תפארת ישראל - בועז/פרה/ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ פרה ז

(א) וא"ת והרי אמרינן [בפסחים לד"ב] מים חיים אל כלי שתהא חיותן בכלי. ופירש"י שלא ימלאן בכלי זה ויערן בכלי אחר. וא"כ היכי קאמר הכא בכולה מתני' ונמלך. הרי על כרחך צריך לקדשן באותה כלי ששאבן. ואפילו את"ל דהתם דוקא במילא ע"ד לקדש בכלי הראשין. לא יקדש בכלי אחר. אבל בנתכוון בתחלה לשאוב בכלי זה ולערן לכלי אחר ולקדש שם שרי. לא יתיישב בזה רק מציעתא וסיפא אבל לא רישא במילאו ה' חביות לקדש כל חבית לבד. והאיך יהי' כשר כשערבם אח"כ. אלא נ"ל דכיון דרק מעלה בעלמא הוא. וכדמסיק התם להכי רק לכתחלה צריך כך אבל בדיעבד אינו מעכב. והא דקאמר הכא כשר. לאו שיהא מותר וכשר לקדשן. אלא דאם קידש המים בדיעבד כשר הקידוש ולא נפסלו המים. אמנם הרמב"ם לא הביא דין זה שבאותו כלי שמילא יהא צריך לקדש [עיין בהל' פרה פ"ט]. וע"כ דטעמא משום דבש"ס [סוטה דטז"ב] לא קאמר אלא ואימא שתהא חיותן בכלי. ש"מ דבאמת במסקנא לא מצרכינן כן. והא דמייתי רבא סייעתא מינה בסוגיא דפסחים. לאו מדקי"ל כן. אלא מדאשכחן נמי תנא דמצריך דבר למצוה משום מעלה אף שאינו מחוייב מדינא. וא"כ הא דקאמר במשנתנו כשר. היינו דכשר לקדש המים לכתחלה. ורבעתו"ס [יומא מג"א ד"ה הכל] פירשו מלת ונתן עליו מים. ר"ל בשבילו. ותמה המהרש"א בסוגיא דסוטה [שם] וכ' שנעלם מהם מה דדרשינן בש"ס מלת עליו דהיינו לערבן. ובמחכ"ר כפי הנראה חשב המהרש"א דמ"ש רבעתו"ס בשבילו היינו בשביל המוזה. אבל אין הדבר כן. ורבעתו"ס ח"ו לא נעלם מהן ש"ס ערוך. אלא רצו להסביר יפה דרשת חז"ל האיך ילפו ממלת עליו דהיינו לערבן. להכי כתבו דה"ק הש"ס ונתן עליו בשביל האפר שנזכר בקרא הסמוך לו למעלה. בשביל האפר הזה שירצה לערבו אח"כ בהמים. יתן מים חיים בכלי תחלה. ואשכחנא בדוכתי טובא מלת על שכוונתו בשביל. כמו על הנער ועל אמתך. על הברכה אשר ברכו אביו. על בלי הגיד לו כי בורח הוא. על עזבם את תורתי. ועוד הרבה. ועיין עוד ברתוי"ט [תמורה פ"א מ"ה] שגם הוא התפלא על רבעתו"ס הנ"ל. וה' חנני לקיים דבריהם כראי מוצק:

(ב) וא"ת עכ"פ מדעשאו שליח לקדש הרי שלוחו של אדם כמותו. ולהוי כאילו הפסיק הממלא בעצמו. וי"ל דדוקא בדבר שצריך שיעשה האדם בעצמו, אמרינן שלוחו של אדם כמותו. אבל הכא הרי גם במקדש אחר מימי הממלא בלי ידיעתו. המים מקודשין. וכדמשמע במשנה ג'. בכה"ג לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו. תדע דוכי ס"ד דבשלא הפסיק השואב בין מלוי לקידוש אלא אמר לאחר שיעשה לו מלאכה ביני ביני. הרי נימא שיפסלו המים עי"ז. מדעשה שלוחו מלאכה ביני ביני [ועיין בפרקין מי"א]. ולפיכך לכאורה נראה דכיון דאותה מלאכה א"צ שיעשה אותה המשלח בעצמו לא אמרינן שלוחו של אדם כמותו. וכדאמרן. ולפ"ז אם עשה שליח לאדם אחר לקדש לו אשה ביני ביני. יפסלו המים. וזה לא מצינו. אלא נראה דהא דאמרינן שלותו של אדם כמותו. היינו לענין קיום המעשה ההוא בעצמו. אבל לא להחליש על ידה מלאכה או מעשה אחרת שעשה המשלח או שלוחו בעצמו. ואין לקהות על זה בשולח גט לאשתו שע" "ם שפסק [בפ"ו משביעית ה"ד] דאין אדם עושה שליח להתיר נדרו. ואמאי. והרי בכל התורה כולה שלוחו של אדם כמותו. אע" "ם. וס"ל שעושין שליח להתיר הנדר. היינו רק מדס"ל לתוס' דא"צ שליח כלל להתרת הנדר. דאם רק ידע החכם שמתחרט. יכול החכם להתירו אפילו בלי ידיעת הנודר. וכן כ' הר"ן [נדרים דח"ב]. אבל בכל דבר דבעי שליחות מודו להרמב"ם. ודו"ק:

(ג) וא"ת למה נא נקט רבותא דאפילו נתכוון למלאות בה מים. אם לא נתכוון למלוי זה פסול. דלא עדיף הצנעה וכפיי' ממלוי ומלוי לב' קידושין. דהראשון פסול [וכמ"א]. י"ל דאידך רבותא קמ"ל. דאפילו להמליך מים אלו אחר שנתקדשו בהשוקת. אפ"ה פסול. מדהו"ל מלאכה שא"צ למלוי וקידוש זה. ונ"ל עוד דהא דמכשרינן בכולהו כשעשה מלאכה שצריך למלוי. ה"ט משום דכל עיקר פסול מלאכה בין מלוי לקידוש. הוא כדילפינן בספרי מדכתיב למשמרת למי נדה. וכשעשה מלאכה הסיח דעתו משמירתן [כר"ש ספ"ד]. ולפיכך כשעשה מלאכה שלצורך המלוי. אז עי"ז תהי' המלוי תמיד במחשבתו בשעת מלאכה. ואינו מסיח דעתו מהמים שמילא. הא למה זה דומה לכדאמרי' [פסחים יא"א] איהו גופא מחזיר עליו לשרפו מיכל אכל מיני'. ומ"ש רתוי"ט בשם מהר"ם דמיירי שכפאה על פיה כדי לנגבה למלוי לכשיצטרך משמע למלוי אחר. וזה תמוה דהרי אפילו ב' מיני מלוי עצמן מפסיקין זע"ז. כמבואר במשנה א' דקאמר יחיד שמילא וכו'. כ"ש כפיי' לצורך מלוי אחר וצ"ע:

(ד) ולהר"ב דבר שהוא מלאכה. היינו הריגת נחש ועקרב ונטילת אוכלין. ושאינה מלאכה. היינו הורה הוראה. והראה דרך. ונ"ל דגם להר"ב לא פליג ר"י את"ק. וכדמשמע קצת לישנא דמתני' אמר ר"י ולא קאמר ר"י אומר. אלא ר"י מפרש דברי הת"ק. דהא דפסל ת"ק בהורה הוראה או דרך. היינו רק בשעמד. והא דמכשיר ת"ק בשהרג נחש וכו' לצורך שאיבה. היינו רק בשלא עמד:

(ה) כך נ"ל. וכך פי' נמי הגאון רב"א זצוק"ל. ואילה"ק מ"ש ממלא לו ולחטאת. דכשמילא של חטאת תחלה פסול. אף דהיתה כוונתו כך כדי שיכול לישא של חטאת כנגדו. דהו"ל כהתנו הכי. אפ"ה לא פליג התם ר' יוסי ונפסלו המי חטאת מדהו"ל גורם דגורם [וכלעיל מ"ה]. וכ"ש הכא דהו"ל למחשבי' כגורם דגורם. י"ל התם אף שהתכוון ששואב השתא את שלו כדי לנשאה לעומת המי חטאת. עכ"פ הרי כבר היה יכול לשאוב את שלו תחלה. ולא יפסיק בשאיבתה בין מלוי לקידוש המי חטאת. ולהכי כשלא עשה כן נפסלו. משא"כ הכא הרי לא היה יודע קודם שאיבת מימיו שהגבהת דלי חבירו או נטילת קוצו מעכב הגבהת דלי החטאת של עצמו. עד שאמר לו חבירו כן אחר ששאבו שניהן מימיהן. ואף גם אם התנו כן יחד קודם שאיבתן. עכ"פ לא היו יכולים להגביה שניהן זל"ז עד אחר ששאבו שניהן. אמנם ק"ל מ"ש הכא ממלא לי ואקדש לך דשניהן פסולין [וכמ"ח]. וכי ס"ד דלהוי כסתם ואח"כ מחלוקת דאין הלכה כסתם [יבמות מב"ב] והרי אנן קי"ל כהך סתמא דמשנה ד'. ואת"ל התם אע"ג ששניהן התנו כך. עכ"פ היה יכול כל א' לעשות המעשה של עצמו ולא של חבירו. לפיכך לא מחשב המעשה שעשה לחבירו כאילו יש בו צורך מימיו. אבל הכא לא היה יכול כל א' להגביה דלי של עצמו על כתיפו. אי משום כובד המשא של דלי. אי משום הקוץ. ולהכי מחשב המעשה שעשה לחבירו כאילו יש בו צורך הבאת מימיו. ליתא דהרי התם והכא סתמא קתני. דהתם סתמא משמע אף שהיה לכל א' מניעה מלעשות מעשה שבמימי עצמו. אפ"ה שניהן פסולין. וסתמא דהכא משמע אף שהיה יכול כל א' להגבי' דלי שלו אף כשלא יעזור לו חבירו. ואעפ"כ התנה עם חבירו כך. כדי להקל לו המעשה של ההגבהה. אפ"ה מדהתנו שניהן שניהן כשרין. וי"ל התם מלוי וקידוש הם דברים עקריים למי חטאת. שא"א בלעדן. לפיכך לא מחשב כל א' טפל למי חטאת של חבירו. דנימא שיהי' זה או זה כאילו הוא דבר הנטפל לצורך המי חטאת של חבירו וכדאמרינן [זבחים דג"א] דמינה מחריב בה. אבל הכא הגבהת הדלי ונטילת הקוץ אינו דבר המוכרח בכל מי חטאת. לפיכך מחשב שפיר מלאכה זו שעשה לחברו כטפל למי חטאת של עצמו. וכאילו המלאכה שעשה לחבירו נצרך הוא למי חטאת של עצמו. ולא חשיב הפסק. והר"ש והרא"ש והר"ב. כפי הנראה רצו להשתמר מהקושיות שהקשינו. ולכן פירשו דאם התנו ביניהן דקאמר ר' יוסי. היינו שאמר כל א' לחבירו. בשעה שאעשה מלאכתך יהי' שלי ושלך ברשותך. וכוונת רבותינו שא"ל שיהי' אז חבירו שומר ב' הדליים. וזה תמוה. דמלבד דעיקר חסר מן הספר. דהעמדה ברשות לא נזכר כלל במשנתנו. קשה נמי א"כ האיך פליג ת"ק אהך. דהרי כשיש שומר להמים. לכ"ע מותר הממלא לעשות מלאכה [כרמב"ם פ"ח מפרה]. וביותר תמוה על הר"ב שכתב דאין הלכה כר' יוסי בזה. והרי קיימא לן כן. ודוחק לומר דלת"ק כיון דשומר ב' הדליים ביחד שמירת דלי של חבירו מחשב מלאכה בין מלוי מימיו לקידוש. ליתא דשמירה אינה מלאכה. ותו ל"ל הגבהה ונטילת קוץ דנקט. לפלגו בשמירת ב' דליים שלו ושל חבירו. וגם בל"ז קשה לחלק בין ב' דליים ששניהן שלו. דאמרינן שאפשר לשמרן וכמשנה ה'. ובא' שלו והב' של חבירו. נימא שא"א לשמרן:

(ו) ומ"ש רתוי"ט דפריצה אינה מלאכה מדהוא מקלקל. ותמהני דמשמע מדבריו אלה דאפילו לא התכוון בפריצתו זו לתקן לו דרך להביא המים. ג"כ כשרים. ורק אדרבה מדהתכוון לעשות לו דרך. סד"א דנפסלים המים עי"ז. מדהוא מתקן עי"ז. ואפ"ה כשרים. מדעשה רק לצורך המים. וזה תמוה דאטו במלאכת שבת איירינן דכל מקלקל לא מחשב בשבת מלאכה והרי כל פסול מלאכה במים הוא רק משום היסח הדעת בשעת עסקו. וא"כ מה לי אם מסח דעתו משמירת המים ע"י תיקון או קלקול שום דבר. והרי בין כך וכך בשעה שעוסק בשום ענין מסיח דעתו משמירת המים. ואפשר דרבינו מדייק מדנקט תנא ע"מ לגדור. ולא נקט סתם הפורץ גדר. ש"מ דפריצה לחוד לא ס"ד שיחשב הפסק. אפילו לא התכוון לצורך המים. ורק מדהיה ע"מ לגדור ס"ד דפסול. קמ"ל דכשר. אמנם מה אעשה. והרי כל רבותינו לא פי' כן. דהרי כולם פה אחד דמתני' מיירי שפרץ כדי לעשות לו דרך. ואי כדברי רתוי"ט. ל"ל דנקט כדי לעשות לו דרך לפלוג וליתני בדידה. הפורץ כשר. מפני שהוא מקלקל. ואם ע"מ לגדור. פסול. אע"כ הא דנקט ע"מ לגדור לאו לרבותא דמתקן נקטי'. רק לאשמעינן דאף דהגידור ודאי אינו לצורך המילוי. אפ"ה לא מחשב כוונתו הפסק. ול"מ נ"ל עוד דהאי פורץ ע"מ לגדור הכא היינו כסותר ע"מ לבנות גבי שבת [כשבת דלא"ב]. דהיינו שבל"ז הי' דעתו לסתור הכותל ולחזור ולבנותה באופן אחר ממה שהיתה בתחלה. אי משום דהיא רעועה. או מטעם אחר. ולהכי סד"א דכיון דכוונתו ג"כ לסתור הכותל לצרכו כדי לחזור ולבנותה. להכי יהי' פירוץ זה הפסק. קמ"ל כיון דעכ"פ השתא מתכוון בפריצתו כדי לעשות לו דרך להביא מים. הו"ל מחשבתו בהפירוץ כזוז"ג ושרי. ולא עדיף מאכילה לעיל. שלא התנה התנא שיהיה תלוש ושיהיה לו כח לשאוב ולשאת מים רבים. משמע אף שכוונתו סתם לאכול. אפ"ה כיון שממילא יתחזק כחו לשאיבה שרי. א"כ מכ"ש שהתכוון בפירוש לעשות לעצמו דרך להביא מים. אע"ג שבל"ז ג"כ היה פורץ הגדר. אפ"ה שרי. ואילה"ק מלעיל [פ"ב ט"ו] דכשעשה מלאכה בפרה לצרכה ולצרכו פסול. די"ל דהתם שאני. דכתיב אשר לא עובד בה. מכל מקום. משא"כ הכא כל פסול מלאכה הוא משום היסח הדעת [כספרי שהבאנו לעיל כ"פ בפרקין. וזה דלא כרמב"ם פ"ז ה"ג מפרה]. א"כ כל שהתכוון במלאכתו גם לצורך המים. הרי לא הסיח דעתו מהמים וכשרים. והגאון רב"א זצוק"ל פירש ע"מ לגדור. ר"ל שלא הניחו חבירו לפרוץ הגדר. עד שקיבל ע"ע לחזור ולגדרו מיד. אף שבאמת גדרו מיד, כשר. דהגידור הוה צורך הפריצה. ושניהן צורך המלוי. אבל אם גדר מעצמו מבלי שהתנה עליו חבירו, פסול. עכלה"ט. וגם על זה אני תמה. דמ"ש מהגביהו זל"ז לעיל. דאע"ג דהתנו פסול לת"ק. דס"ל דגורם דגורם לא מחשב כמלאכה הצריכה למלוי זה. והרי אפילו מאן דס"ל דבר הגורם לממון כממון דמי. בגורם דגורם מודה דלאו כממון דמי [כשבועות לב"א]. וכ"כ כחולין [דטז"א] מחלקינן בין כח ראשון לכח שני. והיינו נמי לפע"ד מטעם גורם דגורם. וצ"ע. ובתוס' חדשים פי' רש"ח זצוקל"ל. דפורץ ע"מ לגדור. ר"ל שפרץ חתיכה מגדר זה. כדי לגדור חתיכה שפרץ לחזור ולבנותה במקום אחר. עכלה"ט. וא"כ קמ"ל דאע"ג דצריך לפריצה זו גם לצרכיו. אפ"ה כיון שמלאכתו הוא ג"כ לצורך המלוי כשר. וזה הפי' הוא קרוב לפירושנו הנ"ל. דר"ל פורץ ע"מ לגדור אותו גדר עצמו. ודו"ק. אמנם מה שהקשה רתוי"ט עוד דמ"ש הכא ממצניע חבית או כפאה ע"מ להוליך בה הקידוש דפסול. אף שבאמת לא הוליך בה עדיין הקידוש. וכלעיל [מ"ח]. ומ"ש הכא דאמרינן דבע"מ לחוד לא נפסל עד שגדר באמת. וי"ל דהחילוק הוא פשוט. דהתם עכ"פ ההצנעה והכפיי' בעצמן מלאכה הן. והן שלא לצורך המים. לא מחשבו הפסק בין מלוי לקידוש. ורק מחשבה עם מעשה ושניהן שלא לצורך המים פסלו:

(ז) והר"ש והר"ב פירשו דמיירי שלקט תאנים ע"מ ליבשן לגרוגרת. ולאחר לקיטתן אכלן. אין מחשבתו לכבשן פוסלת המים. ותמוה מאד. דוודאי מחשבה לחוד אינה פוסלת. אבל מחשבה עם מעשה וודאי דפוסלים. והכא הרי מיד כשלקט ע"מ לקצות. הרי הו"ל מחשבה עם מעשה. ונפסלו המים מיד בשעת לקיטה. ומה מהני שחזר ונמלך לאכלן. והיותר תמוה דברי רתוי"ט בזה. שכ' דא"כ הול"ל הלוקט על מנת לקצות ואכלן. ודו"ק וצ"ע:

(ח) ורב"א לדבריו הנ"ל. אוכל ע"מ לקצות. היינו שהתנה בעל התאנים שבשכר אכלו יקצה. לפיכך אפילו אם באמת קצה מיד. אפ"ה כשר המלוי. דגם הקצאתו מחשב צורך המלוי. אבל אם קצה מעצמו. דרך הכרת טובה. מבלי שהתנה בעל התאנים עמו כך, פסול. וכברישא בגדר. ולפי דברי רבינו ז"ל צ"ל דנקט פרץ ובנה לרבותא דרישא. אע"ג דבנין מלאכה שיש בה שהוי הוא. אפ"ה בהתנה כשר. ונקט אכילה לקצות. אע"ג דקצוי אין בה שהוי כל כך. אפ"ה לא התנה עליו. והקצה פסול:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.