמאוהו בפרסום לפני ישרים ועדה. משא"כ הכא בהכלי. הרי קידוש והזיי' לכל מסורה. להכי הצריכו לטמאו ממש. כדי לקעקע מכל וכל דעת צדוקים אצל כל יחיד ויחיד בחדרו. ודוק:

(ה) ול"מ הי' נ"ל דמדנקט בסוף מקדשי' בה. דקאי אספינה לחוד. ולא כללה לספינה בהדי כל הכלים דרישא. ש"מ דבספינה לא בעי לאשמעינן דאע"ג שאמקט"ו מקדשין בה. והיינו כדאשמעינן הך מילתא בכלי גללים ואינך דנקט. אלא בספינה מילתא אחריתי קמ"ל. דאע"ג דמי חטאת אסור להעבירן בספינה [כפ"ט מ"ו] להכי קמ"ל הכא דדוקא להעבירן וכמעשה שהי', אסור. אבל בספינה עומדת או גוששת מותר לקדש. א"נ דוקא כלים שבהן מי חטאת אסור להביאן בספינה. אבל בספינה גופה שרי לקדש דהכל אסור רק בדהוה כעין מעשה שהי'. א"נ הכא בים הגדול מיירי דשרי להביאן בו בספינה [כרמב"ם פ"י מפרה ה"ג]:

(ו) כך כ' רתוי"ט. ונ"ל דעכ"פ צריך שיהי' הב"ק ההוא בכדי להחזיק מים כל כך בכדי להטביל בו ראשי גבעולין [כלקמן פי"ב מ"ה. ויומא דיד"א]. וכתב הגאון רב"א. דמדלא קאמר הכא כבסיפא בעטרה. דאם הלכו המים לשם פסול. ש"מ דהכא אפילו מגיעים המים למעלה מהנקב. אפ"ה כשרים לקידוש והזאה. וא"כ אם זה בהזאה דאורייתא. כ"ש בנטילה דרבנן. עכת"ד. והן אמת שכך כ' ג"כ האגודה וזה דלא כהרא"ש כאן. שכ' דגם הכא דינו כבעטרה בסיפא. ורק כשהמים מגיעים עד תחת הנקב. כשר להקידוש. אולם לדברי רב"א ע"כ צריך לחלק בין רישא לסיפא. דדוקא בעטרה. שכל העטרה סביב אינה מגוף הכלי. וגם העטרה המקפת כולה אינה מהודקת יפה בהכלי בכדי שתנטל עמה. לפיכך הו"ל כליתא כלל. משא"כ הכא. שכל החלק שלמעלה מהנקב הוא מגוף הכלי ומהודק יפה יפה. להכי אפילו נימא דכל החלק שלמעלה מהנקב שמן הצד הו"ל כעטרה. הרי עכ"פ ניטל עמה. לפיכך אפילו המים שלמעלה מהנקב כשרים. אולם רטו"ז [א"ח קנ"ט סק"א] כתב שמתוך קושיא שממשנה זו. צריך לחלק דדוקא במי חטאת שאינו שופך דרך פיו של הכלי כשר נקב שמן הצד. אבל בנט"י שצריך לשפוך המים דרך פיו. והרי כל מה שלמעלה מהנקב. הו"ל כאילו אינו תוך כלי ועכתד"ק. ולא זכיתי להבין ד"ק. דהרי במי חטאת נמי טובל האזוב בהמים שלמעלה מהנקב. וא"כ שפיר הוכיח רבינו רב"א. דמדלא מחלק הכא כבעטרה. ש"מ דהכא אפילו הגיעו המים למעלה מהנקב כשר אפילו למי חטאת דאורייתא. וכ"ש לנט"י דרבנן. מיהו נ"ל דגם לפי דברי רב"א די לבא מן הדין להיות כנדון. דכמו במי חטאת. צריך עכ"פ שיהי' הנקב פקוק. ה"נ בנט"י אינו כשר רק בשפקקו. אפילו בדבר שאינו מהודק כסמרטוט או שעוה וכדומה. ונ"ל הטעם לחלק בין פקוק לשאינו פקוק. דדוקא כשהנקב פקוק. בטל מיעוט הסתימה של הפקק נגד הדופן כולו. ומחשב שפיר כאילו כולו עגול כלי מדכולו עכ"פ סתום. אבל כשהניח הנקב בלי סתימה. האיך יכשר. והרי נגד הנקב אינו עגול כלי. וע"כ צריך עתה לחלק בין פקוק לאינו פקוק גם בנט"י דאל"כ תיקשי להגאון רב"א. מהא דאמרינן [חולין קז"א. דכלי שניקב בכונס משקה פסול לנט"י. ודוחק לומר דהתם בניקב בשוליו מיירי. אע"כ דהתם בחולין מיירי בשלא פקקו. וכן מסתבר גם מהרמב"ם דגם בשניקב מצדו אפשר דכשר. שהרי כתב [פ"י מברכות הי"א] כלים שנשברו שבירה המטהרת אותן מטומאה פסול לנט"י. עכ"ל. ומדנקט לשון שנשבר ושנטהר עי"ז מטומאה. משמע שלא נשאר בה ב"ק שלם כלל דהיינו שניקב סמוך לשוליו ממש. ואילה"ק מדאמרינן [בטבו"י פ"י מ"ו] דכשנגע טבו"י בהמשקה שממעל לחלול החבית אינו חיבור להמשקה שבחוך החבית. י"ל התם המשקה שלמעלה מחלול החבית אינו נוגע בגוף החבית. אבל הכא המים שלמעלה מהנקב נוגע בדופן הכלי. א"נ שאני התם בטבו"י דאקליש כבר טומאתו [כמעילה דח"ב]. כל זה נ"ל להצדיק צדיק מעיקרא רבינו הגאון רב"א זצוק"ל. וכל זה דלא כרבינו תה"ד [רס"א] שמסופק אם דעת הרמב"ם שניקב בשוליו או בצדו. מיהו אפי' לרב"א הנ"ל דוקא לענין המים שלמעלה מהנקב שבכלי אין חילוק בין מי חטאת לנט"י. אבל לענין שיעור החלק של הכלי שנשאר למטה מהנקב ב"ק שלם. ודאי יש חילוק ביניהן. דבנט"י צריך שישאר למטה ב"ק שלם כדי להחזיק רביעית. דהיינו שיעור נט"י [חולין קז"א]. אבל בהזאה סגי כשישאר למטה ב"ק שלם בכדי להטביל ראשי גבעולין [כלקמן פי"ב מ"ה]:

(ז) והא דלא תני פסולין. היינו משום ב' עריבות. דבהן באמת אין המים שבין חללן פסולין. דהרי יכול לחזור להטות כל עריבה לאט עד שתשב על שולי' כדרכה. ואז המים שישארו בכל עריבה כשרין שפיר לקדשן אח"כ. ואע"ג דבתחלה כשבאו המים לבין ב' העריבות. לא היה להחליל ההוא ב"ק שלם בשוליו דברי הי' שם סדק בין ב' הערובות. ונמצא שלא נתמלאו בכלי. אפ"ה כל שאיבה הרי כך הוא שאוחז הכלי בשפוע ושואב וחוזר ומטהו לאחור שיבוא השוליים כלפי מטה כי הכא. ותו וכי גרע זחילה זו שנזחל מהחלול שבין ב' העריבות. להחלול של כל א'. כשחזר והושיבן כדרכן על שוליהן. מאלו הזחיל מים ממעין לתוך חבית ע"ג עלי קנים ועלי אגוז. דכשרים המים לקידוש [כלקמן פ"ו מ"ד]. ואע"ג דהכא העריבות מקט"ו. מה בכך הרי היא היא העריבה ששאב בה. אלא שבתחלה היו המים על צד העריבה. וכשהחזיר והטה העריבה. באו המים על שולי'. ואפילו את"ל עלי קנים וזיתים שאני. משום דמתחלה הזחילן ע"ג העלין כדי למלא בהן את החבית. משא"כ הכא כשמילא המים לתוך החלול שבין ב' העריבות בתחלה לא היה דעתו לחזור ולהטות כל עריבה על מושבה כדרכה. ולהכי כבר נפסלו המים. ואינן חוזרין ונכשרין כשיטה אותן על מושבן. מדלא נשאבו בכלי. אפ"ה נקט אינן מקודשין. מדנכלל במלת מקודשין מלוי וקידוש [וכלעיל ריש משנה ה']. וכ"כ בסיפא דמשנתנו נקט מקודשין. ודאי רשאי לשאוב בהן כך. ולהזות מתוך חלל זה. ומדבעי למנקט סיפא מקודשין דאפילו לקדשן שרי. נקט גם הכא לשון אינן מקודשין. והיא היא עם לשון כשרין ופסולין:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.