תפארת יעקב/גיטין/ט/ב

תפארת יעקב גיטין ט ב

דף ט' ע"ב

בפירש"י בא"ד דבכל פסולא דאורייתא שוו שחרור לגט אשה דגמרי' לה לה וכו' יראה מדברי הרב ז"ל דכללא כייל כל פסול דאורייתא שוה שחרור לגט אשה א"כ טלי שחרור מעל גבי קרקע לא מהני בעבד כמו באשה, ואי קשיא למה לא חשיב התנא דשוו נמי בהא דאיכא למימר דהא נמי איתא בקדושין דשטר קדושין נמי מעל גבי קרקע פסול, ואף דפליגי הפוסקים בהא יש לומר דס"ל לרש"י באמת דפסול בקדושין או אפשר דבכלל מחובר הוא דעיקר מחובר ילפינן מונתן בידה שיהא ניתן מיד ליד, וטלי מעל הקרקע נמי מהא ילפינן לה וחדא מילתא היא, וכמו דלא חשיב מחובר לא חשיב נמי הך, ומ"מ צריך לומר דפסול בקדושין דאל"כ אכתי הוי לי' למיחשב הך דליתא בקדושין, וכמו כן לס"ד דלא קא חשיב פסול דאורייתא הא נמי דאורייתא הוא:

איברא מדברי הרמב"ם דלא חשיב רק ששה דברים דשוו גט ושחרור ולא חשיב טלי מעל הקרקע משמע דבשחרור כשר, וכמו כן בתוספות לקמן דף י"ג בד"ה האומר שנתנו טעם דתנו לא הוי כזכי דדוקא במוסר מיד ליד הוי כזכי, ותנו משמע שלא מסר לו לידו רק שיקח ממקום שהוא מונח, וקשה למה לי דתנו כהאי גוונא לא הוי כזכי תיפוק לי' דבלאו הכי אי אפשר שיהא שליח קבלה דהוי מעל הקרקע ובאמת לא ידעתי איזה סברא יש לחלק בין לשמה ומחובר לטלי מעל הקרקע, ובדברי הרמב"ם הנ"ל יש לומר דנכלל בהדי מחובר כנ"ל, אבל בתוס' אי א"ל כן:

בד"ה יחזור, דקסבר ר"מ הפסד וחוב הן וכו'. קשיא לי לפי מה שפירש"י לקמן דמודו רבנן דאינו משוחרר עד שיגיע לידו דמהאי טעמא לא יתנו לאחר מיתה ולא פליגי הכא רק לענין חזרה וכ"כ הרי"ף להדיא, א"כ תיקשי באשה נמי איזה חוב הוא לה במה שהוא אינו יכול לחזור כיון דאכתי אינה מגורשת, והרי אמרו בירושלמי הגע עצמך שהיתה מחזרת להתגרש אני אומר חזרה בה, והשתא מאי איכפת לה אם הברירה בידה אם תרצה להתגרש תתגרש והוא לא יוכל לחזור בו, ואם לא תרצה להתגרש לא תתגרש וכיון ששניהם לא ירצו בגירושין מי ימחה בידם וישרפו הגט ויקרעו אותו ואיזה חוב הוא לה מה שנסתלקה הברירה מהבעל וניתן לה, וכמו כן לר"מ קשיא בתרווייהו איזה חוב הוא לעבד מה שלא יוכל רבו לחזור בו כיון דהוא לא נשתחרר רק כשיגיע לידו. ואין להקשות להיפך למ"ד דמשוחרר תיכף, איזה זכות הוא לעבד שישתחרר הא דיו לעבד במה שלא יוכל רבו לחזור בו, הא ליתא דאנן אמרינן דהחזרה והגירושין ענין אחד ואי אפשר לזה בלא זה, אבל למ"ד דהחזרה והגירושין שני ענינים קשה כנ"ל:

ואפשר לומר דכה"ג נמי חוב הוא לה דפעמים שהוא חוזר בו ומבטל השליח או קורע הגט ושוב לא יגרש, משא"כ אי אינו יכול לחזור בו שמא אח"כ יתרצה להתגרש ויתן לה בע"כ, גם באשה יש לומר עוד דלא ניחא לה דליפוק עלה קלא דגירושין וחוב הוא לה מה שגיטה מונח ועומדת להתגרש, ועמ"ש בתוס' בד"ה לא יתנו:

בד"ה בגיטי נשים משום תקנת עגונות. כבר כתבתי לעיל דמזה מוכח דהך עיגון דעבד במוליך ומביא היינו דאסור בשפחה ובת חורין דאל"כ למה התם לכ"ע שוה שחרור לגט אשה, איברא יש לומר דמוליך ומביא בעבד לאו משום עיגון הוא רק מדינא, דנראה לי דשחרור עבד לא הוי דבר שבערוה. וכבר כתבתי לעיל דדוקא תרווייהו צריך איתחזק איסורא ודבר שבערוה אבל בלא"ה מדינא אחד נאמן, ודוק:

בתוס' בד"ה אעפ"י, ואומר ר"י דחותמיהן עו"ג יש לפסול אפי' כתבו ישראל דלאו בני כריתות נינהו כדאמר לקמן ועוד וכו' ועוד וכו' דברי התוס' הללו תמוהין מאד לפע"ד, ויגעתי מאד לפרשם לנכון ולא מצאתי, כי מה היתה כוונת ר"י לחדש בזה והרי כולה מתניתין בכתבו ישראל ועלה מקשה והא לאו בני כריתות נינהו דהא מוקים לה בע"מ ור"א ולא מהני רק בכתבו ישראל ואי בכתבו ישראל לא איכפת לן מה דלאו בני כריתות מה צורך לע"מ, וביותר תימה שחתרו להמציא עוד טעמים מה דמפורש בש"ס טעם דלאו בני כריתות א"כ פשיטא דפסול ומה זה שכתבו יש לפסול גם וכי צריך ועוד לקרא גם לא הבנתי כלל כיון דהשתא לאו למ"ד ע"מ כרתי מיירי רק למ"ד ע"ח כרתי, א"כ מה ס"ד להכשיר בכתבו ישראל כיון דכתיבה לא איכפת לן לר"מ כלל רק חתימה:

ואין לי מקום לומר רק שנתכווין ר"י ז"ל לחדש דבמתניתין לא מוכח רק שגט זה כמות שהוא פסול לגרש בו וכמו כן אי גירש בו אינה מגורשת אבל אי החתים עליו עדים כשרים קודם שנתנו לה כשר דמה איכפת לן מה שחתמו פסולים ג"כ שאינן בתורת כריתות אבל ר"י ז"ל בא לחדש דאפי' כתבו ישראל יש לפסלו שלא יוכשר עוד לעולם והטעם כיון שכתבו הסופר על דעת שיחתמו בו עדים שאינן בני כריתות הוי כאלו כתבו ליתן על תנאי למ"ד דכל תנאי פסול אפי' על פה, ולמאן דמכשיר בעל מנת פוסל עכ"פ בחוץ דהוי כאלו כתבו בפי' שלא לשם כריתות, ומעתה לא מבעי אי נימא דכוונת התוס' עכשיו למ"ד דבעי כתיבה וחתימה לשמה דאתי שפיר, אלא אפי' לר"מ דלא בעי כתיבה לשמה ואפי' מצאו באשפה כשר מ"מ לא מצינו דפליג ר"מ בכתב גט על תנאי להכשיר לפני התורף, ובפי' אמרו לקמן לפני התורף דברי הכל פסול וליכא למימר דלר"מ פסול מכח תנאי לפני חתימה דא"כ הוי לי' לר"מ לחלוק דלאחר התורף ג"כ פסול והרי אמרו לקמן לאחר התורף דברי הכל כשר, וע"כ דלכ"ע לא איכפת לן תנאי רק בכתיבה, ובכתיבה אפי' לר"מ פסול דאף דלא ס"ל לר"מ וכתב לה רק אחתימה, אבל ספר כריתות לכ"ע אכתיבה קאי ומינה דרשינן לשם כריתות, ונהי דקא סבר ר"מ אפי' כתבו להתלמד חשוב לשם כריתות [כמו ס"ת כמ"ש התוס' ריש כל הגט בד"ה יתר בתירוץ ב' ע"ש] דהא מכשיר אפי' מצאו באשפה אבל בכתב על תנאי או להחתים בו פסולים הוי ככותב שלא לשם כריתות ולא מהני אפי' לר"מ והשתא הכא נמי אף דהי' ראוי להחתים עליו כשרים מ"מ גבי תנאי ג"כ הי' ראוי ליתנו בלי תנאי מ"מ כיון דמעיקרא הי' תנאי הרי נכתב בפסול, וה"ה כאן כיון שנכתב מעיקרא על דעת חתימת עו"ג שוב לא מהני דנכתב בפסול, וזה שסיימו התוספת דלמאי דמוקי לה בע"ח לא מפסל רק משום מזויף מתוכו, א"כ ממילא יכול להכשירו להחתים עליו כשרים כיון שלא נכתב בפסול דע"מ כרתי ודוק:

והשתא ניחא טפי מה שחתרו התוס' להמציא עוד טעמים לפסול דכל שאתה מרבה בפסול העדים נכתב הגט טפי בפסול, שאי אפשר שהי' בדעת הסופר שהגט יתכשר בעדים הללו, שאם הי' מקום לומר שחשב הסופר שיתכשר הי' מקום לומר כמו בכתב על תנאי ולא ידע הסופר רק גילה לשליח כשר [כמבואר בא"הע בהג"הה סי' קמ"ז] ה"ה כשלא ידע הסופר שיחתום בפסולים ממילא כשר אח"כ בכשרים, אבל עכשיו שיש כמה סברות לפסלם בוודאי נכתב בפסול, כנ"ל בכוונת התוס':

בא"ד דלא הוי בעי למיפסל עבד לעדות, לכאורה תמוה דמה בקשו התוס' בזה הא התם רק דרך אלא מעתה קאמר ובאמת פסול אפי' עבד ונראה לי דכוונת התוס' כיון דיליף מק"ו מאשה דראוי' לבוא בקהל, כ"ש עבד דאינו ראוי א"כ הי' מקום לומר דעו"ג הי' ראוי לבוא בקהל דבידו הי' להתגייר משא"כ עבד אין בידו להשתחרר ועל זה כתבו דלא איצטריך ק"ו בעבד רק משום דכתיב אחיו והוא אחיו במצות אבל עו"ג בלי ק"ו פסול:

בד"ה מקרעין להן. פי' בקונ' וכו' כתב לענין שבת אע"פ שהסיקרא לבדה היא כתב, דבריהם תמוהין מאד דבפי' אמרו לקמן דאינו כתב גבי גט ושאלו על זה הא גבי שבת הוי כתב וקאמר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ופי' רש"י התם דגם לגבי שבת לא יביא קרבן מספק רק להחמיר אמרו חייב שתים הן אמת דלקמן כתבתי דמדברי הרמב"ם נראה להדיא דחייב שתים אפי' להביא קרבן וגבי גט פסק דלא מהני, ומזה נראה מבואר דאינו מפרש כפירש"י ובאמת יש לתמוה על פירושו דהיאך שייך חייב שתים על הספק בלי קרבן ומה נ"מ להחמיר אחת או שתים, אבל הכוונה דודאי הך בעי' דר"ל היינו באופן דנוכל לקיים חתימתן כמ"ש התוס' בסמוך מן הירושלמי, והיינו דהסיקרא הי' אותיות גדולות וחתמו הן בדיו על כל אות גדול אות קטן כמו בקרעים דמרחיב הקרע, ולזה ס"ל לר"ל דדמי ממש להך דדיו על גבי סיקרא גבי שבת דחייב שתים והיינו כיון שהוא צבע אחר הרי פנים חדשות באו לכאן והוי כתב, א"כ הכא נמי האות הקטן פנים חדשות הוא, ואף שיש מקום לחלק קצת דשאני התם שנסתלק הצבע של סיקרא ונמחק לגמרי הכתב דמעיקרא הילכך הוי הכתב החדש כתב, אבל הכא כיון שהאות הגדול עומד עדיין הוי כתב על כתב, מ"מ לא נראה להם לחלק בזה דס"ס פנים חדשות יש כאן שלא הי' קודם, וע"ז השיב לו ר"י וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, להחמיר חיישינן דלא דמי להדדי כנ"ל, ולפי זה בהך דלעיל בדיו על גבי סיקרא גבי שבת דהכוונה שמחק כל הסיקרא ועבר עלי' בדיו לכ"ע חייב שתים רק גבי גט שאני כיון שהרחיב הכתב התחתון מן העליון ולא נמחק התחתון לגמרי רק עומד כמקדם יש לחוש דהוי כתב על גבי כתב:

ומעתה הי' מקום ליישב גם דברי התוס' כאן, דס"ל ג"כ לפרש כנ"ל, ולפירש"י מסרטין אין צ"ל דהרחיב הסירוט רק כל סירוט דק מאוד והוא כותב כתב גס מן הסירוט ולא הוי כתב ידן של ראשונים וזה שלא זכרו התוס' הירושלמי רק לפיר"ח מקרעין ממש דאז ע"כ לא משכחת רק בהרחיב הקרע, ומעתה שפיר כתבו התוס' דאין לפסלו דהוי כתב על גבי כתב חדא דחקיקה כזו לאו כתב הוא, ועוד דאפי' דיו על גבי סיקרא היכי שנמחק התחתון העליון הוי כתב לגבי שבת ואף דגבי גט מספקא לן היינו לפי שהרחיב כתב התחתון ונשאר עומד גם אחר שכתב העליון כנ"ל, אבל בהך דהכא דלא נשאר מן הסירוט כלום הוי ממש כהך דשבת ועדיף מיניה דסיקרא הוי כתב גמור וסירוט אינו כתב גמור, ואין להקשות היאך פסיקא לי' לר"ל התם דמרחיב כתב הסיקרא דלמא להיפך דכתב הדיו שלמעלה גדול מכתב הסיקרא כמו מסרט דהכא הא ליתא דא"כ אכתי לאו בר קיום הוא כיון שחתימתן תלוי לפי הכתב של כותבי הסיקרא ואם יכתוב הסיקרא מי שכותב גס תהי' חתימתן של אלו משונה מאם יכתוב להם כותב בכתב דק אבל במסורט לעולם דק הוא וחתימתן שלמעלה על הסירוט לעולם בשוה הוא ומתקיימת שפיר, לכך בסיקרא לא משכחת רק במרחיב הסיקרא ושפיר מספקא לי' לר"י בהא:

אמנם בעיקר דברי התוס' אני תמה בין מה שכתבו לענין כתב על גבי כתב, בין מה שהביאו הירושלמי לענין קיום כיון דקי"ל כר"א דע"מ כרתי וע"ח רק עצה טובה הוא א"כ מה מקום יש לחוש לכתב על גבי כתב כיון דע"מ על פה משוי כריתות, וע"ח רק עצה טובה שיהא לראי' כשימותו ע"מ, א"כ כל שחתימתן מתקיימת שפיר מה צורך שיהא כתב דוקא והלא סימנא בעלמא סגי ורב צייר כוורא ומה צורך לראי' שיהא כתב, וכמו כן מה זה ששאלו בירושלמי והלא כתב ידן של ראשונים הוא ומה בכך שלא יתקיים הא לא בעינן ע"ח כלל ובע"מ מתגרשת שפיר ואם לא יוכל לקיים יצטרך להביא ע"מ ומה יש לנו לחוש ולא דמי למזויף מתוכו דיש לחוש דנסמוך עלייהו אבל כאן אין לחוש כלום דבלי קיום לא נכשיר חתימתם, וכמו כן קשיא לי באמת בדברי רשב"ג דפסול בשיחרור ושאר שטרות מאיזה צד נפסול כיון דלא בעי חתימה כלל רק ע"מ, וביותר קשיא לי בדברי ר"י ור"ל לקמן דף י"ט והא אינהו ס"ל פרק המגרש דהלכה כר"א א"כ מה בכך דהוי כתב על גבי כתב אם תתקיים חתימתן הרי כשר הוא בע"מ ואי לא תתקיים לא נסמוך עלייהו ואמת דיש לומר דגזרו חתימה אטו כתיבה כמ"ש התוס' לעיל בד"ה מודה, אבל אין זה מספיק חדא דעכ"פ לא הי' להם לחוש לעשות מעשה כיון שכך נראה להם דהוי כתב ואפי' אי אינו כתב לא הוי רק גזירה, ועוד לא שייך לחוש דסופר לא יוכל לכתוב א"כ יכתוב אותו הכותב בסיקרא, גם דברי התוס' הנ"ל בלא"ה צ"ע כמ"ש שם ע"ש:

ומכל זה נראה לי ראי' ברורה להרי"ף וסייעתי' דלר"א ע"ח נמי כרתי וכל השקלא וטרי' בלי ע"מ כלל רק בע"ח או כשחותמים עדים ממילא כרתי וצריך שיהא כתב כמו שפירש הרשב"א דמזויף מתוכו פסול דאורייתא דכל שחתומים בו עדים כרתי וצריך לשמה וכן שיהא כתב הכל כמו לר"מ, אבל לדעת הפוסקים דלר"א ע"ח לא כרתי כלל רק ע"מ ואינו רק לעצה טובה ולראי', לא נתבררו לי דברים הללו כלל כמ"ש וצע"ג, ועוד נדבר בזה לקמן די"ט בס"ד:

בד"ה קוראין לפניהם וחותמין וכו' ובעי שנים קורין או אפי' יחיד וכו' דבריהם צ"ע לכאורה דמשמע דיחיד ואית לי' אימתא גרע משנים ולקמן מוכח להיפוך דשנים קורין פליגי רשב"ג ורבנן וביחיד ואית לי' אימתא כ"ע מודים דמהני דהא קי"ל כרבא דהלכה כרשב"ג וקי"ל ג"כ דיחיד ואית לי' אימתא כשר ועמ"ש בספרי ת"י סי' מ"ה בזה:

בגמרא ותו ליכא והא איכא וכו' לא יתנו לאחר מיתה קשיא לי לפי מה שכתבו התוס' לקמן די"ג לחלק בין הך דהכא להך דלעיל גבי חזרה דפליגי רבנן בשיחרור דהכא מיירי שלא מסר מיד ליד או שלא נטלו רק אחר מיתה, והשתא תיקשי למה לי' להקשות מנתינה לאחר מיתה הא בחזרה גופא איכא לרבנן ד' היכי שלא מסר מיד ליד, והיכי דלא נטלו כלל רק אחר מיתה אין להקשות דממילא כיון שמת לא שייך לומר לענין חזרה אבל בלא מסר מיד ליד בוודאי הוי לי' להקשות לגבי חזרה בעצמה דלרבנן נמי איכא ד', ומזה ראי' דלרבנן לעולם אינו יכול לחזור בו בעבד רק לענין נתינה אחר מיתה ס"ל דלא הוי גט עד דמטי' לידי' כמו שפירש"י וכדעת הרי"ף, ועמ"ש בפירש"י ותוס':

שם והא איכא לשמה וכו' היינו מוליך ומביא קשיא לי כיון דמסקינן לעיל דרבה אית לי' דרבא, א"כ אפי' אי אינן שווין בלשמה ג"כ שווין למוליך ולמביא, א"כ היאך נכלל לשמה במה דנקט מוליך ומביא כיון דבלא"ה בעי משום קיום, ונראה לי דעיקר הכוונה הכא דוודאי מדקתני דשווין למוליך ולמביא לגמרי שווין הן בלי הבדל כלל., והשתא אי אינן שווין בלשמה ממילא אינן שווין כי באתי' בי תרי בעבד אין צריך לומר ובאשה צ"ל משום לשמה וכיון דקתני דשווין למוליך ולמביא ממילא נכלל לשמה ג"כ אבל לרבא קשיא ודע שאני מסתפק בעיקר דין מוליך ומביא אי יכול לגרש האשה והעבד בע"כ אף דכל שליח הולכה יכול לגרש בע"כ כמו משלחו, אבל כאן כיון דטובת האשה והעבד הוא משום עיגון א"כ אם אינן רוצין לקבל הגט ואומרים שהוא מזויף אפי' בשמא שוב אינו יכול לגרש בע"כ, וכמו כן המביא בא"י דלא טענינן שלא בפניו מזויף משום עיגונא אבל בע"כ אינו יכול לגרש:

ואשר הביאני לזה הוא מה שאני תמה, לר"מ דס"ל חוב הוא לעבד שיצא מתחת יד רבו לחירות א"כ היאך חשיב מוליך ומביא הא בעבד כיון דחוב הוא היאך הקילו בו משום עיגון דישא ב"ח ויתחייב במצות שהרי אתה אומר דחוב הוא לעבד, ובשלמא באשה ניחא נהי דחוב הוא היינו כשיש הבעל פה אבל בשולח ממד"הי הוי עיגון כיון שאין בעלה פה רק במד"הי, אבל בעבד אין נ"מ אי חוב הוא דזילא לי' ושכיחא ליה כדאמר לקמן, א"כ לעולם חוב הוא והיאך שייך להקל בו משום עיגון לחובתו, וע"כ צריך לומר דבאמת לא הקילו רק כשרוצה לקבל ואינו חפץ בשפחה ואינו רוצה בהפקר, א"כ ממילא באשה ג"כ כך הדין דוקא מדעתה דהא שווין למוליך ולמביא לגמרי כמ"ש מקודם:

איברא קשיא לפי מה שהוכחתי בריש מכילתין בראיות ברורות דלרבא ג"כ משום איחלופי צריך לומר בפ"נ ולהעיד על לשמה כמו לרבה ממש, א"כ לדידי' נמי לשמה בכלל מוליך ומביא כיון דצריך לומר בפני נכתב בעבד ג"כ דהא שווין לגמרי הן א"כ מוכח דשווין לענין לשמה, וצריך לומר דמ"מ כיון דלרבא בקיאין הן בכל הלכות גיטין רק משום איחלופי צ"ל א"כ סגי כשמעיד על שאר הלכות הגט דמה נפקא מינה לשמה או מחובר וכדומה הלכך אף דשווין למוליך ולמביא אין הכרח דבעי לשמה בעבד, ועמ"ש לעיל ריש מכילתין בתוס' בד"ה לפי שאין בקיאין לשמה:

בפירש"י לא יתנו אחר מיתה ואפי' לרבנן דאמרו וכו' מודו רבנן דכל כמה דלא מטי' גיטא לידי' וכו'. זהו דעת הרי"ף ג"כ דהחזרה והגירושין הם שני ענינים ורבנן פליגי בחזרה ומודו בשיחרור דלא הוי עד דמטי' לידי' איברא קשיא לי כיון דשיחרור עבד כשמקבל בעצמו אינו רק מטעם גיטו וידו באין כאחד א"כ כה"ג כיון שלא נשתחרר אכתי יד עבד כיד רבו א"כ היאך יכול הזוכה לזכות בשיחרור עבור העבד כיון דהעבד עצמו לא הי' יכול לזכות בו כל שאינו משוחרר ואף דס"ל לרשב"א בשטר רק ע"י אחרים היינו דלדידי' ע"כ לא בעי שליחות מעבד כלל אבל לדידן דעבד משתחרר בשטר בקבלת עצמו ממילא כל דלא מצי עביד לא מהני שליח עבורו וצ"ע, ועמ"ש בתוס' ליישב מה דדברי רש"י סותרין דבריו דלקמן די"ג:

בד"ה כי קתני וכו' שאם מסר שטר מתנה וכו' אף דבש"ס לא הביאו רק בציוה לכתוב ולא במוסר שטר מתנה מ"מ דייק הרב ז"ל דע"כ אפילו בכה"ג איתא בשטרות דאל"כ כיון דהכא מסר שטר שיחרור וגט אכתי ליתא בשטרות וע"כ דאפילו כה"ג שמסר שטר מתנה ג"כ אמרינן כיון דהקפיד ליתן שטר אמרינן דהקפיד שיגיע לידו דווקא ומהאי טעמא לא משכחת בסיפא רק בתנו מנה לא בשטר:

בתוס' בד"ה לא יתנו פי' בקונט' וכו' ודבר תימא וכו' ורש"י עצמו חזר בו וכו' ולפעד"נ דרש"י אינו סותר עצמו כלל דמה שפי' לקמן שלא מסר לידו בחייו היינו שלא מסר ליד הזוכה בחייו אבל פשיטא שהגיע ליד הזוכה בחייו לא מכח מסירתו רק שנטלו בעצמו תדע שכתב לפיכך לא נחלקו חכמים בדבר לומר שמשעה ראשונה זכה השליח לעבד להיות משוחרר ואי שלא הגיע לידו כלל וכי עדיף שליח מעבד בעצמו שכל שלא הגיע לידו אינו משוחרר, וע"כ דוודאי הגיע ליד הזוכה בחייו רק הוא לא מסרו לו בחייו ולכך לא נחלקו חכמים דכה"ג הוי טלי מעל גבי קרקע דדעת רש"י דלא מהני בשיחרור כמ"ש לעיל או כפי סברת ר"ת שלא מסר לידו מיד ליד וכאן ג"כ כוונתו רק בתנו מכח טעם הנ"ל, ומה שהוכרח לומר דמ"מ לא מצי הדר בי' היינו דקשי' לי' דאי בכה"ג יכול לחזור ג"כ לרבנן א"כ משכחת לרבנן ד' בחזרה גופא בלא מסר לידו רק נטל מעל הקרקע או מחמת שלא הי' מיד ליד וע"כ דלענין חזרה לא איכפת לן מעל הקרקע ולא מה שאינו מיד ליד כנ"ל. בד"ה מילתא דאיתא בשטרות וא"ת וכו' וי"ל דהשתא סבר כאידך שינוי' דלקמן. דבריהם צ"ע דהא אפי' לפי מה דמסיק מילתא דאיתא בקידושין דושין לא קתני, מ"מ אכתי צריך להך תירוץ מילתא דאיתא בשטרות, דפשיטא דבקידושין ליתא הך דנתינה אחר מיתה דהא התוס' פירשו מילתא דאיתא בקידושין שיש חידוש בקידושין, והשתא כיון דחזרה מיקרי מילתא דליתא בקידושין דאין שום חידוש כ"ש בנתינה אחר מיתה דכי יש קידושין למת וכ"ש קידושין דמדעתה, וע"כ משום דאיתא בשטרות א"כ אכתי תיקשי להך שינוי' דלקמן חוץ מבגיטי נשים דהאיך חשיב ערכאות ולא חשיב נתינה אחר מיתה, ולקמן אבאר בזה במקומו בס"ד, ועיקר קושית התוס' יש ליישב בקל ודוק:

בד"ה כי קתני פסולא דרבנן, אע"ג דאיכא נמי מחובר דרבנן מ"מ עיקר מחובר דאורייתא ולפע"ד בלא"ה לק"מ דכיון דגזרינן טופס אטו תורף מאיזה צד לא נגזור בשיחרור ג"כ ומה צורך לאשמועינן ואין כאן רק להשמיענו דגם בעבד פסול מחובר ודאורייתא לא קתני והיינו ג"כ מטעם דפשיטא לן מכח גזירה שוה דלה לה ולא קא חשיב רק מילתא שיש מקום לומר דעבד לא, ומהאי טעמא חשיב מוליך ומביא לאשמועינין שיש עיגון בעבד ג"כ כמ"ש התוס' לעיל, וכן חזרה ס"ד דבעבד הוי זכות קמ"ל דהוי חוב:

איברא דקשיא לי מ"ש דנקט ערכאות דרבנן דהא עיקר הפסול דאורייתא וכן לפי מ"ש מה מקום יש לחלק בין עבד לגט בפסול מזויף מתוכו כיון דבלי ע"מ פסול דאורייתא, ומזה ראי' לכאורה לדעת הפוסקים דלר"א ע"מ דוקא כרתי א"כ ערכאות אין לו זכר מן התורה כלל כי בלי ע"מ אפילו חתימת כשרים לא מהני ובע"מ לא איכפת לן ערכאות ואתי שפיר כתירץ התוס' דעיקר פסול דרבנן קא חשיב ולא מה שעיקרו דאורייתא, אבל להרי"ף ורמב"ם דע"ח נמי כרתי א"כ בלי ע"מ פסול ערכאות דאורייתא א"כ הוי ממש כמו מחובר ואולי יש לומר דס"ד דבעבד לא חשו לעיגון וממילא טוענין מזויף שלא בפניו א"כ אין חשש דנסמוך עלייהו דהא אנן נטעון מזויף וכשיתקיים ממילא נדע שהם עו"ג קמ"ל דמ"מ פסול בשחרור דבי' ג"כ חשו משום עיגון ולא טענינן מזויף שלא בפניו ונסמוך עליהם כמו אשה המביאה גט בע"ח דעלמא דסומכין דניתן בע"מ מכח החתומים ועל זה ג"כ נסמוך, אבל אי לא הוי שייך עיגון בעבד לא הי' מקום לחוש לזה וצ"ע:

בגמרא מכלל מכלל דת"ק סבר לא, א"ב שמות מובהקין וכו' לפי פשטות הסוגי' יראה דלת"ק אפי' בשמות מובהקין וע"מ פסול אפי' לר"א ולר"ש במובהקין כשר, אבל לקמן אבאר בס"ד בראיות ברורות דמובהקין לכ"ע כשר לר"א, ות"ק דמתניתן דפוסל לא ס"ל כר"א כלל רק תנא דברייתא דהכא ס"ל כר"א ומיירי באינן מובהקין, ולפי דעיקר מקומו לקמן קצרתי כאן ולקמן יתבאר מה שיש לדקדק כאן אם לא נפרש כנ"ל:

בתוס' בד"ה בע"מ ור"א הוא, אע"ג דקתני וכדברי ר"מ בארבעה ה"ק למאן דסבר כר"מ בארבעה. קשה קצת דאכתי תיקשי כמו דחשיב ד' למאן דסבר כר"מ בחזרה ופליג עלי' בכריתות דע"מ כרתי, כמו כן הוי לי' לומר דלמאן דסבר כוותי' דע"ח כרתי ופליג עלי' בחזרה דליכא רק תרי ואי נימא דמ"מ איכא תלת בכתב בכתב ידו וחתמו ערכאות דאז ליכא רק פסול דרבנן אטו כתב סופר וערכאות, א"כ תיקשי למה לא משני באמת דאתיא כר"מ ובכתב בכתב ידו, וע"כ דבהא הוי עיקר ערכאות דאורייתא בכתב סופר והוי כמו מחובר דלא חשיב, משא"כ בע"מ בחתימה ליכא פסול דאורייתא כלל מחמת ערכאות רק שמא ימסור בפניהם ג"כ א"כ אכתי לא הוי רק תרי למ"ד ע"ח כרתי ולית לי' דר"מ בחזרה וצ"ע:

בא"ד והא דקאמר הש"ס נמי לכאורה כל דבריהם בזה למותר דפשיטא דהא נמי למאן דסבר כר"מ קאמר דהא עלה קאי, ואולי נתכוונו דהי' מקום לומר דלר"מ גופי' פריך דלדידי' ג"כ איכא תלת עם חזרה רק ערכאות לא דאל"כ הוי לי' לומר לר"מ תרי א"כ לדידי' מאי ממעט דחזרה בכלל הג' הן ולא שייך למעוטי ערכאות דהא באמת בזה שווין ג"כ רק מדאורייתא רק התוס' לא ניחא להו בהא דלא מצינו לר"מ מנינא תלת דנהי דאיכא תלת אבל לא מנאם התנא במנין דנצטרך למעוטי איזה דבר, וע"כ דלהך תנא דסבר כר"מ בחזרה ומונה ארבעה קשי' לי' למעוטי מאי ודוק:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף