תפארת ישראל - בועז/כלים/כה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ כלים כה

(א) כך נ"ל פי' הר"ש והר"ב. שכתבו וז"ל. דבנפלו משקין טמאין על החרחר לא נטמא רק ז' טפחים ואם על הדרבן לא נטמא רק ד"ט. משמע מדברי רבותינו. מדלא נקטו רבותא טפי דבנפלו משקין טמאין על הז' או על הד'. נטמא בכל א' גם עיקר הכלי עמו. ש"מ דבכה"ג באמת גוף הכלי טהור. דהשיעורים שהזכיר התנא כל אחד נחשב אחוריים לעיקר הכלי הסמוך לו. אולם הרמב"ם בחיבורו (פכ"ח). נקט ממש לשון הר"ש. רק מוסיף בה דברים. דז"ל דבנפלו על הריוח שבין ז' לד'. אותו הריוח לבד טמא עכל"ר. מזה הלשון משמע לכאורה דבנפל על ז' וד' נטמא החרחר והדרבן. דאל"כ למה נקט שנפל על הריוח. ולא נקט רבותא טפי דבנפל על ז' וד' לא נטמא החרחר והדרבן אע"ג דשייכי אהדדי כל טפל להעיקר שלו. או לכללינהו יחד. דבאם נפל על כל הריוח שבין חרחר לדרבן. הריוח לבד טמא. מיהו י"ל דלעולם ס"ל להרמב"ם כהר"ש והר"ב. דז' וד' הם כאחוריים לחרחר ודרבן. ובנפלו משקין על הז' וד' לא נטמא חרחר ודרבן. ואפ"ה לא כללינהו רמב"ם לז' וד' בהדי הריוח דבעי לאשמעינן מלתא אחריחא שלא הזכירו הר"ש והר"ב. דהיינו שהז' והד' אף דמחשבו כאחוריים לחרחר ודרבן. אפ"ה עכ"פ מחשבו כחוך נגד הריוח שביניהן. דבנפל על הריוח לא נטמא הז' והד' וכ"ש דחרחר ודרבן לא נטמא עי"ז. וממילא משתמע דבנפל על ז' וד'. אף דחרחר ודרבן לא נטמא. דלגבייהו מחשבו הז' והד' כאחוריים. אפ"ה עכ"פ הריוח שבין הז' לד' נטמא. דלגבי הריוח מחשבו הז' והד' כתוך. וא"כ להכי לא הוה מצי הרמב"ם למכלל ז' וד' בהדי ריוח שביניהן. מדחלוקין בדינן מהריוח. וכן משמע לכאורה מפי' רבינו במשנתינו כאן שכתב בפירוש דהז' והד' הן התוך נגד הריוח שביניהן שהוא האחוריים. דבנטמא הריוח לא נטמא ז' וד'. משמע דהא אם נטמא ד' וז' נטמא הריוח. ואע"ג דבחיבורו כ' דבנטמא חרחר ודרבן לא נטמא הריוח. היינו רק משום דהריוח אין לו שייכות כלל עם חרחר ודרבן. אבל עכ"פ מדסמוכין לז' וד'. מחשבו כאחוריים לגבייהו. דבנטמא ז' וד' נטמא גם הריוח שביניהן מדמחשבו כתוך להריוח. נמצא שהר"ש והרמב"ם בחדא שיטה אזלו. דתרווייהו ס"ל דהז' והד' מחשבו כאחוריים נגד חרחר ודרבן. ורק בפי' המשנה מחולקים. דלהר"ש הא דנקט תנא מז' לחרחר ומד' לדרבן. היינו דהז' והד' מחשבו אחוריים והחרחר ודרבן מחשבו תוך. ומהריוח שביניהן לא מיירי תנא. ולרמב"ם בפירושו הא דנקט תנא מז' לחרחר ומד' לדרבן. היינו דכל א' מהן עם הסמוך לו מחשב תוך. וממילא משתמע דהריוח שביניהן אחוריים. רק מדין הז' והד' נגד גוף הכלי מהא לא איירי תנא. רק הוא הוא הנזכר בתוספתא. וכך כתב גם רמל"מ שם דהכי ס"ל להרמב"ם. ול"מ היה נ"ל דמסתבר טפי כפי' הרמב"ם למשנתינו. והיינו מדנקט התנא בלשונו. מרדע יש לו אחוריים ותוך. ומדלא נקט חרחר ודרבן יש להן אחוריים ותוך. משמע דלא מיירי מדין עצמן. דמדניכר עד היכן הברזל. להכי גם לר"מ יש שם אחוריים ותוך. אבל בהמרדע דהיינו כל מקל העץ המחבר החרחר והדרבן. שאין היכר בין הז' והד' ובין הריוח שביניהן. בהא לבד מיירי תנא דפליגי בי' ר"מ ור"י. ולפ"ז יש ג' חילוקי דינים בכל המרדע עם חרחר ודרבן שבו. (א) חרחר שנטמא במשקין טמאין. בין לר"מ ובין לר"י נטמאו ז"ט שבמרדע הסמוכים לחרחר. וכ"כ בנטמא הדרבן במשקין טמאין נטמאו הד' טפחים שבמרדע הסמוכין להדרבן. אבל בין בזה או בזה לא נטמא הריוח שבין ז' לד'. וכ"ש דבנטמא חרחר לא נטמא דרבן וד"ט שעמו. וכ"כ איפכא. בכל הא לא פליגי. (ב) וכ"כ לא פליגי בנטמא ז' או ד' במשקין. לא נטמא חרחר ודרבן וגם בנטמא ז' לא נטמא ד'. ובנטמא ד' לא נטמא ז'. וכ"כ מודו דבנטמ' ז' או ד'. נטמא הריוח שבין ז' לד'. לר"מ מדאין במרדע אחוריים ותוך. ולר"י משום דהריוח מחשב כאחוריים להז' והד': (ג) ורק בהא לבד פליגי ר"מ ור"י בנטמא הריוח במשקין. לר"י רק הוא נטמא ולא שאר הכלי. משום שנחשב הריוח כאחוריים. אבל לר"מ בכה"ג כל המרדע טמא. והיינו רק המקל. מדאין בו אחוריים ותוך. אבל חרחר ודרבן לכ"ע לא נטמאו. דהרי רק במרדע איירי תנא ובו לבד קאמר ר"מ שאין לו אחוריים ותוך:

(ב) ולפ"ז לדברינו הנ"ל דמשנתינו מיירי ביש להכלי ב' ב"ק א' ליין וא' לשמן. אילה"ק להרא"ש למה נקט יין ושמן שהן ב' מינין הרי גם במין א' כך הדין. דאותו שרגיל למדוד בו הוא העיקר. ואידך הוא הטפל. וא"כ הול"ל בקיצור. מדת הלח. נ"ל דלרבותא נקט ב' מינין. דאפ"ה מחשב כל א' טפל לחבירו. ולא אמרינן דכל א' עיקר בפ"ע הוא כחרחר. ודרבן דהכא שאני דעכ"פ לענין מדידה משותפין הן:

(ג) כך נ"ל לפרש לדעת הרמב"ם (פכ"ח מכלים) דפסק כר"י. ומפרש דבריו דבנטמא א' נטמא חבירו. ול"מ היה נ"ל דאין להם אחוריים ותוך דקאמר ר"י הכא. היינו דאין בהן דין אחוריים ותוך. דלא שייכי אהדדי כלל אלא כל א' מחשב כתוך לעצמו. דדינן ממש כחרחר ודרבן לעיל. דבנטמא א' לא נטמא חבירו ולא מחלק ר"י בין עיקר לטפל. ולפירוש זה נוטין דברי הר"ש והרא"ש. אולם ממשנה ו' בפרקן. משמע קצת דכל היכא דתני אין להם אחוריים ותוך. היינו שכולו טמא. מיהו בין כך או כך תתיישב יפה לישנא דתוספתא בענייננו זה (ב"ב דכלים פ"ג) באופן שתהיה התוספתא אליבא דכו"ע (וערמל"מ במקום הנ"ל שנתקשה בה) וז"ל התוספתא. זומא ליסטרן. נפלו אל תוכה [ר"ל תוך חללו של כף] כולו טמא [לר"מ כולו טמא. היינו כל הזומיליסטרן. משום דהכף מחשב עיקר תשמישו של הזומיליסטרן והו"ל כנפלו אל תוכו של כל הכלי. ולר"י ג"כ כולו טמא. משום דבמיני תשמישי הזומיליסטרן כבגוף א' דמי. ולפירוש השני הנ"ל. הא דקאמר בתוספתא הכא כולו טמא. היינו דכל הכף טמא אפי' מאחוריו. אבל המזלג נשאר בטהרתו] נפלו על אחוריו [היינו על אחורי הכף] אין טמא אלא אחוריה. תוכה והמזלג והיד טהורין [כל זה מצי שפיר אתא ככ"ע. דהרי בבא זו לא נזכר במשנה כלל דאע"ג דבמשנתינו קאמר ר"י זומיליסטרין אין לו אחוריים ותוך. היינו רק לענין כף ומזלג אהדדי. ולא במה שהוא באמת אחורי הכלי. דזה ודאי לא גרע מכל הכלים. דכל מה שהוא חוץ מחלול תוכה מחשב אחוריים. וה"נ הכא] נפלו על המזלג [הכא לא מצי תנא למנקט חילק כבכף. דהיינו בנפלו על תוכה או על גבה. דבמזלג ב' צדדיו הן שוין] חולקין היד. המשמש לטמא [היינו להמזלג שנפל עליו המשקה הטמא] טמא. המשמש לטהור [היינו להכף] טהור [לר"מ אתיא הך בבא כפשוטי כוותיה. דהרי ר"מ ס"ל דיש לזומיליסטרן אחוריים ותוך. ומסתבר דמזלג שאינו משתמש בה רק לפרקים כשירא שיקדיח חתיכתו בהקדירה. להכי יהפך הבשר בקלחת. מה"ט נחשב המזלג כאחוריים. אבל לר"י לפי' קמא הנ"ל שהוא כרבינו הרמב"ם. צריך כאן לדחוק קצת. דאע"ג דס"ל לר"י במתניתין דבנפל על המזלג נטמא הכף. אפ"ה קרי לה בתוספתא ליד של הכף. משמש את הטהור. דאע"ג דהכף באמת טמא. אפ"ה קרי לה טהור. ור"ל שטהור מצד עצמו. מדלא נפלו עליו משקין טמאין להדיא. וס"ל לר"י דאע"ג דהכף נטמא ע"י שנפלו משקין טמאין על המזלג. היינו רק משום דמחשבו ב' התשמישין שבב' הקצוות כתשמיש א'. ונטמא א' אגב גררא של חבירו. אבל לא אלים גררא ההוא. שיטמא גם אחורי חבירו כאילו נפלו על גוף חבירו להדיא. אולם לפירוש השני. רווח לן עלמא. בפירושן התוספתא אליבא דר"י. דה"ק המשמש לכף טהור. וכ"ש כף עצמו שטהור. מדמיוחד לתשמיש לבד. וגם רחוק טפי ממקום הטומאה והיינו בין לר"מ ובין לר"י וכדאמרן] נפלו על היד [ר"ל על הריוח שבין הכף להמזלג. ונ"ל עוד דהך בבא קאי גם אמרדע. דתני לה בתוספתא מקמי זומיליסטרין. והיינו שנפל על הריוח שבין ז' לד'] מקנחו והוא טהור [והיינו נמי בין בזומיליסטרין ובין במרדע אליבא דכ"ע וכדאמרן]:

(ד) כך כתב רמל"מ שם. מיהו לפע"ד אפשר שבשאר כלי שיש לו אחוריים ותוך ממש. מודה ר"ש שצריך לטבול כולו דהחלק של הכלי שנטמא צריך שיטביל כולו במים כאחת. כספרא שהביא הרא"ש (פ"ז דמקואות מ"ז) מהקישא דכתיב ורחץ בשרו במים ובא השמש. מה ביאת שמש כולו כאחת בלי הפסק אף ביאת מים בלי הפסק כולו כאחת. [והמשנה שם משמע דה"ה בכלים. צריך שיטביל כולו כאחת. ולא זכיתי לידע למה לא הזכיר הרמב"ם (ריש הל' מקואות) דין זה רק באדם ולא בכלים. וגם בש"ע לא הוזכר דין זה רק בטבילת אדם (ביו"ד סי' קכ"א) ושם הביא הב"י הילפותא דת"כ הנ"ל. אבל בטבילת כלים (ביו"ד ק"כ) נשמט שצריך להטביל הכלי כולו בבת אחת והלא כך רווחה הלכה בישראל. וכדמוכח נמי ממשנה הנ"ל. ועל כרחך מדהוקשו כל חייבי טבילות זה לזה מדכתיב אך במי נדה יתחטא. שיהיה טבילת כלי כטבילת נדה (כע"ז דעה"ב) ואף דהך קרא רק בכלי מדין כתיב. ה"ה בשאר כלים טמאין. דין טבילתן שוה לטבילת נדה לכל מילי. ורק לענין טבילה במ' סאה. זהו רק בכלי מדין היה גזירת הכתוב שצריכים גם כלים מ"ס (כתוס' שם) משא"כ בשאר כלים טמאין יש הלממ"ס דסגי ברביעית (כרש"י פסחים י"ז ב') אבל לשאר מילי דדיני טבילה כלי שוה לאדם בכל מילי. וה"ה לענין שיצטרך בשניהן להטביל כולו כאחת. וא"כ יש לתמוה למה שרים עצרו במלין. ה"נ הרמב"ם והש"ע מלהשמיענו דין זה. ובשלמא להרמב"ם יש ליישב קצת שסמך א"ע אמאי דמשמע כן כבר מדבריו (ספ"ח דמקואות) אבל לש"ע נשארת התמי' קיימת. מדלא שמעינן ליה עדיין בשום דוכתא. שצריך שיטביל גם כלי כולה כאחת. ואפשר י"ל דדוקא כלי שנטמא טומאה דאורייתא צריך לטבול כולו כאחת. אבל בנטמא ממשקין שהוא טומאה דרבנן. והקילו גביה טומאה זו שנטמא רק גבו. דלא כשאר טומאה דאורייתא. ולהכי נמי הקילו גבי טבילתה שא"צ לטבול כולו. דהרי כן משמע בש"ס (זבחים ע"ח א') דקאמר בפירוש דכשנטמא כלי מגבו א"צ לטבול תוכו רק בשיש בתוכו מי חטאת. שיש לחוש אם נקל לו לטבול רק גבו. יחוס מלהטביל שפתו יפה. מחשש שיתערבו מי מקוה עם מי חטאת שבתוכו ויפסלו. א"כ מבואר ודאי שכשהכלי ריקן א"צ לטבול רק גבו [ועתוס' שם ורמב"ם פ"ג ממקואות ה"ט. דנ"ל משם דלרמב"ם גם בשהכלי מלא משאר משקין חס מלהפסידן ולא מהני ליה טבילת גב. ועי' ראב"ד שם] וא"כ י"ל דגם הגב עצמו שצריך להטבילו. א"צ להטביל כולו כאחת עכ"פ. וא"כ י"ל דלהכי לא הביא בשו"ע יו"ד ק"כ דין זה דכלי צריך טבילה כאחת. דהרי כל טבילות שנזכרו התם אינן לטהר טומאה. ואינה אלא מדרבנן (כרמב"ם מאכלות פי"ז) וכיון שכן באמת אין צריך לטבלו כאחת וצריך עיון:

(ה) ולר"י התם לפי פי' קמא במדת יין ושמן (לעיל סי' י"ח) דאמרינן דס"ל לר"י התם בנטמא א' נטמא חבירו. נ"ל דצ"ל התם כסברת הרא"ש. דהתם רק במדת הלח מיירי. דאז כשימדוד בצד הא'. יתלחלח גם הצד הב'. להכי כולו כתוך א' דמי. משא"כ הכא ברובע וחצי רובע. הרי הנך הם רובע הקב וחצי רובע הקב. שהן מדת היבש. לא שייכי אהדדי כלל. וה"ט נמי בבית התבלין (פ"ב מ"ד). אולם לפי' השני שלנו לעיל (סי' י"ח) לא צרכינן לכל זה. דבל"ז לא קשה כלל מהכא. דהרי גם התם ס"ל לר"י דבנטמא א' לא נטמא חבירו:

(ו) ורתוי"ט פי' דארישא קאי. דקאמרינן דבנטמא א' לא נטמא השני עלה קאמר הכא דעכ"פ צריך להטביל כולו. ולא זכיתי להבין ד"ק. דהשתא כשנטמא גבו של כלי והוא ריקן א"צ להטביל תוכו. וכמש"ל מסוגיא דזבחים הנ"ל וכ"ש כשנטמא רק א' מב' הב"ק. שהרי אז גם אחורי הבית קיבול השני טהורים הם למה אצטריכינן להטביל תוכו של שני וצ"ע:

(ז) כך פירשתי ע"ד הר"ש והר"ב. אמנם ק"ל לפ"ז א"כ בחרחור ודרבן לעיל סי' יא שכפי הנראה לר"ש ור"ב בנפלו משקין על הריוח שבין ז' לד'. מנגבו והוא טהור. וק' ואמאי. והרי אין לחרחור ודרבן ב"ק. ואי"ל דבאמת להר"ש והר"ב בנפלו משקין על הריוח שבין ז' לד'. הו"ל כנפלו על אחוריים. דעכ"פ נטמאו הן עצמן. ליתא. דהרי כבר כתבנו דלהר"ש והר"ב הד' והז' מחשבו כאחוריים. ואי נימא דגם הריוח שביניהן מחשב כאחוריים. מה לי ד' וז' דנקטו הרי כל המרדע שבין חרחור ודרבן כולו דינו כאחוריים. ותו א"כ למה כשנטמא חרחור ודרבן לא נטמא מהאחוריים רק ד' וז' הרי כולו הוא אחוריים. וי"ל דס"ל לרבותינו דהריוח שביניהם מחשב כאחוריים לעצמן. א"נ י"ל דמדמספקי' באותו ריוח לאיזו צד נשדיי' אם לחרחור אם לדרבן משו"ה כיון דטומאת משקין לכלי רק מדרבנן הוא אזלי' לקולא וטהור [ועי' רמל"מ רפכ"ח מכלים] אמנם להרמב"ם והרא"ש הכא מלת המקבלים אכני כלים עצמן ודכוותייהו קאי. ורבותא קמ"ל דאף שיש להן עצמן ב"ק. אפ"ה לא חשיב ב"ק שלהן להביא טומאה על עצמן רק מנגבן. וכל הכלי טהור. מיהו לשיטה זו קשה לכאורה מהרמב"ם (פכ"ח מכלים) שכתב דבנפלו. משקין על הריוח שבין ז' לד' אין טמא אלא הריוח. ואמאי והרי כל יד אפי' של כלי ב"ק סגי לה בניגוב. וי"ל דס"ל להרמב"ם דהריוח ההוא אין דינו כיד אלא כאחוריים לד' וז'. וכמש"ל סי' י"א. דאע"ג דכל יד שאין לו ב"ק בנפלו משקין עליו כולו טמא. אפ"ה באחוריים אף שאין בו ב"ק בנפלו משקין עליו רק הוא טמא:

(ח) וכן אשכחן למלה זאת ג"כ בחסרון האל"ף בפ"ק דתמיד. הממונה אומר להן הצביעו. שר"ל האצביעו. כלומר הושיטו אצבעותיכם למניין. ויש גורסים בית הצביטה. וכ"ה הגי' בגמ' (חגיגה דכ"ב ב') ומפרש התם שהוא לשון השטה. כמו ויצבט לה קלי. והיא היא. דלשני הגירסאות הוא מקום אחיזת הכלי באצבע בשעה שמושיטה לאחרים. ונ"ל דהיינו דמפרש התם בחגיגה. ר' יוחנן אמר. מקום שנקיי הדעת צובעין שם (ועי' רש"י וערוך שם). ול"מ נ"ל דר"ל אוחזין שם באצבע. דמחמת שהן נקיי הדעת וכל דבריהן בהשכל. להכי כשרוצים להושיט לחביריהן כלי. אין אוחזין בשפת הכלי. כדי שלא יצטרכו לתחוב אצבען לתוך חללו של כלי שהמשקה שם וימאס בו חבירו מלשתותו. גם אין אוחזין בגב הכלי פן ישמט הכלי מידם. אלא אוחזין את הכלי בבית אחיזה זה:

(ט) אבל אי"ל דה"פ. דלר"ט עריבה גדולה מק"ט בבית הצביעה. דמדהוא כבד צריך שיאחזנו גם שם כשיטלטלנה. וכ"כ כוסות לר"ע. שחושש שישפך המשקין על השולחן. אבל שאר כלים קטנים אמק"ט כלל בבית הצביטה. דמדאינו רגיל לאחזו רק שם. להכי הו"ל כשאר ידות דאמרינן בהו לעיל (מ"ו). דבנפלו עליהן משקין מקנחן והן טהורים. ליתא. דא"כ מה דקאמר בתר הכי ר"מ ור' יוסי דלידים לבד יש צביטה. ואי ר"ט ור"ע לחומרא קאמרו. ה"נ ר"מ ור"י. וס"ל דרק לענין טומאת הידים. אמרינן דבנטמא מקום א' בהכלי נטמא חבירו ומטמא להידים ומחמרינן. אבל בנגעו אוכלין לחין או משקין במקום האחר לא נטמאו. והא ודאי ליתא דהרי טומאת ידים ודאי קיל מטומאת אוכלין ומשקין:

(י) כך פירשתי עפ"י דעת הר"ב ושאר רבותינו המפרשים. אמנם תמהני דא"כ יהיה בבא ג' רק כפילות הדברים מבבא ב'. וגם בבא ד' יהיה סותר לגמרי לבבא א'. דבבא ג' דקאמר שהמעשה מוציא מיד מעשה הוא הוא ממש מ"ש בבבא ב' שאין עולין מידי טומאתן רק בשינוי מעשה. ובבא ד' דקאמר. ומחשבה אינה מוציאה לא מידי מעשה ולא מידי מחשבה. הרי מדסתם משמע דאפי' לחומרא אין המחשבה מוציאה. דהיינו בחישב עליה תחלה שתהיה לבהמה. ואח"כ חישב עליה לאדם. לא מהני מחשבה שנייה להוריד לה הטומאה. והרי בבבא א' אמרינן. דכל הכלים יורדין לטומאתן במחשבה. וכ"כ קשה נמי לרש"י (קדושין נ"ט א' ושבת ק"ב ב') ויש לישב. דבבא ד' א"א דמיירי שהיתה מחשבה ראשונה לקולא ומחשבה שניה לחומרא. דא"כ לא הועיל מחשבה ראשונה כלום. דגם בלא מחשבה טהורה היתה ואין כאן הוצאת מחשבה מידי מחשבה. אמנם ל"מ נ"ל דבבא ג' וד' מפרשי לבבא ב'. דקאמר אין עולין מטומאתן רק בשינוי מעשה. והרי בהך לישנא איכא למטעי בה לחומרא או לקולא. לחומרא. דסד"א דבבא ב' קאי אבבא א'. בירד לטומאה במחשבה. אהא קאמר בבבא ב' דיוצא מטומאה ע"י מעשה. הא בירד לטומאה ע"י מעשה. אין מעשה מבטל מעשה. עד שישתמש בה מעשה ממש המטהרת אחר שעשאה לכך. להכי קאמר בבבא ג' שהמעשה מבטל מיד מעשה ומיד מחשבה. ומדאיכא תו למטעי בבבא ב' לקולא דסד"א דהא דקאמר בבבא ב' דאין עולין מטומאתן רק בשינוי מעשה. היינו רק כשירד תחלה בטומאה ע"י מעשה אז צריך אח"כ שוב מעשה לטהרה להוציא מידי מעשה לטומאה. אבל בירדה תחלה לטומאה במחשבה מחשבה שניה מוציא מידי טומאה שבמחשבה ראשונה. להכי קאמר תו בבא ד' ומחשבה אינה מוציאה אפי' מידי מחשבה. או נ"ל דבבבא ד' קמ"ל. מדסד"א דהא דקאמר דאין עולין מטומאתן רק בשינוי מעשה היינו בנטמא באמת תחלה אז צריך דוקא מעשה לטהרתן. אבל בלא נטמאו ממש. רק שהיה עליהן תחלה תורת קבלת טומאה. סגי במחשבה לחוד לטהרתו. להכי קאמר מחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה. דאפי' בהיה עליהן תחלה רק תורת קבלת טומאה אין מחשבה לטהרה מהני עד שיעשה בה מעשה. אמנם מלת מחשבה שנזכר במשנתינו. היינו שיחדה בדיבור לכך. מדאמרינן עלה בקדושין (דנ"ט ב'). לא אתא דיבור ומבטל מעשה. כך כתב רתוי"ט הכא. ולפענ"ד אין משם ראיה. דהתם קושטא דמלתא נקט. מדמסתבר דאפי' דיבור לא מבטל מעשה. אבל בדליכא כאן מעשה כלל. אלא שחישב לטומאה. במחשבה ממש לחוד סגי. ומרש"י קדושין [ד' מ"א ב' ד"ה שכן ישנן. ושם ד' מ"ב ב' ד"ה לחייב על המחשבה] כל מקום שנזכר מלת מחשבה. היינו מחשבה ממש. וכן משמע נמי מתוס' (חולין דל"ט א' ד"ה זביחה). אמנם התוס' (ב"מ דמ"ג ב' ד"ה החושב) כתבו דמחשבה בכל מקום היינו דיבור. ועי' עוד בתוס' (חולין די"ב ב' ד"ה ותבעי). אולם רמל"מ (רפי"ג מפסוהמ"ק) כ' דמדברי הרמב"ם משמע בכל דוכתא. דמחשבה שבקדשים היינו מחשבה לחוד ושכ"כ הרב החינוך (בפ' צו). רק אפ"ה בכמה דוכתא כתבו רבותינו רש"י ותוס' דמחשבה שנזכר בכל מקום היינו דיבור דוקא. נמצא שהלכה זו רפופה בידינו. ומה שרצה המגיה שם בהרמב"ם הנ"ל להקשות להרמב"ם מדאמרינן בזבחים (דכ"ט) דהחושב בקדשים לוקה. ופריך והא לאו שאין בו מעשה הוא ואי במחשבה לחוד סגי. מלקות היכא משכחת ליה. ננפח בידן. דבמח"כ אין כאן קישיא כלל. דדלמא התם מיירי שאמר כן בפירוש בפני עדים. אף דלפסל הקרבן סגי במחשבה לחוד. משא"כ בכובש נבואתו. דגם ביה מקשה הש"ס (ס"פ הנחנקין) אטו מאן דאכיל תמרי בארבלי לקי. לא מצי הש"ס לתרוצי שאמר בפני עדים שכובש נבואתו. דמאן יימר שנראה אליו ד' (ועי' מ"ש פ"ט דפרה מ"ד):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.