תפארת ישראל - בועז/טהרות/ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

תפארת ישראל - בועז ‏ טהרות ז

(א) ונ"ל דמה"ט נמי נקט תנא הכא וירד לשתות. דמשמע שהנהר סמוך לרה"ר. לרבותא דאף דבכה"ג לא חיישינן למגע כנעני ביין [כי"ד קכ"ט] מדנתפס עליו כגנב הכא שאני מדחיישינן למגע מלבושו בלי כוונה. וכ"ש כשכלי אומנתו בידו. חיישינן גם למגע בכוונה אפילו בזמן קצר מדאין הממשמש נתפס כגנב. כשיגע גם בשורות הפנימיות לבדוק הקדרות מדנודע דלמכרן הביאן. וא"ת מלקמן [פ"ח מ"ג] בשוטח כלי ברה"ר טהורין והרי סתמא משמע אפילו במקום צר ואמאי. נהי דלמשמוש ידן לא חיישינן. ניחוש לחיכוך בגדי ע"ה כי הכא והרי התם לא מחלקינן בין שהמקום צר או רחב. נ"ל דהתם מלת שוטח משמע שהוא דבר דק וכסדין וכדומה. שאף כשהמקום צר בני רה"ר נזהרים מלדרוס עליהן. והרי מה"ט באמת אמרינן התם דגם ברה"י טהורין עכ"פ ממדרס ומדחוששין שידרסו עליהן מתרחקין מהן. וליכא גם חשש נגיעת בגדיהן. משא"כ הכא כשהדרך צר והקדירות בולטות מהקרקע. גם כשיתקרבו להן לא חיישינן שידרסו עליהן. אבל משום שמתקרבין להקדירות חיישינן שפיר לשלשול בגדיהן לתוך חלל הקדירות:

(ב) ואע"ג דבלא זה טהור. דהו"ל ספק כניסת טומאה לרה"י והרי אפילו בספק כניסת טהרה מטהרינן [כפ"ו מ"ג]. מכ"ש לספק כניסת טומאה. דאין מחזיקין טומאה ממקום למקום. י"ל דאף דבעומד הע"ה ברה"ר מיירי. אפ"ה סד"א דמדמסר לו הו"ל כנותן לו רשות לכנוס ולשמור כל אשר בתוך הבית. והרי בשומר מחזקינן טומאה ממקום למקום. מדהכל כשלו והו"ל הכלים ככלי ע"ה [וכמשנה ה'] קמ"ל:

(ג) והר"ש והר"ב פירשו דפסקה הרחיים. היינו דגמרה לטחון. ונ"ל כוונתם דכל שלא גמרה מלטחון. אע"ג שפסקה מלסבב הגלגל המנקש רגע. אינה מעיזה לעזוב מקומה. מדתהא נתפסת כגנב. לעזוב מלאכתה כדי למשמש בין כלי הבית. אולם לפענ"ד אין במשמעות הלשון של פסקה הרחיים מלהשמיע קול טחינה שגמרה הטחינה. והרי בהפסקת קול טחינה גופה. יש לחלק בין גמרה או לא גמרה הטחינה. ואפשר דגמרה דנקטו רבותינו הוא לאו דוקא. אלא מדהכי אורחא. דאינה מפסקת הרחיים. עד שגמרה לטחון. אבל ה"ה בפסקה מלסבב הגלגל מקודם:

(ד) וא"ת מ"ש מלקמן משנה ו' דנאמנת לומר לא נכנסו. ולמה לא יהי' גם הכא השומר נאמן לומר לא נכנס כאן כנעני או אשה. והשתא בלא נכנסו נאמן על עצמו. כ"ש הכא דהו"ל להאמינו על כניסת אחרים. י"ל דשאני הכא שכבר הוחזק בית בטומאה מדהי' הע"ה שומר שם. ואפילו הי' כפות או מובל עכ"פ כל גופו טמא הוא. ולא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו. ומסתבר שהלכו טמאין אצלו. תדע מדקאמר התם נאמנים לומר לא נכנסו. דהיינו שלא הי' טומאה בבית כלל. ולא נקט נאמנים לומר נכנסו אבל לא הכנעני אלא לאו ש"מ דבכה"ג באמת אינן נאמנים שלא נכנס כנעני ומשום דכבר הוחזק הבית בטומאה. וא"ת עכ"פ קשה מלקמן [פ"ח מ"ה] דבנכנסה אשה שלא ברשות כל שבבית טהור והרי סתמא משמע אפילו באין בעה"ב רואה אותה נכנס. וכ"כ ה"נ בנכנס החשוד בטומאת זיבה. שלא ברשות בעה"ב. נימא דמתירא ליגע שום דבר מדנכנס שלא ברשות. י"ל דהכא שאני דמדיש שומר כאן שרואה שאינה גונבת. מעיזה טפי למשמש. והרי השומר הזה אינו חושש למגע שלה. אבל התם אינה משהה א"ע בבית למשמש. דחושש שמא פתאום יכנס בעה"ב. וכשימצאנה ממשמשת יחשדנה שרצתה לגנוב הדבר:

(ה) והרמב"ם פי' כאן שהן גבאי צדקה. וזה תמוה דהרי בפירוש אמרינן [פסחים מ"ט ב'] שאין ממנין ע"ה אפטרופס על קופה של צדקה. ואת"ל אפטרופס לחוד וגבאי לחוד ליתא דהרי התם לעיל מינה אמרינן דישא אדם בת גבאי צדקה. לא מצא כך ישא בת מלמד תינוקת. ואל ישא בת ע"ה. אלמא דגבאי צדקה א"א שיהי' ע"ה. ותו דמסיים הכא אם יש עמהן כנעני. מתירא שלא לחפש יפה ואי מיירי בגבאי צדקה האיך יתירא מהכנעני דלא אפכת ליה אם יחפש הגבאי יפה או לא וצ"ע אמנם בחיבורו [פי"ב ממשכבות] חזר בו רבינו. ופי' גם הוא גבאי מס המלך:

(ו) כך פי' הר"ש. ונ"ל דהאי אם יש עמהן וכו'. אינו לשון אפילו. ולהיות נמשך אסיפא אלא ארישא קאי דמדקאמר ברישא כל הבית טמא. דפשטותא דליישנא משמע טפי דגם משכבות וכלי חרס המיקף צמיד פתיל טמאין. דאע"ג דבמשנה ב' ג' ד' תני ג"כ הבית טמא. והתם ע"כ המשכבות וכלי חרס לא נטמאו מדרס הכא שאני דמדמחלק במשנה ה' בין שאר דברים למשכבות. וכ"כ מחלק בגנבים בסיפא דמשנתינו. ש"מ דהא דנקט הכא באמצע הבית טמא. היינו גם משכבות וכלי חרס שבתוך הבית להכי מסיים תנא דדוקא אם יש עמהן כנעני דאז חיישינן שמא ישבו על המשכבות או הסיטו. והדר קאמר עלה דאפ"ה נאמנים לומר וכו'. ומה דמסיק בסוף וקאמר ומה הן מטמאין וכו'. אגנבים לחודא קאי. דרובן ישראל נינהו [כע"ז ד"ע ע"א ועי' הרא"ש שם ותוס' ב"ב נ"ה ב' ד"ה ר"א קדמאי שכתבו דרק בפומבדיתא רוב גנבי ישראל]. מיהו לגי' הש"ס [חגיגה כ"ו א] דגרס אם יש עמהן כנעני נאמנים וכו' ע"כ צ"ל דנקט אם משום סיפא דאין נאמנים. לאשמעינן דדוקא ביש וכו' אין נאמנים לומר נכנסנו ולא נגענו ולא מהמני במגו דלא נכנסנו. מדהו"ל מגו במקום עדים. דאנן סהדי דמשום דמרתתו מהכנעני ודאי משמשו הא באין עמהן כנעני נאמנים לומר גם לא נגענו [וע' רבינו תוי"ט נזיר פ"ה מ"ש בשם הרמב"ם]. והא דלא הודיענו תנא בהגבאים כשאין עמהן כנענים מה דינן. י"ל אי משום דהכי אורחא שאין מאמינים לישראל שיחפש היטב אצל ישראל חבירו למשכנו ואי משום דכבר שמעינן כן ממשנה ה'. וגם מגנבים דסיפא וגם מדיוקא דבבא דגבאים גופה כבר שמעינן כן דהא באין עמהן כנעני אין המשכבות וכלי חרס נטמאו ולהכי לא חש תנא להאריך. וא"ת עכ"פ האיך יטמאו הכנעני או הגנבים לקמן בסיפא את המשכבות. הרי אפילו זב ממש אינו מטמא מדרס משכב שאינו שלו [כב"ק ס"ו ב']. י"ל דרק מטומאה דאורייתא נתמעט משכב שאינו שלו. אבל עכ"פ נעשה מדרס מדרבנן [תוס' שם ד"ה דגזל]. אולם להרמב"ם [פכ"ד מכלים ה"ז] דמדנתמעט בקרא טהור לגמרי. צ"ל דדוקא גזול או גנוב וקודם יאוש נתמעט. דמדגזל או גנב המשכב. בוודאי בעה"ב מקפיד שלא ישב עליו הגזלן והגנב. אבל בכל משכב אין דרך בני אדם להקפיד בישב עליו מי שאינו שלו. וכדידיה דמי בשעת הישיבה וא"כ ה"נ כיון שהגבאים והגנבים לא לקחו עמם המשכב כאדם אחר דמו לגבי המשכב שאין דרך בני אדם להקפיד על ישיבתן עליו. ועושהו מדרס. ואע"ג דמסתמא לא ניחא ליה שישב עלייו הממשכן והגנב. הרי גם בלא זה לא ניחא ליה שישב עליו שום זב ויטמא משכבו. ואפ"ה מדעכ"פ אין דרך להקפיד בישיבה עצמה. כדידיה דמי ועושהו מדרס וכ"ש הכא דהו"ל ניחא ליה שישב עליו הממשכן והגנב דבאותו שעה לא ימשמשו כליו. אבל רק כשישב עליו זר בחזקת שלו. וכגון גזלן בישיבה כזו וודאי דרך להקפיד. ואין הגזלן עושהו מדרס [ועי' רבינו משל"מ שם]:

(ז) וא"ת א"כ במשנה ה' הנ"ל נהי דא"נ לומר לא נכנס זב. דהרי התם מדהי' הע"ה בתוך הבית. פרצה קורא להגנב שיכנסו אליו דוגמתו. עכ"פ כיון דהכא לולא שהי' הע"ה מתירא הי' נאמן לומר לא נגעתי. וא"כ לעיל בהשומר דמורא לא יעלה על ראשו. ליהמן נמי לומר לא נגעו. דהשתא על מגעו עצמו נאמן הגנב כ"ש על מגע חבירו. י"ל התם שאני דלית ליה מגו שלא נכנס ודו"ק. א"נ התם השומר נוגע בדבר הוא דמדהוא שומר של בעה"ב היה צריך שישמור שלא יגעו טמאין בהכלים. והיינו דצריך נמשנתינו לאשמעינן דאף דדמי למשנה ה' אפ"ה הכא נאמנים:

(ח) ולרבינו כ"מ דוקא לאיסור אכילת קודש. סגי בשהסיח דעתו מלאכול קודש. אבל שיאסור מלאכול תרומה. צריך שיסיח דעתו משמירת גופו בטהרה [וע' רמב"ם פי"ג מאהט"ו ה"ג וברבינו כ"מ שם]. וא"כ מדדחיק ליה לרבינו כ"מ לאוקמי משנתינו באכילת קודש. ומוקי לה בתרומה ע"כ דמיירי שהסיח דעתו משמירת גופו. ובמחילת כבוד רבינו לישנא דמתני' לא משמע כן. דהרי קאמר. והסיע דעתו מלאכול. וגם לשון הרמב"ם לא משמע כדבריו. דהרי הרמב"ם כלישנא דמתני' ממש נקט. ואי משום קושית הר"י קורקס ז"ל. שמקשה דא"כ מה חומרא דקודש מתרומה. והרי אמרינן האונן ומחוסר כפרה אסורין לאכול קודש מחשש היסח הדעת משא"כ בתרומה. והרי היסח הדעת של זה וזה שוין. נ"ל דזהו החילוק שביניהן. דבקודש אע"ג שאומר שלא הסיח דעתו מלאכול. אפ"ה כיון שהי' אונן או מחוסר כפרה. ולא הי' רשאי לאכול. צריך טבילה. דמשום מעלה דקודש חיישינן גם בכה"ג שמא לא נזהר יפה. אבל בתרומה בכה"ג כשלא הי' לו מניעה רק מדאינו רשאי לאכול תרומה. וכגון ערל שאסור בתרומה. תיכף כשמל מותר לאכול תרומה. דהרי לא מצינו בשום מקום חיוב טבילה לישראל שמל. קודם שיאכל תרומה ורק בכנעני שמל אמרינן דהרי הוא כפורש מהקבר. וצריך הזאת שלישי ושביעי [כפסחים צ"ב א]:

(ט) ותמהני מאד דמשמע דרק גם ר' יהודה מודה. אבל רבנן ודאי הכי ס"ל. והא ליתא דלרבנן מדהסיח דעתו לאכול. נטמא כל גופו. וכדקאמרו בפירוש ברישא וא"כ היכי קאמר הכא שידיו טמאות. דמשמע דסגי להו בנטילת ידים. והרי כולו טמא וטבילת כל גופו בעי. ואי"ל דאין הכי נמי. דלרבנן צריך טבילת כל גופו. והך בבא רק ר' יהודה קאמר לה. וכיש גרסא דגרס בפירוש בסיפא ר' יהודה אומר ליתא דהרי הרמב"ם [בפי"ג מאהט"ו ה"ג] פסק כחכמים ברישא ותיכף בתר הכי מייתי הך בבא כלישנא דמתני' ממש. וצריך לדחוק ולומר דלעולם הך בבא בחולין קמיירי. ולרבנן כיון דלענין תרומה מדהסיח דעתו מלאכול. חיישינן שמא נגע בטומאה. כ"ש דחיישינן שמא נגע במקום מזוהם. וצריך עכ"פ נטילת ידים לחולין הא בכל אוכל חולין שהסיח דעתו מלאכול. כל שלא הסיח דעתו מטהרת ידיו. אין צריך נטילה אחרת. דהרי נוטל אדם ידיו שחרית. וסומך עליהן כל היום [כחולין ק"ו ב']. ובלבד שלא יסיח דעתו מליגע בהן במקום הטינופת [כא"ח קס"ד]. הרי שאע"ג שעל כרחך הסיח דעתו מלאכול ביני ביני. לית לן בה: א"נ נ"ל דלעולם גם הך בבא בתרומה קמיירי. וכי קאמרו רבנן ברישא דבהסיח דעתו מלאכול צריך טבילה. היינו בשלא השגיח היטב מליגע בטומאה. רק שתמיד היה זוכר שגופו טהור. ואפ"ה חיישינן שמא נגע בטומאה ולא אדעתיה. אבל הכא מיירי בדקאמר אף שהסחתי דעתי מלאכול תרומה. השגחתי על עצמי היטב מליגע בטומאה דבכה"ג גם לרבנן גופו טהור ואפ"ה לענין שמא נגעו ידיו במקום מזוהם חיישינן משום דידים עסקניות הן ולפיכך צריך עכ"פ לכ"ע נטילת ידים לתרומה. ופשוט דהא דקאמר ר' יהודה ברישא דטהור היינו דאין צריך טבילה. אבל עכ"פ מודה דידיו טמאות וצריך נטילת ידים. דמי גרע מסיפא ודו"ק:

(י) וצ"ל עוד דדוקא בנכנסה להוציא פת לעני. דמדידעה שהעני עומד בחוץ. תמהר לצאת אליו. וגם העני יודע כן. וירא מה"ט למשמש וכ"כ בקדירה עומדת על האש. היא תמהר לצאת מחשש שיקדיח תבשילה. וגם חברתה יודעת כך ויראה ג"כ מה"ט מלמשמש. אבל בלא נכנסה להוציא לו פת. אלא שיצאה ומצאה עני עומד אצל הככרות או שיצאה ומצאה חבירתה אצל קדירתה שאינה אצל האש. ודאי כל עד פישוט ידים טמא דמי גרע מהניחו ישן ומצאו ער דטמא עד כדי פישוט היד [מ"ב] וה"נ הכא:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.