תפארת יעקב/גיטין/סז/ב

תפארת יעקב גיטין סז ב

דף ס"ז ע"ב

בגמרא ת"ר אמר לעשרה כתבו ותנו גט לאשתי וכו'. הרי"ף והרא"ש והרמב"ם ז"ל פ"ט מהלכות גירושין העתיקו הך ברייתא ולא זכרו תנו רק כתבו בלבד, וכן נראה באמת דהא בתר הכי מחלק בין הוליכו גט לאשתי לאומר כלכם הוליכו משמע דמעיקרא לאו בנתינה איירי כלל שהרי לא זכר דין הנתינה כלל ורחוק לומר דקמש"ל ברישא כיון שלא אמר כלכם על נתינה בפני עצמה לא איכפת לן דהך כלכם שאמר אמרינן דרק על כתיבה קפיד ולא על נתינה:

וכן נראה לי להכריח מגופא דברייתא דהא במתניתין קתני דין החתימה דבאמר לעשרה סתם אחד כותב ושנים חותמין אמר כלכם אחד כותב וכולן חותמין ולא הוזכר דין הכתיבה כלל ולמה בברייתא הוא להיפך שזכרו דין הכתיבה ולא זכרו דין החתימה כלל והוא תמוה לכאורה:

לכן נראה ברור דהיינו טעמא דהכא דלא זכר תנו א"כ ע"כ צריכין להחזיר לו הגט כתוב והוא יתננו או ישלח שליח א"כ מה צורך להזכיר החתימה אפילו יחתמו שנים ויתנו לו במה נפשך אי ירצה ליתן לה כך בידו ליתן לה ואפילו אמר כלכם ואי לא ירצה רק שיחתמו כולן אפילו לא אמר כלכם יכול לעכב כיון שעדיין לא נתנו ואין לנו לדון רק על כתיבת הגט דכל שלא כתבוהו במעמד כולן אפילו יתרצה עכשיו הבעל לא מהני כיון שלא נכתב כפי ציווי הבעל, משא"כ במתני' דאמר תנו ולא יתראה עוד הגט לפני הבעל ממילא בעינן שיחתמו כולן וממילא לא הוצרכו לומר שיכתוב במעמד כולן דכיון שצריך שיחתמו כולן ע"כ צריך שיהיו כולן אצל הכתיבה דאל"כ היאך יחתמו כולן דאפילו למ"ד שנים משום עדים וכולן משום תנאי מ"מ צריך שיראו הכתיבה ולא יחתמו בשקר דאל"כ הוי לי' לומר נ"מ בין ר"י לר"ל דלמ"ד משום עדים צריך שיראו כולם כתיבת הגט ולמ"ד משום תנאי יכולין לחתום הנשארים בלי ראות הכתיבה כלל אלא ודאי דהא ליתא דהוי כמעידין שקר ממש, וז"ב, ובאמת דברי"ף ורא"ש לא נמצא במתניתין ג"כ תנו רק כתבו אבל זה אינו והוא טעות דפשיטא דאי לא אמר תנו אין נ"מ בחתימה כלל והכל תלוי בדעת הבעל כשמסרו לו הגט, ולעיל דף י"ח ע"ב דהביאו הך משנה בכתבו בלי תנו ג"כ בטעות הוא דודאי ע"כ גם תנו אמר כמפורש במשנה להדי' וכמו שבארנו, ומה שזכר הרמב"ם ז"ל בסיפא כתבו וחתמו ותנו ולא סגי לי' בכתבו בלבד היינו שבא לאשמועינן התם דאותו הסופר יכול להיות אחד מן החותמים וגם השליח, ושפיר קמ"ל אפי' פרט כל מלאכת הגט ס"ד דעכ"פ נתכוין ששלשה מהן יעשו אותו או ארבעה לכל אחד פעולה אחרת קמש"ל דאפ"ה כל מה שאחד יכול לעשות סגי באחד אף שיעשה שלש פעולות, כנ"ל, ועמ"ש בחידושי לא"הע סימן ק"ך בזה:

והנה הרמב"ם ז"ל פ"ט מה"ג כתב אפילו היה הסופר אחד מן השנים החותמים והוא השליח כשר. וכתב הטור סי' ק"ך דיראה מדבריו דמכשיר כתב סופר ועד פי' חתם סופר והדבר תמוה דכתב דיראה מדבריו מה דמפורש להדיא דחתם סופר ועד כשר ונראה לי דס"ל להטור שיש מקום לומר דע"כ לא חששו בחתם סופר ועד לחורבה רק אי הסופר אינו שליח הגט ליתנו אבל אי הסופר הוא שליח הגט מה יש לחוש לכיסופא שאין רוצים לקבלו בעד לפי שאינו כשר לעדות א"כ לשליחות ג"כ פסולי עבירה פסולין לדעת הרמב"ם ז"ל וכיון שהוא שליח הגט ע"כ ליכא למיחש להכי, והשתא הכא דמיירי הרמב"ם שהוא שליח ג"כ הכשיר מכח חתם סופר ועד גם כן דבהא ליכא למיחש ומ"מ יראה מדבריו דבעלמא מכשיר כיון דכתב אפי' הי' הסופר אחד מן החותמים והוא השליח משמע דלא מבעי' כשאינו שליח דכשר רק אפילו הוא השליח, ומ"מ אינו מוכרח דעיקר קמש"ל דכל כמה דיכול למעט באנשים יכול למעט וכשהוא שליח יכול למעט גם בחתימה כנ"ל ומ"מ כבר כתבתי לעיל דהרמב"ם מכשיר חתם סופר ועד כיון דפוסל אמר אמרו ולמאן דפוסל אפילו כשהוא שליח הגט דהא חזינן דלא הכשירו חתם סופר עכ"פ בשמע מפי הבעל והי' די לפסלו בלא שמע מפיו דשוב ליכא למיחש לחורבה ועל כרחך דכל שהוצרכו לפסלו בכל גווני פסלוהו וה"ה כשהוא שליח, כנ"ל:

שם איבעי' להו מנה אותן מהו וכו' הא דמנה כלהו וכו' אמרי לה להאי גיסא וכו'. פירש"י מנה כלהו אכולהו קפיד וכו' לא קפיד אלא אמנויין וכו' הרב מהרש"א הבין כוונת רש"י דבמנה מקצת אין חילוק בין האי גיסא להאי גיסא כלל רק במנה כלהו, ולזה תמה דאין הלשון מורה כך והוא תמוה דפשיטא דלא נתכוין רש"י ז"ל לומר רק במנה מקצת עכ"פ קפיד שיחתמו שנים מאותן שמנה לא מהשאר אבל פשיטא דיש הפרש בין האי גיסא להאי גיסא דבאידך גיסא צריך שיחתמו כל המנויין ובהאי גיסא רק שנים מן המנויין ומה שהביא מדברי הר"ן נהפוך הוא דמדהקשה הר"ן על הרמב"ם דפסק בתרווייהו דהוי ככלכם דהא בש"ס מבעי' לן והיינו דמוכח בגמרא דעכ"פ חד מהני ודאי אינו ככלכם ואי מסופק בחד מהני לישנא א"כ תרווייהו ספיקא, והשתא אי היה מפרש ברש"י דמנה מקצת אין חילוק בין האי גיסא להאי גיסא רק במנה כלהו יש חילוק ביניהם א"כ לק"מ על הרמב"ם דפסק כהך מ"ד דמנה כלהו ככלכם כמו שאמרו בירושלמי המונה הרי הוא ככלכם ובמנה מקצת לכ"ע ככלכם ושפיר פסק דלעולם הוי ככלכם וברור דהר"ן הבין בפירש"י דמנה מקצת לכ"ע צריך שיחתמו מן המנויין רק בשנים שיחתמו סגי ולא כלהו, ושפיר קשיא לי' על הרמב"ם דפסק בתרווייהו ככלכם דכלהו צריכין לחתום, גם בלשון רש"י שלפנינו מוכח להדיא כן שכתב וז"ל לא קפיד אלא אמנויין השנים מהמנויין חתמו, והר"ן לא נראה לו פירש"י אף בזה אלא דאמרינן דחזר בו ולא קפיד כלל דייק תיבת כלל דאפילו האי קפידא שיחתמו שנים מן המנוין לא קפיד, וז"ב:

ובעיקר מה שתמה הר"ן על הרמב"ם דפסק בין מנה כלהו בין מנה מקצתן הוי ככלכם ואם מת אחד מהן הגט, בטל והרי בגמרא מוכח להדיא דלכ"ע תרווייהו אינן ככלכם, נראה לי דלק"מ מתרי טעמי, חדא דכיון שצוה הבעל שיתנו גם הם הגט כמו שכתב הרמב"ם להדיא שם שאמר תנו והיינו דאי ס"ד דלא אמר תנו וצריך למסור הגט לבעל והוא יתננו כרצונו א"כ מה נפקא מינה אי כלהו אמר או לא אם ירצה ליתנו במקצתן הרי בידו ליתנו ואי לא ירצה מי ימחה בידו ויכפנו שיתנו לאשה וע"כ דכבר מסר הדבר להם שהם יתנו הגט לאשתו והוא הלך ואיננו א"כ פשיטא דלא נעשו שלוחים רק ליתן גט ברור ולא גט ספק וכל שהם מסופקין כיצד יעשו צריך שיחתמו כולן להוציא מן הספק ואי נתנוהו בספק שינו משליחות הבעל שצוה ליתן גט ודאי ולא גט ספק ועמ"ש לקמן פרק המגרש בשני גיטין שנתערבו דפסק הרמב"ם גם כן באבד אחד השני בטל אף דכללא כייל הרב ז"ל כל היכי דנקט בטל אפי' ספק מפורשת לא הוי וע"כ כמ"ש דכל שאבד אחד בטל שליחותו שלא נעשה שליח על הספק, ע"ש שהארכתי בזה ושם הבאתי דברי הרב בעל מ"למ שנסתפק באחד ששלח שליח לקדש אשה וקידש בספק אם היא מקודשת וכתבתי שם דאפילו. אי נימא דמקודשת היינו דלקרובה קאתי והרי היא אגידא בי' בספק כמו בודאי ולנשואין אפי' בודאי קידושין אינו יכגל לכופה כמ"ש התו' להדיא ריש כתובות בד"ה נשאת דלכך לא קתני נישואין דהוי אמינא אפי' בע"כ קמש"ל נשאת דבע"כ לא אבל גירושין דלרחוקה קאתי פשיטא דלא נתכוין רק לגרש בודאי ולא בספק דלא הועיל כלום דחייב במזונות כמקדם ועוד דאסור לגרש בספק ואנן סהדי אי היה הבעל בעצמו נותן הגט והי' נולד בו ספק פשיטא שלא היה נותנו וא"כ היאך יתנו הם בשליחותו ספק גט שלא נצטוו רק על הודאי וזה ברור ונכון:

הן אמת שיש לדקדק במה שכתב הרמב"ם ז"ל פרק ג' מה"ג בגט שאבד והוחזקו שני יב"ש אם נתגרשה בו הוי ספק מגורשת וקשה אי בשליח מיירי אפילו ספק לא הוי לפי סברא הנ"ל, אבל באמת לק"מ ואדרבא משם ראי' כי למה באותו הפרק זכר הך דשני גיטין שנתערבו וכתב בהדיא דאי אבד אחד השני בטל ולמה כאן כתב ספק מגורשת, וברור דהתם טעמא אחרינא איכא דאי אפשר לומר שיהא אינו גט כלל דהא אי יתוודע ע"י עדים שלא חתמו ליב"ש אחר גט הוי גט גמור כמ"ש הרמב"ם שם אח"כ וכמו כן אי יבוא יב"ש השני לפנינו ויעיד שמעולם לא כתב לגרש שוב ליכא למיחוש למידי וא"כ יהא גט גמור והיאך נאמר עכשיו שאינו גט כלל וע"כ ספק גט הוא, משא"כ בשני גיטין שנתערבו ואבד אחד וכן הכא שהדבר יהא בספק לעולם דאפי' יבוא הבעל אחר שניתן הגט ויאמר דלא נתכוין לכולם לא יאומן וכן התם כיון ששניהם שוין לעולם הוי ספק גט ופשיטא שלא נעשה שליח על הספק לגרש בספק, ועוד נאריך בזה לקמן פרק המגרש בס"ד מה שיש לחלק עוד בזה, אבל העיקר כנ"ל:

אמנם אף דהדברים הנ"ל נראין ברורים ונכונים מ"מ אומר עוד ליישב דבלא"ה תמוה לי במה שאמרו אמרי לה להאי גיסא ואמרי לה להאי גיסא ולפי פירש"י הם חלוקין מן הקצה אל הקצה בסברות הפוכות א"כ איך לא זכרו בגמרא טעם סברת כל אחד שהרי אי אפשר שסמכו שנדע מעצמנו מאחר ששני הסברות הפוכות לגמרי:

לכן נראה לי דהנך אמרי לה לא פליגי בסברא כלל רק בהא פליגי דמר ס"ל דזה שאומר דינו במנה מקצתן על השאר הוא דן שלא מנה דיש לומר אטו כי רוכלא ליחשב וליזיל וכל שהתחיל למנות גילה דעתו דקפיד על כולם רק שלא חש לסיים מנינו רק להורות דקפיד ובהא ודאי מנה כלהו הוי טפי ככלכם ממנה מקצת דהתם סיים מנינו והכא לא מנה כולם, אבל אי נימא דזה שאומר דינו במנה מקצת לאו על השאר הוא דן דהשאר פשיטא לי' דלא הוי ככלכם רק על אותן שמנה הוא דן אי נימא דלא קפיד רק שיחתמו שנים מאלו או דקפיד על אלו שמנה ובהא פשיטא דמנה כלהו גרע דלא חזינן מיני' דקפיד רק במנה מקצת מדלא מנה השאר חזינן דקפיד ובזה מחולקין הנך אמרי לה, ולפי זה אתי שפיר פסק הרמב"ם כהך מ"ד דמנה כלהו עדיף ואותן שמנה בין מקצתן בין כולן צריך שיחתמו כולן רק השאר שלא מנה אין צריך שיחתמו כנ"ל, ומ"מ אף דפי' הסוגי' נראה לי עיקר כנ"ל אבל דברי הרמב"ם נראין לי עיקר כתירוץ ראשון הנ"ל והנה הרי"ף השמיט כל האבעי' דמנה אותן מהו ותמה הר"ן למה השמיטה ונראה לי לפי מה שכתב רבינו ירוחם הביאו ב"י בסימן ק"ך דאפי' אמר כלכם יכולין לכתוב כל חד מהן ותמהו עליו, לכן נראה לי שהוא דעת הרי"ף ומפרש מה שאמרו אתקין ר"י בגיטא דכלכם הכוונה בגיטא דכלכם ממש, ולפירש"י דהכוונה בגט סתם היאך יאמר בגיטא דכלכם, וע"כ כמ"ש הר"ן דטובא אינהו דלא משמע להו כלל כלכם שיחתמו כולן וראה ר"י שיבוא הדבר לידי תקלה לביטול הגט שלא כדין לכך תיקן שכל מי שיאמר כולכם יהא הדין כל חד מנכון וכל מי שירצה באמת שכולם יחתמו לא סגי בכלכם רק שיאמר בפירוש שכולם יחתמו דוקא לא מקצתן אבל בכלכם בלבד כל שנים יחתמו א"כ ממילא כל מי שאומר כלכם כך כוונתו דאל"כ היה לו לומר בפירוש כפי התקנה, ומעיקרא ס"ד דהתקנה היתה שלא יועיל כלכם ומוכרח לומר או כלכון או כל חד מנכון דהיינו שאם יוכלו לחתום כולן יעשו כן ואם יארע שלא יחתמו כולן ג"כ יהא גט להזהר מחשש הנ"ל, ומקשה לי' דפעמים גאיז לדיבורי' ועדיין יהא מכשול וקאמר דאפי' כולכם סתם הוי ככל חד מנכון, ולכך השמיט הרי"ף כל האבעי' דמנה ככלכם דכיון דכלכם גופא הוי ככל חד מנכון כ"ש מנה דגרע דאפילו קודם תקנה ס"ד דאינו ככלכם, כנ"ל:

ועוד נראה לי לומר בטעמו של הרי"ף אפי' לפירש"י דפי' דאפי' אמר סתם חיישינן שיחשבו דלכולם נתכוין ואם לא יחתמו כולם יבטלו הגט שלא כדין לכך תקנו שיאמר בפי' כל חד וחד מנכון, והשתא ממילא אין נ"מ להזכיר הך דינא דמנה הרי הוא ככלכם דמה נפשך אי יחשבו דאינו ככלכם לא גרע מאי לא אמר כולכם כלל דצריך לומר כל חד וחד מנכון ולא משכחת שיכתבו גט לשום אדם במעמד רבים רק או שיאמר כולכם או כל חד וחד מנכון אבל כל שלא יאמר כלכם לא משכחת שיכתבו כל אחד מהם, אך לפי תירוץ זה מוכח לכאורה דיש קפידא אפי' דיעבד כל שלא אמר כל חד מנכון דלא כטור בשם גאון דאל"כ עדיין הוי לי' להביא השקלא וטרי' דמנה לענין דיעבד, ומ"מ יש לדחות דכיון דתיקנו כך לא שכיחא דיעשה שלא כפי התקנה ואין דרכו של הרי"ף להביא מה דלא שכיח, ומ"מ הראשון עיקר:

ודע דמפשטות הסוגיא נראה דהך בעי' לענין כתיבה הוא אי צריך שיכתוב אחד במעמד כולן או בלבדו דהא בברייתא לא הוזכר מחתימה כלל אבל רש"י ז"ל פירש הכל לענין חתימה ולפי דבריו קאי האיבעי' על המשנה דמיירי מחתימה ואולי טעמו דסובר דלענין כתיבה כיון דלא שייך הך דינא רק בלא אמר תנו דאי אמר תנו חתימה בכלל וכיון שצריך שיחתמו כולן ממילא הוי כתיבה במעמד כולן וע"כ בלא אמר תנו כגירסת הרמב"ם א"כ לא שייך למיבעי כיון שמוסרין לו הגט אח"כ במה נפשך אי אומר דרוצה כולם בידו שלא יתנו ואפי' אי מנה אינו ככלכם ואי אינו רוצה בכולם דוקא. אף שכבר נכתב הגט שלא במעמד כולן נאמן הבעל שנתרצה אז בכך דבעל שאמר גרשתי אשתי נאמן עכ"פ על להבא דבידו לגרשה ומכל מקום צריך עיון בזה דאינו נאמן רק גרשתי וכאן אינו אומר גרשתי רק שצוה לגרש, ודוק:

סליק בס"ד פרק האומר מי שאחזו פרק שביעי במשנה כתבו גט לאשתי. כתבו התוס' אפילו אמר כתבו ותנו, ובאמת יש להבין למה לא קאמר רבותא אפי' אמר תנו, ועוד דבכה"ג בכתבו הוא קשי המציאות דקתני סיפא בחזר ואמר אל תכתבו אין דבריו האחרונים כלום דמה בכך מ"מ כיון שצריך למסור הגט לבעל הרי בידו שלא ליתנו ואי רוצה הוא ליתנו כיון דלר"י כותבין הגט אחר שישתפה א"כ כיון שרוצה אז פשיטא דכשר, וצריך לומר דמ"מ קמש"ל דס"ד כיון שאמר אל תכתבנו כבר ביטל דבריו שאמר כתבו וממילא כל שכתבו הרי כתבו בלי שמיעה מפי הבעל ולא מהני אפי' מתרצה קמש"ל דהך אל תכתבו שאמר אינו כלום וכתיבה דאח"כ מהני על סמך שמיעה ששמעו קודם אך אכתי קשיא מה צורך לזה הוי לי' לומר באמר כתבו ותנו וקמש"ל דכותבין ונותנין בלי ידיעתו כלל, גם לא הבנתי לר"י למה לי' למיתני רישא באחזו ואח"כ ואמר הוי לי' לומר כמו בסיפא באמר ואח"כ אחזו דאין כותבין רק כשישתפה ואם אמר אל תכתבנו אין בדבריו האחרונים כלום, וממילא כיון דאין כותבין בעודו מטורף אפילו אמר קודם כ"ש שאין כותבין במה שאמר כשהוא מטורף דאי כותבין וחשבינן לי' בדעת כ"ש שיש לכתוב בעודהו קורדייקוס עליו כשאמר קודם לזה כתבו:

לכן נראה דרישא כתבו דוקא קתני וקמש"ל רבותא דס"ד כיון דע"כ צריך שיתנו לו הגט כתוב כשהוא שפוי שיתנו לאשה כיון שלא אמר תנו א"כ ס"ד דהוכיח סופו על תחילתו דגם מעיקרא בדעת דיבר דאי היה שלא בדעת לא היה מתרצה ליתנו עכשיו כשהוא שפוי קמש"ל דמ"מ לא מהני וכ"ש כשאמר כתבו ותנו דשוב אין רואין ממנו גילוי דרוצה לגרש דלא מהני:

אלא שיש לדקדק לפי זה דהוי סיפא זו ואצ"ל זו דמה ברישא שיש לנו גילוי על דעתו דבדעת רוצה לגרש לא מהני כ"ש סיפא דנהפוך הוא דאח"כ כשרוצה ליתן הגט הרי גילה דעתו שהי' חפץ בגירושין ומה שאמר אל תכתבו בלא דעת דיבר דע"כ מיירי שמתרצה ליתן הגט כיון שלא אמר תנו, אבל באמת לק"מ דלר"י קמש"ל סיפא אף דאין כותבין רק כשישתפה א"כ כיון דאיכא לברורי בשאלת פיו לא נכתוב עד שנשאל אותו כיון דבעת כתיבה הוא שפוי בפרט דהוא להחמיר קמש"ל דמה שדיבר בעוד הקורדייקוס עליו לא חשיב כלל אפילו לחוש לשאלה כשישתפה ור"ל סובר דקמש"ל כל שאמר כתבו אפי' אמר אח"כ אל תכתבו כותבין תיכף ולא חיישינן להמתין עד שישתפה, או דהא גופא קמש"ל דכותבין בעודו מטורף כיון שכבר אמר כתבו כשהיה בריא, ועכ"פ מה שכתבו התוס' ואפי' אמר תנו אין צורך רק כתבו הוי רבותא, כנ"ל ועמ"ש לקמן בגמרא:

שם נשתתק וכו' בודקין אותו. פירש"י בד"ה נשתתק וז"ל לאו אשאחזו קורדייקוס קאי אלא אדם שנעשה אלם מחמת חולי עכ"ל, משמע בהדיא מתוך דברי הרב ז"ל דלא מהני בדיקה זו רק למי שאין לנו בו שום חשש טירוף רק שאנו רואין שנתאלם מחמת חולי חוששין שכ"כ גבר עליו החולי עד שהוא מטורף ובי' מהני בדיקה להוכיח שאינו מטורף והוא בחזקתו הראשונה אבל מי שידעינן בו מענינו שהוא מטורף אף שמשיב בהרבה דברים כהוגן לא מהני בדיקה כלל ולא מצינו בדיקה לשוטה במי שיש לו מסימני שוטה המפורשים בחגיגה ולהרמב"ם אפילו בשטותים אחרים כל שהוחזק בהם פשיטא דלא מהני:

ומעתה לא טוב עושין הרבנים המסדרין גיטין לבעלי מרה שחורה הניכר שגעונם לעין כל ומחמת זה חפצים ממנו שיגרש, ובהא פשיטא דלא מהני שום בדיקה ואפי' ישוב על כל דבר הן הן לאו לאו לא מהני, כי לא נתנה הבדיקה רק על הספק לא על המוחזק ונראה לעין כל שגעונו כאשר ראיתי אני בעצמי מכמה וכמה אנשים כאלו אשר היו מדברים הרבה דברים בדעת גמורה אך כל ענינם בכלל היה מטורף ובשיגעון ינהגו) ולדעתי אין תרופה לזה, רק אם קידש ג"כ באופן הזה ולא נשתנה אח"כ ממה שהי', בזה יש לצדד דכשם שכנס כך יוציא, ואין להאריך כאן ובא"הע הארכתי בזה בס"ד:

בגמרא דלא מעלי עבדי דחשידי אאבר מן החי. יש לדקדק למה תפס איסור אבר מן החי טפי משאר איסורין, ועוד דהא אח"כ דעשאו בעלת שלש הרי חשודין על הטריפה דחסר ויתיר ברגל טריפה נמי הוי, וליכא למימר דחתך חד כרעא באופן שלא נטרפה עדיין בזה כגון למטה מארכובה א"כ מה היה צורך להם לחתוך רגל מבהמה אחרת ומה בכך דבעלת שלש הואי כיון שאינה טריפה וע"כ דבאמת הוי טריפה א"כ הרי חשודין על הטריפה והי' לו לומר דחשודין בהא, ונראה לי דודאי לא הי' לו לר"ש לחוש לטריפה כלל דכיון דרוב בהמות כשרות לית לי' לחוש שמא תהא טריפה והם לא יחושו ואפי' טריפות הריאה דמצוי מ"מ קי"ל נאבדה הריאה כשרה א"כ לא גרע הנך עבדי מנאבדה הריאה, וכמו כן שיהרגו בהמה ולא ישחטו אותה כלל לא היה לו לחוש דקי"ל עבדים כנענים שאינם משוחררים כשרים לשחיטה והיינו משום דבידו לשחוט לא יאכל נבלה רק כיון דחשודין על אבר מן החי בזה יש לחוש שאינו רוצה לטרוח לשחוט וחותך מבהמה אבר או שאינו רוצה להרוג הבהמה כלל שצריך לה וחותך אבר ממנה ואוכל ומאכיל לאחרים ואינו חושש, ועכשיו הראה בנסיון שגנב רגל אחד ושחטו טריפה גם חתכו אבר מן החי רק אי הי' אומר לו שחשודין על הטריפה לא היה זה טענה נכונה כי למה לו לחוש על טריפות ואפילו הי' מראה לו הנסיון מ"מ לפי שגנב מהם רגל הוכרחו לזה אבל אין לחוש לזה אבל כשהראה לו דחשידי על אבר מן החי בודאי יש לחוש דבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת, ובודאי יש לחוש דפעמים שלא ירצו לשחוט כלל ויחתכו אבר ויאכילו אותו איסור, כנ"ל ברור:

שם גששה ושקלה כרכה בסודרי'. מתוך פירש"י משמע דהך ושקלה קאי על כל החתיכה וגריס שקלה, ולפי זה משמע דלא אכל כלל והכל עשה ביחד דאי אכל קודם שגששה כיון דטעים חיוורא למה הוצרך למשמש בה אבל הגירסא שלפנינו ושקלה, ונראה דקאי על העצם כשהרגיש העצם נטל אותו מן החתיכה כדי שלא יזיק לו ולא יחנק וכשאכל וטעים חיוורא כרכה בסודרי' דהיינו החתיכה כנ"ל, ומהרש"א הקשה דלמה גששה הא בלאו הכי לא היה אוכל מחמת חיורא, ולק"מ דקודם שאכל גששה שהי' חושש מהם שמא רוצים לסכנו וכשהרגיש העצם שוב לא היה ירא לאכול ואכל וטעם חיורא, וכ"ש למה שפירשתי שלקח העצם מן החתיכה קודם שאכל כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף