תפארת ישראל - בועז/אהלות/ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ אהלות ח

(א) מיהו חציצה דנקט במתני' לצדדים קתני. דג' מיני חציצה לטומאה. (א) אם הכלים עומדין סתומין באהל המת. מצילין על מה שבתוכן שלא יתטמא מה שבתוכן. (ב) אם יש פתח בין אהל המת לאהל אחר וכלי הבא במדה סותם הפתח ההוא. אפילו פה הכלי נגד אהל הטמא. חוצץ שלא תכנס הטומאה מאהל לאהל (כמגילה דכו"ב) (ג) אם טומאה תחת כלי כזה. או תחת דבר אחר החוצץ. או שהיא למעלה מהחוצץ. הר"ז חוצץ שלא תהא הטומאה בוקעת ועולה או יורדת. והנה מין חציצה א' שזכרנו. ודאי לא שייך רק בכלים שמחזיקין מ' סאה שנזכרים במשנתינו דסגי להו בסתימה בעלמא. מיהו בכ"ח צריך סתימה בצמ"פ. ומין חציצה ב' שזכרנו דהיינו לחוץ בין אהל לאהל. זה שייך בכל הנזכרים במשנתינו (וגם בכ"ח כפ"ו מ"ב) רק שבחצץ בעוף צריך שיהיה קשור. אולם מין חציצה ג' שזכרנו. לא שייך רק באינך שנזכרו במשנתינו. ולא בכלי שמחזיק מ"ס. דאע"ג דאמק"ט כל אדם וכלים אין חוצצין בפני הטומאה (כרפ"ו). ותו הרי לקמן (פ"ט מ"א בבא א' ומי"א בבא ב') אמרינן להדיא בטומאה תחת הכוורת שמחזיק מ"ס. אז רק על מה שבתוכה מצלת. אבל ממעל לה טמא. דחשבינן כאילו אין הכוורת מפסיק בין הטומאה לטהרה. ובפיה למעלה גם על תוכה אינה מצלת מדמעורב אויר שלמעלה ושבתוכה (כר"ב פ"ט מי"ג). ואילו הכא סתמא תנן דכלי המחזיק מ"ס חוצץ. אע"כ דחוצצין דמשנתינו לצדדין קתני וכדאמרן. וכך כ' ג"כ הרא"ש כאן. וכ"כ גם רכ"מ (פי"ט מטו"מ הי"א). ותמוהין דברי הר"ב כאן שכ' שחציצה שבמשנתינו היינו בין מטה למעלה. והרי משנתינו נקטה מחזיק מ"ס. והרי הר"ב בכבודו ובעצמו כ' לקמן (רפ"ט) דכלי המחזיק מ"ס אינו חוצץ בין מטה למעלה. וצ"ע. אמנם רבינו רב"א זצוק"ל דמוקי לקמן כל הפ"ט בכוורת שאין מחזיק מ"ס. הא במחזיק מ"ס חוצץ בין בקיעת הטומאה למעלה או למטה. א"כ גם מין חציצה ג' הנ"ל שייך בכל הדברים שבמשנתינו. ואפ"ה צ"ל דחציצה דמתני' לצדדין קתני. דהרי מין חציצה א' הנ"ל לא שייך רק בכלים המחזיקין מ"ס:

(ב) וא"ת כיון דהא דחשבינן בהמה כאהל. רק מאדם ילפינן (כסוכה כא"ב ותוס' שם) וא"כ מ"ש דבאדם אמרינן דנעשה אהל לטמא. אבל לא לחצוץ (כלעיל רפ"ו) ומ"ש בבהמה דאמרינן הכא דמביאה וחוצץ. י"ל דאדם שאני דמק"ט וכל המק"ט אינו חוצץ (כפ"ו סוף מ"א) ובכל כה"ג וודאי אמרינן דון מינה ואוקי באתרה. ואע"ג דעובד כוכבים אמק"ט ואפ"ה פשוט לכאורה שאינו חוצץ. י"ל דעכ"פ יש במינו המק"ט (עי' שבת פד"ב) אבל שאר בע"ח אמק"ט כלל [כחולין דעה"א. ורכ"מ ציין שכך כ' הש"ס ריש העור והרוטב. ובמח"כ ליתא שם]. אמנם מ"ש הר"ב כאן דרק דכשהעדר עומד אז חוצץ. אבל במהלכות אינן חוצצין. אילה"ק לדבריו א"כ למה נקט במשנה ג' בהמה וחיה שמתו לפלוג ולתני בדידה ולאשמעינן רבותא טפי דבבעה"ח מהלכות אינן חוצצין. י"ל דבעי למינקט אידך בדידה ברבותא אחריתא. דגם באינה מהלכת אינה חוצצת וכגון שמתה. אולם הן אמת דהר"ב לישנא דפי' הרמב"ם נקט שכ' דמתני' בעומדות מיירי. אבל כ' עוד דהכי איתא בתוספתא. וזה תמוה דהרי בתוספתא (פ"ט דאהלות) כתוב מפורש להדיא דבמהלכות מיירי. והגם שי"ל שהיה לו להרמב"ם גירסא אחרת בתוספתא. עכ"פ גם בחיבורו (פי"ג מטו"מ ה"ג) לא הזכיר רבינו תנאי זה שיהיו עומדות. וכן הר"ש והרא"ש כאן כתבו דבמהלכות מיירי משנתינו. ולפע"ד מוכח כך גם ממשנתינו עצמה. מדלא תני עומדת. כדתני שכן בעוף. וכ"כ במשנה ה' דתני עוף פורח לא תני ההפוך מרישא עדר מהלך אלא ש"מ דרישא נמי בעדר מהלך מיירי. ואפ"ה חוצץ. וה"ט משום דלא דמי עדר מהלך לעוף מעופף וטלית מעופף. דאינן חוצצין וכמשנה ה'. דהתם מעופף לכאן ולכאן במרוצה רבה ואין נוגעין בקרקע בב' הקצוות. משא"כ עדר בתוך הדברם. אע"ג שמהלכין הן מתנהלים לאט. וסמוכין מכל צד על רגליהן. לכן דינן כאהל קבוע וחוצץ. ועוד נ"ל ראיה מש"ס (סוכה כ"א ע"א) דלר"י לוקחים שוורים. כדי שיהיו חוצצין מטומאת התהום הרי אף שהשוורים מהלכין עם התינוקות וגם לרבנן עכ"פ דלתות שעל השוורים מתטלטלים ע"י הילוך השוורים. ואפ"ה מחשבו אהל לחוץ בפני הטומאה מדהולכין לאט. משא"כ עוף וטלית וכדאמרן. הו"ל אהל זרוק דקיי"ל דלא שמיה אהל. וא"ת עכ"פ הרי קיי"ל כרבי (חגיגה כה"א) דס"ל דהנכנס בשידה לארץ העממים טמא. דאהל זרוק ל"ש אהל. ומ"ש מבהמה מהלכת. וכ"כ אמרינן התם שאין מביאין נסכים מגליל. משום שהיה ארץ העממים מפסיק בין גליל לא"י וגם בשידה לא אפשר להביאן. דאהל זרוק ל"ש אהל. ואמאי והרי אפשר להכניסן ע"ג בהמה בהליכה לאטית. י"ל דבכל הנהו גזר רבי שמא יוליכם במרוצה. אבל במהלך לאט י"ל דגבי טומאה כ"ע ס"ל כבן עזאי (שבת דה"ב) דמהלך כעומד דמי. והרי בעומד גם רבי ס"ל דאהל זרוק שמיה אהל (כרמל"מ פי"א מטו"מ. ד"ה ועוד). אמנם מה שתרצו תוס' (סוכה כא"א ד"ה ועל. ותוס' עירובין לא"א ד"ה תרגומא) דאף דלרבי אהל זרוק ל"ש אהל. עכ"פ שוורים חייצי. דרחמנא קרינהו אהל. כדכתיב עצמות וגידין תסוככני עכלה"ט. וקשה אם כן עוף הפורח נמי עצמות וגידין יש בו. ואמאי אינו חוצץ הבהמה מהלכת. ומנ"ל לחלק בין עומד על רגליו או כולו פורח באויר (ועי' נזיר דף נ"ה ע"א תוס' ד"ה והתניא וצ"ע).

(ג) אמנם להרמב"ם ר"מ ורבנן לא לענין גודל הנקבים שבהסככות ופרעות מיירי. רק לענין דקות או חוזק שלהן קאמרו דר"מ מחמיר. דס"ל דאפילו ביכול לישא רק מעזיבה רכה. מביא הטומאה. ורבנן מקילי דדוקא ביכול לישא משא כבד של מעזיבה בינונית מביא הטומאה. וכך כתב גם הר"ב. ותמהני דבשלמא להר"ש דס"ל דבגודל הנקבים פליגי. שפיר נקט סככות ופרעות. מדרגילין שהן מנוקבין. אבל להרמב"ם והר"ב ק' דמ"ש סככות ופרעות דנקט הרי כל דבר המאהיל צריך שיהיה עב וחזק כדי לשאת שיעור זה. ותו מה חילוק יש במעזיבה בין שהיא רכה או בינונית. בכובד של זה לשל זה אם לא כששיעור מדתן שוה. והרי עדיין לא הודיענו התנא שיעור מדתן. וצ"ע. ועוד יש להרהר במ"ש הר"ב (זבים פ"ד מ"ו) דבנכפף התקרה תחת המת טהור שתחתיו. וי"ל:

(ד) ונ"ל דהא דלא נקט נמי עוף. ה"ט מדאין בו טומאת נבילות כלל. בין שהוא עוף טהור או טמא. רק דעוף טהור מטמא לאדם בבית הבליעה. ואע"ג דעכ"פ שייך בעופות ענין קבלת טומאת אוכלין עכ"פ יש בהן חילוק. דנבילת עוף טמא צריך מחשבה והכשר וגם בנבילת עוף טהור שוב יש חילוק דבכפרים צריך מחשבה ולא הכשר ובכרכים א"צ לא מחשבה ולא הכשר (כעוקצין פ"ג מ"ב וג'). וא"כ פשוט דעופות הן בכלל מאכלים טמאין או טהורין. דכבר תנא להו תנא. וה"נ אותו עוף הצריך הכשר. אם לא הוכשר חוצץ. ואותו עוף שאין צריך הכשר כמוכשר דמי והרי מק"ט השתא שחוצץ בפניה. ולפיכך פשוט שאינו חוצץ ולא אצטריך תנא לאשמעינן עופות. עוי"ל דמדיש בעופות הסתעפות רב וכדאמרן. וכולהו ממילא משתמע להו. להכי לא חש תנא להאריך. ונ"ל עוד דהא דתנא בהמה וחיה שמתה. האי מתה כולל נמי שחיטה ונחירה. דממ"נ אי טמאה היא. הרי טמא משום נבילה בין בשחיטה ובין בנחרה. ואי טהורה היא הרי בנחרה נבילה היא. ואי בשחטה הרי הוכשרה בשחיטה לק"ט. וא"כ בכולן אין מן הדין שיחוצו. להכי נקט לשון מיתה דשייך בין במתה מאליה. או ע"י נחירה או שחיטה:

(ה) כך נראה לעני בדעת כמוני. ותמוהין בזה כל דברי רבותינו. הר"מ והר"ש והרא"ש והר"ב ורב"א זצוק"ל שכולן פה א' פירשו. דהיינו סל להוציא הזבל. ואני בער ולא אדע. דהר"ז מק"ט מדרס (ככלים פכ"ד מ"ט) וכל הטמא מדרס מק"ט ממת ג"כ (כנדה פ"ו מ"ג) וא"כ איך יחוץ בפני הטומאה. ולמה לא אמרו רבותינו דהכא בפוחלץ של גמלים מיירי. דאמרינן התם (פכ"ד דכלים) דאמק"ט כלל. ואפ"ה אינו מביא הטומאה משום נקבים שבו וצ"ע:

(ו) ולהר"ש והר"ב דולג שייך בבהמה. וקופץ באדם. ובמחכ"ר אשתמיטתיה להו הכלב והגדי שקפצו מראש הגג (פ"ק דב"ק) וכדי שלא תקפץ הנמייה (ב"ב פ"ב מ"ד) ומדלגין היינו ע"ג ארונות (ברכות י"ט ע"ב) ומצינו דילוג וקיפוץ בגוף אחד ביחד. מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות (שה"ש ב' ח'). מיהו זה ודאי דבין באדם שנעשה אהל עכ"פ לטמא (כרפ"ו) ובין בבהמה שנעשית אהל גם לחצוץ (כלעיל סימן י"ח) כל מדלג או קופץ לא נעשה אהל כלל בין לקולא ובין לחומרא. מיהו נל"פ דדוקא לחוץ או להיות אהל דבעי קבע. לפיכך אדם הדולג או קופץ אינו מביא ואינו חוצץ. הא האדם והטלית בעצמן נטמאו מיד שהאהילו כרגע:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.