תפארת ישראל - יכין/אהלות/ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - יכין ‏ אהלות ח

(א) יש מביאין את הטומאה
בהיה תחתם טומאה וטהרה אע"ג שלא נגעו אהדדי נטמא הטהרה:

(ב) וחוצצין
בין כשהיו כמחיצה זקופה או כתקרה בין הטומאה לטהרה. נשאר' הטהרה בטהרתה:

(ג) השידה
תיבה גדולה מאד:

(ד) והתיבה
קטנה משידה:

(ה) והמגדל
ארגז שראנק בל"א. ומחודד למעלה כמגדל וכולן כלי עץ ממש הן:

(ו) כוורת הקש
עשוי מקש:

(ז) כוורת הקנים
העשוי מקנים. וקמ"ל הנך. לאשמעינן דאע"ג דעשויין מגדולי קרקע שאינן כלי עץ ממש. אפ"ה דינן ככלי עץ וה"ה שאר מינין [רמב"ם פ"א מכלים הי"ג]:

(ח) ובור ספינה אלכסנדרית
הוא חבית גדולה שעשויה כעין בור מעץ. וממלאין אותה מים מתוקים. שיוליכו עמם הספנים הנוסעים בספינות גדולות של אלכסנדריא שפורשים לימים רבים בים. ונקט אלכסנדריא. וה"ה כל ספינות גדולות המפליגות לים. ורק משום דבזמן המשנה. אחר אשר החריב אלכסנדר מוקדון את צור וצידון. שהיו מלפנים מרכלות עמים באניות רבות למרחקים [כנזכר ישעי' כ"ג ויחזקאל כ"ו וכ"ז] ואלו היו ראשי ממלכות הפעניציער המפורסמים. ולאחר שהשביתם שוב בנה עיר. וקראה על שמו אלכסנדריא. והחזיק ידה לשלוח אניות גדולות ורבות למרחקים תחת צור וצידון שהחריבם:

(ט) שיש להן שולים
רחבים לישב עליהן בלי סמיכה אחרת:

(י) שהם כוריים ביבש
אשידה תיבה ואינך כולהו דנקט במתניתין קאי. דבכל אחד צריך שיהיו ג' תנאים הללו [סי' רמ"ס] דהיינו שיהיה מושבו רחב כדי שיהיה לו קביעות כאהל. משא"כ במחודד. ושיחזיק תוך הכלי מ' סאה בלח דהיינו כמדת אמה על אמה ברום ג' אמות. ושיחזיק עם הגודש. ס' סאה ביבש. וזהו רק כשלא יהיה הכלי ארוך וצר. אלא פיו רחב. והכלי עגול בדפנות סביב וגבהו כחצי רחבו [כשבת לה"א ורש"י שם]. וכשיש בהכלי ג' תנאים הללו. אינן מתטלטלין מלאין. והו"ל כלי עץ העשוי לנחת דדינו כאהל ואמק"ט [כרפט"ו דכלים] ולהכי חוצצין. והא דלא נקט סתמא כל כלי שיש לו שולים וכו'. ה"ט מדיש כמה כלים דאף שמחזיקין מ"ס וכו' אפ"ה עשויין להתטלטל ומק"ט ואינן חוצצין [וככלים שם. אמנם ק' אמאי שידה תיבה ומגדל ואינך מביאין וחוצצין והרי תנינן דהנכנס לחו"ל בשידה תיבה ומגדל טמא. מדקיי"ל אהל זרוק לא שמיה אהל [כעירובין דלע"ב]. ואת"ל דהיינו רק שלא תחשב הכלי אהל לחוץ על מה שבתוכה. ולכן האדם שבתוכה נטמא. אבל עכ"פ חוצצת היא בין האויר שלמעלה ושלמטה ממנה. ליתא דהרי אדרבה חזינן לקמן [פ"ט מי"ב] דבין אויר שלמעלה ושלמטה ממנה אינה חוצצת ועל מה שבתוכה חוצצת. והן אמת שלפי דעת רבעתו"ס [חגיגה כה"א ד"ה אהל] בנזרקת באויר לכ"ע אינו אהל. ובמונח במקומו לכ"ע דינו כאהל ופלוגתייהו רק כשבני אדם או בהמות מוליכין אותה. ובזה קיי"ל כר' דל"ש אהל. א"כ י"ל דהכא מיירי בעומד האהל במקומו דלכ"ע שמיה אהל. אלא לתוס' עירובין [דלע"ב] דרק במונחת במקומה פליגי וכגון שהיתה השידה מונחת סמוכה למצר א"י. ופיה בא"י וחללה בח"ל. ונכנס לתוכה. וגם בזה קיי"ל דלא שמיה אהל. ק' משנתינו היכי נוקי לה. והנה רבינו מהרש"א אף הוא היה מתכוון לומר שדברי רבתו"ס בחגיגה ובעירובין עולין בקנה א'. וכוונתם בחגיגה כך הוא כוונתם בעירובין. אבל פשטות לשונם בעירובין לא משמע כן וייע"ש. אלא נ"ל דהא דאמרינן אהל זרוק. ר"ל אהל מטולטל לא שמיה אהל. היינו רק לענין שיהיה נחשב כאילו האהל סתום מכל צד. והאדם מופרד בתוכו מאויר חו"ל שמקיף השידה מכל צד. אלא אויר האהל בעל לגבי האויר המקיפו ונחשב אויר שבתוכו כשאר אויר חו"ל ונמצא שנכנס לאויר חו"ל אבל לענין שיהיה נחשב השידה כמחיצה לחוץ בין הטומאה לטהרה. הרי אפילו היתה השידה מלאה נקבים חלולים מכל צדיה ומעורב אויר שבפנים עם אויר המקיפה. אפ"ה כל שאין בנקב טע"ט חוצצת. ורמל"מ [פי"א מטו"מ ד"ה ועוד נראה] ר"ל דלרמב"ם שם דנקט לשון פורח. היינו דוקא באהל שפורח ממש. דהיינו שנזרק האהל. ורק בזה קיי"ל דלא שמיה אהל. ובמחכ"ר לא יכולתי להלם דבר זה. דנימא דהנכנס בשידה לחו"ל. מיירי שזרק השידה לשם. ותו קשה מדאמרינן [חגיגה כה"א] דלהכי לא הביאו נסכים מגליל מדהיה חו"ל מפסיק. ובשידה לא היה יכול להביאן דאהל זרוק ל"ש אהל ואי נימא דרק בשידה נזרקת ל"ש אהל. הרי יכול להביאן בשידה מהלכת. ובשלמא אי נימא דרבי רק בהולכת במרוצה ל"ש אהל. י"ל דגזרינו הולכה בנחת אטו במרוצה [וכמ"ש בבועז כאן סי' ב'] אלא אי נימא דרק באהל הנזרק ס"ל ל"ש אהל. הכי ס"ד לומר דנגזר הולכה אטו זריקה הרי זריקת אהל מלתא דלא שכיחא היא ול"ג בה רבנן [כביצה דב"ב]. אלא ודאי גם כוונת הרמב"ם שנשאת השידה מבני אדם או בהמות. ולאפוקי בנגררת השידה מהן ע"ג קרקע דהא ודאי כנח דמי. דכל גירור כמונח במקומו דמי [כשבת צ"א ב]. ולשון פרח דסמך עלה רמל"מ הוא פורח באויר דהרי מצינו לשון פרח גם בשנח צד א' ממנו ע"ג קרקע [כב"ק ד"ל ע"א]:

(יא) ויריעה
הן עורות שפורסין להיות אהל:

(יב) וסקורטיא
שירצע בל"א שלובשה העבדן בעסקו במלאכתו:

(יג) וקטבליא
עור שמציעין על המטה או על השולחן. וקמ"ל דאע"ג דכל הנך כלים נינהו ומק"ט [ככלים פט"ז מ"ד] אפ"ה מדעשויין אהל בטלן מתורת כלי וחוצצין [הר"ש]:

(יד) וסדין
אף דסתם סדין של פשתן הוא. והרי בכה"ג גם בשעשאו אהל מק"ט [כשבת פ"ב מ"ג] אפ"ה עכ"פ כל אהל חוצץ בפני הטומאה [הר"ש. ולתוס' שבת כ"ז ב' מיירי הכא בסדין קנבוס גמי או משי וכדומה שאיו מקבלין טומאת אהלים ועמ"ש בס"ד לעיל פ"ד בפתח האהל סי' א']:

(טו) ומפץ
הוא מצע ארוג מגמי עשויה לסיכוך:

(טז) ומחצלת
הוא מצע שנארג מקנים ושניהן דינן כפשוטי כלי עץ דהרי מגדולי קרקע עשויין. ואפ"ה התורה רבתה בהן טומאה [כהר"ב ספכ"ד דכלים]:

(יז) שהן עשויין אהלים
נ"ל דר"ל שהן עשויין גג לדפנות. דאי"ל דבגג לחידא סגי. דא"כ למה צריך תנא לאשמעינן ברישא כל הנך שמחזיקין מ"ס שעי"ז אמק"ט. הרי חזינן בסיפא דאפי' במקבל טומאה אפ"ה כשמאהיל על הטומאה חוצץ מדחשב אהל. אע"כ דכשהכלי מחזיק מ"ס שאמק"ט. אז אפי' בלי דפנות אהלים מציל. אבל כל הנך דחשיב ואזיל מיריעות ואילך דמק"ט. להכי דוקא כשנטוי כנטיית אהל. דהיינו בגג למחיצות אז חוצצין. משא"כ בגג לחודא. אולם לתוס' [שבת כז"ב] הא דקאמר תנא שהן עשויין אהלים. ר"ל שקבועים בקרקע [ערמל"מ פ"ה מטו"מ הי"ב]:

(יח) ועדר בהמה טמאה וטהורה
הא דאצטריך למנקט טמאה וטהורה. נ"ל דלא זו אף זו קתני. דאפי' טהורה דראוייה לישראל כשישחטנה אפ"ה לא אמרינן דמדחזי לאכילתו לא מבטל לה התם [כב"ב דיט"ב ודכע"א]. ומיירי שעומדין הבהמות הללו ראשו של זה בין רגליו של זה דחוקים מאד יחד. שאין טפח על טפח אויר ביניהן [או שאין הטומאה שתחת הבהמה רחבה טפי מעובי בטן הבהמה] וקמ"ל דאף שאין כל החציצה מגוף א'. וגם הטומאה מונחת כנגד מקום הסדק שבין זל"ז. אפ"ה כיון דליכא אויר ורווח ביניהן אין הטומאה בוקעת דרך הסדק [כפ"י מ"ב]. וכ"ש כשהטומאה מונחת תחת או ממעל לבהמה אחת שחוצצת. דאהל אף שאינו עשוי בידי אדם שמיה אהל [כלעיל ספ"ג וסוכה כא"א]:

(יט) ומכונות חיה ועוף
קינין של חיה ועוף לשון מכון לשבתך. וקמ"ל אף שהקן לא נעשה בידי אדם. ויש ג"כ רווח קצת בין עצי הקן וההוצין שהעוף עושה מהן הקן:

(כ) והעוף ששכן
שישב בשום מקום והאהיל העוף בגופו. ואף שאינו קשור במקום ששכן [הר"ש]. ואת"ל מ"ש עוף דצריך שכן. ובבהמה סגי אפי' מהלכת. י"ל שאני עוף הפורח שהוא קל ומקפיא נפשו גם כשהולך כמבואר בש"ס [שבת קכ"ח ב]. ולרמב"ם כאן לא סגי בעוף שכן עד שיהיה קשור. מיהו למעט טע"ט של חלון או ארובה שבין אהל לחבירו. בעינן שיהא קשור שם [הר"ש ורב"א]:

(כא) והעושה מקום לבנה בשבלים
י"ג לִבְנָהּ. ור"ל אשה שעשתה חתירה ומקום שכיבה לבנה הקטן להניחו שם בשעה שקוצרת. כדי להצילו מחמימות השמש. כדי שיגינו עליו השבלים שמזה ומזה שכפופין עליו. וי"ג לְבַנָה בלי מפיק ה"א. ור"ל שחטט בין השבלים מקום מרובע לתשמיש מה. וי"ג לְבָנָה ר"ל שחטט בין השבלים מקום עגול כחצי לבנה. דהיינו שיהיו השבלים כפופים מזה ומזה על היושב תחתם. כיושב תחת קערורית חצי לבנה. ולכל הגרסות מיירי בכה"ג שהשבלים כפופים ומאהילות על המקום שתחתם. וקמ"ל דאף שהשבלים מתנועעים לכאן ולכאן. והרי קיי"ל דמחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה אינה מחיצה [כעירובין טו"א וסוכה כד"ב] אפ"ה נהי דמחיצה לא הוה. חציצה מיהו הוה. ומיירי שלא נתבשלו השבלים עדיין ואמק"ט דאל"כ כל העומד לקצור כקצור דמי [כסנהדרין טו"א ושאר דוכתי טובא] ואף די"ל דאף דכקצור דמי. עכ"פ לאו כנטול משם דמי. אפ"ה כל פירות שנתבשלו אף שעדיין מחוברין מק"ט [כחולין קי"ז ב] וא"כ כל המק"ט אינו חוצץ. אע"כ בשלא נתבשלו עדיין מיירי. [מיהו י"ל דלעולם בשנתבשלו השבלים מיירי ואפ"ה אף בחטה בקליפתה מק"ט [כחולין קי"ט א'] אעפ"כ בעודה בשבלים מחוברין אמק"ט [ועי' פ"א מ"ה דטבו"יי וברתוי"ט שם ובפירושינו שם]:

(כב) האירוס
הם מיני ירקות שמתקיימין בארץ בימות החמה ובימות הגשמים ולא יבולו בחורף. להכי מחשבו אהל למה שתחתם. [ונ"ל דרמב"ם לשטתיה אזיל דבעי שיבטלנו שם לעולם. אבל להרא"ש שהבאתי דבריו בהלכתא גבירתא בפרקן דסגי בשיבטלנו כל עוד שהטומאה שם. א"כ הכא אפי' לא יתקיימו ביה"ג חוצצין וק"ל להרמב"ם מ"ש משבלים שאינן מתקיימין ביה"ג ואפ"ה חוצצין וי"ל] ואע"ג שהן מאכל אדם. אפ"ה כיון שמחוברין אמק"ט וחוצצין:

(כג) ואוכלים טהורים
ר"ל תלושין שלא הוכשרו. ואע"ג דעכ"פ הרי אין שום דבר חוצץ עד שיבטלנו במקום שהניחו. דהיינו שדעתו להניחו שם לעולם. והנך כיון דחזו לאכילת אדם לא מבטל ליה [כב"ב י"ט ב]. י"ל זהו בסתמא. אבל הכא מיירי שבטלו בפירוש [ועי' בהלכתא גברתא כאן ובפט"ו סי' נ"ג]:

(כד) ר' יוחנן בן נורי לא היה מודה באוכלים טהורין
דסבירא ליה דכל דבר שאין רגיל לעשות ממנו אהל. אם אף על פי כן עשה ממנו אהל. בטלה דעתו אצל כל אדם:

(כה) חוץ מן העגול של דבלה
שרגיל להשתמש בו לאהל.

(כו) הזיזין
אבן או קורה הבולט ויוצא מהכותל לרשות הרבים:

(כז) והגזריות
מפורש לקמן [רפי"ד] דקאמר איזהו זיז כל שראשו כפוף כלפי מטה. ואיזהו גיזרה כל שראשו כפוף כלפי מעלה ושניהן ממעל לפתח:

(כח) והשובכות
שרגילין להניח השובך על קורה הנעוצה בארץ. והשובך בולט סביב ומאהיל על שתחתיו וקמ"ל אף דכל הנך לא נעשו להיות מאהילים על תחתן רק זיזין וגזריות עשויין שיניחו עליהן בני עליה חפציהם. וגם שובך רק לתוכו עשוי [ועי' סוכה י"ז א']:

(כט) והשקיפים
מפורשים לעיל ספ"ג:

(ל) והגהרים
לשון נהורא והן כעין חלונות שבכותלי מערה. והחלון הזה משופע כלפי מעלה. ובולט ויוצא מהמערה כמין צואר. שמשם בא האורה להמערה. וקמ"ל אף שגם הנך כולהו לא נעשו לאהל:

(לא) והשננים
שיני סלע. שמתעקמין לפעמים בשפוע ונעשין אהל:

(לב) והסככות
מפורש לקמן במשנתינו:

(לג) שהן יכולים לקבל מעזיבה רבה
ר"ל ודוקא שהנקבים והסדקים הקטנים שיש בין הענפים והבליטות שבהסככות והפרעות. אינן רחבים כל כך עד שיזוב מביניהן טיט רך כשישימו על גבן. אז מצטרפין הענפים והבליטות לרוחב טפח כשיעור אהל:

(לד) וחכמים אומרים מעזיבה בינונית
דאע"ג שתזוב המעזיבה רכה דרך נקבי הסככות והפרעות אפ"ה מצטרפי. ומביאין וחוצצים. אלא במעזיבה בינונית משערינן. דבשלא תחזיק בינונית מביאה מדבריהן ואינה חוצצת [רמב"ם פי"ג מטו"מ ה"ב]. ולהר"ב באינה מחזקת בינונית אינה מביאה ואינה חוצצת. [וק"ל לתרווייהו הרי מסכת פרוסה נמי אינה יכולה לקבל מעזיבה בינונית. ואפ"ה חוצץ ואינו מביא [וכמ"ד]. י"ל דוקא בסככות ופרעות שהן עצים ואבנים מיני בנין משערינן במעזיבה]. ומדאו' אפי' אינן יכולין לקבל מעזיבה בינונית מצטרפי וחוצץ. וגם זהו מדאורייתא דאפי' יכולה לקבל מעזיבה רכה. אפ"ה אם נסדקה על פני כולה אינו מביא הטומאה. ורבנן הוא דגזור כשיכולין לקבל מעזיבה רכה למר ובינונית למר. דלהוי אהל להביא טומאה תחת כולה [הר"ש ורב"א ולרמב"ם הנ"ל מדאורייתא כל אהל רעוע אינו מביא ואינו חוצץ]:

(לה) אלו הן הסבבות אילן שהוא מיסך על הארץ
שענפיו מתפשטין וכפופין כלפי ארץ. ועי"ז נעשה תחתם כאהל:

(לו) והפרעות היוצאות מן הגדר
פרעות הוא לשון גדל פרע. ור"ל הכא אבנים או עצים דקין. הבולטין סמוכין יחד מהגדר. וכשהרבה מהן סמוכין יחד. יש בכולן יחד רוחב טע"ט רק שיש בין המצורפין סדקים ונקבים:

(לז)
או או קתני:

(לח) ואינן מחזיקים ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש
דהרי מק"ט ואין חוצצין:

(לט) שאין עשויין אהלים
אכולהו קאי שאינן נטויין כאהל עם גג ודפנות. רק פרוסים על קונדסין באויר נמצא שיש כאן גג בלי דפנות. [והר"ב פירש דר"ל שפרוס ע"ג ארובה שבין בית לעליה. ותמוה הרי אמרינן [עירובין דמ"ו] ר' יוסי ור"ש הלכה כר' יוסי. והרי [לעיל פ"ז סמ"ב] ס"ל לר' יוסי דכה"ג מחשב אהל וחוצץ ומביא. ואין לחלק ולומר דהתם שאני מדהוא רדוד מאהל שלם עם גג ואהל ליתא דהרי הר"ב בעצמו כתב שם דכשהטומאה תחת הרדוד. הבא להאהל טהור. א"כ לא שייך כלל הרדוד להאהל. וא"כ היאך נצרף הכא דפנות האהל להרדוד. ואת"ל אם גם בכל יריעה על ארובה ס"ל לר' יוסי דמביא וחוצץ. א"כ למה נקט התם פלוגתייהו ברדוד מאהל. י"ל משום רישא התם דמיירי ברדוד נקט נמי פלוגתא בסיפא ברדוד. א"נ לרבותא דר"ש נקט רדוד ודו"ק. וגם א"א לאוקמא הכא דמיירי בדפנות בלי גג. וכגון שהיריעה פרוסה באמצע הבית בין טומאה לטהרה. ליתא דהרי גם בכה"ג כיון דסמוך לדפנות הבית חוצץ בין מן הצד ובין מטה למעלה [כלקמן פט"ו מ"ד]. מיהו לתוס' שהבאנו לעיל סי' י"ז הא דקאמר הכא שאינן עשויין אהלים ר"ל שאינן קבועים בארץ]:

(מ) ובהמה וחיה שמתו
דהרי הן נבילות וכל הטמא אינו חוצץ:

(מא) ואוכלים טמאים
ואפי' רק הוכשרו דהרי נטמאו השתא מהטומאה שתחוץ בפניה:

(מב) מוסף עליהם
ר"ל דכל הנזכרים לעיל בהמשנה. הן ההיפוך מהנך דתנא במשנה א' וב' דמביאין וחוצצין. ומדלא ידעינן אם הם בהיפוך היאך דינן. לפיכך אצטריך למתניי' דכשהן בהיפוך אז מביאין ולא חוצצין ולפיכך קאמר הכא. דעוד נוסף על ההפוכין דלעיל רחיים של יד אדם. דאע"ג שהוא כלי אבנים ובכה"ג אפי' אינו מחזיק מ"ס אמק"ט. אפ"ה כל חציצה היינו רק כשאין דעתו לפנותו משם [וכמש"ל]. משא"כ רחיים דיד דרכו להתטלטל ולהשאילו לאחרים [כגיטין פ"ה מ"ט] ולפיכך אינו חוצץ. אבל רחיים דבהמה. או של מים אין דרכו להתטלטל וחוצץ. והא דלא תני לה ברישא תנא ושייר והרי גם במשנתינו שייר אדם וכל הכלים [כרפ"ו]:

(מג) מסכת פרוסה
חוטי שתי המתוחין בין אויר טמא לטהור:

(מד) וחבילי המטה
סרוגי חבלים שתולין אותה בשולי המטה וסרוגין מפסיק בין אויר טמא לטהור. ומיירי שאין חוטי השתי מתוחין בכסא האריגה. ולפיכך אמק"ט. דבמחוברין בכסא האריגה הרי מק"ט [כרפכ"א דכלים]. וכ"כ סרוגי חבלים מיירי שאינן מחוברין במטה שאז אף שדומין לאריג אפ"ה מדמלא נקבים כרשת אמק"ט [כעדיות פ"ג מ"ד וערתוי"ט רפכ"ז דכלים] אבל במחוברין במטה הרי מק"ט [כרפי"ט דכלים] וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה [וכל זה דלא כהר"ש והר"ב הכא וע"ש]:

(מה) והמשפלות
הוא סל גדול מלא נקבים עשוי מערבה או חבלים שמשימין בתוכו משא שעל הגמל:

(מו) והסריגות שבחלונות
הוא כמין סבכה שעושין מעצים דקים מסורגין ומעמידין אותו בחלול החלון. וכל הנך שנזכרו במשנתינו. כלים מנוקבין הן. רק שאין בכל נקב ונקב טע"ט. דאל"כ היאך קאמר התנא שחוצצין. הרי הטומאה מתפשטת דרך הנקבים שרחבין טע"ט. וגם מיירי שהטומא' ממש אינה מונחת מכוון תחת או ממעל להנקב. דאל"כ אפי' אין בהנקב טע"ט הרי הטומאה בוקע למעלה או למטה. דעכ"פ נגד הנקב טמא [כלקמן פ"י מ"ב]. אלא מיירי שמונחין בחלול הארובה שבין בית לעליה. או בחלול חלון שבין חדר לחדר שמת מונח בא' מהן. וכל התפשטות הטומאה אינה יוצאת בנקב שהוא פחות מטפח. והכי מוקמינן לה בש"ס [חולין קכ"ה ב' ועמ"ש בס"ד בפירושינו לקמן פ"י סי' י"ג]:

(מז) הזרעים
הן ירקות שיש בהן גרעינין הנאכלים:

(מח) והירקות
הן ירקות שהן עצמן נאכלים. ולא הגרעיני זרע שבהן:

(מט) המחוברים לקרקע
אתרווייהו קאי. וה"ק אפי' מחוברין שודאי אינם מקבלים טומאה. אפ"ה אינן חוצצין. ומשום שאינן מתקיימין כליתנהו דמי:

(נ) חוץ מן הירקות שמנו
ר"ל הנך שנזכרו במשנה א'. אמנם החילוק שביניהן. דהנך דלעיל מתקיימין בארץ בקיץ ובחורף. להכי חוצצין. אבל שאר ירקות יש זמן בשנה שאע"ג שמחוברין הן מתיבשין ונעשין אבק. וי"א דהנך דלעיל הן גדולים כאילנות לכן דינן כענפי אילנות דהיינו סככות ופרעות דלעיל דמביאין וחוצצין. משא"כ שאר ירקות קטנות הן. להכי לא חשיבי כלל להיות אהל להביא או לחוץ [הרא"ש וקק"ל וכי עוף ששכן ולבנה בשבלים ואוכלין טהורין נמי בגדולים כאילנות מיירי]. מיהו בתלושין בין הנך דלעיל או הנך דמשנתינו כולן שוין דדינן כאוכלין דבלא הוכשרו מביאין וחוצצין. ובהוכשרו מביאין ולא חוצצין:

(נא) וכיפת הברד והשלג והבפור והגליד
כיפא הוא בלשון יון אבן. וכן פי' בערוך [במלת כף האחרון] ור"ל הכא גוש ברד או גוש שלג. או גוש כפור [רייף בל"א]. או גוש של גליד והוא קרח [אייז בל"א]. כולן כשנתקשו ונקפו כאבן מיירי שהאהילו או סתמו עמהן חלון שבכותל:

(נב) והמלח
שנדבקו יחד גרגרי מלח. ונתהוו גוש א' כאבן:

(נג) והדולג ממקום למקום
בין אדם או שאר בע"ח שדלג ברגל א' ממעל להטומאה:

(נד) והקופץ ממקום למקום
שקפץ אדם או שום בע"ח בב' רגליו יחד ממעל להטומאה:

(נה) והעוף הפורח
אף שקשור בחוט. רק שהעוף פורח ומניע א"ע הנה והנה באויר [ולהרמב"ם דמוקי לעוף דמשנה א' בקשור היינו שקשור באופן שאינו יכול לעוף ממקומו ולהתנודד כלל]. ונקט הכא ההיפוך מרישא בעוף ששכן. והיינו דלא תני בסיפא כבספינה וטלית דבקשור מאהיל. משום דגם הכא בקשור מיירי:

(נו) וטלית המנפנפת
שאינו קשור בשום מקום. רק הרוח הגביהו והוא עף באויר:

(נז) וספינה שהיא שטה על פני המים
ואף דספינה אמק"ט. עכ"פ מדשטה הו"ל כעוף הפורח:

(נח) קשר את הספינה בדבר שהוא יכול להעמידה
שלא תנוד הנה והנה כעוף הפורח:

(נט) כבש את האבן על גבי הטלית
לא זו אף זו קתני לא מיבעיא ספינה קשורה שאינה מנידה א"ע כלל. אלא אפי' טלית שאע"ג שהניח אבן על קצהו הא'. אעפ"כ ע"י הרוח הוא מניד א"ע למעלה ולמטה עולה ויורד. אפ"ה כיון שעכ"פ נשאר אהילות שלו בצד א' הו"ל אהל. אע"ג שלפעמים הרווח שתחתיו גבוה ולפעמים נמוך:

(ס) מביאה את הטומאה
נ"ל דהיינו רק לחומרא. אבל עכ"פ אינן חוצצין. מדהו"ל כסדין שאינו נטוי כאהל עם דפנות והו"ל כשאר כלים דמביא ואינוחוצץ [כלעיל מ"ג]:

(סא) רבי יוסי אומר הבית שבספינה אינו מביא את הטומאה
א"א לומר דמיירי כשיש תוך הבית ההוא מת וכלים או אדם לא נטמאו. ליתא. דמ"ש בית זה מבית שביבשה. גם אי"ל דה"ק אם מת רצוץ בקרקע הים וספינה שטה על גביו. דאילו היה הבית ביבשה היה בוקע לתוכו. אבל הכא דשולי הספינה שאמק"ט מפסיק אינו בוקע לתוכו. ולרבנן שולי הבית לאו כספינה חשיב ושפיר בוקע טומאה לתוכו. ג"כ ליתא דק' לרבנן דכיון דהבית מחובר להספינה שאמק"ט הרי כל המחובר לטהור טהור [ככלים פי"ב סמ"ב] ולמה לא יחוץ רצפתו בפני הטומאה. ואי נמי נימא דמיירי שהבית מטולטל בהספינה. עכ"פ נמי מי גרע רצפת בית זה מרצפת מגדל [רפ"ד] שכשטומאה תחתיו. אז תוך המגדל טהור. אלא נ"ל דר' יוסי ס"ל דהבית כגוף הספינה הוה. ומדאין הספינה קשורה. גם הבית אינו מביא הטומאה. ורבנן ס"ל דבית לא בטל לגבי ספינה והו"ל כגוף בפ"ע שאינו מתנועע ומביא הטומאה. א"נ גזרו בית שבספינה אטו בית שביבשה שמביא הטומאה:

(סב) שתי חביות
סתם חבית של חרס הוא. ומונח חצי זית תוך כל א':

(סג) ומונחות בתוך הבית הן טהורות
דהרי כל אחד מוקף צמ"פ ולפיכך אפילו אם היה כזית מונח בחבירתה. היתה היא טהורה. מכ"ש כשחצי זית מונח בחבירתה:

(סד) והבית טמא
דצמיד פתיל אינו מונע מלהוציא טומאה. והרי כזית שנחלק מטמא באהל [כרפ"ג]:

(סה) וכן שני חדרים שהן פתוחין לבית
חצי זית בכל א'. והחדרים אין להם פתח רק דרך הבית. ואע"ג ששניהן נעולים עכ"פ סוף טומאה לצאת דרך הבית [עי' פ"ז מ"ג] אבל החדרים הרי הן טהורים דהרי אפי' היה כזית שלם ממש בהבית או בחדר א' החדר השני שבבית טהור. דאין דרך טומאה לכנוס [ועי' כלים פ"ח מ"ו]. והרי החדר הפתוח אומר להבית מטמאיך לא טמאני. ואתה תטמאני. וכל משנה זו כבר שמעינן לה [מרפ"ד] במגדל נעול שבבית. וביותר מב' פרדסקין [ספ"ו] דהוה ממש כמשנתינו. אלא דקמ"ל הכא בב' חצאי זיתים. דגם בפעם א' אמרינן דרך טומאה לצאת ואין דרכה להכנס:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.