תוספות יום טוב/כלים/כה

תוספות יום טוב ‏ כלים כה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

יש להם אחורים ותוך. פירש הר"ב אם נגעו המשקים מאחוריהם כו' ולא נטמא תוכן. כדתנן לקמן במשנה ו:

כל שיש לו תוברות. פירש הר"ב לולאות כמו שיש למכנסים תפורות לאחוריו של בגד. והוא בית כניסת האבנט ושמו תובריות. ואית דאמר תופרות. ל' הר"ש. ונ"ל שבימיהם כך היו תופרין דאילו האידנא תופרין השפה אל תוכו. ול' התוס' פ"ק דפסחים סוף ד' יז תובראות פירושו תפירות שפה לפיהן סביב כעין מכנסים ע"כ. ובנוסחת מהר"ם ז"ל תפרות ופי' לשון תפירות נראה בו איזו פנימי. ע"כ:

[*והדלפקי. מפורש בפ' דלעיל מ"ו ורפכ"ב]:

ב

משבעה לחרחור מד' לדרבן. עיין במ"ז [*וח] פכ"ט. [*ומ"ש הר"ב אם נפלו משקים טמאים כו' אין טמא מן המרדע אלא ז' כו'. וכן פי' הר"ש. ולדבריהם יש לו אחורים ותוך דקתני אינו כמו אינך דלעיל ודלקמן. אבל פירושו כלומר שהכלי עצמו חלוק. וכמו שחלוקים שאר כלים באחורים ותוך לענין דינייהו. ה"נ המרדע חלוק הוא בעצמו לענין דין אחר. והיה נכון למתני יש להם יד משבעה כו'. ומ"ש הר"ב ורמב"ם פי' כו'. לכאורה דעתו שחולק הרמב"ם על הדין שכתב הר"ב שאם נפלו משקים טמאים על החרחור כו'. אבל אינו כן דאיהו נמי ס"ל כך. שכ"כ בהדיא בחבורו פכ"ה מה"כ. והשתא דאתינא להכי יכולני לומר שגם הר"ש סובר כדברי הרמב"ם באם נפלו משקים טמאים חוץ לז' כו'. אלא דמר נקט חדא ומר נקט חדא. והשתא אף להר"ש אחורים ותוך דהכא כמו אינך. אלא שלהר"ש העיקר שהוא מה שנשנה במשנה אחורים ותוך לא פי'. והרמב"ם מפרש הנשנה במשנה. ועיין לקמן במשנה דלקמן בד"ה וזומא ליסטרא וכו']:

ג

[*וזומא ליסטרא. פירש הר"ב כלי שראשו אחד כף וכו'. ולכף יש תוך ואחורים. וז"ל התוספתא שהביאה הר"ש זומא ליסטרין שנפלו משקין על תוכה טמאה כולה נפל על אחורים אינו טמא אלא אחורים תוכה והמזלג והיד טהורין נפלו על גבי המזלג חולקים את היד המשמש את הטמא טמא והמשמש את הטהור טהור. נפלו על גבי היד מנגבה והיא טהורה ע"כ. וכדתנן במ"ו ידות הכלים המקבלים כו' מנגבן כו' וצריכין לחלק בין הך דהכא למרדע דמתניתין דלעיל. דהתם אין דין ניגוב וצ"ל דיש שיעור יד לכל אחד כדתנן משבעה כו'. וכמו ששנינו גם כן במשנה ז וח פכ"ט. הלכך מחשבין לאידך שבין אלו שני השעורים לאחורים ולא ליד. אבל זה צ"ע למה לא יהיה דין השבעה עצמה והד' עצמה כדין היד שיהא מנגבה כשנפלו עליה משקים טמאים. ועוד צ"ע שיהיה מותרות הידות חשובות מהידות עצמן שהרי יהיו נחשבין כאחורים החמורים מן הידות. לכך נראה לי דטעמא אחרינא איכא דכל שבעה לחרחור וארבעה לדרבן נחשבין לחרחור ולדרבן כעצמותן ולפי שאין צריכין ליד לפיכך מה שבין השבעה להארבעה נחשב כאחורים]:

[*רבי שמעון אומר כו'. כתב הר"ב והלכה כרבי יהודה. וכן כתב הרמב"ם. וממילא דמאי דקאמר ר"ש וצריך להטביל. כהלכה הוא. ועיין בסוף מתניתין ה]:

ה

הרובע ואחוריו טמאין. פי' הר"ב היינו הדפנות המקיפות כו'. אבל דופן המפסיק כו'. בכלל תוכו כו'. ולאו כולו בכלל תוכו אלא צד שכלפי חצי רובע. כן צריך לפרש ודברי הר"ב מדברי הר"ש הן מועתקין. וכן הא דסיים וכתב. ודין דופן האמצעי מפורש לעיל בספ"ב דריב"ן אמר חולקי' כו' כ"כ הר"ש. ואני תמה על הר"ב דהא פסק התם שאין הלכה כמותו. וכן לא הזכיר הרמב"ם חלוקת דופן האמצעי לא התם בדריב"ן כמ"ש שם ולא הכא כשהעתיק משנתינו בסוף הל' כלים [הל"ו] ועיין ברפ"ד דאהלות. ובפ"ו משנה ד:

[*וכשהוא מטביל מטביל את כולו. אתאן לרישא. וכן העתיקה הרמב"ם ברישא בסוף ה' כלים]:

ו

שנפלו עליהן משקין. ירצה בו משקים טמאים. הרמב"ם:

ושאר כל הכלים שאינם יכולים לקבל רמונים. ונ"א ל"ג. שאינם יכולים לקבל רמונים. וכן בגירסת מהר"ם ועוד גורס שיש להם אזנים ותוך:

ואזנו וידיו טהורים. כתב הר"ב עבדו ביה רבנן היכרא כו'. כמו שפי' בר"פ:

ז

לעריבה גדולה של עץ. פי' הר"ב שאם יש משקים באחורי העריבה וידיו טמאות אוחז בבית הצביטה ואין חושש כו'. וכ"כ הר"ש אבל הוא מפרש ג"כ ויש להן בית צביטה בכה"ג. דאם אחוריו טמאים ובית הצביטה טהורים או איפכא. לא גזרינן האי אטו האי. שלא יטלנו בזה פן יגע בזה ע"כ. והר"ב מפרש שאם נטמאו אחוריו בית הצביטה טהור כו'. וכ"פ ברפ"ג דחגיגה וכפירש"י שם. וכן הרמב"ם התם והכא. והוא מפרש בעריבה גדולה נמי לענין זה שכאשר נטמא *) (ג"כ) הכלי [במשקין טמאין] לא נטמא בית הצביטה ע"כ. ועמ"ש לקמן במשנה ט:

אמר ר' יוסי לא אמרו אלא לידים הטהורות בלבד. וצ"ל היינו טעמא דר' יוסי דכשהוא וידיו טהורות. אז נזהר היטב שלא יבא לידי רבוי טומאה לא הוא ולא כליו. אבל כשידיו טמאות אינו נזהר כל כך וחיישי'. מהר"ם:

ח

קומקום שהיו אחוריו טמאין. הרמב"ם סוף הל' כלים:

ט

ואין להם בית צביעה. אתאן לר"מ דאמר במ"ז לידים טמאות שייך לשון זה שהכלי טהור ובקדש דגזרי' בית הצביעה שאין בו משקין שמא יגע באחוריו שיש בו משקים. אבל לר"י כה"ג אפילו בתרומה גזר ולקדש כולו טמא אפילו תוכו מה שייך לשנות אין להם אחורים ובית הצביעה. כיון דתוכו נמי [אין לו] ואי הוה תני אין להם אחוריים ותוך. סגי בהכי. אע"ג דלא תני בית הצביעה. כ"כ הר"ש מהתוספתא וזה לפי שטתו דמפרש לרישא דמתני' ז כל הכלים שיש להם אחוריים ותוך ויש להן בית הצביעה. שנשנה ג"כ לשלא יגע הא אטו הא. כמ"ש לעיל בשמו. אבל לשטת הרמב"ם דמפרש שנשנה לענין שאם נטמא הא' לא נטמא חברו אצטריך שפיר למתני דלקדש. אף בית הצביעה אין לו. כלומר אינו מחולק אלא כשנטמא הא' הכל טמא אף בית הצביעה. וכ"פ הר"ב ברפ"ג דחגיגה:

[*במחשבה. ועמ"ש לקמן בד"ה ומחשבה וכו']:

אלא בשינוי מעשה. עיין ס"פ דלקמן ממשנה ז ולהלן:

ומיד מחשבה. כ"ש [הוא. כיון] דמעשה מבטל מעשה. ולא נקטה אלא משום סיפא. דדוקא מעשה מבטל מיד מחשבה. ולא מחשבה מיד מחשבה. הר"ש:

ומחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה. בשלמא מיד מעשה לא מפקא. לא אתי דבור ומבטל מעשה. אלא מיד מחשבה מיהא תיפק. שאני מחשבה דטומאה דכי מעשה דמי. כדרב פפא. דרב פפא רמי כתיב כי יתן וקרינן כי יותן. [*הא כיצד כי יותן] דומיא דיתן. מה יתן דניחא ליה אף יותן נמי דניחא ליה. ואע"ג דנפלו ממילא. אלא דניחא ליה במחשבה. הוי הכשר. וקרי ליה כי יתן. והיינו בידים. גמרא פ"ג דקדושין דף נט. [*ומדאמרי' לא אתי דבור. נ"ל דדוקא דבור. ולא סגי במחשבה. ועיין מ"ש במשנה ד פרק ט דפרה. ומ"ש בסוף פ"ג דב"מ [ד"ה החושב]. גם עיין במשנה ו פרק ח דטהרות. ובמשנה יא פרק ג דעוקצין] [ד"ה משיחרחר] :

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.