תורה תמימה/קהלת/ה

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך




רש"י


אלשיך
מנחת שי
מצודת דוד
מצודת ציון
תורה תמימה
תעלומות חכמה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png קהלת TriangleArrow-Left.png ה

א[edit]

כי האלהים בשמים וגו׳. רבי שמעון בן חלפתא אומר, חלש למעלה וגבור למטה מי נוצח – העליון, כל שכן שהעליון חי העולמים שהוא הגבור למעלה ואתה למטה, וקדמך הכתוב – כי האלהים בשמים ואתה על הארץ[א]. (שם)

יהיו דבריך מעטים. א"ר מאיר, לעולם יהיו דבריו של אדם מועטין לפני הקב"ה, שנאמר אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר להוציא דבר לפני האלהים, כי האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים[ב]. (ברכות ס"א א')

ב[edit]

כי בא החלום וגו׳. כל חבלים ויסורין שהביא הקב"ה על דור המבול – ברב ענין רע שהיה בידם[ג], וקול כסיל ברב דברים – ברב דברים שהוציאו מפיהם ואמרו (איוב כ״א:ט״ו) מה שדי כי נעבדנו[ד]. (מ"ר)

כי בא החלום וגו'. דבר אחר כי בא החלום ברב ענין – כל חבלים ויסורין שהביא הקדוש ברוך היא על דור הפלגה – ברב ענין רע שהיה בידם[ה], וקול כסיל ברב דברים – שאמרו ונעשה לנו שם[ו]. (מ"ר)

כי בא החלום וגו'. דבר אחר כי בא החלום ברב ענין, כל חבלים ויסורין שהביא הקב"ה על הסדומיים – ברב ענין רע שהיה בידם[ז], וקול כסיל ברב דברים – שאמרו נשכח תורת הרגל מבינותינו[ח], הדא היא דכתיב (איוב כ״ח:ד׳) פרץ נחל מעם גר הנשכחים מני רגל[ט]. (שם)

כי בא החלום וגו'. דבר אחר כי בא החלום ברב ענין – כל חבלים ויסורין שהביא הקב"ה על המצרים – ברב ענין רע שהיה בידם[י], וקול כסיל ברב דברים – שאמרו מי ה' אשר אשמע בקולו. (שם)

כי בא החלום וגו׳. דבר אחר כי בא החלום ברב ענין – כל חבלים ויסורין שהביא הקב"ה על סיסרא – ברב ענין רע שהיה בידו[י"א], וקול כסיל ברב דברים – שנאמר (שופטים ד׳:ג׳) והוא לחץ את בני ישראל בחזקה עשרים שנה[י"ב]. (שם)

כי בא החלום וגו׳. דבר אחר כי בא החלום ברב ענין – כל חבלים ויסורין שהביא הקב"ה על סנחריב ברב ענין רע שהיה בידו, וקול כסיל ברב דברים – שחרף וגדף, שנאמר (ישעיהו ל״ו:כ׳) מי בכל אלהי הארצות אשר הצילו את ארצם וגו'[י"ג]. (שם)

כי בא החלום וגו׳. דבר אחר כי בא החלום ברב ענין – כל חבלים ויסורין שהביא הקב"ה על שבט יהודה ובנימין – ברב ענין רע שבידם, שנאמר (ירמיהו ה׳:י״ב) כחשו בה׳[י"ד]. (שם)

כי בא החלום וגו'. דבר אחר כי בא החלום ברב ענין – כל חבלים ויסורין שהביא הקב"ה על נבוכדנצר – ברב ענין רע שהיה בידו שאמר (דניאל ג׳:ט״ו) ומן הוא אלהא די ישיזבנכון מן ידי[ט"ו]. (שם)

כי בא החלום וגו'. דבר אחר כי בא החלום ברב ענין – בל חבלים ויסורין שהביא הקב"ה על בלשצר – ברב ענין רע שהיה בידו, דכתיב (דניאל ה׳:ד׳) אשתיו חמרא ושבחו לאלהי דהבא וכספא וגו׳[ט"ז]. (שם)

וקול כסיל וגו'. בשעה שאמר המן לאחשורוש יביאו לבוש מלכות וכתר מלכות, כיון שהזכיר לו את הכתר נשתנו פניו, אמר כבר הגיע זמנו, הדא הוא דכתיב כי בא החלום ברב ענין וקול כסיל ברב דברים[י"ז]. (שם)

ד[edit]

טוב וגו'. טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם, אמר ר' מאיר, טוב משניהם שאינו נודר כל עיקר, אלא מביא כבשתו לעזרה ומקדישה ושוחטה[י"ח]. (מ"ר)

ה[edit]

אל תתן וגו'. רבי יהושע בן לוי פתר קרא בפוסקי צדקה ברבים ואינם נותנים [וזהו אל תתן את פיך לחטיא את בשרך][י"ט], ואל תאמר לפני המלאך – זה החזן[כ], כי שגגה היא – תהי אנא בי[כ"א], למה יקצוף האלהים על קולך – על אותו הקול שנדרת, וחבל את מעשה ידך – מעוט מצות שביד אותו האיש הקב"ה מכניס בהן מארה ומאבדן ממנו. (שם)

אל תתן וגו'. רבי בנימין פתר קרא בחנופי תורה[כ"ב], אל תתן את פיך – אל תתן רשות לפיך, לחטיא את בשרך – להחטיא את גופך בלמודך[כ"ג] ואל תאמר לפני המלאך זה הרב[כ"ד] כי שגגה היא, עביד גרמיה קרי ולא קרי, תני ולא תני[כ"ה], למה יקצוף האלהים על קולך – על הקול שאמרת, וחבל את מעשה ידיך, אפילו מעוט הלכות שביד אותו האיש הקב"ה מכניס בהן שכחה ומאבדן ממנו. (שם)

אל תתן את פיך וגו'. רבנן פתרי קרא בנודר, אל תתן את פיך לחטיא וגו' זה הנודר[כ"ו], ואל תאמר לפני המלאך – זה חכם[כ"ז], כי שעה היא אנא לא נדרית[כ"ח] למה יקצוף האלהים [על קולך] שפתחת בנדר, וחבל את מעשה ידיך – אפילו מעט ממון שביד אותו האיש הקב"ה מאבדן ממנו. (שם)

אל תתן את פיך וגו'. רבי הונא פתר קרא בלשון הרע, אל תתן את פיך – [לומר לשה"ר, לחטיא את בשרך – זה הגוף, ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא, אנא לא אמרית לשון הרע][כ"ט], וחבל את מעשה ידיך, אלו גידים ועצמות שבגוף, אותו האיש הקב"ה מכניס בהן שחפת ומאבדן ממנו[ל]. (שם)

אל תתן את פיך וגו׳. רבי מנא פתר קרא במרים, אל תתן את פין וגו' אל תתן רשות לאחד מאבריך לחטיא כל אבריך[ל"א] ואל תאמר לפני המלאך, זה משה, כמש"נ (פ׳ חקת) וישלח מלאך ויוציאנו ממצרים, כי שגגה היא כמש"נ (ס"פ בהעלותך) אשר נואלנו ואשר חטאנו, למה יקצוף אלהים על קולך, כמש"נ ותדבר מרים[ל"ב] וחבל את מעשה ידיך, שלקו כל אבריה. (מ"ר)

לחטיא את בשרך. ת"ר, כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו לבדו, אבל שבועת שוא נפרעין ממנו וממשפחתו, שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך ואין בשרך אלא קרובך, שנאמר ומבשרך אל תתעלם[ל"ג]. (שבועות ל"ט א׳)

וחבל את מעשה ידיך. תניא, רבי אומר בעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים, שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך, איזה הם מעשה ידיו של אדם – הוי אומר בניו ובנותיו[ל"ד]. (שבת ל"ב ב׳)

וחבל את מעשה ידיך. אחר נכנס לפרדס וקצץ בנטיעות[ל"ה] והיה הורג גדולי תורה והיה בא לבתי מדרשות וראה תנוקות יושבין לפני רבם, והיה אומר מה הם עושין כאן, אומנתיה דזה בנאי, זה נגר, זה צייר, זה חייט, וכששמעו כן הניחו את רבם והלכו להם, ועליו הכתוב אומר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך למה יקצוף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידך – שחבל מעשה ידיו של אותו האיש[ל"ו]. (ירושלמי חגיגה פ"ב ה"א)

ו[edit]

כי ברב חלמות וגו'. כי ברב חלומות והבלים ודברים הרבה כי את האלהים ירא, אמר רבי, אם ראית חלומות קשין וחזיונות קשין והפוכין ואתה מתיירא מהם, קפוץ לשלשה דברים ואתה ניצול מהם, ואלו הם, תפלה צדקה תשובה, ויש אומרים אף התענית, ויש אומרים אף שינוי השם ושינוי מעשה ושינוי מקום[ל"ז]. (מ"ר)

כי ברב חלמות וגו'. בשעה שחלה חזקיהו מלך יהודה ואמר ליה ישעיהו צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה, אמר ליה חזקיהו, לא לדבריך אני שומע, ואינני תופש אלא במה שאמר זקני, כי ברב חלומות והבלים ודברים הרבה כי את האלהים ירא[ל"ח], מיד ויסב חזקיהו פניו אל הקיר ויתפלל ויחי. (מ"ר)

את האלהים ירא. א"ר חנן, אפילו בעל החלומות אומר לו לאדם למחר הוא מת אל ימנע עצמו מן הרחמים, שנאמר כי ברב חלומות וגו' את האלהים ירא[ל"ט]. (ברכות י׳ ב׳)

ז[edit]

אם עשק רש וגו'. אם ראית עושק דלים ורשים וצדיק חי העולמים משפיע לו שלוה וטובה, תראה במדינה – תראה בו מדינה של גיהנם[מ], כי גבוה – אלו המלאכים וגבוהים עליהם – זה הקב"ה[מ"א]. (מ"ר)

אם עשק רש וגו'. רבי יוסי ב"ר חנינא פתר קרא בעשו, אם ראית את זה שבכרך גדול שברומי עושק דלים וגוזל רשים והקב"ה משפיע לו שלוה, תראה במדינה – תראה בו מדת הדין, ואל תתמה על מה שאמר הזקן ונעשה חפצו שנאמר הנה משמני הארץ יהיה מושבך, כי גבוה – אלו שרי מעלה, וגבוהים עליהם – זה מלך חי העולמים[מ"ב]. (שם)

ח[edit]

ויתרון ארץ וגו׳. רבי יהודה אומר, אפילו דברים שאתה רואה אותם כאלו הם מיותרין בעולם הן הן בכלל הווייתו של עולם, כגון סיב שסביב הדקל שעושין מהן גדר[מ"ג]. (מ"ר)

ויתרון ארץ בכל הוא. אפילו דברים שתראה שהם יתרון למתן תורה כגון תוספת של בית רבי ותוספת של ר׳ נתן הלכות גרים ועבדים, הלכות ציצית תפילין ומזוזות, אף הם נתנו למשה מסיני ובכלל התורה הן[מ"ד], ואפילו מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש ולומר לפני רבו כולן נתנו הלכה למשה מסיני[מ"ה]. (שם)

ויתרון ארץ בכל הוא. רבנן אמרי, אפילו דברים שאתה רואה בעולם מיותרין, כגון זבובים פרעושים ויתושים, אף הם בכלל ברייתו של עולם הם, שנאמר ויכלו השמים והארץ וכל צבאם[מ"ו]. (שם)

ויתרון ארץ בכל הוא. דבר אחר ויתרון ארץ בכל היא, אמר הקב"ה לנביאים, מה אתם סבורים שאם אין אתם הולכים בשליחותי אין לי עם מי לשלוח, אלא בכל אני עושה שליחותי, ואפילו על ידי נחש, על ירי עקרב ועל ידי יתוש ואפילו על ידי צפרדע[מ"ז]. (שם)

מלך לשדה נעבד. אפילו מלך ששולט מסוף העולם ועד סופו – לשדה נעבד, שהוא שואל, עבדה שדה פירות או לא עבדה[מ"ח]. (שם)

מלך לשדה נעבד. דבר אחר מלך לשדה נעבד, מלך זה הקב"ה, לשדה נעבד – זו ציון שנאמר ציון שדה תחרש[מ"ט]. (שם)

מלך לשדה נעבד. דבר אחר מלן לשדה נעבד, מלך – זה בעל תלמוד, לשדה נעבד – זה בעל משנה שהוא עודר לפניו אה ההלכה[נ]. (מ"ר)

ט[edit]

אהב כסף וגו׳. דרש ר׳ סמאי, מאי דכתיב אוהב כסף לא ישבע כסף [ודכותה אוהב מצות לא ישבע מצות[נ"א] – זה משה רבינו, שהיה יודע שאין שלש ערים שבעבר הירדן קולטות עד שלא נבחרו שלש בארץ כנען ואמר מצוה שבאה לידי אקיימנה[נ"ב]. (מכות י׳ א׳)

למי אהב בהמון וגו'. דרש ר' סמאי, מאי דכתיב ומי אוהב בהמון לא תבואה – למי נאה ללמד בהמון – למי שכל תבואה שלו[נ"ג]. (שם שם)

ומי אהב בהמון וגו׳. רב אשי אמר, ומאי דכתיב ומי אוהב בהמון לא תבואה, כל האוהב ללמוד בהמון לו תבואה, ורבינא אמר, כל האוהב ללמד בהמון לו תבואה[נ"ד] והיינו דאמר רבי, הרבה תורה למדתי מרבותי ומחבירי יותר מהם ומתלמידי יותר מכולם[נ"ה]. (שם שם)

ומי אהב בהמון וגו׳. ומי אוהב בהמון לא תבואה – שכל מי שהיא הומה ומהמה אחר הממון וקרקע אין לו, מה הנאה יש לו[נ"ו]. (מ"ר)

י[edit]

ברבות הטובה וגו׳. נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחח ובעולת העוף אשה ריח ניחח ובמנחה אשה ריח ניחח, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, מאי קרא, אמר רב אדא בר אהבה, ברבות הטוב רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו[נ"ז]. (מנחות ק"י א׳)

ברבות הטובה וגו'. ברבות הטובה רבו אוכליה – מכאן לסומים שאוכלין ואינם שבעים, לפי שאינו דומה מי שרואה סלו ריק ונעשה רעב למי שרואה סלו מלא ונעשה שבע[נ"ח]. (מ"ר)

ברבות הטובה וגו׳. ברבות הטובה רבו אוכליה – כשירבו אוכלי הטובה תרבה הטובה[נ"ט]. (שם)

יא[edit]

מתוקה וגו'. מעשה ברבי שבא מן המרחץ והתחיל לעסוק בצרכי צבור, מזג לו עבדו את הכוס ולא היה לו פנאי לקבל, אדהכי נתנמנם העבד וישן לו. הפך רבי פניו וראהו ישן, אמר, יפה אמר שלמה, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל והשבע לעשיר איננו מניח לו לישון, כגון אנו שעוסקין בצרכי צבור אף לישון לא יניחו לנו[ס]. (שם)

אם מעט וגו׳. נאמר בעולת בהמה אשה ריח ניחח ובעולת העוף אשה ריח ניחח ובמנחה אשה ריח ניחח, לומר לך, אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים, מאי קרא, א"ר זירא, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל[ס"א]. (מנחות ק"י א׳)

ואם הרבה יאכל. [והלא היה לו לומר אם מעט ואם הרבה יישן, אלא בלומד איירי, והכי קאמר, מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה אע"פ כן יאכל בשכרו][ס"ב]. (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח)

יב[edit]

יש רעה חולה. וכי יש רעה חולה ורעה טובה, אלא איזו היא רעה חולה, כגון עני חלוש ערום ורעב[ס"ג]. (מ"ר)

עשר שמור וגו׳. שאל רבן גמליאל ב"ר חנינא לרבי מונא, מהו זה דכתיב יש עושר שמור לבעליו לרעתו, אמר ליה, כל עקרה של עושר הוא עונשי', כשבא עליו עונש המלכות הוא נותן כל מה שיש לו[ס"ד]. (שם)

עשר שמור וגו'. רבי יהושע אומר, עושר שמור לבעליו לרעתו – זה קרח[ס"ה], ורבי שמואל אומר, זה נבות היזרעאלי[ס"ו], רבי יהודה אומר, זה המן[ס"ז] רבי יצחק אומר, אלו בני גד ובני ראובן[ס"ח], רבנן אמרי, זה איוב, שהיה עשיר והעני והעשיר[ס"ט]. (שם)

יג[edit]

ואבד וגו׳. ואבד העושר ההוא בענין רע, רבי יצחק אומר, בענין רע שהשיב לאותו עני, שאמר לו, ראה שוקיך, ראה כרעיך, וכי לא טוב ליגע ולאכול, אומר הקב"ה לא די שלא נתת לו משלך כלום אלא במה שנתתי לו אני אתה מכניס בו עין רעה, לפיכך – והוליד בן ואין בידו מאומה – שלא יניח לבנו מאומה[ע]. (שם)

יד[edit]

כאשר יצא וגו'. תניא, כאשר יצא מבטן אמו ערום ישוב ללכת כשבא, כמו שבא אדם לעולם כך ילך ממנו, בא בקול ונפטר בקול[ע"א], בא בבכיה ונפטר בבכיה[ע"ב] בא בחיבה ונפטר בחיבה[ע"ג], בא באנחה ונפטר באנחה[ע"ד] בא בבלי דעת ונפטר בבלי דעת[ע"ה]. (שם)

טו[edit]

כל עמת וגו'. כל עומת שבא כן ילך, כמו שבא האדם לעולם בחליטין כך אזיל ליד, בחליטין[ע"ו]. (מ"ר)

מה יתרון וגו'. אמר הקב"ה לאדם, חרשת וזרעת קצרת ועמרת ודשת ועשית אותה תבואה וערימה, אם אין אני מוציא לך רוח שתזרה לך מהיכן אתה חי, הא אין נותנין העומר אלא שכר אותו הרוח, הוי – ומה יתרון לו שיעמל לרוח[ע"ז]. (שם)

טז[edit]

גם כל ימיו וגו'. כל ימיו בחושך – בדורו של שופטים מדבר, וכעס הרבה – שהיו מכעיסים להקב"ה במעשיהם הרעים, וחליו וקצף – וחליו אלו היסורין, וקצף שהקציפו להקב"ה ואמרו (שופטים כ״א:ג׳) למה ה' אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקר היום מישראל שבט אחד[ע"ח]. (שם)

גם כל ימיו וגו'. דבר אחר כל ימיו בחושך – בדורו של שמואל מדבר, וכעס הרבה – שהיו מכעיסין להקב"ה במעשיהם הרעים וחליו וקצף – וחליו אלו היסורין, וקצף שהקציפו ואמרו (שמואל א ד׳:ג׳) למה נגפנו ה׳[ע"ט]. (שם)

יז[edit]

לאכל ולשתות. נדרש לעיל בפרשה ב' פסוק כ"ד בלשון שיאכל ושתה.

יח[edit]

אשר נתן לו וגו'. גם כל האדם אשר נתן לו האלהים עושר ונכסים והשליטו לאכל ממנו וגו׳, אמר ר' פנחס, המדה הזאת אינה נוהגת בכל בני האדם אלא במי שירצה בו הקב"ה[פ]. (שם)

יט[edit]

כי לא הרבה וגו׳ כי לא הרבה יזכור את ימי חייו – זה דור של עלי[פ"א], כי האלהים מענה בשמחת לבו – זה אלקנה שהיה מדריך את ישראל ומעלה אותם לשילה בכל שנה ושנה בדרך אחרת, לפיכך הכתוב מקלסו (שמואל א א׳:ג׳) ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה[פ"ב]. (מ"ר)


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. ובאה דרשה זו בהמשך לדרשה שבפסוק בסוף פרשה הקודמת, שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים על כן יהיו דבריך מעטים, ור"ל על כן יהיו דבריך מעטים מפני שתשוה לפניך גדולתו של הקב"ה ואתה על הארץ. ויתכן שבשביל כונה זו הובאה דרשה זו שלפנינו במ"ר בסוף פרשה הקודמת אף כי הפסוק הזה מתחיל מתחלת פרשה חדשה.
  2. לכאורה אינו מוסיף ר"מ מאומה על דברי הפסוק, וגם לא נתבאר הלשון לעולם. וי"ל משום דאפשר לפרש הלשון אל תבהל על פיך ולבך אל ימהר, דרק בבהלה ומהירות אסור להרבות דברים, אבל במתינות ובדעת מיושבה רשאי, קמ"ל ר"מ דלעולם יהיו דבריו מועטין, בכל אופן ומעמד שהוא.
  3. ר"ל בשביל ענין רע שהיה בידם, דהיינו עבירות שבידם. וטעם הדרשה בכלל ושייכות חבלות ויסורין ללשון פסוק זה, הוא משום דקשה ליה מה שייך לכאן ענין חלומות, ולכן דריש ע"ד רמז ואסמכתא מלת חלום בנוטריקון – חבלים ויסורים. ומה שדריש ענין רע אע"פ דבכתוב כאן לא כתיב ענין רע אלא כתיב ענין סתם, אך למד מענין דכתיב למעלה מזה, וענין רע הוא. ולאשר גם כאן איירי ברעות בני אדם כדרשה זו והבאות אחריה בלשון זה, לכן דריש גם ענין זה כמו ענין רע הקודם.
  4. ר"ל בשביל דברי כסל שהוציאו מפיהם. וע' במ"ר ויקרא פרשה ה' נדרש פסוק זה מה שדי וגו' בדור המבול.
  5. ר"ל בשביל דברי כסל שהוציאו מפיהם. וע' במ"ר בראשית פרשה כ"ג דריש הפסוק דכתיב שם וזה החלם לעשות. משל לאשה שאמרה לבעלה ראיתי בחלום שאתה מגרשני, אמר לה, ולמה בחלום, הא לך גיטך בעלילה [בפועל], וה"נ הכונה שחלמו במחשבתם פן נפוץ וגו', אמר הקב"ה, כך יהיה להם בפועל, והיינו דכתיב ויפץ ה' אותם, ולפי"ז יש לפרש הכונה כאן כי בא החלום – החלום ממש.
  6. כמש"כ לעיל אות ד'.
  7. ר"ל בשביל ענין רע שהי' בידם, כמש"כ זעקת סדום ועמורה כי רבה, ואנשי סדום רעים וחטאים לה' מאד.
  8. כלומר רגל עוברים ושבים ועניים, וכמבואר באגדות שהיו מענים אותם ביסורים עד שגרשום מארצם.
  9. כלומר פרץ נחל אש וגפרית ממקום שהוא נובע וניגר מלשון מים מוגרים (מיכה א') הנשכחים מני רגל אלו אנשי סדום שהיו נשכחים ועזובים מני אנשים, כי לא עבר רגל אורח בתוכם, כמש"כ באות הקודם.
  10. כמש"כ לעיל אות ג'.
  11. שהיה לוחץ את ישראל, וכפי הבאור לעיל אות ג'.
  12. סמך על המבואר בויק"ר ס"פ ז' שעם לחיצתו את ישראל היה מחרף ומגדף כלפי מעלה.
  13. כמש"כ לעיל אות ג' וד'.
  14. דרשה זו כפי הנראה חסרה וקטועה, יען כי לפי סגנון כל הדרשות הקודמות שייך לדרוש הלשון כחשו בה' על וקול כסיל ברב דברים אך על ברב ענין לא דריש מאומה, אמנם כפי דמשמע במ"ר פ' ויקרא פרשה ה' צ"ל כאן, ברב ענין רע שבידם שנאמר הוי השאננים בציון, ור"ל שמרוב שלותם וטובם חטאו כמש"נ וישמן ישרון ויבעט, וקול כסיל ברב דברים שנאמר כחשו בה', ובזה הענין מבואר.
  15. מי הוא האלהים שיצילכם מידי. ונראה לפי סגנון דרשות הקודמות חסר כאן וצ"ל ברב ענין שהיה בידו [ברב מעשים רעים שהיו בידו], וקול כסיל ברב דברים שאמר ומן הוא וגו', וכמש"כ באות הקודם, יעו"ש, ולעיל אות ג' וד'
  16. וגם דרשה זו כשתי הדרשות הקודמות לה חסרה וקטועה, וצ"ל ברב ענין רע שהיה בידו [כלומר ברב מעשים רעים שעשה] וקול כסיל ברב דברים שאמר אשתיו חמרא וגו', וכמש"כ באותיות הקודמות יעו"ש.
  17. עיין מש"כ לעיל אות ג', וכאן יש לפרש לשון החלום כפשוטו – חלום ממש וע"פ מ"ש במ"ר אסתר ר"פ בלילה ההוא שכל אותו הלילה [מנידוד שנת המלך] ראה אחשורוש בחלום את המן עומד על גביו בחרב שלופה ונבהל ועל כן נדדה שנתו, וכיון שבא המן בבקר והזכיר לו יביאו כתר מלכות אמר אחשורוש בלבו אמת הדבר שראיתי בחלום שרוצה להדיחני ולנחול הכתר וכו', ועיי"ש לפנינו.
  18. למעלה כתיב את אשר תדור שלם ואח"כ כתיב טוב אשר לא תדור, כלומר שהוא יותר טוב מנודר ומשלם דכתיב למעלה, ונותן טעם לדבר, שמא תשכח ולא תשלם, ועיין לפנינו בתורה תמימה ר"פ ויצא בפסוק וידר יעקב נדר.
  19. מה שאמר דוקא בפוסקי צדקה ברבים ולא סתם בפוסקי צדקה, משום דכשפוסק לעצמו א"צ שיוציא בפה דוקא אלא אפילו גמר בלבו חייב ג"כ כדכתיב כל נדיב לב יביאה, וכמבואר בשבועות כ"ו ב', משא"כ הפוסק צדקה ברבים בהכרח שיוציא מפיו, ושייך בו יותר הלשון אל תתן את פיך,
  20. שמש ביהכנ"ס התובע את הנדרים בשם הקהל, ומכונה בשם מלאך שענינו שליח.
  21. חוזר אני בו.
  22. בני אדם שמראים עצמם כאלו הם בני תורה ואומרים שלמדו הרבה הלכות מפלוני ומפלוני, ובאמת אינם בני תורה כלל.
  23. ר"ל באונאת למודך וכמש"כ באות הקודם.
  24. יתכן דמכונה הרב בשם מלאך על שם הכתוב (מלאכי ג׳:ז׳) ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא.
  25. נראה הפירוש שאם ישאלהו הרב לדבר תורה ולא ידע יתנצל עצמו שרק בדבר זה לא ידע אבל בכלל הוא בן תורה בעל מקרא ומשנה.
  26. נסמך על המבואר בפסוק הקודם טוב אשר לא תדור וגו'.
  27. כמש"כ לעיל אות כ"ד.
  28. אולי הכונה שלא ימציא לעצמו היתר שנדר זה שנדר בשגגה נדר ולא רצונו ודעתו החפשית, והלשון אנא לא נדרית הוא מעין הדרשה בתו"כ ובמכילתא כ"פ ונכרתה הנפש – ולא השוגג, ר"ל כיון שעשה בשוגג לא עשה זאת ברגשי נפשו החפשית, וזו היא הכונה כי שגגה היא אנא לא נדרית, כלומר לא בנפשי ורצוני נדרתי.
  29. לפנינו במ"ר הלשון לחטיא בשרך לומר לשה"ר ואל תאמר לפני המלאך זה הגוף, ואין כל באור לזה, ומה שייך תואר מלאך לגוף, ונראה דלשון זה משובש וקטוע, וצ"ל כמו שהוא במ"ר פ' תצא בזה"ל, מהו אל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא שלא תאמר הריני הולך ואומר לשה"ר ואין בריה יודעת, אמר ליה הקב"ה, הוי יודע שאני שולח מלאך והוא עומד אצלך וכותב כל מה שאתה מדבר על חבירך שנאמר ובעל כנפים יגיד דבר וכו' ע"כ, ולפי"ז יתבאר כאן הכונה אל תאמר [לשה"ר] לפני המלאך, כלומר בשביל המלאך שעומד אצלך, והמלות זה הגוף נסתרסו מלשון את בשרך זה הגוף.
  30. כינה גידים ועצמות בשם מעשה ידיך ע"ש שהם יסודי כח הגוף המחזקים ומכלכלים אותו ותארו זה בשם מעשה ידיו שמצב הגוף יערך בכח היד כמש"כ כחי ועוצם ידי.
  31. לאחד מאבריך זה הלשון ולחטיא כל אבריך הוא כמו שנלקתה מרים בכל הגוף.
  32. זה מביא להסביר הלשון על קולך, ולפלא שלא הביא הפסוק ויחר אף ה' בם להסביר הלשון למה יקצוף האלהים.
  33. את פיך הוא כנוי לשבועה, מלשון לבטא בשפתים, ולחטיא הוא מלשון גרעון וחסרון.
  34. כי אין עבודה ומעשה ידים גדול יותר מגִדוּל בנים ובנות קטנים וחנוכם, וכעין מ"ש ואת הנפש אשר עשו בחרן שהכניסום תחת כנפי השכינה, כלומר שלמדום וחנכום.
  35. ענין הכניסה לפרדס הוא כנוי לחקירה בפלוסופיא, והקיצוץ בנטיעות – כנוי להריסה ביסודי הדת.
  36. ר"ל כל הטובה שעשה בימי חלדו קודם דויצא לתרבות רעה הכל נהרס ואבד ע"פ מעשיו שאח"כ.
  37. אי אפשר לפרש שינוי מעשה – שינוי ממעשים רעים למעשים טובים, דהיינו תשובה, דהא כבר חשיב תשובה, והיש אומרים לאסופי דברים חדשים באו. ולכן נראה דהכונה ע"פ מ"ש בחולין צ"ה ב', בית תינוק ואשה אע"פ שאין ניחוש יש סימן, ופירש"י, אם מצלח בסחורה אחר שבנה בית או שנולד התנוק או שנשא אשה סימן הוא שהולך ומצליח, ואם לאו אל ירגיל לצאת בסחורה, עכ"ל, ור"ל בסחורה זו, אלא יעשה עסק אחר, וה"נ הכונה שינוי מעשה, מעסק לעסק, אם אינו מצליח באחד, דאולי מזלו גורם להרויח מעסק אחר. –
    ויש להעיר מה שלא חשיב כאן ענין הטבת חלום, כמ"ש ברכות נ"ה ב' הרואה חלום ונפשו עגומה ייטיבנו בפני שלשה וכו', וצ"ל דהטבה היא רק להרגיע רוחו אבל לא לקרוע גזר הדין כמו דברים אלו שחשב כאן. והנה הרמב"ם לא זכר כלל מעניי הטבת חלום שבגמרא, וכבר התפלאו על זה, ולא שייך לומר דהוא משום דע"פ שיטתו הפלוסופית לא ס"ל כלל מענין החלומות, שהרי בהלכות שבת פסק שמתענין תענית חלום אפילו בשבת, ואלו היה הדבר לא נחשב בעיניו לכלום לא היה מתיר להתענות בשבת על זה, וצ"ל דס"ל כמו שכתבנו דהטבה זו אינה הטבה בתכלית שע"י זה ישתנה ענין החלום מרעה לטובה כמו הני דשרים דחשיב כאן אלא הוא רק להרגיע רוח החולם, ולכן השמיט כל זה, כיון דאין בגוף הדבר כל תכלית והוי זה לדעתו מעין לחשים שבגמ' שהשמיט ג"כ ענינם, כנודע, והנה במ"ר שלפנינו מבואר עכ"פ זה הדבר שאין בכח הטבת חלום לשנות הדבר בעקרו, מדלא חשיב זה בין הני דברים דחשיב כאן. ועדיין צ"ע. ולפי"ז יש מקום לומר שעל יסוד זה סמך הרמב"ם להשמיט ענין הטבת חלום וע"ד שכתבנו ועדיין צ"ע.
  38. יתכן דמפרש ברב חלומות – אפילו חלומות וחזיונות של נבואה, כי היו נבואות כאלה שנראו לנביא בחלום וכמ"ש בחלום אדבר בו. ויתכן דדריש בְּרב חלומות כמו בְּרַב חלומות, ומלשון רב ביתו, כלומר הגדול שבחלומות והנעלה בענינו היינו הנבואה.
  39. למעלה מזה אמרו אפי' חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל ימנע עצמו מן הרחמים, ואח"כ אמרו מאמר זה שלפנינו, והנה אחר אותו המאמר לא יתבאר כ"כ הלשון אפילו בעל החלומות וכו', שהרי בודאי כשמונח חרב חדה על הצואר הוי סכנה יתירה וקרובה מחלום, וא"כ לא שייך לומר אחר מאמר זה לרבותא יתירה מחלום, ויתכן לפרש הכונה דמאמר זה מוסב בהמשך על הקודם, ור"ל אפילו בעל החלומות אומר לו למחר הוא מת ולמחר גם חרב חדה מונחת על צוארו, דהוו שני סימנים לסכנה – אפילו הכי אל ימנע עצמו מן הרחמים, ויתפרש לפי"ז המשך לשון הכתוב כי ברב חלומות והבלים ודברים, כלומר רוב חלומות ולזה עוד דברים הרבה, כמו עוד חרב חדה – אפילו הכי את האלהים ירא, כלומר בטח בה' ואז לא תאונה אליך רעה, ודו"ק.
  40. ר"ל שעבור כל זה יירש גיהנם לעתיד, והוא כמ"ש בהוריות י' ב' אוי להם לרשעים שמגיע להם בעוה"ז כמעשיהם של צדיקים בעוה"ב, והיינו שמגיע להם טובה בעוה"ז, שעבור זה ינחלו גיהנם, יעו"ש.
  41. נראה דר"ל, עליך לדעת כי אין זה במקרה אלא הכל בהשגחה ובחשבון מן השמים, וכמבואר, ויתכן דפרט בהמשגיחים את הקב"ה והמלאכים לרמז על הפעולות שהקב"ה עושה ע"י עצמו ועל הפעולות שנמסרו לשליח כלומר למלאך, כמבואר ריש תענית ג' א' שלשה דברים לא נמסרו לשליח רק הקב"ה בעצמו עושה אותם, ובב"מ פ"ו ב' כל מה שעשה אברהם אבינו לאורחיו ע"י שליח הקב"ה עושה לבניו ע"י שליח.
  42. מרמז ליצחק בעניו זה בשם זקן, מפני שאותו הענין בכלל מתחיל בפרשה ויהי כי זקן יצחק, וי"ל עוד דמדייק לסיים מנעשה חפצו, והוא כי אע"פ שאין זה נכון שקבע לו משמני הארץ אך אעפ"כ נתקיים הדבר משום דהיה אז זקן וקיי"ל דגם סתירת זקנים בנין, ולכן צריך לבטוח כי הכל בחשבון ובהשגחה מן השמים וכדמסיים בזה. וכמש"כ לעיל באות הקודם.
  43. סיב הוא מין פשתן רך וגרוע ואינו ראוי לכל דבר, ואפ"ה מסוגל הוא לדבר אחד לקלוע בו גדר, ובערוך פירש סיגא והוא מין קוצים גרועים מאוד, וראויים אעפ"כ לגדר, וצ"ע.
  44. כל אלה שחשיב כאן הם מסכתות קטנות מעין ברייתות הנוספות לתלמוד, [ונספחים אצלנו למסכתות הש"ס בכרך סנהדרין], ותוספות של בית רבי ושל ר' נתן לא נמצא אצלנו, [ואולי הם הפרק הששי מפרקי אבות שהוסיף רבינו הקדוש על סידור משניות שלו ואבות דר' נתן].
  45. עיין מש"כ לעיל פרשה א' פסוק י' בבאור הדרשה יש דבר שיאמר עליו ראה זה חדש הוא בענין דרשה כזו, וצרף לכאן.
  46. ר"ל ואע"פ שאין רואים צריכותם, אך מדכתיב ויכלו השמים והארץ וכל צבאם מבואר שנשתכלל העולם עם כל צבאיו שיש בו, והרי מבואר דכל הנמצאים בעולם היו בכלל הבריאה והשכלול, ובודאי יש לעולם צורך בהם.
  47. וכמו ע"י יתוש שנכנס למוחו של טיטוס והרגו וע"י צפרדע במצרים, וכלל כונת מאמר זה לנביאים לא נתבאר, ואולי כדי שלא תזוח דעתם עליהם ויפסיעו על ראשי עם קודש, וכמ"ש ישעיה ו' בתוך עם טמא שפתים אנכי יושב, וידוע דנענש על זה, וכן י"ל דמרמז ליונה הנביא שסירב עצמו ללכת בשליחות ה' לנינוה, וא"ל הקב"ה שאל ידמה כי לא ילך, כי כמה שלוחים לו להכריחו שילך, ואפילו ע"י נחש וכו'.
  48. ר"ל שגם המלך עם כל רוב עשרו וגדולתו לא ישבע אא"כ יאכל לחם, וא"כ גם הוא צריך לשדה, ועם זה יש לפרש הכונה לקמן בפסוק ט' בדרשה ומי אוהב בהמון לא תבואה, שכל מי שהומה אחר הממון וקרקע אין לו מה הנאה יש לו, והכונה, דאחרי שהממון עצמו אי אפשר לו לאכול, א"כ מה הנאה יש לו מגוף הממון, וע"ע מש"כ שם.
  49. יתכן הכונה ע"פ הכתוב (פ' עקב) עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה, וא"כ הוא כביכול נעבד ומשתעבד לה להשגיח עליה. גם יש לפרש הכונה ע"פ מ"ש בב"ק ס' ב' עה"פ כי תצא אש ומצאה קוצים שלם ישלם המבעיר את הבערה, אמר הקב"ה עלי לשלם את הבערה שהבערתי, אני הציתי אש בציון ואני עתיד לבנותה באש שנאמר ואני אהיה לה חומת אש סביב וכו'. מבואר שהקב"ה קבל על עצמו כביכול ושעבד עצמו לבנותה, וכנודע דהלשון עלי נדר הוא. וזוהי הכונה מלך לשדה נעבד [נשתעבד] מלך זה הקב"ה, לשדה זו ציון, ופירוש זה מסתבר יותר מהראשון, יען דמדהביא לענין זה הפסוק ציון שדה תחרש משמע דענין הדרשה בחורבנה של ציון איירי, משא"כ לפי הפירוש הראשון בבנינה איירי, ודו"ק.
  50. התלמוד עודר ועובד את המשנה, כמו את השדה, ונקרא מלך, משום דקיי"ל אין מורין הלכה מתוך המשנה כי אם מתוך התלמוד, אע"פ שיסוד ענינו בנוי על המשנה, בכ"ז לענין פסק הלכה עומד הוא בראש.
  51. כן הלשון במ"ר כאן.
  52. ר"ל מצות נתינת שלש הערים שבעבר הירדן.
  53. ר"ל מי שבקי במקרא ובמשנה בהלכה ואגדה. ולכאורה אינו מבואר מה שדריש לו בוא"ו בעוד שבכתוב כתיב באל"ף, [ואם כי יש אשר דרשו לא כמו לו כמו אשר לא כרעיים (ויקרא י"א) וכדומה], וכן קשה לפי דרשה זו מה מסיים הכתוב גם זה הבל, ויש ליישב שתי ההערות כאחד, דמפרש הכתוב דמי שהוא אוהב בהמון ולא תבואה, היינו מי שאין לו הבקיאות הנדרשה ובכ"ז הוא מלמד – גם זה הבל, וממילא מבואר דמי שלו תבואה – מי שיש לו בקיאות הדרושה, לו נאה ללמד, וע"ד זה יתפרשו גם הדרשות הבאות.
  54. עיין מש"כ באות הקודם לפרש הדרשה אע"פ דלפנינו כתיב לא באל"ף.
  55. שהם מחדדים את הרב בשאלותיהם.
  56. בארנו זה למעלה בבאור פסוק ח' מלך שדה נעבד, אות מ"ח, וגם יתבאר ע"פ מ"ש ביבמות ס"ג א' כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם, והוא מפני כי לכל דבר יש חשש גניבה ואבידה והיזק חוץ מן הקרקע, ולכן באין לו קרקע אף אם הוא עשיר אין חייו בטוחים וממילא אין לו הנאה נאמנה מכספו, כי תמיד דואג הוא לבטחונם, ועיין מש"כ בתו"ת פ' תבא בפסוק והיו חייך תלואים לך מנגד.
  57. ר"ל ברבות הקרבנות רבו הכהנים האוכלים, ומה כשרוו לבעליה, להקב"ה, כי אם ראות עיניו את רוח המנדב אם בלב שלם הוא מנדב.
  58. ר"ל על ידי שהוא רואה את סלו ריק, בזה גופא נעשה רעב, וע"י שהוא רואה את סלו מלא נעשה שבע, כי הראיה לבד מסוגלת להשביע, והוי פירוש הכתוב ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראית עיניו, כי ברבות הטובה די לי להבעלים עצמן אף אכילה קלה שנעשה שבע בראית עיניו לבד, ובהטובה הרבה שיש לו נתרבו אוכלים מן הצד, אם בניה אם עברים או אוהבים וידידים, ולא נשאר לו רק הכשרון [היתרון] הזה מהנאת ראות עיניו, במה שמהנה אחרים בטובתו, ולפי"ז ילפינן שהסומא אינו שבע לפי שאין נפשו שבעה מהראיה, וכן ילפינן מכאן שמי שאין לו פת בסלו אינו שבע ג"כ, וכפי שיתבאר עוד להלן פרשה הבאה פסוק ט' טוב מראה עינים מהלך נפש, יעו"ש.
  59. דריש הפ' מסופיה לרישיה כשרבו האוכלין נתרבו המזונות, והוא ע"ד שאמרו מאן דיהיב חיי יהיב מזוני. וגם י"ל כונת הענין ע"פ מ"ש (כתובות ק"ג א') ברכת הבית ברובה ופירש"י בני אדם שעוזרין זה את זה ומשתכרין ומזל דרבים עדיף, עכ"ל.
  60. אולי דריש כאן ענין שובע בגדולה וכבוד, שעל ידי שרבי היה מצויין בזה היו הכל פונים אליו ומטרידים אותו עד שלא הניחוהו גם לישון.
  61. שהמביא קרבן ועובד בו לה' והיינו שמכוין את לבו אליו אז אם מעט ואם הרבה הוא מביא יאכל שכרו ומתוקה שנתו, דכשהוא ישן לא יירא, והלשון יאכל בשכרו כן מפרש בירושלמי ברכות פ"ב ה"ח.
  62. ומפרש זה כאן בענין הספד שהספיד אחד החכמים את ר' בון בר חייא שהיה חי רק כ"ח שנה, ואמר עליו הספדן, יגע ר' בון בכ"ח שנה מה שאין תלמיד ותיק יכול ללמוד במאה שנה, והמליץ עליו הפסוק הזה מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל בשכרו, כלומר הוא בא בשכרו כמו אלו שהיו יגעים הרבה שנים, כיון שקנה במעט זמן מה שלאחרים דרוש זמן מרובה, ותפרש שנת כנוי למיתה דהוי כשינה, והוא ע"ד דרש ורמז.
  63. דבכזה הרעה היא כפולה, מעניות ומחולשה ומרעבון ועירום.
  64. אפשר לומר דהלשון מסורס קצת, והכונה היא דלפעמים יקרה שבשביל העושר יעללו עליו עלילות כדי להחרים את רכושו, כאשר כן ידוע בקורות ימי עולם בגזירות שונות.
  65. כמבואר בפ' חלק ג' מטמוניות הטמין יוסף ואחד מהם נתגלה לקרח, ובשביל עשרו נתגאה והתחיל לחרחר ריב ולחלוק על משה, ונאבד הוא ועשרו בענין רע, כמש"כ וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה.
  66. שבסבת כרמו נהרג ע"י אחאב וגם לוקח כרמו, כמבואר במלכים.
  67. שלסבת עשרו גדלו המלך, ועם כח עשרו חפץ לקנות את כל ישראל להריגה, ויצא לו מזה מה שיצא, וביתו ניתן לאסתר.
  68. שלסבת רוב מקניהם בחרו בארץ סיחן ועוג ולכן גלו תחלה.
  69. והוי פי' הכתוב יש עושר שמור לבעליו, שאע"פ שהלך ממנו בכ"ז עוד נשמר לו וחוזר לבסוף. ומה שאמר לרעתו – מכוין למ"ש בסוף פ"ק דב"ב שנתן לו ה' שכרו בעוה"ז וטרדו מן העוה"ב.
  70. מפרש בענין רע בשביל ענין ומחשבה רעה שחשב על העני נאבד עשרו, וי"ל עוד דמדייק שהלשון בענין רע מיותר, שהרי כיון שנאבד אי אפשר בענין טוב, ולכן דרש שהוא נתינת טעם למה אבד העושר – על שהיה בענין רע, וכמו שבארנו.
  71. יש לפרש דקאי על קול הנולד והנפטר, וכמ"ש בתנחומא פ' פקודי כשהגיע זמנו של אדם בא אותו המלאך וכו' מיד התחיל בוכה ומשמיע קולו מסוף העולם ועד סופו, אמנם יותר נכון לפרש דקאי על קול היולדת [וכמ"ש כיולדה אפעה] ועל קול קרובי הנפטר, יען דלפי' הראשון הוא כפול ענין עם מה שאמר בסמוך בא בבכיה ונפטר בבכיה.
  72. בא בבכיה שהוא עצמו בוכה ונפטר בבכיה כמש"כ באות הקודם מתנחומא שקודם פטירת האדם רואה את מלאך המות ומתחיל לבכות, וגם י"ל דקאי על בכיית בני משפחתו.
  73. כשנולד אדם הוא חביב על יולדיו, וכן כשמת האדם מתעוררת אהבתו לאדם והכל מצירים עליו ומקלסין אותו.
  74. בא באנחת היולדת ונפטר באנחת קרוביו ובני משפחתו.
  75. מבואר בתנחומא פ' פקודי שלעת זקנתו הוא שב לימי עלומיו בדעת, והיינו בבלי דעת – בבלי דעת שלמה.
  76. כשם שהאדם בא לעולם הוא רך וחלוש וצריך למאכלים דקים וחלוטים ברותחים שיהיה רך ללעוס ולעכל כך בעת זקנותו צריך לכזה, והכונה היא שלא תזוח דעתו של אדם עליו, אחרי כי לא לעולם חוסן, ואפילו עודו בחיים חייתו הולך ורפה.
  77. ר"ל ומה יתרון לו לאדם בכל עמלו אחרי שעם כל עמלו הוא מוכרח לנשיבת הרוח דבר שאינו בידו. וע"ע בויק"ר ריש פרשה כ"ח.
  78. ר"ל שלא די שהם הקציפו להקב"ה וע"י זה גרמו להם כל הרעה שבאתם, אלא שעוד התרעמו עליו, והוא כעין מש"כ אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו.
  79. כמש"כ באות הקודם.
  80. לכאורה אינו מבואר מה שאמר, המדה הזאת אינה נוהגת בכל בני האדם, הלא בכתוב בא מפורש, כל האדם. ונראה לפרש דדיוקא דר' פינחס הוא ממה דכתיב כאן כל האדם ולא כתיב כל אדם. דהנה ידוע דהמלה כל בבֹאה רצופה לשם בלתי נודע, (כלומר לשם הבא בלי ה' הידיעה או בלי כנוי), שמובן השם ההוא אז הוא רק כשם דבר הכולל בקרבו פרטים רבים, תבא המלה כל להקיף את כל הפרטים של הדבר ההוא ומבלי להורות על שלמות החלקים של כל פרט ופרט, כמו כל יום, הכונה כל יום ויום – כל הימים ; לא כן בבֹאה רצופה לשם נודע, כי אז מורה השם הזה רק על פרט אחד מהכלל, ואז באה בהכרח המלה כל להורות על כל חלקי הפרט ההוא ועל שלמותו, כמו כל היום, הכונה כל היום בשלמותו [ומאשר כי בבאה רצופה לשם הבא ברבוי, אז אין צורך לה להורות על רבוי הפרטים אחרי שהרבוי מפורש במבטא, הלא נוכל לומר כי באופן כזה תבא להורות על שלמות כל פרט ופרט, כמו כל ימי חייך, הנה גם אם לא היה כתוב כל היינו יודעים הרבוי בכללו מאשר כי בא בסימן הרבוי, ומכיון דכתיב כל מרבינן גם הלילות – השלמות של כל יום (ברכות פ"א)]. וכן הוא גם כאן אלו היה כתוב כל אדם, היתה הכונה כי המדה הזאת יכולה להיות נוהגת בכל פרט ופרט – בכל האנשים, מבלי הבט אל שלמותו של הפרט: אבל מכיון דכתיב כל האדם, משמע דהכונה על איש אחד ידוע והוא שלם וכלול במדותיו, שאין כל אדם זוכה למדה כזאת ורק בו ירצה ה', כי אדם כזה נהנה הוא מטובו ושמח בעמלו ונושא את חלקו [ממצות ומעשים טובים לעולם הבא], וכפירוש רש"י ז"ל.
  81. ר"ל משפחתו של עלי, שנגזר עליה שימותו צעירים, כמבואר בספר שמואל ה'.
  82. ומפרש הלשון מענה בשמחת לבו, מענין עדות, מלשון לא תענה ברעך, לענות בו סרה, כלומר מעיד על שמחת לבו וכבודתו את ה', ודרשו ועלה מלשון עליה, וגם דרשו שהיה מעלה את ישראל בכל שנה בדרך אחרת, והוא כדי לזכות את כל ישראל בכל מקומותיהם לעלות לשילה, ומדייק זה מיתור לשון מעירו, דפשיטא הוא, אלא בא לרמז שרק העליה מעירו היתה בכל שנה באופן אחד כמימים ימימה, אבל הדרך לא היתה בכל שנה כמימים ימימה אלא בכל שנה הלך בדרך אחרת לתכלית המכוון, כמש"כ.




שולי הגליון