תפארת ישראל - בועז/שבועות/ז

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


תפארת ישראל - בועזTriangleArrow-Left.png שבועות TriangleArrow-Left.png ז

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תוספות רבי עקיבא איגר
תפארת ישראל - יכין
תפארת ישראל - בועז


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
הון עשיר
רש"ש


דפים מקושרים

(א) ועי' מ"ש ב"מ פ"ט מ"יב, ובש"ס מקשינן לרמב"ח דס"ל דבאין עדים שעשה מלאכתו, דמהימן במגו דלא שכרתיך מעולם. ומקשינן א"כ שבועת השומרין היכא משכח"ל, נהימן לומר נאנסו במגו דלא היה דברים מעולם. והקשו תוס' [ד"ה "מתוך" השני] למה לא הקשה קושיתו למאי דאמרי' מגו בכל התורה כולה. ותירצו דכל עיקר קושית הש"ס הוא, דאי נימא מגו ממעיז לאינו מעיז, א"כ בשומר נמי, דאף דכשאומר נאנסו אינו מעיז, וכשיאמר להד"מ יצטרך להעיז. אפ"ה נימא מגו, דהרי ה"נ כשאומר נתתי שכרך, אינו מעיז, דידינוהו ששכח, וכשיטעון להד"מ מעיז. והר"ן [דש"יג ב'] הוס ף בה דברים, דהא דלא מקשה ממ"במ דנהימן במגו דכופר הכל, די"ל התם משו"ה חייבתו תורה שבועה. דמדמ"במ רגלים לדבר דאשתמוטי משתמט, עכ"ל. וק"ל הרי כל עיקר קושית הש"ס הוא לרמב"ח, והרי איהו ס"ל דד' שומרים א"צ שבועה רק בהודה במקצת וכפר במקצת ואחת נאנסה [כב"מ ד"ה א'], א"כ מה מקשי לדידיה, דלמא משו"ה חייב שומר שבועה משום אשתמוטי וכר"ן. ואת"ל עכ"פ שבועה שאינה ברשותי לא שייך גבה אשתמיט. [כרש"י ב"מ ד"ו א']. עכ"פ ק"ל אי נימא דכל דאיכא סברת אשתמוטי לא מהני מגו, א"כ הדרא קו' הר"ן לדוכתא, דכמו במודה במקצת מחייבינן שבועה מחשש אשתמוטי, כ"כ בשכיר במתניתן, אף דאין עדים, ראוי לחייב לבע"הב שבועה מחשש אשתמוטי, דאף דאית ליה מגו, ירא לומר לא היו דברים מעולם שיעיז, דניחא ליה טפי לומר נתתי לך שכרך. שיתלה שכיר בשכח השתא ויזכר לאחר זמנו, ואיכא שפיר ע"י טענתו רגלים לדבר, כמו במודה במקצת, ומדאינו יכול לשבע ישבע שכיר. ואפי' את"ל דדוקא במד"במ מחשב רגלים לדבר טפי משכרתיך ופרעתיך. עכ"פ ק"ל מה משני הש"ס דאפקיד גבי' בשטר. וק"ל אי בשטר, הו"ל הך דמודה בה כפירת שעבוד קרקעות [כב"מ ד"ד ב']. ואף דרמב"ח ס"ל דוקא בכפירת קרקעות פטור משבועה, ולא בכפירת שיעבוד קרקעות [ככתובות דפ"ז ב']. עכ"פ באינו יכול לכפור, ודאי פטור ליה מטעם הילך, והכא מדאיכא שטר אינו יכול לכפור. ואת"ל מדמצי לומר נאנסו אשניהן, משו"ה לא מחשב הילך, דהרי שפיר יכול לכפור הכל בכה"ג. ליתא. דא' כ אית ליה נמי מגו אף כשהפקיד בשטר, דעל אותן שנים שנכתבו בשטר היה טוען שנאנסו, ואאידך שבלא שטר יכפור, והרי לרמב"ח לא מחייב שומר שבועה עד דאיכא הודאה. ואת"ל דהך מגו של השומר, מדיש שטר ואינו יכול להעיז ויש רגלים לדבר הוה ליה כמודה במקצת דלא אמרינן גביה מגו דכפר הכל דאינו יכול להעיז, ואשתמוטי קמשתמיט. וה"נ אי טען נאנס' אתרווייהו ואידך כפר, הו"ל ככופר הכל. עכ"פ ק"ל, כיון דודאי הך דכפירה אינה מוזכרת בשטר, דאל"כ האיך מצי כפר ליה. וא"כ ליהמן עכ"פ במגו דהוה טעין אהך דכפירה נמי נאנסה. ואת"ל דמיירי דקיימי הך דכפירה קמן [כתוס' ב"ק דק"ז א']. תמוה מאד דבריהן. דהרי בב"מ [צ"ח א'] אמרינן בפירוש לרמב"ח ג' פרות מסרתי לך, ומתו כולן בעידן שאילה. ותו ק"ל אמאי שהקשו עוד שם, דאף דקיימי כפירה קמן ליהמן במגו דהוה מודה להך דכפירה, והוה כפר לאידך דטען פשעתי. וא"כ הו"ל הילך והוה פטור. ותירצו דהילך הו"ל ככופר הכל, ומודה במקצת במגו דכופר הכל לא אמרי' עכ"ל. וק' הרי וודאי הא דמודה מקצת אינו נאמן במגו דכופר הכל, ה"ט מדרגלים לדבר דאשתמוטי קמשתמט, וכלעיל. והכא בהילך מאי אשתמוטי איכא טפי במודה בהך דליתא קמן, מאילו מודה הך דליתא קמן. אע"כ דכוונתם דמשו"ה אין מודה במקצת נאמן במגו דכופר הכל, מדאינו יכול להעיז, והכא נמי אם יודה הך דאיתא קמן, שפיר יהיה העזה לכפור כל השאר שאין המשאיל רואה. וכן כתבו בפירוש שם. ואפ"ה לא הועילו רבע"תוס', דעכ"פ קשה לרמב"ח לשטתיה הדרא קו' לדוכתא, דהרי איהו ס"ל הכא מגו דהעז' לאפטורי משבועה כל דלא שייך אשתמוטי. וצ"ע:

(ב) וק"ל ל"ל לר"י הודאה, הרי מדאין העדים יודעים כמה הוציא. לפחות היה כלי א', וא"כ להוי כתובעו ק', וכופר הכל, ועדים מעידים שחייב נ', דחייב ש"דא (כב"מ ד"ג א']. ואת"ל ר"י לא ס"ל הך ק"ו דב"מ וס"ל דעדים אין מחייבין שבועה, מדאיכא למפרך מה לעדים שכן ישנן בהזמה [כלשם ד"ד א']: עכ"פ קשה דת"ק דידן על כרחך דס"ל כר' חייא התם, דעדים מחייבין שבועה, והכא מדאינו יכול לשבע מדחטף והו"ל גזלן, משלם. דאי נימא רק בנגזל ס"ל לרבנן הכי, א"כ יהיה התם דינא דר' חייא דעדים מחייבין שבועה, דלא כמאן. וא"כ בשלמא אי כל עיקר שבועה בנגזל הכא, הוא מתקנת חכמים, שפיר צריך לאשמעי' הך בבא. אלא לפי מה שהוכחנו שיש כאן שבועה דאו', רק שחכמים תקנוה שישבענה תובע, משום דהנתבע גזלן. א"כ ל"צ לאשמועינן הך בבא כלל, הרי כ"ש הוא מחשוד על השבועה בסיפא דנשבע שכנגדו אף שאינו חשוד בממון זה, מכ"ש הכא שהנתבע חשוד באותו ממון, מכ"ש שכנגדו נשבע ונוטל. ואי"ל דבבא דנגזל מיירי בשהחזיר הגזלן אותן הכלי' שראו העדים שהוציא [כתוספות שבועות מ"ו א' ד"ה בטענו], ובכה"ג כל עיקר השבועה היא מצד התקנה. לכאורה זה דוחק. דהרי מתני' סתמא קתני וגם הפוסקים סתמו ולא הזכירו דבר מזה, ואת"ל כיון דשבועת דעדים רק מק"ו מהודאת פיו שמעינן לה. א"כ לא עדיף מנה. והרי באמר הוא דברי העדים שהוציא ואינו יודע מה הוציא, ואידך תובע כלי זו וזו הוצאת, הרי בכה"נ מדטענו כלים ידועים הו"ל כטוענו חיטין, ואידך שמשיב אינו יודע אם אלו או אחרים, ה"ל כמשיב איני יודע אם חטין או שעורין, ובכה"ג פסקינן דפטור לגמרי [כח"מ פ"ח י"ז]. ואפ"ה תקנו הכא בגזלן דחייב. ליתא, דחדא הרי גם בחיטין ושעורין בכה"ג פסק הש"ך [ח"מ פ"ח י"ב]. דבאמרו עדים שאינן יודעין מה לקח, אם חטין או שעורין, חייב שבועה. ותו דאפי' לגבי נתבע גופיה נ"ל דדוקא באומר בפירוש איני יודע אם חיטין או שעורי' לקחתי, דבכה"ג נמי שייך טעמא דמשטה או מחילה. אבל באמר יודע אני שנטלתי, אבל איני יודע מה נטלתי, וודאי בכה"ג לא שייך לא מחילה ולא משטה [ועי' ח"מ צ' ס"י]. רק נ"ל די"ל דלעולם בבא דנגזל מיירי במחוייב שבועה ע"י העדים. ואפ"ה אצטריך לאשמיעינן, דקמ"ל דאף שלא ראו שגזל, והוא טוען אף שנכנסתי למשכנו חזרתי בי, וכלים שהוצאתי שלי היו, אפ"ה מצד התקנה ישבע נגזל ונוטל [כסמ"ע צ' סק"ג]. ובסיפא בחשוד קמ"ל אף שאינו חשוד לאותו ממון, אפ"ה שכנגדו נשבע ונוטל:

(ג) והנה בח"מ סי' צ"ב פליגי, דלרב"י קיי"ל כרי"ף, דבשניהן חשודין מתוך שאיל"מ. ולרמ"א קיי"ל כרא"ש ומרדכי דיחלוקו. וק"ל לרמ"א, הרי הנתבע חייב ש"דא, ושכנגדו חייב רק היסת, ובכל דוכתא חמיר ש"דאו טפי מהיסת לענין נחתינן לנכסיה, ולענין משאיל"מ, ולשאר עניינים. וא"כ למה הכא יחלוקו בשוה המחוייב ש"דאו עם המחוייב רק היסת. ונ"ל מדאמרי' בש"ס [דמ"ז א], דבהא דאמרי' במתניתן חזרה שבועה למקומה, פליגי, דרבותינו שבבבל אמרו חזרה שבועה לסיני ופטור, ורבותינו שבא"י ס"ל חזרה שבועה למחוייב לה. ומשאיל"מ. ואמרי' תו דרבותינו שבבבל רב ושמואל, דתנן, וכן היתומים מהיתומים לא יפרעו רק בשבועה. ואמרו רב ושמואל דמתני' מיירי דוקא במת מלוה ואח"כ לוה, אבל במת לוה ואח"כ מלוה. כבר נתחייב מלוה שבועה לגבי לוה, ומדאין יכולין יורשי מלוה לשבע השבועה עצמה שהיה חייב אביהן, פטירי יורשי לוה מלשלם, א"כ ה"נ בב' חשודין מדא"י התובע לשבע פטור. ולכאורה קשה דאדרבה, דכמו דבמת לוה תחלה. בעל השבועה דהיינו המלוה, שאינו יכול לשבע, מפסיד, ה"נ בב' חשודין, שהנתבע שהוא בעל עיקר השבועה, מתוך שאי"ל יפסיד וישלם. ואי"ל דהוכחת הש"ס, דכמו דהתם המחוייב שבועה דרבנן שאינו יכול לשבע מפסיד, ה"נ בב' חשודין אף שאין מחוייב התובע רק שבועה דרבנן, כשאינו יכול לשבע מפסיד. ליתא, דלמא שאני הכא בב' חשודין, דכל עיקר שבועת התובע, רק מדאינו יכול נתבע לשבע, ודלמא בכה"ג גם רב ושמואל מודו דאף דגם תובע א"י לשבע, ישלם הנתבע. ואת"ל הרי בל"ז קשה מנ"ל לרב ושמואל דמשנה וכן היתומים במת מלוה תחלה דוקא מיירי, הרי מתני' סתמא קתני, דמשמע אפי' מת לוה תחלה, אפ"ה יורשי מלוה נוטלין מיהת בשבועת היורשין, אף שאין יכולין לשבע שבועת אביהן. וא"כ תידק מנה לפי סברת הש"ס דכמו דהתם מתוך שאיל"מ, כ"כ בב' חשודים נמי נימא משאיל"מ. אע"כ דאין כוונת הש"ס למילף דינא דב' חשודים שיהיה שוה לדין מת לוה תחלה. דהרי יש לחלק כדאמרן, רק איפכא יליף, דינא דמת לוה תחלה מדין דב' חשודין. וה"ק, בשלמא אי ס"ל לרב ושמואל בב' חשודים דמתוך שאין התובע יכול לשבע מפסיד, איכא שפיר למימר דמנה ילפי רב ושמואל בק"ו דין דמת לוה תחלה, דמה בב' חשודים, דנתחייב גם הנתבע שבועה דאו', וכל עיקר שבועת התובע הוא רק מדלא היה יכול הנתבע לשבע, אפ"ה מדאין יכול תובע לשבע מפסיד. מכ"ש במת לוה תחלה, דשבועה רק אתובע רמי, מכ"ש שראוי לומר שכשלא יכיל תובע לשבע יפסיד, אלא אי אמרת דבב' חשודים ישלם הנתבע, הרי איכא ק"ו איפכא, מה התם בב' חשודין דטוען הנתבע ברי, וגם ליכא גביה חיוב ממון כלל רק חיוב שבועה, אפ"ה מי שנתחייב עיקר השבועה מפסיד, מכ"ש במת לוה תחילה דלא טען נתבע ברי, וגם איכא גביה חיוב ממון, רק שצריך תובע לישבע לטלו, מכ"ש דכשאי"ל ישלם הנתבע. ואת"ל בב' חשודי' מגרע גרע, דאף דטעין נתבע ברי, עכ"פ כל עיקר שבועת תובע רק מכח נתבע שאינו יכול לשבע בא. עכ"פ מנ"ל לרב ושמואל לאוקמא סתמא דמתני במת מלוה תחלה דוקא. אע"כ דה"ט, משום דס"ל בב' חשודין דחזרה שבועה לסיני ופטור, וא"כ ילפי שפיר מנה איך הוא הדין במת לוה תחלה בק"ו וכדאמרן. וא"כ על כרחך דמתני' ביתומים במת מלוה תחלה מיירי. עכ"פ קשה כיון דלפי דברינו רב ושמואל לא ילפי הך דינא דב' חשודים מבבא דיתומים במתני', רק טעמא דנפשייהו קאמרי, א"כ מנא להו בב' חשודין דבאינן יכולין שניהן לשבע דמפסיד התובע הרי מדעיקר שבועה אנתבע רמי, טפי מסתבר שיפסיד הוא וכרבותינו שבא"י דס"ל משאי"ל. ונ"ל מדיש להסתפק בהא דאמרי' דבחשוד שכנגדו נשבע ונוטל, הר"ז תקנת חכמים, אבל האיך היה הדין מדאו', אי דפטור החשוד לגמרי או משאיל"מ. ונראה דתליא זה בב' תרוצי תוס' [ב"מ ד"ה א'], שהקשו מ"ש גבי חשוד דאמרי' שכנגדו נשבע ונוטל, ומ"ש גבי נ' ידענא ונ' לא ידענא דאמרי' משאיל"מ. ותרצו ב' תרוצים, או דאי בחשוד נימא משאיל"מ, לא שבקת חיי' לחשוד, דכל עולם יביאוהו לידי שבועה. משא"כ בטוען איני יודע. אי נמי, בשלמא בטוען א"י. יאמר לו אידך שבועה דאו' אית לי גבך, או השבע או שלם. אבל בחשוד הרי הוא ברצון ישבע אם נניחנו, לכך א"צ עכ"פ לשלם עד שישבע כנגדו. ולפ"ז ספיקתינו הנ"ל תלי' בב' תרוצי תוס' אלו. דהרי בדבר זה אין שום ספק, דבנ' לא ידענא, וודאי מדאו' מתוך שאיל"מ וכש"ס הכא, מקרא שבועת ה' תהיה בין שניהן. ורק בחשוד יש לן להסתפק האיך דינו מדאו'. וא"כ אי נימא כתירוץ קמא של תוס' דמשום כדי חייו תקנו בחשוד שישבע כנגדו. א"כ לולא הך טעמא. דהיינו מדאו', יהיה דין חשוד שוה לדין נ' לא ידענא, דבתרווייהו אמרי' מדאו' משאיל"מ. משא"כ לתי' ב' של תוס' דחשוד שאני דטוען ברי. א"כ י"ל מה"ט נמי רק בנ' ידענא ונ' לא ידענא מדטוען שמא. חייב מדאו' לשלם, אבל חשוד דטוען ברי, והוא רוצה לשבע, רק אנן לא שבקינן ליה, מהיכא תיתא ניפק מני' ממונא מדאורייתא. הרי גם לא מצינו שקנסתו תורה. אלא וודאי מדרוצה לשבע, מדאו' פטור, רק רבנן קנסוה שישבע כנגדו ויטול. א"כ י"ל דרב ושמואל ורבי אבא בהנך ב' תרוצי תוס' פליגי, דלר' אבא כל חשוד מדאו' חייב לשלם. רק משום כדי חייו תקנו חכמים שלא יטול הלה רק בשבועה. אבל בב' חשודים דליכא למיחש משום כדי חייו, דאטו כ"ע חשודים, ותו דמעצמו גם בלי תקנתינו החשוד נזהר מחשוד שכנגדו שלא יכפר לו הכל, וא"כ ליכא למיחש גבי חשוד הנתבע משום כד"ח, להכי נוטל שכנגדו בלי שבועה. אבל רב ושמואל ס"ל כאידך תי' תוס' דכל חשוד מדאו' פטור לגמרי, ורק רבנן קנסוהו. ולהכי ה"מ באין שכנגדו חשוד. אבל בשגם כנגדו חשוד, מסתבר יותר לקנוס למוציא מדנקנס למחזיק. להכי קאמרו דחזרו שבועה לסיני ופטור. וא"כ י"ל נמי דרמ"א והפוסקים הנ"ל דס"ל בב' חשודים יחלוקו, ה"ט משום דמסופקים בהנך ב' תרוצי תוס' הנ"ל, ולהכי שפיר קאמרי יחלוקו]:

(ד) ואי"להק מי הם האלו ואלו הללו, הרי רק בצד א' יש הפועלים והבן, ובצד הב' אינו רק חנווני יחידי. ותו האיך קאמר אלו ואלו, הרי רק צד א' אפשר שישבע לשוא. ואת"ל דאלו ואלו קאי אב' מיני משפטים שנזכרו במשנה לעיל, דהיינו משפט הראשון של הבן והחנווני, ומשפט הב' של הפועלים והחנוני, בכל משפט ומשפט יש א' מהן שוודאי משקר, ויצא שבועת שוא מביניהן ושניהן נענשים עליה [כשבועות דמ"ז ב'] להכי שכיר נקט אלו ואלו. ליתא דהרי אוקימנא לעיל דנקט תנא בן לאשמעינן דאע"ג שאין האב משביע הבן אפ"ה צריך חנווני לשבע להאב. א"כ בכה"ג לא ישבע החנווני לשקר וודאי. ולהכי נ"ל דלעולם אלו ואלו אב' מיני משפטים הנ"ל קאי, וה"ק בן ננס לרבנן, מה טעמייכו דאמריתו שיטלו אלו בשבועה, הרי לא דמו כלל דאינך דתנינן לעיל שנוטלים בשבועה, דכולהו משום דרגלים לדבר, אבל הנך מה רגלים לדבר כדבריהם. על כרחך משום דבפועלים מדהו"ל כאיני יודע אם פרעתיך, ובחנווני אע"ג דדמי לאיני יודע אם הלוותני, עכ"פ מדנתן ברשותו, מצי א"ל אנת הוא דקלקלת דלא אמרת בסהדי הב לי', כדאמרי' כה"ג [בב"מ ד"ג א']. א"כ מה"ט ראוי שיטלו כל א' בלא שבועה כלל, ואע"ג שכל אחד מכחיש חבירו, לא מחשב כעד א', דהרי כל א' נוגע בעדות הוא. וכיון דכל א' ראוי שיטול בלא שבועה, הו"ל שבועת שוא לגבי חנווני ופועלים דהיינו לבטלה, כנשבע על אבן שהוא אבן, דהרי גם בלי השבועה צריך לפרוע לכל אחד:

(ה) והנה בסוגיא דשכיר [שבועות דמ"ה ב] אמרי', לא שנו דשכיר בזמנו נשבע ונוטל, אלא ששכרו בעדים, אבל בשכרו שלא בעדים מתוך שיכול לומר לא שכרתיך, מהימן נמי לומר שכרתיך ונתתי לך שכרך. והקשו תוס' היכא מהימן במגו, הרי כל טענה דחשבינן לה כספק לא מהימן במגו. דאמרי' דאינו רוצה לשקר. ותרצו דזהו רק באמרי' דטעה וחושב שכדבריו כן הוא, כמת בעלי במלחמה, דאמרי' שהיא חושבת שבאמת מת במלחמה, ולהכי לא מהימנה במגו שאמרה דמת על מטתו. אבל הכא לא חשבינן לבע"הב ששכח לגמרי וסובר שבאמת פרע, אלא חשבינן ליה כמסתפק, ואפ"ה הוא טוען שפרע באמת, ומדמחזקינן ליה לטוען שקר להכי שפיר אית ליה מגו [כך כוונת תוס']. אמנם בסוגיא דפוגמת [כתובות דפ"ז ב'] אמרי' דלהכי פוגמת כתובתה תשבע, דפרע דייק, דמפרע לא דייק, ורמי רבנן שבועה עלה כי היכא דתידק. הקשו שם, הרי בשכיר נמי מחזקינן לבע"הב ששכח, ואפ"ה כשאין עדים ששכרו מהימן במגו, א"כ ה"נ פוגמת להמנינה במגו דלא פגמה. והניחו בקושיא. ונ"ל דלהכי לא תרצו דבפוגמת שאני, דמחזקינן לה דשכחה לגמרי, וסברה שטוענת אמת. ובכה"ג דמי לגמרי למת בעלי במלחמה דלא מהני לה מגו, וכמ"ש תוס' בשבועות הנ"ל. ליתא, דא"כ היכא רמינן שבועה עלה, הרי מדסברה שהאמת כדבריה, תשבע לשקר. אולם נ"ל לתרץ קושיתם, דבל"ז ק"ל, מאי שנא פוגמת דאמרי' דרמינן שבועה עלה כי היכא דתידוק, א"כ בשכיר נמי דמחזקינן ליה לבעה"ב ששכח, נרמי שבועה עליה ויידוק. ואי"ל דבשכיר שאני, משום כדי חייו, דאע"ג דבש"ס מקשי ומשום כד"ח דשכיר מפסדינן ליה לבעה"ב, היינו לפי הס"ד שאין שום חיוב על הב"ב. אבל למסקנא דקאמר דמסתבר שלא יפטור בעה"ב מכל וכל, דהרי טרוד בפועליו, א"כ מה"ט שפיר אפשר לומר דמשום כדי חייב דשכיר מהפכינן השבועה עליו. ליתא דא"כ מה מקשי הש"ס, אי הכי אפי' קצץ נמי וכו'. ומה קושיא, הרי בקציצה ליכא חשש כדי חייו [עי' ר"ן שם]. ונ"ל דעק"ל דהתם בפוגמת אמרי' דפרע דייק. והרי הכא בשכיר הבעה"ב הוא הפורע, ואפ"ה מחזקינן ליה ללא דייק. אע"כ צ"ל דהא דאמרי' בפוגמת דרמינן שבועה עלה כי היכא דתידק, אין הכוונה דמכח השבועה תידק השתא בשעת שבועה, אלא שע"י שתדע בתחלה שצריכה לשבע בסוף כשיהיה לה הכחשה עמו, תדייק מתחלה שפיר בשעת פרעון. וא"כ ה"ת התם, אבל גבי שכיר, אע"ג דיידוק בעה"ב שפיר בשעת פרעון, דהרי דפרע דייק, עכ"פ אח"כ טרדת פועלים ישכיחנו ולא מהני דייקי שלו שבשעת פרעון. ואע"ג שלפי דברי תוס' הנ"ל מסתפק בפרעון, ואיך ירצה לישבע כשהוא מסופק. י"ל דעכ"פ דעתו נוטה טפי שהאמת כדבריו ושנשבע באמת ולא יפרוש משום השבועה. א"כ גם קושית רבעתוס' בפוגמת מתורצת שפיר, דכיון דזכינו לדין דהאי דרמינן שבועה עלה כי היכא דתידוק, אינו ר"ל כי היכא דתידק בשעת שבועה רק בשעת פרעון, א"כ ה"ת אי נימא דלבסוף לא תטול רק בשבועה, מה"ט תדייק בשעת פרעון, מדיודעת שצריכה לישבע בסוף. אלא אי נימא כקו' התוס', שתהיה בסוף נאמנת במגו לאפטורי משבועה, הדרא חששתינו לדוכתא דעי"ז לא תדייק בתחלה ודו"ק:

(ו) ובש"ס מציין אדקאמר ברישא ואלו נשבעין שלא בטענה, ומקשה אטו בשופטני עסקינן. נ"ל דר"ל דסד"א דשלא בטענה דקאמר, היינו שלא טענו חבירו כלל. ואע"ג דקאמר בסיפא מה אתה טוענני, סד"א דר"ל שהנתבע מתחיל לומר להתובע מה יש לך לטעון עלי, וזה מעשה שטות הוא שיאמר לו כן. ומשני דהא דקאמר ברישא שלא בטענה, ר"ל שלא בטענת ברי, רק שהתובע התחיל לומר להנתבע שחושדו. והא דמסיים תנא מה אתה טוענני ר"ל רבותא קמ"ל, דאע"ג שלא התחיל התובע לתבעו, רק שהנתבע הרגיש שחושדו והתחיל הוא לומר לו מה אתה טוענני. או ר"ל דהרבותא הוא אע"ג שלא השיב לו התובע אח"כ בפירוש שחושדו, רק א"ל השבע לי. אפ"ה צריך לשבע. וכ"ש באמר לו בפירוש שחושדו דמשבעינן ליה אנן. ואי נימא דלא כרט"ז [ל"ג ס"א], אלא אפי' אם אין רגליים לדבר מצד דבר אחר לחשדו, אפ"ה משביעו, דסגי ברגלים לדבר מדהוא שותפו או אריסו וכדומה [ועי' סי' ע"ה סי"ז]. א"כ י"ל דמתני' מיירי בא"ל תחילה שחושדו, ולא הוזכר במשנה. רק דה"ק מה אתה טוענני, ר"ל הרי אין לך רגלים לדבר והוכחה לחשדני והוא משיבו רצוני שתשבע לי, דאע"ג שאין לי הוכחה הריני חושדך. אפ"ה חייב.

(ז) ומכאן נ"ל ראיה לרש"י במאי דפליגי רש"י וגאונים, [כמ"ש הר"ן שבועות דש"ד א'], דלגאונים שייך הילך אפי' במלוה. ולרש"י דוקא בפקדון ולא במלוה. ונ"ל דפלוגתייהו, דלרש"י להכי במלוה לא שייך הילך, דממ"נ אי נתן למלוה המקצת קודם שאמר אין לך בידי רק נ', כ"ע מודים דכופר הכל הוא, ואפי' לרב ששת דס"ל הילך חייב [כב"מ ד"ד א'] אפ"ה בכה"ג פטור. ואי באמר אחר שתבעו אין לך בידי רק נ' והילך ונתנן לו מיד. זה לכ"ע מודה במקצת גמור הוא, ואפי' לרב נחמן [שם] דס"ל הילך פטור, אפ"ה בכה"ג חייב שבועה, דבשעת הודאה כבר נתחייב לו שבועה, ולהכי אף שאח"כ נתן לו המקצת שהודה, לא נפטר מהשבועה שכבר נתחייב בה. ולהכי לרש"י לא משכח"ל פטורה דהילך. רק אם בשעת ההודאה היה הנשאר עדין ביד הלוה, ואפ"ה יהיה ברשות המלוה. והיינו בפקדון דוקא. ובהא פליגי ר"נ ור"ש, אי מחשב כופר הכל או לא. אבל להגאונים דס"ל דגם בהלואה שייך הילך, ע"כ דס"ל אף אם אחר שהודה במקצת, נותן בשעת ההודאה, מה שהודה, מחשב לר"נ ככופר הכל. אמנם הר"ן הכא הקשה. אדקאמר תנא שביעית משמטת שבועה, הרי מדנשמט המקצת שהודה, פשיטא דכופר הכל הוא ופטור. ותירץ דלא מיירי תנא הכא בהודה לו אחר שביעית מהלואה שקודם שביעית. רק מיירי שכבר קודם שביעית הודה לו מקצת, ונתחייב שבועה. עכ"ל. א"כ ה"ת לרש"י דאפי' אם קודם שנשבע נתן לו מה שהודה, אפ"ה מדנתחייב כבר שבועה בשעת הודאתו, לא יפטור א"ע אח"כ כשישלם מה שהודה, א"כ שפיר אצטריך לאשמעינן הכא. דאילו בשביעית שנשמטה ונעקרה ההלואה לגמרי מעיקרו, פטור. אלא אי נימא כהגאונים, הדרא קו' לדוכתא, דהרי אפי' אם פרע המקצת שהודה שלא נעקרה ההלואה מעיקרא, אפ"ה פטור משבועה, מכ"ש בהפקעת שביעית שנעקרה ההלואה מעיקרא, מכ"ש דפטור משבועה, ומאי קמ"ל מתני'. ואת"ל הכא בשביעית ה"ט משום דלא נתן מעות ממש שהודה, סד"א דמגרע גרע. או משום דלא נפקע המקצת שהודה תוך כדי דבור מהודאת פיו, רק לאחר זמן כשחל שביעית, להכי לא מחשב ככופר הכל. ליתא דא"כ ק' איפכא לרב ששת דס"ל הילך חייב, מה בשביעית הכא, דלא פרע ממש, וגם הפקעת ההלואה היתה לאחר זמן רב משהודה, אפ"ה פטור משבועה, מכ"ש באומר לו תוך כדי דיבור משהודה הילך, וגם פרע ממש מקצת שהודה, מכ"ש דהול"ל דפטור. אע"כ דפלוגתייהו דר"נ ור"ש הוא רק בפקדון, ובסברא דלעיל פליגי כרש"י, ולהכי שאני שביעית מהילך. אמנם ק"ל הרי רש"י ס"ל [ב"ק דק"ז א] כופר הכל בפקדון חייב שבועה, ואמאי פטר ר"נ בהילך. וא"כ הרי רש"י סתר א"ע. וצ"ע. ונ"ל די"ל דדוקא בכופר הכל ממש בפקדון אמרינן מדיכול להעיז חייב שבועה, משא"כ האומר הילך דחזינן דלא היה יכול להעיז לכפור הכל דהרי אומר ליה על המקצת הילך, להכי על השאר שכפר הכל פטור אע"ג שהוא פקדון. ואעפ"כ לא זכיתי להבין מנ"ל לרש"י דבפקדון אפי' כופר הכל חייב שבועה דאו', והתורה רק כי הוא זה אמרה, דהיינו מודה במקצת דוקא. וצ"ע:


מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.