תפארת ישראל - בועז/כלים/כג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ כלים כג

(א) ותמוה איך כדור וחביריו כשהן שלמין יק"ט. הרי הם פשוטי כלי עור שכשאין להם שיעור מדרס דהיינו ה' על ה' טפחים (כפכ"ז מ"ב) אינן מק"ט כשמשמש רק לאדם. או אפי' כשמשמש לאדם וכלים. אבל רק בשעת מלאכה (כלעיל רפט"ו ופט"ז סי' פ'). ואי"ל דהנך דהכא מדיש להן חלול בפנים אינן כפשוטי כלי עור. דהרי יש להן תוך וב"ק. ליתא. דהרי חללן סגור בתפירות סביב ושמעינן לעיל (פ"ב סי' מ') בחבית של שייטין דחלול הסגור מכל צד ל"ש ב"ק. ואת"ל התם אין החלול עשוי למלאותו. משא"כ הנך דהכא. ליתא. דאדרבה מדעשוי למלאותו בדבר שלא יוציאו משם לעולם. קיי"ל דל"ש ב"ק. (כרמב"ם פ"ב מכלים ה"ג). ולימא מסייע ליה להרמב"ן שהביאו רמל"מ (פ"ד מכלים ה"א) דפסק דב"ק העשוי למלאות שמיה ב"ק. ואי"ל דרמב"ם דס"ל דב"ק העשוי למלאות ל"ש ב"ק ס"ל דמתניתין דהכא אתיא כר"א דשמיה ב"ק. אבל חכמים פליגי עליה וס"ל דל"ש ב"ק. וכן כ' באמת רש"י (סנהדרין ס"ח א'. ועי' בר"ש לקמן פכ"ו מ"ב). ליתא דהרי הרמב"ם דס"ל דל"ש ב"ק. ואיהו בכבודו ובעצמו פסק (בפ"ז דכלים הט"ו) כסתם מתניתין דהכא. וי"ל דרמב"ם ס"ל דהא דב"ק העשוי למלאות ל"ש ב"ק. היינו באינו עשוי לפתחו לעולם. משא"כ הנך דמתניתין מדעשוי לפתחן לפרקים. דהיינו כשיתדחק המוכין שבתוכן יחד ויתרוקן הב"ק בזויותיו. מוציא המוכין ומשרביטן. כדי שכשיחזירם לתוך כיסן יתמלא כל החלול מהמוכין. וכ"כ תפילין. אף שאין חייבים לבדקן לעולם (כא"ח סי' ל"ט) עכ"פ הרי אפ"ה מצוה לבדקן לפרקים (כמג"א שם) משו"ה מחשבו ב"ק:

(ב) וא"ת כיון שהמוכין בעצמו אמק"ט. האיך יק"ט אגב הב"ק. דבשלמא בעוד האוכף תפור סביב הרי המוכין שבתוכו נצרך לתשמישו. ובכל כה"ג אמרינן כל המחובר לטמא טמא (כפי"ב מ"ב). אבל לאחר שנפתח האוכף. ותו לא חזי המוכין שבתוכו להשתמש עם האוכף. דאל"כ ל"ל טעמא מפני שהתפר מחברו הרי בלא זה כיון דחזי עדיין לתשמישו שבתחלה. פשוט דג"כ מק"ט כאילו לא נקרע. אע"כ בלא חזי השתא לתשמישו שבתחלה. וא"כ אף שהמוכין מחובר להעור של האוכף. אמאי המוכין יקבל טומאה אגב הב"ק. הרי אין צריכין זל"ז כלל. ומ"ש מארגזים שבתיבה שנפחתה. ותורמל וחמת שנפחת ב"ק א' בהן. שאע"ג שהב"ק השלם מק"ט. אפ"ה הב"ק הנפחת שמחובר אל השלם. אינו חיבור לו ואינו מק"ט עמו (כלעיל פי"ט מ"ז וח'). ואת"ל דהכא כיון שמחובר המוכין בתפר עם האוכף. עדיין חזי לתשמישו שבתחלה. ולהכי מק"ט. עכ"פ ק' למהר"ם שכ' רתוי"ט הכא בשמו דתפר מחברו דקאמר הכא. ואין ר"ל שתפור בהאוכף. רק ר"ל שאינו רגיל להוציא מה שבתוכו. דנהי דלא ק' אפירוש זה. דא"כ הו"ל ב"ק העשוי למלאות לעולם ואמק"ט כלל. וכמש"ל. די"ל דאוכף שאני. דאפי' אין לו ב"ק הרי יש בו שיעור מדרס. ובכה"ג אפי' פשוטי כלי עץ ועורכיון דמק"ט מדרס. נטמא גם משאר טומאות (כנדה פ"ו מ"ג). אבל קשה גם לפי' זה. מה מהני שהמוכין הוא תוך האוכף. ואינו רגיל להוציאו משם לעולם. הרי גם ארגזים שבתיבה וכיסין שבתורמל. אינו רגיל לנתקן זמ"ז. ואפ"ה לא מחשבו חיבור זל"ז. י"ל התם אף כשכולן שלמין אין תשמיש של זה צריך לשל זה. ולפיכך אף שבזמן שכולן שלמין. כשנטמא א' נטמא חבירו. מדכולן בני קב"ט נינהו. עכ"פ בנפחת א' מהן לא נטמא הנפחת כשנטמא השלם. דאינו חיבור לו. מדא"צ לו כלל. ולמגזייא מהתם קיימא. אבל הכא דתשמיש האוכף כשהוא שלם צריך להמוכין שבתוכו. לפיכך אף דהשתא נפחת התפר. אפ"ה כיון דצריך האוכף להמוכין. ודאי שוב יתקנו. לא גרע מכרע שבמטה שמטמאת איברים בעתיד להחזירה (כפי"ח מ"ז וט'). כ"ש הכא שבאמת עדיין תפורין יחד. או עכ"פ מחוברין יחד. דמחשב כולו ככלי א' ומק"ט יחד ככלי א' (ועי' מ"ש בס"ד פכ"ד סי' פ"ה). וא"ת עכ"פ ק' לב' הפירושים. דכיון שתשמישן א'. וכל א' צריך לחבירו. א"כ למה צרכינן להטעם שהתפר מחברו. הרי גם בל"ז נמי. מדעתיד להחזירן מק"ט. דוכי ס"ד דמנורה של פרקים (פי"א מ"ז) ואברי המטה (פי"ח מ"ה) ושאר כלי בעלת אברים המחוברין כולן יחד. לא יק"ט מדרגיל לפרקן זמ"ז. ואת"ל התם הכלי שלם. משא"כ הכא הרי נפתח התפר. ליתא דהרי התם גם בשמפורקין מקב"ט האבר (כספי"ח) וכ"ש הכא שהמוכין עדיין תחוב תוך הכיס. וי"ל התם נפרקו אברי הכלי זמ"ז שלא בדרך קלקול. אבל הכא שנפרד חבורן דרך קלקול. להכי דוקא בתפורין ממש יחד או בשאינו רגיל להוציאן הוה חיבור זה לזה:

(ג) ומרכב לתוס' עירובין (דכ"ז א') ולרב"א ריש כלים. היינו כל דבר שיושב עליו בפיסוק רגלים וכן משמע לכאורה דעת הרמב"ם בפירושו. וגם בחיבורו (פ"ו ממושב) דממשיל משלים הוא. וקאמר כגון מרדעת החמור. א"כ לדעת רבותינו הנ"ל גזירת הכ' הוא. דכשיושב עליו בפיסוק רגלים. יהיה טומאתו קלה משאם ישב על המושב ברגלים מחוברין יחד. ר"ל בין כלי שמיוחד לתשמיש זה או זה. דבאמת אין חילוק בין ישיבתו או רכיבתו של זב. אלא במה שהכלי מיוחד לו (כספ"ב דזבים) אולם לרש"י (עירובין שם) ולר"ש ורא"ש והר"ב (פ"א דכלים מ"ג) מרכב היינו דבר המחזק הרכיבה. בין שהוא התפוס של המרכב. דהיינו החגורה שתופס בב' טבעות שבאוכף מזה ומזה. וחוגר בה הבהמה מתחת בטנה. ומהדק עי"ז האוכף שע"ג הבהמה. ונקרא בל"א זאטטעלבאגען. וה"ה הברזלים התלויין ברצועות שמחוברין מזה ומזה להאוכף. שתוחב בהן הרוכב רגליו בשעת רכיבה ונקראין שטייגבעגעל בל"א. וכ"כ הסמוכות שלפניו ושלאחריו בהאוכף. שהיו רגילין להיות מטולטלין ולא מחוברין בהאוכף והיה כמה נקבים בהאוכף עצמו כדי לתחוב לתוכן הסמוכות הנ"ל. דכשהרוכב אדם עב. תוחבין ב' הסמוכות הנ"ל שבאוכף מרוחקין זמ"ז. ואם הוא דק. מקרבין הסמוכות. והכל כדי לצמצם מקום הרכיבה כדי שלא ישמט הרוכב מעל האוכף. וכל ג' מיני כלים הנ"ל. דהיינו החגורה. והשטייגבעגעל. והסמוכות כולם אינן רק מסייעים לרכיבה. ולפיכך משום שאין הכלים הללו עשויין לרכיבה ממש. י"ל דמה"ט הקילה תורה בקבלת טומאתו. כמו שהקילה תורה בכלי שאינו עשוי למושב. דבישב עליו זב טהור לגמרי. אבל הנך מדמסייעים עכ"פ לרכיבה חות דרגא בטומאתו. נמצא שאינו גזירת הכתוב. וכן משמע בש"ס עירובין שם. וכן נ"ל נמי להוכיח ממשנתינו. מדאיצטריך לפרש דמרכב היינו זריז מדוכה ועביט וכו' ולמה דוקא הנך. טפי הו"ל למנקט בקיצור. כל שיושב עליו בפיסוק רגלים. אע"כ דרק הכלים המסייעים לרכיבה דינן כמרבב. והיינו חגורה ושטייגבעגעל וסמוכות שתוחבין באוכף וכמש"ל. ולהכי איצטריך תנא לפרש דרק בזריז ומדוכה ועביט. רק בהנך יהיה חגורה ושטייגבעגעל וסמוכות נחשבות רק מסייעים לרכיבה ודינן כמרכב. הא במחוברות לשאר אוכפין. נסמכין עליהן ממש. ודינן כמושב ור' יוסי ס"ל דגם שטייגבעגעל שבטפיטון דינו כמושב משום שעומד עליו בקומפאן (ועי' ביבקש דעת ססי' כ"ח) ונ"ל דגם לדיעה הראשונה שהאוכף שיושב עליו בפיסוק רגלים נקרא מרכב. עכ"פ גם ג' הכלים הנ"ל שמחוברין להאוכף ומסייעים לרכיבה. גם הם דינן כמרכב. דכל המחובר לטמא טמא כמוהו (כלעיל פי"ב מ"ב) ויתורגם מלת מרכב בל"א רייטצייג. וכך נוטין דברי הר"ב (מ"ב ד"ה טפיטון) שכ' שהאוכף שיושב עליו בפיסוק רגלים נקרא מרכב. אלא שבמחכ"ת סותר א"ע. דלעיל (פ"א מ"ג) כתב בפירוש דרק התפוס שבאוכף (ר"ל השטייגבעגעל) נקרא מרכב. אבל אוכף עצמו נקרא מושב. אם לא שנאמר דאוכף שזכר שם. היינו אוכף שיושבים עליו ברגלים מחוברין. כמו שרגילין בכה"ג לרכב על הגמלים. וכ"כ אוכף שרוכבות עליו הנשים על הסוסים. שיושבות על האוכף ברגלים מחוברות יחד. ואפ"ה התפוס של אוכף כזה. דהיינו השטייגבעגעל אף שמחובר לאוכף שאין יושבים עליו בפיסוק רגלים. אפ"ה התפוס שמסייע להיושב טמא משום מרכב. מיהו רש"י הנ"ל ושאר רבותינו שזכרנו ודאי ס"ל דרק ג' מיני כלים הנ"ל נקראים מרכב. אבל אוכף אע"ג שיושב עליו בפיסוק רגלים. נקרא מושב. ולפ"ז מה דקאמר הכא. דעביט וטפיטין ואוכף טמאין משום מרכב. אין ר"ל הן עצמן. דהרי לרבותינו הנ"ל אפי' הך שיושב עליהן בפיסוק רגלים מושב הוה. אלא ר"ל הסמוכות שבאלו שמחוברין בהנך מטמאין משום מרכב. והא דנקט סמוכות שבהנך. היינו משום דכל שיושב עליו בלי פיסוק רגלים אין רגיל להיות בו סמוכות. מדבל"ז יושב מכונן. ורק באוכף וכדומה שיושב עליו בפיסוק רגלים שבקל ישמט מעל הבהמה רגילין לחבר בהאוכף סמוכות לחזק רכיבתו. ואע"ג שמחובר האוכף עם השטייגבעגעל יחד. אפ"ה כיון שכל א' משתמש תשמיש אחר. להכי כל א' יש לו טומאה בפ"ע. והא דתנן (פי"ב מ"ב) כל המחובר לטמא טמא. היינו בששניהן עשויין לתשמיש א'. ולא בשכל א' משתמש למין תשמיש אחר. דלא כטבלא מלא קערות (פ"ב מ"ז) וכבר הערנו בזה במקום אחר. וכל זה דלא כרתוי"ט (פ"א מ"ג) שכ' דצ"ל שאין הסמוכות מחוברין בהאוכף. וראייה לדברי מלעיל (פי"ט מ"ד) בנישא הזב על המטה שמזרון בו. דקיי"ל כר' יוסי. דמי"ט ולפנים מטמא ב' ופוסל א'. ומי"ט ולחוץ מטמא א' ופוסל א'. הרי אף שכולו גוף א'. אפ"ה חלוקין בדין טומאתן. מכ"ש הכא. שהן באמת ב' כלים מיוחדין כל אחד לתשמיש אחר. אלא שמחוברין יחד. ולפי דברינו הנ"ל בישב הזב בפיסוק רגלים על האוכף. אף דמדחוברין יחד האוכף וג' כלי סמוכין שלו. נטמאו כולן אף שלא נגע בהסמוכות. עכ"פ רק האוכף שישב עליו הזב נעשה מושב. אבל הסמוכות שמחוברות בו. לא נעשו רק ראשון. מדנגעו במושב. והיינו דוגמת המזרון שחוץ מי"ט הנ"ל. נמצא שא"א שהסמוכות יתטמאו משום מושב רק בשתמך הזב א"ע עליהן. או דלמא אדרבה מדמינן סמוכות למזרון באידך גיסא. ומשו"ה כשישב הזב על האוכף נעשו הסמוכות המחוברות לו אה"ט. דבשלמא מזרון שהוא עצמו לא חזי למדרס (ועי' מ"ש בס"ד פי"ט בבועז סי' ח'). לפיכך מדהוא מחובר להמדרס. דיינינן ליה כאילו ישב עליו הזב. ונעשה ראשון. מדעכ"פ נגע בהמזרון. אבל הכא כשישב על האוכף שהסמוכות מחוברות בו. חשבינן ליה כאילו ישב על הסמוכות. לפיכך האוכף נעשה מושב. והסמוכות נעשו מרכב. ואי"ל מ"ש סמוכות שמחוברות לאוכף שלא נעשו מושב כהאוכף. רק נעשו מרכב שקל ממושב. ומ"ש ממזרון הנ"ל תוך י"ט מהמטה. שכשישב הזב על המטה נעשה המזרון מושב. י"ל התם כל תוך י"ט מהמטה. בטל המזרון לגבי המטה. והרי הוא כחלק מחלקי המטה. אבל הכא התורה אמרה שהמרכב לא יהיה נטמא בטומאת המושב. עוד נ"ל דאף לבתר מ"ש הרמב"ם (רפ"ו ממושבות) דל"ש שישב על המשכב או שכב על המושב נעשה מדרס לא תידק מינה. הא בישב או נתלה על המרכב. לא נעשה מדרס. והיינו משום דא"ל עמוד ונמ"ל. דהרי לא נעשה רק שיתמוך עליו הרוכב. לפיכך אינו נעשה מדרס רק בשתמך באמת הרוכב רגליו עליו ליתא דהרי בפירוש תנינן לעיל פ"ק דמרכב מטמא אפי' תחת אבן מסמא. אע"כ לאו דוקא נקט הרמב"ם משכב ומושב דבכל גונא נעשו מדרס. אלא גם מרכב כן בכל גונא שנתמך עליו גוף הזב נעשה מדרס. ורק זה נ"ל דבישב הזב על האוכף שתלוי בו הסמוכות אף שלא פגע ולא נגע בהסמוכות. אפ"ה כיון שמחוברין יחד נעשה גס הסמוכות מדרס. אבל לא בטומאת מושב. רק בטומאת מרכב. וכמש"ל. ולא זכיתי למצוא גלוי עדיין לדין זה:

(ד) כך פירשתי ע"פ ב"ר (פל"ג) דאמרינן התם ריב"ל סליק לרומי. חזא תמן עמודין מכוסין בטפיטין (ספיטין ט"ס הוא שם) וכו'. מזה נראה שהן יריעות מצויירות. וכן נקראין אצלינו טאפעטען בל"א. וכ' בערוך שהן כעין יריעות שתולין בכותלין. ומכסין בהם הסוסים לנוי. מיהו נ"ל דהכא לא מיירי במכסה בה גב הסוס. ועליו חובשין האוכף כמו שעושין בשאבראק שלנו. דא"כ פשיטא דמטמא משום מרכב. ואי דאתא לאשמועינן רבותא אליבא דר' יוסי דאע"ג שיושב עליו בפיסוק רגלים. אפ"ה מחשב מושב. א"כ מ"ש טפיטון דנקט. ומ"ש סוס דנקט. לאשמעינן דינא דילי' בכל אוכף שאע"ג שיושב עליו בפיסוק רגלים אפ"ה מחשב מושב. אלא נ"ל דקמ"ל מדסד"א דכיון דאין מכסין בו הסוס רק לקשטו. ואין עיקר כוונתו לנוח על גביו. הו"ל נויי בהמה שאמק"ט (כרפי"ב) קמ"ל. א"נ דמיירי הכא דהטפיטון תלוי בב' צדדי הבהמה. ומחוברין בשפה התחתון של האוכף. והר"ב כתב כאן דטפיטון היינו אוכף. ולא ידענא מי סני לשון אוכף מטפיטון. ותו מה קמ"ל דפשיטא דמטמא משום מושב. ותו א"כ מ"ט דת"ק דפליג עליה הרי הר"ב בעצמו כ' (בפ"א דכלים מ"ג) דכל שיושב עליו אפי' בפיסוק רגלים נקרא מושב:

(ה) ותמוה מ"ט דר' יוסי. הרי כסא כלה וחיה חזו שפיר לישיבה. וגם כסא כובס. מ"ש מישיבת הסתת (פכ"ב מ"ח) דאע"ג דעשוי רק למלאכתו אפ"ה מק"ט מדרס. ובתוס' חדשים כ' דטעמא דר' יוסי דכיון דמיוחד רק לכלה וחיה וכובס הו"ל כאינו מיוחד לישיבה לכל אדם וא"ל להיושב עונמ"ל. ותמהני א"כ בישיבת הסתת נמי נימא הכי וגם מעולם לא שמענו עונמ"ל כזה. רק מישיבה למלאכה. אבל לא מישיבה לישיבה אחרת. שנאמר להיושב עמוד מדנרצה להושיב עליו אדם אחר. ותו דלפי דברי תוס' חדשים. א"כ כ"ש כסא שאינו שלו שאמק"ט מדרס. מדא"ל הבעה"ב להזב עמוד ואשב אני עליו. וכן קיי"ל באמת. מדאמרינן ב"ק (דסו"ב) משכבו ולא הגזול ואמרינן בת"כ יכול נמעט גם הגנוב. ת"ל טמא. ומה ראית. מרבה אני גנוב שנתיאשו בעלים ממנו וכו'. א"כ נראה ברור דכל כסא דלא נתיאשו בעלים ממנו. הו"ל כשל אחר שאמק"ט מושב. וכן כתב הרמב"ם מפורש (פכ"ד מכלים ה"ז) דכסא שאינו שלו אמק"ט מדרס. א"כ הא דפליגי הכא בכסא כלה וחיה וכובס. בישב אדם אחר ק' ממ"נ היכא איירי אי בשהכסא שייך לכלה וחיה וכובס. וישב עליו אדם אחר. מ"ט דרבנן דמטמאי. הרי גם כל כסא שישב עליו אדם שאינו שלו לא נעשה מדרס עי"ז. ואי מיירי בשהכסא שייך לאותו שישב עליו כשהוא זב. ורק שיחדו לכלה חיה וכובס. קשה מ"ט דר' יוסי דמטהר בשישב עליו בעל הכסא. וכי ס"ד דבעל הכסא שהכסא שלו לא יעשהו מדרס. והנך שאין הכסא שלהן רק יחדוהו להן יעשוהו מדרס. ואת"ל דפליגי במשמעות מלת משכבו. דלת"ק משמע דסגי בשהכסא שלו. אע"ג דמיוחד לישיבת אחר. או בשישב עליו האדם האחר שמיוחד לו הכסא. אע"ג שאינו שלו. ולפיכך בין שישב עליו בעל הכסא או אותו אדם שמיוחד לו הכסא. נטמא מדרס. ור' יוסי ס"ל דמשמעות מלת משכבו תרתי משמע. שיהא שלו. ושלא יהיה מיוחד רק לאדם אחר. ולפיכך הנך ג' כסאות בין שישב עליו בעל הכסא או האדם שאינו שלו אבל מיוחד לו. לא נעשה הכסא מדרס. ולהכי תנא קמא ורבי יוסי סתמא קאמרי מר מטמא לכל אדם ומר מטהר לכל אדם. עכ"פ קשה הרי ישיבת הסתת (פרק כ"ב משנה ח') נמי ע"כ בכה"ג מיירי שהישיבה שייך לאדם אחר. ואפ"ה מטמאינן להישיבה בין בשישב עליו בעל הישיבה או המסתת. ולמה לא פליג גם התם ר' יוסי. ודוחק לומר דבאמת גם התם פליג. ויהיה סתם ואח"כ מחלוקת. וכבר כתבנו במקום אחר. דאע"ג דבכה"ג קיי"ל דאין הלכה כסתם. היינו דלא נימא דהלכה כך מדנאמר בלשון סתם. אבל אפ"ה אפשר שיהיה הלכה כך מהוכחה אחרת. וכי הכא דאמרינן יחיד ורבים הלכה כרבים. אפי' נגד ר' יוסי דנימוקו עמו (ועי' בכורות דל"ז א') עכ"פ ק' אי הכי למה נקט התם סתת בסתמא. והכא כובס וחביריו בפלוגתא. וכי אין זה הכרעה שיש חילוק בין הך דהתם דכ"ע מודו בה דנעשה מדרס להנך דהכא דפליגי בה. ורבינו הרא"ש ז"ל כ' דטעמא דר' יוסי הכא דאמק"ט מדרס היינו מדמיוחד רק לישיבה לפרקים רחוקים. הו"ל כאינו מיוחד לישיבה. ולא זכיתי להבין ד"ק. ושותא דרבינו לא ידענא. דהא תינח כלה וחיה. אבל אמאי מטהר ר' יוסי גם בכסא כובס. אף דמצוי שישב עליו. ואי"ל דישיבת כובס פשוט דטהור לר' יוסי. דמידי דהוה כתיבה שפתחה למעלה (פי"ט מ"ז). וה"נ כשירצה להניח תחתיו בגדים. א"ל להיושב עמונמ"ל. ליתא דא"כ מ"ט דרבנן דפליגי עליה ומטמאו. אע"כ דהכא שאני ושאני מתיבה. דאם א"ל עמוד היינו רק כדי שיחזור וישב שם כדי להכביד על הבגדים שתחתיו. אמנם ל"מ היה נ"ל דטעמא דר' יוסי דכל מושב שאינו לנוח רק לכבוד. או ללידה כפי הנאות להמילדת ליקח ממנה הולד או בשעשוי הכסא לכבוש תחתיו בגדים. מדכולן אינן לנוח אינן בכלל מושב דקרא. ולפיכך אפי' הכסא הוא של הכלה וכו'. והן עצמן יושבין עליהן. לא נעשה מדרס. אבל מושב סתת. הרי מדיכול לסתת מבלי שישב עליו ודאי המושב לנוח עביד. והו"ל כשאר כסא. ולהכי לכ"ע מטמא מדרס [וע"כ צ"ל דתרכוס של ספרין ובסיס של סופרין שנזכרו במשנה ה' ו' בפכ"ד. ועוד אינך מושבות של בעלי מלאכות שנזכרו שם. כולן שיערו חכמים דישיבתן הוא לנוח. כמושב המסתת]. והנה אגב דאתא לידן נימא בה מלתא. דלכאורה היה נ"ל דדוקא גזול ממעטינן בסוגיא דב"ק הנ"ל שלא יהא הגזלן מטמאו במדרס. מדיושב עליו שלא ברצון בעלים. הא בישב עליו אדם אחר שאינו בעליו. אע"ג שלא הרשוהו הבעלים בפירוש לישב עליו אפ"ה כיון דמסתמא אין הבעלים מקפידין כשישב עליו אדם. וכ"ש כשהכסא שאול או שכור. דהרי אז הרשוהו הבעלים בפירוש לישב עליו. הו"ל הכסא באותה שעה שישב עליו כשלו. ונעשה שפיר מדרס. וא"כ י"ל דפלוגתייהו דרבנן ור' יוסי הכא. היינו בישב עליו אדם אחר שלא הרשוהו בעלים בפירוש. דלרבנן אע"ג דכבר יחדוהו הבעלים לכלה וכו'. אפ"ה אינן מקפידין בשישב עליו לפעמים אדם אחר. וככסא אחר דמי. ולר' יוסי כיון שיחדו בפירוש לכלה וחיה וכובס. וגם תמונת ג' כסאות הללו מוכיחות למי נעשו. להכי בישב אדם עליהן בלי רשות בעלים בפירוש. אמרינן מסתמא כלא הרשהו דמי. וכישב על כסא שאינו שלו הוה. ולא עשהו מדרס. אבל מושב סתת מסתמא אין הבעלים מקפידין בשישב אדם עליו בשעה שאין צריכים להמושב. ולהכי לכ"ע כל אדם עושהו מדרס. ואת"ל אי גם כשאין הכסא של זב. כל שאין הבעלים מקפידין על ישיבת אותו אדם. גם הוא עושהו מדרס. אע"ג שלא הרשוהו הבעלים בפירוש לישב עליו. א"כ למה מרבה בת"כ רק גנוב שנתיאשו הבעלים ממנו הו"ל לאשמועינן רבותא טפי. דאפי' כל כסא שאינו שלו דבודאי לא נתיאשו הבעלים ממנו. אפ"ה עושהו האחר מדרס. י"ל דאידך רבותא קמ"ל דלא מבעי כל כסא של אחר. דודאי אין הבעלים מקפידין בשישב אדם אחר עליו. ודאי יטמאן אותו אדם במדרס. אלא אפי' גנב. דודאי בעלים מקפידין על ישיבתו עליו. אפ"ה עושהו הגנב מדרס. דמדנתיאשו הבעלים ממנו. הו"ל ככסא של גנב. ואעפ"כ יש לעיין בזה. דוכי ולא הגזול כתיב בתורה. משכבו אמר רחמנא. וכל שאין המשכב שלו. אע"ג דלא קפיד הבעה"ב בשישב אדם אחר. עכ"פ מדאין הכסא של האדם היושב. לא קרינן ביה משכבו. ואינו עושהו מדרס. וכן משמע פשטות לשון הרמב"ם הנ"ל. דכל שאין הכסא שלו אמק"ט מדרס. וסתמא נקט. משמע בין שהרשוהו או לא הרשוהו לישב עליו. ולא עוד אפי' בהשאילו הכסא. אע"ג דהרשהו לישב עליו. אפ"ה מדעכ"פ אינו שלו י"ל דאמ"ט מדרס. דמ"ש מד' מיני שבלולב. דמדכתיב גבייהו לכם. ממעטינן שאול וגזול. ומאי אולמא הך מיעוט דמלת לכם התם ממיעוט דמלת משכבו. דנימא דבהשאילו הכסא יהיה כשלו ויעשהו מדרס. ואפשר עוד דאפי' בכסא ששכרו ג"כ אינו עושהו מדרס. וגם בד' מינים בלולב. ג"כ אינן כשלו. דאע"ג דקיי"ל שכירות ליומא ממכר הוא (כב"מ נו"ב) אפ"ה הרי כבר כתבו תוס' שם (ובע"ז טו"א) דהיינו רק לענין אונאה. ואע"ג דקיי"ל דגם לענין שיקנה לו חצירו סגי בששכר החצר (כח"מ קצ"ח ס"ה) אלמא דגם לשאר מילי דיינינן לשכירות כשלו. י"ל דהרי כבר כתב הש"ך (ח"מ שי"ג) בשם נ"י וריב"ש דגם התם רק לענין ההנאה של שכירות דהיינו דתקנה לו חצר המושכר למציאה שבתוכה. הו"ל כקנוי לו החצר. אבל לא לענין גוף הדבר. וא"כ ס"ה לענין מדרס וד' מינים שבלולב דבעינן שיהיה גוף הדבר ממש כשלו. גרע וגרע ממתנה ע"מ להחזיר דאז באותה שעה הוה ממש נשלו. משא"כ שאול ושכור. וכן משמע פשטות לשון הרמב"ם הנ"ל דנקט סתם דכל משכב ומושב שאינו שלו אמק"ט מדרס. משמע ודאי דגם שאול ושכור ממעטינן להו ממלת משכבו. וא"ת לפ"ז א"כ למה נקט הש"ס משכבו ולא הגזול. ולא נקט רבותא טפי. דאפי' שאול ושכור. אע"ג שהתרצה הבעלים שישב עליו אפ"ה אמק"ט מדרס. י"ל דנקט גזלן וגנב התם וכ"כ לקמן (פכ"ו מ"ח) לאפוקי מדעת ר"ש בסיפא התם. דס"ל דסתם גזילה מיאש. אבל אינו מיאש גניבה. קמ"ל הכא איפכא. אבל באמת אפי' שאול ושכור שיושב עליו מדעת בעלים. ג"כ אמק"ט מדרס. אמנם ק"ל מדאמרינן (נדה ל"ג ב) דמתניתין התם דקתני אין חייבין עליהן על ביאת מקדש ואין שורפין עליהן את התרומה. מיירי בכותי שדרס על בגדי חבר ונגע הבגד בתרומה. דנטמאה התרומה ואינה נשרפת מדהו"ל רק ספק טמא. וק' היאך אפשר שתהיה התרומה טמאה מדנגעה בספק מדרס. הרי הו"ל משכב שאינו שלו ולא נעשה מדרס כלל. ואי"ל דעכ"פ נטמאה התרומה מדנגעה בבגד שנגע בספק זב. ליתא. דהרי אמתניתין דהתם קאי דקתני בה ואין חייבין עליו על ביאת מקדש. ואי משום מגעו מאי איריא ספק בועל נדה. הרי אפילו ודאי זב אין חייבין כשהכניסו במקדש בגד שנגע. מדהו"ל הבגד רק ראשון (רמב"ם פ"ג מביאת מקדש) תדע דהרי הש"ס נקט שדרס על בגדי חבר (ועי' תוס' שם בנדה ד"ה שדרס). ולכאורה היה אפשר לתרץ ממה שהקשו תוס' (ב"ק דסו"ב ד"ה שגזל) כדומה לזה. אמאי דקאמר הש"ס משכבו למעוטי גזול. והרי תנינן (חגיגה פ"ג מ"ו) בגנבים שנכנסו לתוך הבית. דביש עמהן עובד כוכבים או אשה אז כל המשכבות שבבית טמאין. אלמא דאף משכב שאינו שלו נעשה מדרס. ותרצו דעכ"פ טמא מדרבנן. ובזה יש לישב נמי דברי הרמב"ם. דלא תקשי דידיה אדידיה. דהרי פסק (בפכ"ד מכלים) במושב שאינו שלו שאינו מק"ט מדרס. ורבינו בכבודו ובעצמו שוב פסק (פי"ב ממשכבות הי"ב) הך דשלהי חגיגה הנ"ל דביש עמהן אשה נטמאו המשכבות. אע"כ דהא דקאמר נטמאו היינו רק מדרבנן. ואע"ג שזה קצת דוחק. שלא פירש לנו רבינו עדיין בשום דוכתא ובפרטות בהלכות כלים הנ"ל דגם משכב שאינו שלו עכ"פ טמא מדרבנן. הרי גם בלא זה צריך לדחוק בדברי הרמב"ם שם ברישא (בפי"ב ממשכבות) דקאמר דבאין עמהן עובד כוכבי' או אשה אז כל כ"ח הסתום בצמיד פתיל והמושבות כולן טהורים. והרי זה א"א שיהיו המושבות טהורות דהרי עכ"פ נטמאו ממגען. אע"כ לצדדין קתני. דהכ"ח עם צמ"פ טהור לגמרי. אבל המושבות טהורים מלהיות אב כמדרס הזב. אבל עכ"פ טמאין במגע ע"ה. ורבינו דרכו בקודש דמחוי לן במחוג וסומך אמבין. אמנם קושייתנו מסוגיא דנדה הנ"ל א"א לתרץ כתירוץ התוס' דעכ"פ בגד החבר שדרס עליו הכותי טמא מדרבנן. דא"כ לא הוה צריך לאשמעינן במתניתין דאין חייבין עליו על ביאת מקדש וכו'. ותו דא"כ ל"ל לש"ס למנקט התם כמה ס"ס דלא לשרוף עלה התרומה. הרי אפי' נימא דהחמירו בטומאה דרבנן זו עכ"פ בחד ספיקא סגי מדהו"ל ספק דרבנן ולקולא. אע"כ דה"ט משום דמסתמא לא קפיד אינש בהכי בשישב או יעמוד אדם אחר על דבר שהוא מושב שלו. אם רק אין בדעתו לגזלו. ושפיר שייך בו משכבו. ואפשר נמי דהך דשלהי חגיגה ה"ט דאף דכניסת הגנבים לבית הוא בלי רצון בעה"ב. עכ"פ ישיבת הגנב על הכסא לא קפיד ביה בעה"ב. ובכה"ג צריך לתרץ ולישב כמה משניות (טהרות פ"ה מ"ז וח' ופ"ח מ"א וב'. ופ"ג מ"א ועוד משניות טובא) דבכולהו דחיקא לפע"ד טובא לאוקמינהו דטמאין מדרבנן:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.