תפארת ישראל - בועז/שבועות/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ שבועות ו

(א) ושיעור ב' מעין, הוא כסף נקי במשקל ל"ב שעורות בינוניות. ופרוטה הוא כסף נקי במשקל חצי שעורה [מיהו פרוטי דכספא לא היה להם [ככתובות דק"י ע"ב]. ולמעדני מלך [ברכות פ"ג אות פ] ל"ב שעורות הן שלישית קווינט. וכן כתב ג"כ בדברי חמודות [בכורות פ"ח אות יט]. נמצא צ"ו שעורות שהם דינר הן קווינט שלם. ולרט"ז [בי"ד ש"ה ס"א], צ"א שעורות ומחצה הן קווינט שלם. ואני שקלתי, והיה ק"ו גרעיני שעורים בינונים א' קווינט בערלינער. ושיעור שוויין לפי מטבע שלנו. הסמ"ע [ח"מ פ"ח ס"ק ב'] כתב שסלע הוא ב' [זילבערגראשען פרייסיש]. ודינר, הוא חצי [זילבער גראשען], שהוא ג' [פאלנישע גראשען]. ונמצא ב' מעין שהן שליש דינר, הן ב' [פפענניג פרייסיש]. או א' [פאלנישען גראשען]. ולפי שדינר הוא קצ"ב פרוטות [כקידושין די"ב א']. א"כ ב' מעין שהן שליש דינר הן ס"ד פרוטות. א"כ פרוטה הוא 1/64 [מפאלנישען גראשען] או 1/82 [מפרייסישען פפענניג]. ותמה הסמ"ע איך דבר קל כזה יחשב ממון להשביע עליו ולקדש בו אשה. ותירץ שבזמן חכמי הש"ס היה הכסף ביוקר והפירות בזול, וכ' עוד דלפ"ז השתא לא סגי בהכי לשבועה ולקידושין, והניח בצ"ע. הנה מ"ש סמ"ע שבזמן הש"ס היה הכסף ביוקר והפירות בזול, כך כתבו ג"כ התוס' [מנחות ק"ז ע"ב ד"ה כבש], וכן אמרינן [ב"מ דנ"ה א'] פרה זו בה' סלעים טלית זה בה' סלעים, והרי ה' סלעים הן לפי חשבון זה י' [זילבער גראשען]. או ב' זהובים [פאלניש]. ואין לך זול גדול יותר מזה. וכן הסברא נותנת לע"ד. דהרי בכל יום ויום מתרבה הכסף בעולם ע"י שיתנו לכסף מוצא [בבערג ווערק] שחופרים אותו מתחת מעמקי ארץ, ומדמתרבה הכסף, לכן לא יהיה נחשב כל כך כהמאכלים בזמן הקודם, ויתיקרו. דאף שגם גדולי הארץ נתרבו יותר מאשר לפנים, עכ"פ גם האוכלים נתרבו עכשיו יותר מעובדי האדמה. ופוק חזי כמה בטלני איכא בשוקא. וזה סיבת היוקר עכשיו, דבכל מקום שהכסף יותר מצוי מהמאכלים, אז המאכלים ביוקר, כישיבת כרכים שקשה מה"ט לפע"ד [כתובות ק"י ע"ב]. ובמקום שהמאכלים רבים מהמעות. אז הכל שם בזול, כבכל עיר קטנה וענייה, והמאכלים רבים והאוכלים מועטים. ובהא מתורץ אצלי קו' התוס' [שבועות דמ"ד ב' ד"ה התקבלת], שתמהו רבותינו איך השתנה כל כך שיווי הכסף, שבזמן הש"ס נתנו בעד [קווינט] זהב. כ"ה [קווינט] כסף, ובזמנם של תוס' נתנו בעד [קווינט] זהב, י' [קווינט] כסף ועי' עוד תוס' כתובות [דצ"ט א' ד"ה נתן]. ולדברינו מתורץ, דזה הכל לפי רבוי הנמצא [בבערגווערק] במחפורת. דאם מצאו זהב יותר. נתיקר הכסף. וכשנמצא כסף יותר, יתיקר הזהב. והרי בזמנינו שוב נתיקר הזהב יותר מבזמן התוס', דהרי נותנים בעד י"ז [קווינט בראנדזילבער], שהוא וודאי כסף נקי, א' [דוקאטען] שהוא א' [קווינט] בקירוב. אמנם מה שהניח הסמ"ע בצ"ע אם השתא סגי בפרוטה כזאת לשבועה וקידושין. תמהני מאוד מה מסתפק רבינו בזה, ואיך החליט דינו, הרי פי' חז"ל ברור מללו [קידושין די"ב א'], סבר ר' יוסף למימר פרוטה כל דהו, [פירש רש"י לפי מה שהדורות פוחתין או מוסיפין אותה], ומקשי והתניא א' מח' מאיסר אטלקי. ומחליט הש"ס שם שאינו כן. אלמא דהפרוטה קצוב ועומד בכל עת בשוה. איברא גם על שיעור השיוויי שכ' הסמ"ע הנ"ל והוציא דבריו מרמ"א [י"ד סי' ש"ה] ק"ל. דהרי ידוע שהדינר הוא משקל צ"ו שעורות, ולהמעדני יו"ט הנ"ל הן א' קווינט. וא"כ אם צ"ו שעורות שהוא דינר, יהיה משקלו קווינט, לפ"ז סלע שהוא ד' דינר, יהיה משקלו לאטה א' כסף. ולפי דברי רמ"א וסמ"ע הנ"ל שהסלע שוה ב' [זילבער גראשען] במעות שלנו. ק' היתכן שלאטה א' כסף נקי יהיה נמכר בעד ב' [זילבער גראשען]. וקרוב יותר לומר כדברי חמודות הנ"ל שה' סלעים של פדיון הבן הן קרוב לג' רייכס טהאלער, שכל ר"ט היה בימיו א' לאטה וחצי, וכן שקלתיו בזמנינו, והיה משקלו א' לאטה וחצי בערלינער. נמצא יהיה הסלע י"ח [זילבער גראשען]. ו הדינר ד' [זילבער גראשען] וחצי. וב' מעין שהן שליש דינר יהיה א' [זילבער גראשען] וחצי. והפרוטה שהוא חלק ס"ד מן א' [זילבער גראשען] וחצי, יהיה 9/82 מן [פרייסישען פפענניג], או 9/64 שהוא 1/7 בקירוב מן [פאלנישען גראשען]. ולש"ך [י"ד ש"ה] סלע הוא קרוב לב' ר"ט. והגאון רבינו אליהו ווילנא זצוק"ל כתב [בי"ד ש"ה ובאה"ע סי' ס"ו] שה' סלעים של פדיון הבן הן ה' ר"ט שלנו, וצא וחשוב שיהיה לפ"ז ב' מעין ב' זילבערגראשען וחצי שהן ל' פפענניג. ופרוטה יהיה בכמו חצי פפענניג פרייסיש בקירוב:

(ב) ואי"ל בלא זה פטור, דבפקדון אפילו אינו בידו לפני ב"ד שייך גביה הילך, משום דכל היכא דאיתא ברשותא דמרא איתא, והרי כל הילך פטור משדא"ו (כח"מ פ"ז). י"ל דמיירי שנתעפשו הפירות ומודה שחייב דמיהן. ואי"ל עכ"פ מדטעין נתבע איני יודע כמה היה, והרי עכ"פ מודה שמסר לו מידי שאינו חסר משוה פרוטה. ולהוי כטוענו ק' ומודה נ', ועל נ' האחרים אמר איני יודע, דאמרינן מתוך שאינו יכול לשבע משלם [כח"מ ע"ה י"ט]. ואי"ל דהכא שאני מדלא הודה בפירוש פרוטה. ליתא, דהרי בהפקיד גביה כיס מעות ונאבד, והמפקיד אומר ר' היו. והנפקד משיב דינרין היו בו אבל איני יודע כמה, אמרינן מתוך שא"י לשבע משלם, אף שאינו מודה פרוטה בפירוש (כח"מ רצ"ח א'). י"ל התם דנאבד הכיס, ע"כ צריכין אנו לדון רק כפי הודאתו, ואינה פחות מפרוטה, והו"ל שפיר מתוך שאיל"מ. אבל הכא שהן כאן מעופשין, לא נחשב תשובתו הודאה כלל, רק כמראה מקום שנוכל לעמוד עליו כמה הפקיד בידו, דהרי איתנהו להפירות עדיין בעולם, רק שהן מקולקלין (ש"ך ח"מ ע"ב סק"נ):

(ג) ולכאורה כולה משנה שאינה צריכא היא דמי לא ידעינן בין במלוה בין בלוה דכופר הכל פטור ומב"מ חייב כמשנה א' בפרקן. ונ"ל דרישא דרישא דלוה כופר הכל קמ"ל דפטור משבועה אע"ג דליכא גביה סברא דאין אדם מעיז פניו בפני בע"ח מדידע שמשקר דהרי המלוה לא קים ליה בגוויה, בשיווי המשכון, [כב"מ ל"ה א'] קמ"ל דאפ"ה כל כופר הכל רחמנא פטריה [ודלא כרש"י ב"ק ק"ז א', ועי' תוספת כתובות י"ח א' ד"ה חזקה ודו"ק]. וסיפא דרישא דלוה מודה במקצת קמ"ל דלא נימא דנהוי לוה כאומר נ' ידענא שאיני חייב לך ואידך נ' מסתפיקנא אם חייבנא לך, דשמא איתא למשכן גבך ואיני חייב לשלם לך עד שתחזר משכוני קמ"ל כר"ן [שבועות דש"י ע"ב] דהך רק עיקול הוא, אבל עכ"פ חייב לשלם. וברישא דסיפא קמ"ל במלוה כופר הכל דפטור, דסד"א מדליכא גביה סברת אינו יכול להעיז בפני בע"ח, דהרי לא עשה לו טובה, ולהכי להוי כפקדון הכופר הכל חייב שבועה [לרש"י ב"ק ק"ז א']. ואפילו לתוס' הנ"ל בכתובות דס"ל דאינו יכול להעיז היינו מדחבירו מכיר שמשקר במזיד, הכא שאני שהלוה יתלה שהמלוה לא קים ליה בגביה ולא בקי באומד, קמ"ל דגם כופר הכל זה פטור משבועה. וסיפא דסיפא קמ"ל במלוה מודה במקצת חייב, אע"ג דאית ליה שפיר מגו דכפר הכל, ויכול להעיז כנ"ל, אפ"ה כל מודה במקצת התורה חייבתו. מיהו באומר המלוה איני יודע כמה היה שוה. ישבע המלוה שבועת המשנה שאינו ברשותו ויכלול בה שמסופק בשויה, ופטור. דהרי הו"ל כאיני יודע אם נתחייבתי כלום. ובמאמינו לוה שנאבד, או שיש למלוה עדים שנאבד, נשבע המלוה רק היסת שמסופק בשווייה ופטור. אמנם באומר המלוה שיודע שהמשכן היה שוה יותר מהחוב, אבל אינו יודע כמה, הו"ל מלוה מחוייב שבועה, שהרי הודה במקצת ששוה קצת יותר מחובו. ואינו יכול לשבע, מדמסופק כמה היה שוה, ולהכי ישלם כדברי הלוה, רק הלוה יקבל בחרם שהאמת כדבריו [וי"ח]. רק בהודה הלוה שלא ראה המלוה המשכן, מדהיה צרור וחתום, פטור המלוה, דכל שידוע מתחלה שאין הנתבע יודע, לא אמרינן גביה מתוך שאינו יכול לשבע משלם. ומה"ט בעיזי דאכלי חושלא ונתבע מסופק כמה הפסידו [ב"ב דל"ו]. וכ"כ בשור שנגח הפרה, ומזיק מסופק כמה הפסיד [ב"ק מ"ו א'], בכולן מדידוע שהנתבע מסופק לא הו"ל מתוך שאינו יכול לישבע משלם [כך מסיק הש"ך בסי' ע"ב סקנ"ח]. ובתבעו זה את זה, דהמלוה אומר שהמשכון שוה פחות מחובו, ולוה אומר ששוה יותר, המלוה נשבע ב' שבועותיו כלעיל, והלוה נשבע היסת שהוא כדבריו ופטורים. ובמאמינו לוה למלוה שנאבד, אז גם המלוה ישבע תחלה רק היסת שהיה שוה פחות מחובו. ואי"ל הרי לפי מ"ש לעיל סי' נ"ה כל שנשבע הלוה, צריך מלוה שישבע תחילה שאינו ברשותו, אפילו מאמינו שנאבד, י"ל הכא ליכא למיחש שיוציא המלוה המשכן, דאם היה בידו היה מוציאו לאלתר כדי להנצל מהיסת:

(ד) אמרינן בש"ס (ב"מ דל"ד ב') א"ר הונא משביעין לכל שומר שירצה לשלם, שבועה שאינה ברשותו. ומקשינן מהך מתני' דתני בה ד' בבי. ב' בבי קמאי, בלוה, בהיה הלוה כופר הכל. פטור משבועה, ובמודה במקצת חייב. והדר תני ב' בבי במלוה, בכפר הכל פטור. ובמב"מ חייב. ומסיים מי נשבע מי שהפקדון אצלו, שמא ישבע זה ויוציא הלה הפקדון. אהייא, אי לימא אסיפא, תיפוק ליה דשבועה גבי מלוה היא, דמב"מ. אלא אסיפא דרישא, דלוה מב"מ ואמרי רבנן דלשתבע מלוה, דשמא וכו'. ואקשינן אי נימא כדרב הונא דנשבע נפקד שאינה ברשותו, היכא אפשר אח"כ שיוציא הפקדון. עכ"ל הש"ס, וק"ל לרב"י (ח"מ ע"ב ג') דכשהפקיד המלוה המשכן אצל הלוה שישמור חנם, חייב המלוה עליו כש"ש כשנגנב או נאבד אצל הלוה. (ודלא כב"ח שם דחולק), א"כ מה מקשי הש"ס לרב הונא, אדרבה ממתני' מוכח כרב הונא, דמדקאמר בסיפא דרישא דהיכא דלוה מב"מ שישבע לוה, ולא חיישינן כבסיפא שמא יוציא הלה הפקדון, ש"מ משום דאי אפשר שיוציאנו, שהרי המלוה ישבע שאיני ברשותו, וכרב הונא. והא דקאמר בסיפא מי נשבע מי שהפקדון אצלו, אסיפא דסיפא קאי, כפשטותא דהמשך המשנה, וה"ק, דכשהמלוה מב"מ, מי נשבע. מי שהפקדון אצלו. ר"ל דהא דיש חיוב השבועה על המלוה, דוקא כשהמשכון הוא אצלו, אז נשבע הוא. אבל כשחזר והפקידו אצל הלוה, כיון דלוה א"צ לשבע שאינו ברשותו, דהרי גביה ליכא למיחש שמא עיניו נתן בה, לפיכך לא ישבע מלוה כמה היה שוה, דשמא אחר שישבע מלוה יוציא לוה הפקדון. וכן מסתבר לישנא דמתני', דקאמר מי שהפקדון אצלו וכו', ויוצא הלה הפקדון. והרי אנן ממשכן איירינן. ותו מי תני שם מלוה או לוה, שיהיה צריך שיאמר מי שהפקדון וכו'. אע"כ כדברינו דקאי אתרווייהו. ואמרו לי שכבר נתקשה בזה הגאון בעל ב"ש האחרון. ולא ראיתיו. אמנם לכאורה היה נ"ל ממ"ד בש"ס בתר הכי, רישא דסיפא דהיינו מלוה כופר הכל ק' לרב הונא, דלמה פטור, לשתבע ע"י גלגול כמה היה שוה, מדמשתבע בל"ז שאינו ברשותו. ומתרץ במאמינו שאינו ברשותו. ומקשי תו, ונהמני' נמי כמה שוה. ומתרץ לא קים ליה בגווה. ונהמני' מלוה ללוה דקים ליה בגווה. ומתרץ מלוה מקיים בלוה וסלף בוגדים ישדם, ולוה במלוה ותומת ישרים תנחם. עכ"ל הש"ס. א"כ אי נימא דסיפא דסיפא מיירי בהפקיד מלוה המשכן ללוה, א"כ כולה מתני' ורישא דרישא נמי מיירי בהכי. וא"כ הדרא תו קו' הש"ס לדוכתא, למה ברישא בלוה כופר הכל, בכל גוונא פטור הלוה משבועה כמה היה שוה, הרי איכא בשחזר המלוה והפקידו אצל הלוה, דמחוייב לוה שבועה שאינו ברשותו דשמא עיניו נתן בה כדי לכפור הכל, וא"כ לשתבע נמי ע"י גלגול כמה היה שוה. דליכא למימר שמאמינו מלוה ללוה שאינו ברשותו, דא"כ יאמינו ג"כ כמה שוה. ואי"ל כתירץ הש"ס דלא קים ליה בגווה. דהרי לוה קים ליה בשוויה של משכן, אע"כ רישא איירי בלא החזיר המשכון, א"כ ע"כ כולה מתני' וסיפא דסיפא נמי מיירי בהכי, דמאן פליג לן רישא מסיפא. ומקשה שפיר ממ"נ לרב הונא. אבל ק' דה"ת לאביי ורב אשי התם דמוקי לכולה מתני' ביש לחוש בדאיתא למשכן, אלא לרבא ורב יוסף, דס"ל דכולה מתני' מיירי שיש עדים שנשרף או נגנב המשכן, א"כ לא נצטריך כלל לבוא לכל הסברות שתהא במאמינו, כמ"ש תוס' שם, דהרי בכה"ג ליכא גלגול כלל, מדיש עדים אעיקר שבועה שנשרף ושאינו ברשותו, א"כ הדרא קושיתן לדוכתא. דלמא לעולם הך מי נשבע וכו' קאי אסיפא ולאשמעינן הדין היכא דהדרה מלוה ללוה המשכון, ולא נצטרך נמי לומר שיש עדים שנגנבה. ואת"ל עכ"פ מדק' רישא דסיפא לרב הונא, נצטרך לבוא לכל התירוצים שאמרנו. ליתא דוכי בל"ז לא מצינן לאוקמי לרישא שיש עדים שנגנבה, רק דמרווחינן טפי דלוקמה מי נשבע אסיפא דסיפא דסמיך לה, וניחא נמי לישנא דפקדון דבהדרה מלוה למשכן ללוה מיירי, ומנ"ל לש"ס להקשות דאם איתא לדרב הונא דמשתבע מלוה שאב"ר היכא מפיק לה. ליתא די"ל באמת מה"ט ישבע ליה ברישא, מדכבר נשבע מלוה שאב"ר. ואי נמי נאמר דרישא נמי בהחזירו מלוה ללוה, א"כ וודאי מצי לוה לאשתבועי כמה היה שוה. ותו דגם לאביי ורב אשי לא ניחא, דליכא למימר דמדסיפא דסיפא בהחזירה, רישא דרישא נמי בהחזירה, דא"כ כולה מתני' מיירי בהחזיר מלוה ללוה המשכון. א"כ ע"כ פטור דרישא דסיפא אלוה קאי, דליכא למימר דקאי אמלוה, דהרי אפילו במלוה מב"מ אם החזירו אינו נשבע, כבסיפא דסיפא. אע"כ אלוה קאי, ואתמהה, וכי משום דמלוה כופר הכל, יפטור לוה משבועה כמה שוה ע"י גלגול. ותו מה פטור שייך גבי לוה, הרי הוא תובע ממלוה. אע"כ דלאו כולה מתני' בחדא מחתא מחתינן, רק סיפא דסיפא מיירי בהחזירה. וק' שפיר קושיתינו הנ"ל דנוקמא הכי ולא נצטרך לדחוקי נפשן. אמנם נ"ל דהנה אאמ"ו ע"ר רבינו הגאון זצוק"ל הקשה, למה ש"ש שנשבע שנאנס גובה שכרו (כב"מ דנ"ח וש"ך ש"ג), דלמא האמינתו תורה בשדא"ו רק לפטור ולא לגבות. ואת"ל משום דחיוב שכרו וודאי, וספק שמא לא נאנס, להכי אין ספק מוציא מידי וודאי. עכ"פ לב"י וש"ך הנ"ל, בחזר ש"ש והפקיד לבעלים, ישבעו בעלים ויטלו מהשומר שכר מנ"ל שנאמנים בעלים בשבועה ליטול, והרי קרא כ' ולקח בעליו ולא ישלם. ולפע"ד בו"ת נראה לתרץ קושית ע"ר זצוק"ל. ממה שהקשה הר"ן בשם הרמב"ן (בשבועות דש"י ע"ב) בסיפא דרישא דלוה מב"מ דמי הלואה שיתר על המשכון, אמאי ישבע לוה שדא"ו, הרי אי איתא למשכון ביד המלוה, וודאי א"צ לפרוע עד שיוציא המלוה המשכון, א"כ להוי לוה כטוען נ' וודאי לית לך. ואידך נ' לא ידענא אי אית לך, דדלמא משכוני גבך הוא, ואיני חייב לך כלום, והרי בכה"ג וודאי פטור משדא"ו. ותירץ כיון דמודה בעיקר החוב, דהרי אפילו ישנו להמשכון ביד המלוה, עכ"פ חייב לוה למלוה גם לדברי לוה, דהרי מב"מ, רק שא"צ לשלם עד שיחזיר המשכון, להכי מחשב שפיר מב"מ. עכ"ל הר"ן. א"כ מתורץ קו' ע"ר זצוק"ל דוודאי כיון שנאבד מחויב ש"ש לשלם לבעלים שהפקידו אצלו, ואע"ג שא"צ לשלם עד שישבע שלא פשע. הא רק עיקול הוא. ומלתא אחריתא ניהו ולא מחשב על ידו נשבע ונוטל. ולפ"ז גם קושיתינו הנ"ל לרב"י מתורצת, דה"ת בלוה מב"מ דהיינו בסיפא דרישא, יפה תירץ הר"ן דאף שהמשכון בידו של מלוה, עכ"פ כיון שלוה מב"מ, חייב לשלם, רק שיוכל לעקל מלשלם הדינר שמודה עד שיחזיר לו משכונו. אבל בסיפא דסיפא שהמלוה מב"מ, אי נימא דמיירי שהחזירה המלוה והפקידו ללוה, א"כ במודה מלוה במקצת, אינו חייב שבועה כלל, דהרי ק' קו' הרמב"ן דהו"ל כנ' וודאי איני חייב לך, דהיינו מה שהוא נגד דמי ההלואה. ומה שהמשכן שוה יותר על ההלואה איני יודע אם אני חייב לך, דשמא המשכן איתא גבך ואיני חייב לך כלום. וליכא לתרוצי כתירוץ הרמב"ן דכיון דמב"מ א"כ וודאי חייב לשלם, ומה שמעקל מלשלם מלתא אחריתא היא. ליתא, דאם המשכון ביד הלוה וודאי פטור המלוה מכלום. ואפילו בשבועת הלוה לא ס"ד שיגבה לוה, דשמא משכון גביה הוא, ואיך ישבע לגבות. וק' שפיר קו' אאמ"ו ע"ר הגאון זצוק"ל. לפיכך ליכא לאוקמא בהכי:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.