תורה תמימה/איכה/א

From אוצר הספרים היהודי השיתופי
Jump to navigation Jump to search

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך




רש"י


אלשיך
מנחת שי
משך חכמה
פלגי מים
תורה תמימה



פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"


דפים מקושרים

תורה תמימהTriangleArrow-Left.png איכה TriangleArrow-Left.png א

א[edit]

איכה. רבי אבהו פתח למגילת איכה, והמה כאדם עברו ברית (הושע ו׳:ז׳), מהו כאדם – כאדם הראשון[א], אמר הקב"ה, אדה"ר הכנסתיו לגן עדן וצויתיו ועבר על צוויי וגרשתיו ושלחתיו וקוננתי עליו איכה, דכתיב ויאמר לו איכה – איכה כתיב[ב], אף בניו הכנסתים לא"י וצויתים ועברו על צוויי וגרשתים, שנאמר (הושע ט׳:ט״ו) מביתי אגרשם, ושלחתים, שנאמר (ירמיהו ט״ו:א׳) שלח מעל פני ויצאו, וקוננתי עליהם איכה[ג][פתיחתא למ"ר איכה].

איכה. רבי יצחק פתח, תחת אשר לא עבדת את ה׳ אלהיך בשמחה ובטוב לבב ועבדת את אויבך (פ, תבא), אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (פ' דברים) איכה אשא לבדי[ד], ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים איכה ישבה בדד[ה][שם].

איכה. כתיב (פ׳ בחקתי) ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם, אמר הקב"ה לישראל, אתם עברתם לפני ז' עבירות[ו], הרי ירמיה בא ומקונן עליכם קינות שהם בשבעת אלפ"י ביתי"ן[ז][שם].

איכה. אמר ר' יוחנן, מפני מה לקו ישראל באל"ף בי"ת, מפני שעברו על התורה שנתנה באל"ף בי"ת[ח][סנהדרין ק"ד א׳].

איכה. דרש בן עזאי, לא גלו ישראל עד שכפרו ביחידו של עולם ובמילה שנתנה לעשרים דורות[ט]ובעשרת הדברות ובחמשה חומשי תורה כמנין איכה, ור' לוי אמר, עד שכפרו בל"ו כריתות שבתורה ובעשרת הדברות כמנין איכה ישבה בדד[י][מ"ר].

איכה. רבי יהודה אומר, אין איכה אלא לשון תוכחה, כמש"נ (ירמיהו ח׳:ח׳) איכה תאמרו חכמים אנחנו וגו'. ור' נחמיה אומר, אין איכה אלא לשון קינה, כמש"נ ויקרא ה' אלהים אל האדם ויאמר לו איכה – אוי לך[י"א][מ"ר].

איכה ישבה בדד. ר' אבא ב"ר כהנא פתח, מפני ידך בדד ישבתי (ירמיהו ט״ו:י״ז) אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה, רבש"ע, נגעה בי ידו של פרעה לא ישבתי בדד[י"ב], ידו של סנחריב לא ישבתי בדד[י"ג], וכיון שנגעה בי ידך ישבתי בדד, הוי איכה ישבה בדד[י"ד][פתיחתא].

איכה ישבה בדד. רבי אלכסנדרי פתח, שקדתי ואהיה כצפור בודד (תהילים ק״ב:ח׳), אמר הקב"ה, שקדתי להשרות שכינתי בביהמ"ק לעולם, ואהיה כצפור – מה צפור זה בשעה שנוטלין גוזליה היא יושבת בדד, כך אנכי שרפתי את ביתי והחרבתי את עירי והגליתי את בני לבין העובדי כוכבים וישבתי לי לבדי, הדא הוא דכתיב איכה ישבה בדד[ט"ו][שם].

איכה ישבה בדד. אמר רבי נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו באל"ף בי"ת אפילו הכי הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיהו אמר איכה ישבה בדד, וישעיהו אמר (מ"ט) ואמרת בלבבך מי ילד לי את אלה וגו׳[ט"ז][מ"ר].

איכה ישבה בדד. רבי ברכיה בשם רבי אבדימי אמר, בזמן שישראל היו עושין רצונו של מקום כתיב בהו (יחזקאל ט״ז:י׳) ואלבישך רקמה, ובזמן שאין עושין רצונו של מקום מלבישן בגדי בדדין[י"ז], הה"ד איכה ישבה בדד[י"ח][מ"ר].

איכה ישבה בדד. רבי יהודה אומר, בימי יהויקים נאמרה מגילת קינות, אמר ליה רבי נחמיה, וכי בוכין על המת עד שלא ימות, אלא אחר החורבן נאמרה, והרי פתרונו – איכה ישבה בדד[י"ט][שם].

ישבה בדד. אמר הקב׳׳ה, אני אמרתי וישכן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירש אף שמיו יערפו טל (פ' ברכה), עכשיו יהיה בדד מושבם[כ][סנהדרין ק"ד א'].

העיר רבתי עם. תנא רבי שמואל, כ"ד פלטיות היו בירושלים וכל פלטיה כ"ד מבואות, וכל מבוי כ"ד שוקים ועל כל שוק כ"ד שקקים[כ"א]ועל כל שקק כ"ד חצרות ועל כל חצר כ"ד בתים, וכל חצר היתה מוציאה עם כפלים כיוצאי מצרים[כ"ב][מ"ר].

רבתי עם. אמר רבה א"ר יוחנן, מהו רבתי עם, שהיו משיאין קטנה לגדול וגדולה לקטן, כדי שיהיו להם בנים הרבה[כ"ג][סנהדרין ק"ד א'].

היתה כאלמנה. א"ר אבא בר כהנא, ישראל לא פלשו אחר מדת הדין ומדת הדין לא פלשה אחריהם[כ"ד], בישראל הוא אומר (פ׳ בהעלותך) ויהי העם כמתאוננים ולא מתאוננים, (הושע ה׳:י׳) היו שרי יהודה כמשיגי גבול ולא משיגי גבול (שם ד׳) כי כפרה סוררת עמי, כפרה ולא פרה סוררה, ואף מדת הדין לא פלשה אחריהם, היתה כאלמנה – ולא אלמנה, כאשה שהלך בעלה למדינת הים ודעתו לחזור, ודכותה (ב' ד'-ה') דרך קשתו כאויב, היה ה' כאויב, כאויב ולא אויב [מ"ר].

היתה כאלמנה. כאלמנה ולא אלמנה, משל למלך שכעס על מטרונה שלו וכתב לה גיטה ועמד וחטפו ממנה וכשהיתה מבקשת להנשא לאחר היה אומר לה היכן גיטך, וכשהיתה תובעת מזונותיה היה אומר לה ולא כבר גרשתיך, כך כל זמן שישראל מבקשים לעבוד עבודת כוכבים אומר להם הקב"ה (ישעיה ג') איזה ספר כריתות אמכם, וכל זמן שהיו מבקשים לעשות להם נסים כבתחלה אומר להם (ירמיהו ג׳:ח׳) שלחתיה ואתן את ספר כריתותיה אליה[כ"ה][מ"ר].

היתה כאלמנה. כאלמנה ולא אלמנה. ר׳ עקיבא אומר, אלמנה מעשרת השבטים ולא משבט יהודה ובנימין, ורבנן אמרי, אלמנה מאלו ומאלו ולא מהקב"ה, שנאמר (ירמיה נ׳׳א) כי לא אלמן ישראל ויהודה מאלהיו[כ"ו][שם].

רבתי בגוים. והלא כבר נאמר רבתי עם ומה ת"ל רבתי בגוים אלא רבתי בדעות[כ"ז][שם].

שרתי במדינות. מהו שרתי במדינות, אמר רבה א"ר יוחנן, כל מקום שהולכים נעשים שרים לאדוניהם[כ"ח][סנהדרין ק"ד א׳].

היתה למס. א"ר יוחנן, לפי שעברו ישראל על תנאי שקבלו מסיני[כ"ט]לפיכך היתה למס, הוא למס הוא סיני, חושבניה דדין כחושבניה דדין[ל][מ"ר].

היתה למס. א"ר שמואל בר נחמן, לפי שעבדו ישראל עבודת כוכבים לפיכך היתה למס, היא למס היא סמל אותיותיו דדין כאותיותיו דדין[ל"א][שם].

היתה למס. רבנן אמרי, מהי למס – למסא דלבא [כמו שנאמר (יחזקאל כ"א) אל שמועה כי באה ונמס כל לב][ל"ב][שם].

ב[edit]

בכו תבכה. שתי בכיות הללו למה, אמר רבה א"ר יוחנן, אחת על מקדש ראשון ואחת על מקדש שני[ל"ג](סנהדרין ק"ד א׳).

בכו תבכה. מהו בכו תבכה, בכו על עגל אחד, תבכה על שני עגלים[ל"ד], דבר אחר בכו על יהודה[ל"ה]תבכה על ציון וירושלים, דבר אחר בכו על גלות עשרת השבטים, תבכה על גלות שבט יהודה ובנימין[ל"ו][מ"ר].

בכו תבכה. דבר אחר בכו תבכה – בוכה ומבכה אחרים עמה[ל"ז], מבכה הקב"ה עמה דכתיב (ישעיהו כ״ב:י״ב) ויקרא ה׳ אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד, מבכה מלאכי השרת עמה, דכתיב (שם ל"ג) הן אראלם צעקו חוצה, מבכה שמים וארץ עמה דכתיב (יואל ב׳:א׳) שמש וירח קדרו[ל"ח]מבכה הרים וגבעות עמה דכתיב (ירמיהו ד׳:כ״ד) ראיתי ההרים והנה רועשים וכל הגבעות התקלקלו[ל"ט]מבכה שבעים אומות עמה, דאמר ר׳ פנחס, אותם שבעים פרים שהיו ישראל מקריבין בחג, כנגד שבעים אומות הם כדי שלא יחרב העולם מהם[מ], מבכה כנסת ישראל עמה שנאמר (פ׳ שלח) ותשא כל העדה את קולם ויבכו, ומהו ותשא – כמש"נ כי תשה ברעך, חובא בישא הלוו ישראל לדורות בבכיתם זאת[מ"א][שם].

בכו תבכה. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב, אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר בכו תבכה וישעיהו אמר (ל׳) בכו לא תבכה חנון יחנך[מ"ב][שם פסיק א׳].

בכו תבכה בלילה. אמר רבי יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה ליל שמורים הוא לה', ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים בכו תבכה בלילה[מ"ג][פתיחתא למ"ר].

בלילה. על עסקי לילה, על שם שנאמר (פ׳ שלח) ותשא כל העדה את קולם ויבכו העם בלילה ההוא, ואותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר הקב"ה לישראל, אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בכיה לדורות[מ"ד][סנהדרין ק"ד ב׳].

בלילה. למה בלילה – לפי שכל הבוכה בלילה קולו נשמע, דבר אחר בלילה – שכל הבוכה בלילה כוכבים ומזלות בוכים עמו[מ"ה], דבר אחר למה בלילה, לפי שכל הבוכה בלילה השומע קולו בוכה כנגדו[מ"ו][סנהדרין ק"ד ב'].

ודמעתה על לחיה. כאשה שבוכה על בעל נעוריה[מ"ז][שם שם].

ודמעתה על לחיה. מהו על לחיה – על כהניה, כמש"נ ונתן לכהן הזרוע והלחיים[מ"ח], ד"א על לחיה – על גבוריה. כמש"נ (שופטים ט״ו:ט״ו) וימצא לחי חמור טריה[מ"ט], ד"א על לחיה – על שופטיה, כמש"נ (מיכה ד׳:י״ד) בשבט יכו על הלחי את שופט ישראל[נ][מ"ר].

ודמעתה על לחיה. דבר אחר על לחיה – על בחוריה, שבשעה שנכנסו שונאים לביהמ"ק תפשו את הבחורים וכפתו ידיהן לאחוריהן והיו בוכין ודמעות יורדות על לחייהון ולא היו יכולין לקנחן ונושרות על לחייהן כצרבת השחין[נ"א][שם].

אין לה מנחם. א"ר לוי כל מקום שנאמר אין לה – הוי לה, ואף כאן אתה אומר אין לה מנחם והוי לה, שנאמר אנכי אנכי הוא מנחמכם[נ"ב][שם].

כל רעיה בגדו בה. א"ר יעקב דכפר חנן – זה מיכאל וגבריאל[נ"ג][שם].

ג[edit]

גלתה יהודה. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה וישבתם לבטח, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים גלתה יהודה מעוני[נ"ד][פתיחתא למ"ר].

גלתה יהודה. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר גלתה יהודה וישעיהו אמר (י"א) ונפוצות יהודה יקבץ[נ"ה][מ"ר פסוק א׳].

גלתה יהודה. [וכי] אומות העולם אינם גולים[נ"ו], אלא אוה"ע שאוכלים מפתם ושותין מיינם[נ"ז]אין גלותם גלות, אבל ישראל שאין אוכלין מפתם ואין שותין מיינם גלותם גלות[נ"ח][מ"ר].

גלתה יהודה. ולהלן הוא אומר (ירמיהו נ״ב:כ״ז) ויגל יהודה מעל אדמתו[נ"ט], אלא מכיון שגלו תשש כחן כנקבה[ס][שם].

מעני. על שאכלו חמץ בפסח ולא מצות לחם עוני[ס"א], דבר אחר מעוני – על שחבלו משכון עני בתוך בתיהם, דבר אחר מעוני – על שעשקו שכר שכיר, כמש"נ לא תעשוק שכיר עני, דבר אחר מעוני – על שגזלו מתנות עני, על שאכלו מעשר עני[ס"ב][שם].

מעני. דבר אחר מעוני – על שעבדו עבודת כוכבים, כמש"נ קול ענות אנכי שומע, וא"ר אחא, מהו קול ענות – קול קילוס עבודת כוכבים אנכי שומע[ס"ג][שם].

ומרב עבדה. על שהיו משתעבדים בעבד עברי, כמש"נ (ירמיהו ל״ד:י״ד) מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו אשר ימכר לך וגו׳[ס"ד][שם].

לא מצאה מנוח. ר' שמעון בן לקיש אומר, הא אם מצאה מנוח לא היתה חוזרת[ס"ה][שם].

בין המצרים. מהו בין המצרים – כההיא דתנן בסימניו ובמצריו[ס"ו], דבר אחר בין המצרים – ביומי דעקא, מי"ז בתמוז עד תשעה באב שבהם קטב מרירי מצוי, כמש"נ (תהילים צ״א:ו׳) מקטב ישוד צהרים[ס"ז][מ"ר].

ד[edit]

דרכי ציון אבלות. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך וגו׳, עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים דרכי ציון אבלות מבלי באי מועד[ס"ח][פתיחתא למ"ר].

דרכי ציון אבלות. א׳׳ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר דרכי ציון אבלות, וישעיהו אמר (מ׳) קול קורא במדבר פנו דרך ה'[ס"ט][מ"ר פסוק א'].

דרכי ציון אבלות. א"ר הונא, הכל מבקשין תפקידן ואפילו דרכים, דכתיב דרכי ציון אבלות[ע][מ"ר].

מבלי באי מועד. מבלי אנשים וחכמים לא נאמר אלא מבלי באי מועד – מבלי ישראל שאינם עולים לרגל[ע"א][שם].

שעריה שוממין וגו'. שעריה שוממין שלא היו נכנסין ויוצאין בהם, כהניה נאנחים שאין מי יתן להם מתנות כהונה [שם].

בתולתיה נוגות. רבי יצחק ב"ר סימון אמר, אלו תלמידי חכמים שהם נאים כבתולות[ע"ב]ונעשו כדונג[ע"ג], ורבי שמואל בשם רבי יצחק אמר, אלו אנשים מכובדים שהם נאים כבתולות ונעשו כדונג[ע"ד][שם].

בתולתיה נוגות. דבר אחר בתולותיה נוגות – שהיה זה בא ובועל וזה בא ובועל עד שהגו את מכתה[ע"ה][שם].

ה[edit]

היו צריה לראש. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה ונתנך ה׳ לראש ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים היו צריה לראש[ע"ו][פתיחתא למ"ר].

היו צריה לראש. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר היו צריה לראש, וישעיהו אמר (ס׳) והלכו אליך שחוח בני מעניך[ע"ז][מ"ר פסוק א׳].

היו צריה לראש. א"ר הלל בן ברכיה, מלמד שכל מי שבא להצר לישראל נעשה ראש, וכן אתה מוצא שעד שלא חרבה ירושלים לא היתה מדינה חשובה לכלום[ע"ח]ומשחרבה נעשית קסרין מטרפולין[ע"ט][מ"ר].

היו צריה לראש וגו׳. היו צריה לראש אויביה שלו, צריה לראש – זה נבוכדנצר ואספסינוס, אויביה שלו – זה נבוזראדן וטיטוס[פ][שם].

כי ה' הוגה וגו׳. כי ה׳ הוגה, יכול על חגם, ת׳׳ל על רוב פשעיה[פ"א][שם].

עולליה הלכו שבי. א"ר יהודה, בא וראה כמה חביבין תינוקות לפני הקב"ה, שהרי גלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה עמהם, גלו משמרות ולא גלתה שכינה עמהם[פ"ב], וכיון שגלו תינוקות גלתה שכינה עמהם, כמש"נ עולליה הלכו שבי לפני צר, מיד (פ׳ ו׳) ויצא מן בת ציון כל הדרה, ואין הדרה אלא הקב"ה, שנאמר הוד והדר לבשת [מ"ר].

ו[edit]

ויצא וגו׳. א"ר יצחק, אמר הקב׳׳ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה והתהלכתי בתוככם, עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים ויצא מן בת ציון כל הדרה [אין הדרה אלא הקב"ה שנאמר הוד והדר לבשת][פ"ג][פתיחתא דמ"ר].

ויצא וגו'. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר ויצא מן בת ציון כל הדרה, וישעיהו אמר (נ"ט) ובא לציון גואל[פ"ד][מ׳׳ר פסוק א'].

מבת ציון. מן בת כתיב, א"ר אחא, יש לנו מנה אחת יפה זה הקב"ה שכתוב בו (תהלים ט"ז) ה' מנת חלקי[פ"ה][מ"ר].

כל הדרה. מאי כל הדרה – כל חדרה, מלמד שהארון גלה לבבל[פ"ו][יומא נ"ד א׳].

כל הדרה. זה הקב"ה, שנאמר (תהלים ק"י) הוד והדר לבשת, דבר אחר כל הדרה אלו סנהדרין דכתיב (משלי ל׳׳א) עוז והדר לבושה, דבר אחר כל הדרה אלו תלמידי חכמים דכתיב והדרת פני זקן[פ"ז], דבר אחר כל הדרה אלו המשוררים דכתיב (ד"ה ב' כ׳) ומהללים להדרת קודש, דבר אחר כל הדרה אלו התנוקות[פ"ח][מ"ר].

היו שריה כאילים. אמר ר' חנינא, לא חרבה ירושלים אלא בשביל שלא הוכיחו זה את זה, שנאמר היו שריה כאילים לא מצאו מרעה, מה איל זה ראשו של זה בצד זנבו של זה, אף ישראל שבאותו הדור כבשו פניהם בקרקע ולא הוכיחו זה את זה[פ"ט][שבת קי"ט ב׳].

היו שריה כאילים. א"ר יהודה, כשהן רכין משולין לכבשים, שנאמר (ישעיהו ה׳:י״ז) ורעו כבשים כדברם, וכשהם קשים משולים לאילים שנאמר היו שריה כאילים[צ][מ׳׳ר].

וילכו בלא כח וגו'. ר׳ לוי ב"ר טרפון אומר, כשישראל עושין רצונו של מקום הם מוסיפים כח בגבורה של מעלה, כמש"נ ועתה יגדל נא כח ה׳, וכשאין עושין רצונו של מקום כביכול מתישין כח גדול של מעלה והולכים גם הם בלא כח לפני רודף[צ"א][מ"ר].

וילכו בלא כח וגו׳. א"ר חנינא, כשהיה אדם אומר לחבירו בירושלים הקריני דף אחד, השניני פרק אחד, אמר ליה, אין בי כח, אמר הקב"ה, תבא שעה ואני עושה לכם כן, הדא הוא דכתיב וילכו בלא כח לפני רודף[צ"ב][שם].

לפני רודף. א"ר אחא, כשם שלא גלו ישראל אלא ברודף מלא כך אין נגאלין אלא בגואל מלא, דכתיב (ישעיהו נ״ט:כ׳) ובא לציון גואל, גואל מלא כתיב[צ"ג][שם].

ז[edit]

זכרה ירושלים. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה ונזכרתם לפני ה׳ אלהיכם (פ׳ בהעלותך), עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים זכרה ירושלים ימי עניה ומרוריה[צ"ד][פתיחתא למ"ר].

זכרה ירושלים. א׳׳ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר זכרה ירושלים ימי עניה ומרודיה וישעיהו אמר (ס"ה) כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה ולא תזכרנה הראשונות ולא תעלינה על לב[צ"ה][מ"ר פסוק א׳].

ימי עניה ומרוריה. בימי עניותה זכרה מרדין שמרדה בהקב"ה[צ"ו][מ"ר].

כל מחמדיה. אלו דברי תורה, כמש"נ הנחמדים מזהב ומפז[צ"ז][שם].

אשר היו מימי קדם. כהאי כלה כשנתיסרה זוכרת שבעת ימי המשתה וכהבן הזה כשהולך יחף זוכר שלותי' בבית אביו[צ"ח][מ"ר].

ואין עוזר לה. כמשל בני אדם – נפל תורא רבו טבחי, נפל תורא חדד סכינא[צ"ט][שם].

שחקו על משבתיה. מהו על משבתיה[ק]– על שבתותיה, על שמיטותיה, ויש אומרים על משבתיה, על רבי יוחנן בן זכאי ששבת מתוכה[ק"א][שם].

ח[edit]

חטא חטאה ירושלים. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים חטא חטאה ירושלים[ק"ב][פתיחתא למ"ר].

חטא חטאה ירושלים. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר חטא חטאה ירושלים וישעיהו אמר (מ"ד) מחיתי כעב פשעיך[ק"ג][מ"ר פסוק א׳].

חטא חטאה ירושלים. [וכי] אומות העולם אינם חוטאים, אלא אע"פ שחוטאין אינן כלום, אבל ישראל חטאו ולקו[ק"ד][מ"ר].

חטא חטאה ירושלים. אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו בכפלים דכתיב חטא חטאה ירושלים ולקו בכפלים, דכתיב (ישעיהו מ׳:ב׳) כי לקחה מיד ה׳ כפלים בכל חטאתיה[ק"ה][שם פסוק כ"ב].

לנידה היתה. אמר רב יהודה אמר רב, לנדה היתה – לברכה, מה נדה יש לה היתר אף ירושלים יש לה היתר[ק"ו][תענית כ׳ א'].

לנידה היתה. מהו לנדה היתה – לטלטול היתה[ק"ז][מ"ר].

כל מכבדיה הזילוה. אמר ריש לקיש, בשעה שנכנסו עובדי כוכבים להיכל ראו כרובים המעורין זה בזה, הוציאון לשוק, ואמרו, ישראל שברכתן ברכה וקללתן קללה יעסקו בדברים הללו, מיד הזילום, שנאמר כל מכבדיה הזילוה כי ראו ערותה[ק"ח][יומא נ"ד ב׳].

ותשב אחור. אחור מן הכהונה, אחור מן המלכות[ק"ט][מ"ר].

ט[edit]

טמאתה בשוליה. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים טומאתה בשוליה[ק"י][פתיחתא למ"ר].

טמאתה בשוליה. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב, אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר טומאתה בשוליה וישעיהו אמר (ד) אם רחץ ה׳ את צואת בנות ציון[קי"א][מ"ר פסוק א'].

טמאתה בשוליה. אמר ליה ההוא צדוקי לר' חנינא, השתא ודאי טמאים אתם דכתיב טומאתה בשוליה[קי"ב], אמר ליה, תא חזי מה כתיב בהו (פ׳ אחרי) אני ה׳ השוכן אתם בתוך טומאותם – אפילו בזמן שהם טמאים שכינה שרויה ביניהם[קי"ג][יומא נ"ז א'].

טמאתה בשוליה. מהו טומאתה בשוליה, א"ר אבא בר כהנא, כל אותם הכהנים ששמשו בימי צדקיהו ערלים היו, הדא הוא דכתיב (יחזקאל מ״ד:ז׳) בהביאכם בני נכר ערלי לב וערלי בשר להיות במקדשי לחללו בהקריבכם[קי"ד][מ"ר].

טמאתה בשוליה. מהו בשוליה – בשפוליה, כמש"נ על שולי המעיל[קט"ו], דבר אחר טומאתה בשוליה כההיא דתנן מקום היה למטה מירושלים ותופת שמו, ולמה נקרא שמו תופת, רבי יהודה אומר, על שם תפתה דהוי ביה[קט"ז], ורבי יוסי אומר על שם גי בן הנם דהוי ביה[קי"ז][מ"ר].

ראה ה' וגו'. רוח הקודש צווחת ואומרת, ראה ה' את עניי כי הגדיל אויב[קי"ח][שם].

י[edit]

ידו פרש צר. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (פ׳ תשא) ולא יחמוד איש את ארצך[קי"ט], עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים ידו פרש צר על כל מחמדיה[ק"כ][פתיחתא למ"ר].

ידו פרש צר. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא׳׳ב, אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר ידו פרש צר וישעיהו אמר (י"א) יוסיף ה' שנית ידו[קכ"א][מ"ר פסוק א׳].

ידו פרש צר וגו'. א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאי דכתיב ידו פרש צר על כל מחמדיה – זה עמון ומואב, בשעה שנכנסו עובדי כוכבים להיכל כולם נפנו לכסף ולזהב והם נפנו על ס"ת, אמרו, זה שכתוב בו לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה׳ ישרף[קכ"ב][יבמות ט"ז ב׳].

יא[edit]

כל עמה נאנחים וגו׳. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה ואכלתם לחמכם לשובע, עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים כל עמה נאנחים מבקשים לחם[קכ"ג][פתיחתא למ"ר].

כל עמה נאנחים וגו׳. א"ר נחמיה אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר כל עמה נאנחים מבקשים לחם, וישעיהו אמר (מ"ט) לא ירעבו ולא יצמאו[קכ"ד][מ"ר פסוק א'].

כל עמה נאנחים וגו׳. בחורבן ראשון כתיב (ירמיהו נ״ב:ו׳) בתשעה לחודש ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ, לעם הארץ הוא דלא היה הא לבני יהודה היה[קכ"ה], אבל בחרבן שני כתיב כל עמה נאנחים מבקשים לחם [מ"ר].

להשיב נפש. עד היכן שיעור להשיב נפש, רבי אומר ככותבת, ר׳ חנינא אומר כגרוגרת[קכ"ו][שם].

כי הייתי זוללה. [מהו זוללה – מאוסה], כי הא דשתי נשים זונות היו מריבות זע"ז, פגעה אחת בחבירתה ואמרה לה מראה פניך כפני יהודיה, לימים נתרצו, אמרה לה זו שנתביישה, על הכל מחול לך חוץ ממה שאמרת שמראה פני כפני יהודיה, לכך נאמר ראה ה' והביטה כי הייתי זוללה – מאוסה[קכ"ז][שם].

יב[edit]

לוא אליכם וגו׳. אמר רבה אמר ר' יוחנן, מכאן לקובלנא מן התורה[קכ"ח][סנהדרין ק"ד ב׳].

לוא אליכם וגו׳. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (פ׳ דברים) בכל הדרך אשר הלכתם[קכ"ט]עכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים לא אליכם כל עוברי דרך[ק"ל][פתיחתא למ"ר].

לוא אליכם וגו'. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר לא אליכם כל עוברי דרך וישעיהו אמר (נ"ז) מרום וקדוש אשכון וגו'[קל"א][מ"ר פסוק א'].

לוא אליכם וגו׳. אומרת כנסת ישראל לאוה"ע, לא ייתי עליכון מה דאתא עלי ולא ימטי עליכון מה דמטא עלי[קל"ב][מ"ר].

כל עברי דרך. עשאוני כעוברי על דת, שכן בסדום כתיב וה' המטיר על סדום וגו' נפדית וגו', ובירושלים כתיב ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה[קל"ג][סנהדרין ק"ד ב׳].

כל עברי דרך. [מהו כל עוברי דרך] – כל עוברי דרכה של תורה[קל"ד][מ"ר].

הביטו וראו. עיין לקמן פרשה ה' פסוק א' בדרשה הביטה וראה.

אם יש מכאוב וגו'. אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו ביש – דכתיב (פ׳ בשלח) היש ה' בקרבנו, ולקו ביש, דכתיב אם יש מכאוב כמכאובי[קל"ה][שם פסוק כ"ב].

אשר עולל לי. מהו אשר עולל לי – שדקדק עמי וקטף עוללתי, כמש"נ כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך[קל"ו][מ"ר].

ביום חרון אפו. א"ר אחא, יום אחר היה חרון אפו של הקב"ה, אלו עשו ישראל תשובה פשרו[קל"ז][שם].

יג[edit]

ממרום שלח אש. ובסדום כתיב וה' המטיר על סדום, וכתיב (ד׳ ו׳) ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום, וכי משא פנים יש בדבר[קל"ח], אמר רבא א"ר יוחנן, מדה יתירה היתה בירושלים שלא היתה בסדום, דאלו בסדום כתיב (יחזקאל ט״ז:מ״ט) הנה זה היה עון סדום אחותך גאון שבעת לחם ויד עני ואביון לא החזיקה, ואלו בירושלים כתיב (ד' ו') ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן[קל"ט][סנהדרין ק"ד ב'].

ממרום שלח אש. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה אש תמיד תוקד על המזבח ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים ממרום שלח אש בעצמותי[ק"מ][פתיחתא למ"ר].

ממרום שלח אש. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר ממרום שלח אש בעצמותי וישעיהו אמר (ל"ב) עד יערה עלינו רוח ממרום[קמ"א][מ"ר פסוק א׳].

ממרום שלח אש. בשעה שנכנסו שונאים לביהמ"ק קפצה קטגוריא לפני הקב"ה ואמרה לפניו, רבש"ע, כך יהא רשע זה מתגאה ואומר אני החרבתי ביתו של אלהים ושרפתי מקדשו, אם כן הוא תרד אש מלמעלה ותשרף, מיד – ממרום שלח אש[קמ"ב][מ"ר].

ממרום שלח אש. א"ר יהושע, הוא שהנביא מקנתרה לבבל (ישעיהו מ״ז:ב׳) קחי רחיים וטחני קמח, כל העולם טוחנין חטין וכאן הוא אומר וטחני קמח, אלא אמרה ירושלים לבת בבל, אלו ממרום לא עשו בי מלחמה לא היית את יכולה להלחם בי, אלא מכיון שממרום שלח אש את אריא קטילא קטלת, קריה שרופה שרפת, קמחא טחינא טחנת[קמ"ג][שם].

ממרום שלח אש. אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו באש דכתיב (ירמיהו ז׳:י״ח) הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש[קמ"ד]ולקו באש דכתיב ממרום שלח אש[קמ"ה][שם פסוק כ"ב].

וירדנה. מהו וירדנה – נסחה, כמש"נ (שופטים י"ד) וירדהו אל כפיו[קמ"ו], דבר אחר רדתה – נצחה, כמש"נ (תהלים ל"ב) וירד מים עד ים[קמ"ז], דבר אחר וירדנה – שלטה, כמש"נ (מ"א ד') כי הוא רודה בכל עבר הנהר[קמ"ח], דבר אחר וירדנה – חרשה[קמ"ט], רב ביבא אמר, וירדנה – ראה שמדת הדין פוגעת בה[ק"נ][מ"ר].

פרש רשת לרגלי. א"ר אבא בר כהנא, אם ראית ספסלים מלאים בבליים מונחים בא"י צפה לרגליו של משיח, מאי טעמא, דכתיב פרש רשת לרגלי[קנ"א][שם].

השיבני אחור. אחור מן הכהונה, אחור מן המלכות[קנ"ב][שם].

נתנני שממה וגו'. נתנני שוממה – לתהו ובהו, בל היום דוה – כעולה לגרדום[קנ"ג][שם].

יד[edit]

נשקד על פשעי. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (פ׳ בחקתי) ואשבור מוטות עולכם, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים נשקד עול פשעי בידו[קנ"ד][פתיחתא למ"ר].

נשקד על פשעי. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיהו אמר נשקד עול פשעי בידו[קנ"ה]וישעיהו אמר (נ"ב) התפתחי מוסרי צוארך[קנ"ו][מ"ר פסוק כ"ב].

נשקד על פשעי. מהו נשקד – שקד הקב"ה איך להביא עלי את הרעה[קנ"ז], אמר, אם אני מגלה אותן בתקופת טבת ובדרך המדבר הרי הם מתים בצנה וברעב, אלא אני מגלה אותן בתקופת תמוז, שאפילו הן ישנים בדרכים וברחובות אין אחד מהן נזוק, ודרך כרכים ומחוזות שמאכל ומשתה מצוי להם[קנ"ח][מ"ר].

נשקד על פשעי וגו'. מהו נשקד וגו', אמרה כנסת ישראל, שקודה הייתי מעונותי בשעה ששמעתי ששטר חוב שלי נקרע[קנ"ט], אבל לא כן הוא, אלא ישתרגו עלו על צוארי, עשאן עלי כדעות סריגות, הביא אותן עלי מכופלות, בבל וכשדים, מדי ופרס, יון ומוקדון, אדום וישמעאל, זו קשה וזו מתונה, ובכל זאת לא כפרית באלהי אלא עולו על צוארי ומיחדת שמו פעמים בכל יום ואומרת שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד[ק"ס][שם].

הכשיל כחי. מלמד שהעון מתיש כחו של אדם, וכן הוא אומר (תהילים ל״א:י״א) כשל בעוני כחי[קס"א][שם].

בידי לא אוכל קום. מר עוקבא בר חייא אמר, זו אשה רעה וכתובתה מרובה[קס"ב], ובמערבא אמרי, זה הוא שמזונותיו תלויין בכספו[קס"ג][יבמות ס"ג ב'].

בידי לא אוכל קום. ר׳ חנינא אומר, בידי לא אוכל קום [קרי ביה ביָדי], דאי לא עבדי בידי ביממא, בלילה לא אוכל קום[קס"ד][מ"ר].

טו[edit]

סלה כל אבירי. א׳׳ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (פ' חקת) במסלה נעלה, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים סלה כל אבירי[קס"ה][פתיחתא למ"ר].

סלה כל אבירי. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר סלה כל אבירי, וישעיהו אמר (ס"ב) סלו סלו המסלה סקלו מאבן[קס"ו][מ"ר פסוק א׳].

סלה כל אבירי. מהו סלה כל אבירי, כאדם שאומר לחבירו נפסלה מטבע זו[קס"ז][סנהדרין ק"ד ב'].

סלה כל אבירי. [מהו סלה כל אבירי – סרק אברי], שכן בערבי קורין למסרקה סלסלה[קס"ח][מ"ר].

קרא עלי מועד. אמר אביי, תמוז דההיא שתא משילוח מרגלים מלויי מליוה, דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי, וכתיב (פ׳ שלח) ויבכו העם בלילה ההוא, ואותו הלילה ליל תשעה באב היה ואמר הקב"ה, אתם בכיתם בכיה של חנם ואני אקבע לכם בו בכיה לדורות ׳ ומכאן דראש חודש איקרי מועד[קס"ט][פסחים ע"ז א׳, תענית כ"ט א׳].

לשבר בחורי. מצינו שסילוק של בחורים קשה כחורבן בית המקדש, דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי[ק"ע][מ"ר].

גת דרך ה׳ וגו׳. בשעה שעלה נבוכדנצר לירושלים הגביה ההיכל וביקש לעלות לרקיע, השפילוהו להיכל מן השמים, שנאמר גת דרך ה׳ לבתולת בת יהודה[קע"א][סנהדרין צ"ו ב'].

טז[edit]

על אלה וגו׳. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה אלה מועדי ה׳, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים על אלה אני בוכיה[קע"ב][פתיחתא למ"ר].

על אלה וגו׳. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים וישעיהו אמר (נ"ב) כי עין בעין יראו בשוב ה׳ וגו[קע"ג][מ"ר פסוק א׳].

על אלה וגו'. מעשה בבנו ובתו של רבי ישמעאל בן אלישע שהיו נאים ביותר שנשבו לשני אדונים, אמרו, נשיאם זל"ז ונחלק בולדות, הכניסום לחדר והיה זה יושב בזוית זו ובוכה וזו בזוית זו ובוכה, והיו בוכים כל הלילה וכיון שעלה עמוד השחר הכירו זה את זה ונפלו זה על זה וגעו בבכיה עד שיצתה נשמתן, ועליהם קונן ירמיהו על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים[קע"ד][גיטין נ"ח א׳].

על אלה וגו'. אספסינוס קיסר מלא ג׳ ספינות מגדולי ירושלים להושיבן בקלון של רומי[קע"ה], עמדו והשליכו עצמן לים, יצתה בת קול וצווחה על אלה אני בוכיה עיני עיני יורדה מים [מ"ר].

עיני עיני וגו'. א"ר לוי, משל לרופא שחשש בעינו אחת, אמר, עיני תבכה על עיני[קע"ו], כך ישראל נקראו עינו של הקב"ה, שנאמר (זכריה ט׳:א׳) כי לה' עין אדם וכל שבטי ישראל כביכול אמר הקב"ה עיני תבכה על עיני[קע"ז][שם].

עיני עיני וגו׳. אתה מוצא שבדבר שחטאו ישראל בו לקו, חטאו בעין, דכתיב (ישעיהו ג׳:ט״ז) כי גבהו בנות ציון ותלכנה נטויות גרון ומשקרות עינים, ולקו בעין, דכתיב עיני עיני יורדה מים[קע"ח][מ"ר פסוק כ"ב].

כי רחק ממני מנחם. מה שמו של משיח, יש אומרים מנחם שמו, שנאמר כי רחק ממני מנחם משיב נפשי[קע"ט][סנהדרין צ"ח ב'].

היו בני שוממים וגו׳. היו בני שוממים כי גבר אויב – כההיא קליפה של דלועין דכל כמה שהיא מתרבה – הדלועין מקטנת[ק"פ][מ"ר].

יז[edit]

פרשה ציון וגו׳. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה פתח תפתח את ידך, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים פרשה ציון בידיה[קפ"א][פתיחתא למ"ר].

פרשה ציון וגו'. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדימן ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר פרשה ציון בידיה אין מנחם לה, וישעיהו אמר (נ"א) אנכי אנכי הוא מנחמכם[קפ"ב][מ"ר פסוק א'].

פרשה ציון וגו'. א"ר לוי, משל למלך שהיה לו בן וחטא, והיה לוקה אותו עד שאמר חטאתי, והיה לוקה אותו עוד עד שאמר חטאתי והסכלתי, והיה לקה אותו עוד עד שפשט עשר אצבעותיו קמיה[קפ"ג], כך הקב"ה היה מייסר לירושלים עד פרשה ציון בידיה [מ"ר].

אין מנחם לה. עיין לעיל פסוק ב׳ בדרשה אין לה מנחם, וצרף לכאן.

סביביו צריו. כגון חלמיש לנוה, קסטרא לחיפה, סוסיתא לטבריה, יריחו לנועדן לוד לאונו[קפ"ד][שם].

לנדה ביניהם. עיין לעיל פסוק ח׳ בדרשות לנידה היתה וצרף לכאן.

יח[edit]

צדיק הוא ה׳ וגו'. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (פ׳ שופטים) צדק צדק תרדוף ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי[קפ"ה][פתיחתא למ"ר].

צדיק הוא ה׳ וגו׳. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי וישעיהו אמר (ס') ועמך כולם צדיקים[קפ"ו][מ"ר פסוק א'].

כי פיהו מריתי. [פיו אין כתיב כאן אלא פיהו] פיו ופי נביאו, ומי אמר כן, יאשיהו בשעה שהורה בו פרעה נכה שלש מאות חצים[קפ"ז][מ"ר].

יט[edit]

קראתי למאהבי. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (פ׳ אמור) וקראתם בעצם היום הזה, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים קראתי למאהבי המה רמוני[קפ"ח][פתיחתא למ"ר].

קראתי למאהבי. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר קראתי למאהבי המה רמוני וישעיהו אמר (ס') וקראת ישועה חומותיך[קפ"ט][מ"ר פסוק א'].

קראתי למאהבי וגו'. רבנן פתרי קרא בנביאי השקר, קראתי למאהבי – לנביאי השקר שהיו מאהבין אותי לעבודת כוכבים שלהם[ק"צ]המה רמוני – לא זזו מתנבאין עלי שקר עד שרגלו אותי ממקומי, שנאמר (ב׳ י"ד) ויחזו לך משאות שוא ומדוחים, מדחים כתיב[קצ"א][מ"ר].

קראתי למאהבי וגו׳. רבי שמעון בן יוחאי פתר קרא בנביאי האמת, קראתי למאהבי – לנביאי האמת שהיו מאהבין אותי להקב"ה ואומרים לי הפרישו תרומות ומעשרות, המה רמוני – וכי יש תרומות ומעשרות בבבל[קצ"ב][שם].

כ[edit]

ראה ה׳ וגו׳. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה (פ׳ שמות) ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים וארד להצילם, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים ראה ה' כי צר לי מעי חמרמרו[קצ"ג][פתיחתא למ"ר].

ראה ה׳ וגו׳. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר ראה ה׳ כי צר לי, וישעיהו אמר (ס"ו) וראיתם ושש לבכם[קצ"ד][מ"ר פסוק א׳). מעי חמרמרו. מהו חמרמרו – רבי חייא ב"ר חנינא אמר, נעשו חמורות חמורות[קצ"ה], ורבי שמואל בר נחמני אמר – נעשו גושין גושין[קצ"ו][מ"ר].

נהפך לבי וגו׳. נהפך לבי בקרבי, למה – כי מרו מריתי[קצ"ז][שם].

מחוץ שכלה וגו'. מחוץ שכלה חרב בבית כמות, זה הוא שאמר משה (פ' האזינו) מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה[קצ"ח][שם].

כא[edit]

שמעו וגו'. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה שמעו עמים ירגזון, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים שמעו כי נאנחה אני[קצ"ט][פתיחתא למ׳׳ר].

שמעו וגו׳. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיה אמר שמעו כי נאנחה אני אין מנחם לי וישעיהו אמר (מ׳) נחמו נחמו עמי[ר][מ"ר פסוק א׳].

שמעו וגו'. רבי יהושע פתר קרא באהרן, בשעה שמת אהרן נתקבצו כל ישראל לספדו, מיד מה כתיב בתריה תמן (פ׳ חקת) וישמע הכנעני מלך ערד וילחם בישראל וישב ממנו שבי, והיינו דכתיב שמעו כי נאנחה אני שמעו רעתי ששו[ר"א][מ"ר].

שמעו וגו'. רבנן פתרי קרא בחורבן ביהמ"ק, אתה מוצא שכל מקום שבקשו ישראל לברוח היו האומות מסגירין אותם לאדום, בקשו לברוח כלפי מזרח ולא הניחום, כלפי מערב, כלפי דרום כלפי צפון ולא הניחום, הדא הוא דכתיב (עמוס א׳:ט׳) על שלשה פשעי דמשק על שלשה פשעי עזה על שלשה פשעי צור ועל ארבעה לא אשיבנו על הסגירם גלות שלמה לאדום ולא זכרו ברית אחים, וכתיב (ישעיהו כ״א:י״ג) משא בערב ביער בערב תלינו, הדא הוא דכתיב שמעו כי נאנחה אני כל אויבי שמעו רעתי ששו[ר"ב][שם].

אין מנחם לי. עיין לעיל פסוק ב׳ בדרשה אין לה מנחם, וצרף לכאן.

כי אתה עשית. מהו כי אתה עשית, אמרו ישראל לפני הקב"ה, וכי לא כתבת בתורתך ולא תתחתן בם, אלמלא הוינן מתחתנין בהון וכי לא הוו מקבלים לי, אבל עכשיו כל אויבי שמעו רעתי ששו, למה – לפי שאתה עשית[ר"ג][מ"ר].

ויהיו כמני. ויהיו כמוני – בצרה ולא כמוני ברוחה[ר"ד][שם].

כב[edit]

תבא כל רעתם. א"ר יצחק, אמר הקב"ה לישראל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה תביאמו ותטעמו בהר נחלתך, ועכשיו שלא זכיתם הרי אתם קוראים תבא כל רעתם לפניך[ר"ה][פתיחתא למ"ר].

תבא כל רעתם. א"ר נחמיה, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה הקדים ישעיהו ורפאן לכולן, ירמיהו אמר תבא כל רעתם לפניך וישעיהו אמר (נ"ו) והביאותים אל הר קדש[ר"ו][מ"ר פסוק א'].

תבא כל רעתם וגו'. הבא עליהם כמו שהבאת עלי, דקדק עמהם כמו שדקדקת עמי, ועולל למו – קטוף עולליהון כמו דקטפת עוללי[ר"ז][מ"ר].


· הבא >
מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.


ביאורי תורה תמימה

  1. יתכן דמדייק יתור הלשון כאדם, אשר פשוט הוא, דזולת מין האדם לא שייך ביה העברת ברית, ולכן דריש כאדה"ר ע"פ ההשתוות שביניהם, כפי שיתבאר בסמוך אות ג'. או דהדיוק הוא מדכתיב כְּאדם (הכ"ף בשו"א) ולא בקמ"ץ הידיעה, כמו שהוא בא לרוב בכה"ק בבואו להורות על הדמיון והשווי, כמו צללו כַּעפרת (שמות ט״ו:ט״ז) ידמו כָּאבן (שם) משמע דהאי אדם איננו שם המין כ"א שם פרטי (שאי אפשר לו לבא בה' הידיעה) והיינו אדם הראשון.
  2. יתכן דמרמז למ"ש בסנהדרין ל"ח ב' שבלשון איכה רמז לו הקב"ה שנטה לבו מאחריו, דכן דרשו שם איכה – אנה פנה לבך, כמבואר לפנינו בתורה תמימה פ' בראשית במקומו. ואע"פ דרק תוכחה היא ולא קינה בכ"ז אינה יוצאת גם מכלל קינה שהיה הקב"ה כביכול מקונן על שעבר על צויו, וגם י"ל דמפרש איכה כמו אוי לך וכבסמוך בדרשה באות י"א. ובעיקר טעם הדרשה מן אַיֶכָּה לאֵיכָה, נראה דמדייק דדי היה לכתוב אַיֶךָּ בלא ה' לבסוף, כמו בכל יום אברכךָּ, והרבה כהנה, וכן דרשו במנחות ל"ז א' בענין תפילין דכתיב לאות על ידכה – יד כהה [יד שמאל], משום יתרון הה', דהו"ל לכתוב על ידך.
  3. אפשר לפרש כלל הדרשה דמרמז להשתוות הענינים שבין ישראל קודם החורבן ובין אדה"ר, דכמו אדה"ר השפיע לו הקב"ה רק טובה כך השפיע הקב"ה לישראל בנחלת א"י ובביהמ"ק, וכמו אדה"ר נצטוה והותרה מקודם כך נצטוו והותרו ישראל, וגם ערך עונשם היה בשוה שנתגרשו ממקומם.
  4. לא נתבאר מה זכות הוא בקריאה זו אשר לפי פשוטו הוא ענין תוכחה ותרעומות. וי"ל ע"פ מ"ש לקמן במד"ר ריש פרשה א' דפסוק זה אמר משה בשעה שראה את ישראל בשלותם ובכבודם, ורבוים היה הולך וגדול ולכן התפלא לאמר איכה אשא לבדי וא"כ יש בענין לשון זה רמז רבוי וכבוד, וזהו שאמר אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה איכה אשא לבדי, כלומר היתה הפליאה הזאת על הפלגת הרבוי מתמדת, ועתה כשלא זכיתם הנה נתמעטתם עד אשר נשארה העיר בדד מאין איש, ועליכם לקרא איכה ישבה בדד.
  5. וכן דריש כל הפרשה הזאת בסגנון כזה. ומ"ש הלשון הייתם קוראים, עכשיו אתם קוראים – הכונה שהיה מתקיים בכם כך ועכשיו מתקיים בכם כך, משום דבקריאה לבד אין שייך זכות וחובה.
  6. נתבאר באגדות בפ' בחקתי ובפירש"י שם שהם, לא למד, לא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את אחרים מלעשות, כופר בצווי המצות מהקב"ה וכופר בעיקר.
  7. אחד בפרשה ראשונה, אחד בפרשה שניה, שלשה בפרשה שלישית, אחד בפרשה רביעית, וגם פרשה חמישית חשיב לא"ב, כי אע"פ שאינה על סדר הא"ב, אך מפני כי יש בה מספר כ"ב פסוקים כמספר האותיות שבא"ב.
  8. הלשון קצר, וצ"ל שהיא כתובה מאל"ף ועד תי"ו, כלומר שאין דבר נעדר בה [והוא ע"ד שאמרו ליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, והכונה שעברו על כל התורה מאל"ף עד תי"ו, כלומר מתחלתה ועד סופה כלפי הלשון (שבת נ"ה א') אלו בני אדם שקיימו את התורה מאל"ף עד תי"ו]. וכן מפורש הלשון במ"ר כאן, והוא נכון, אלא שתחלת הלשון בזה במ"ר אינו מבורר כ"כ לעומת לשון הגמרא, דשם הגירסא מפני מה נאמרה מגילת קינות בא"ב וכו', ובזה נראה עיקר גירסת הגמרא, משום דכן מצינו כלשון זה גם במ"ר בענין אחר כאן, אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב אפ"ה בא ישעיהו ורפאן לכולן, כפי שיבא בסמוך, הרי דהא"ב גם לקותא הוא, ושייך יותר מפני מה לקו. וטעם שאלת המדרש מפני מה נאמרה מגילת קינות בא"ב י"ל דקשה ליה שלא מצינו דוגמת סידור דברים בא"ב בכל דברי מוסר של הנביאים, וא"כ ניכר שאיזו כונה טמונה בסדר זה.
  9. עשרה דורות מאדם עד נח ועשרה מנח ועד אברהם, כמבואר בפ"ה דאבות.
  10. איכה עולה ל"ו ובדד י', וה"ק משום איכה ומשום בדד ישבה בגלות. וטעם דרשות אלו בכלל דמדייק מה שלא כתב איך ישבה בדד, ועיין מענין אגדה זו בסנהדרין ק"ד א'.
  11. על שעברת על צוויי באכילת עץ הדעת, ודריש אותה המלה איכה משום דלפי פשוטו אחרי שדבר עמו לא שייך השאלה איכה. ועיין לפנינו בתורה תמימה פ' בראשית דרשה בענין אחר במלה זו.
  12. מכוין לפרעה נכה שהרג את יאשיהו המלך כשעלה לירושלים כמבואר בד"ה ב' ל"ה, אשר בכ"ז נשארה ירושלים על תלה.
  13. כי אע"פ שהגלה את עשרת השבטים אעפ"כ נשארו יהודה ובנימין.
  14. הנה חורבן ירושלים היה כנודע ע"י נבוכדנצר, וא"כ צריך באור מאי אולמא ידו של נבוכדנצר שמכונה ידך [של הקב"ה] מידו של פרעה וסנחריב, וצ"ל דמכוין בלשון נגעה בי ידך ללשון הפסוק ממרום שלח אש, וא"כ היה זה כביכול מידו של הקב"ה בעצמו. או משום דנבוכדנצר מכונה עבדו של הקב"ה כמש"כ בירמיה מלך בבל עבדי, וא"כ הרי הוא כמו בא בשליחות אדונו.
  15. מפרש איכה ישבה בדד בכנוי על השכינה, והכונה היא כמו שהצפור אע"פ שנוטלין גוזליה אינה מנחת קנה אלא יושבת במקומה, כך הקב"ה אע"פ שנחרב המקדש בכ"ז לא פסק מלהשרות שכינתו במקומו, וכמ"ש בירושלמי ברכות פ"ד אע"פ שגלו ישראל לא זזה שכינה ממקומה.
  16. וסוף הפסוק ואני שכולה וגלמודה, ור"ל שתתמיהי מאין באו עם רב כזה והלא זה ימים רבים הייתי שכולה וגלמודה. וכן דריש בכל פסוק ופסוק מפרשה זו, ותכלית הכונה להורות דרכי הקב"ה שמקדים רפואה למכה.
    ויש להעיר במ"ש אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב, מהו הלשון אע"פ, ומאי נ"מ שקללן בא"ב, והלא הול"ל בלשון קצרה כל מה שקללן ירמיהו רפאן ישעיהו, וי"ל ע"פ הדרשה בסנהדרין ק"ד א' [והובא לעיל] מפני מה לקו ישראל באל"ף בי"ת מפני שעברו על התורה שנתנה באל"ף בי"ת [ר"ל שהיא כתובה מאל"ף ועד תי"ו, ומשל הוא שאין דבר חסר ממנה וכמש"כ לעיל אות ח'], והנה לפי"ז היה מן הדין שלא תרפא קללתן אחרי שכל כך כבדה חטאתם שעברו על כל התורה, בכ"ז בא ישעיהו ורפאן, וא"כ עיקר החידוש כאן לא עצם הקללות כי אם סבתן, והיינו מה שעברו על התורה שנתנה בא"ב, כמבואר. וזהו שאמר אע"פ שקללן ירמיהו בא"ב, וטעם סדר קללות כזה הוא מפני שעברו על כל התורה, והיה מן הדין שישארו בקללתם, אפ"ה בא ישעיה והקדים להם רפואה וכדמפרש, ודו"ק.
  17. בגדים מלוכלכים של העושה שמן בבית הבד ואין אדם מתקרב אליו, ועיין שבת י"ט ב' מחצלות של בדדין.
  18. טעם הדרשה משום דעל העיר לא שייך לשון בדד אלא שוממה וחרבה, ולכן דריש על האנשים שלבשו בגדים מגואלים, היפך מן ואלבישך רקמה. ולפי"ז תהיה אפוא הכונה ישבה בדד על כנ"י שנשארה במצב איש בַּדְד, אשר אין דורש ואין מתקרב אליה.
  19. לשון עבר, ואזיל לשיטתיה לעיל דאיכה הוא לשון קינה, ור"י ס"ל שנאמרה קודם החורבן ובדרך תוכחה והתראה לעתיד כדרך הנביאים, ואזיל לשיטתיה לעיל דאיכה הוא לשון תוכחה.
  20. טעם הדרשה ע"ד ענין הדרשה דלעיל, אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה כך עכשיו שלא זכיתם אתם קוראים כך עיי"ש בבאור באות ה', וה"נ הכונה אלו זכיתם היה מתקיים בכם הלשון בדד לברכה, כמבואר, עכשיו שלא זכיתם מתקיים בכם בדד דאיכה ישבה. וגם יש לפרש אילו זכיתם הייתם נבדלים אתם מן הגוים לכבוד ולבטחון, עכשיו שלא זכיתם יבדילוכם הם, לצער ובזיון. ואולי י"ל פשוט, דהתואר בדד כשהוא מתיחס לישיבת עם הוא לברכה כי ע"י בדידותו לא ילמד ממעשה העמים הרעים וגם לא ירעו לו, אך אם התואר הזה מתיחס למקום מושב העם – הוא לקללה כי אז הכונה כי המקום ישאר בדד ועזוב מני אדם, וזהו שאמר עתה יהיה בדד מושבם, ר"ל מקום מושבם.
  21. פלטיה הוא ככר גדול ורחב, ושקקים הם רחובות, דכן תרגום רחובות – שקקי (משלי א' כ') והיינו כי השוק הגדול יחלק לחלקים וכל חלק מיוחד לסחורות מיוחדות.
  22. קשה לפרש כפשוטו, ואולי הכונה שלרוב המון מסחרה [לפי ערך רבוי השוקים כמבואר] היה עם רב יוצא ונכנס בכל חצר לרגלי מסחרם.
  23. כי הזרע של קטן אפילו של זה שראוי להזריע אינה מתבשלת כ"כ מהר, וכן הקטנה אינה קולטת מהר, ולכן כשמזדוגים שניהם אפשר שתתאחר תולדתם, משא"כ קטנה לגדול וגדולה לקטן מכיון שכח אחד חזק תמהר תולדתם. ובמ"ר מצייר כאן ענין זה, כיצד היו ישראל פרים ורבים, היה אדם משיא בנו בן שתים עשרה שנה אשה הראייה לילד והיה חוזר ומשיא בן בנו בן שתים עשרה שנה, ולא היה מגיע לכ"ו שנה עד שהוא רואה בנים לבניו. וע' מש"כ בתו"ת פ' ואתחנן בפסוק והודעתם לבניך ולבני בניך.
  24. פלש הוא מענין מבוי מפולש, נקב מפולש, מצד אל צד, ור"ל גם בחטאם של ישראל לא היה החטא מלא ומפולש אלא נשאר מקצת זכות, וכנגד זה כשענשה אותם מדת הדין לא ענשה במדה מלאה ומפולשה אלא הניחה מקום לשוב לחוננם, וכהראיות שמביא לזה ולזה. ועיין מ"ש בענין כ' הדמיון בתו"ת שמות פ"א בפסוק כי חיות הנה וצרף לכאן.
  25. עיקר כונת הדרשה ליישב סתירת הכתובים ע"ד העזבם מהקב"ה, דפסוק אחד מורה על החיוב ואחד על השלילה, כמבואר, והכריעו שבאמת נתן ספר כריתות ולקחו בחזרה, וצייר במשל ודמיון.
  26. טעם פלוגתתם יתבאר ע"פ הפלוגתא שלהם במקום אחר (סנהדרין ק"י ב') דר"ע ס"ל דעשרת השבטים אינם עתידים לחזור לעולם רק יהודה ובנימין, הרי שהיא אלמנה מעשרת השבטים ולא מיהודה ובנימין, ורבנן ס"ל שכולם עתידים לחזור, וכל זמן שהם בגלות היא אלמנה מכולם, ומה אני מקיים כאלמנה ולא אלמנה – מהקב"ה, כדמפרש.
  27. ר"ל ע"י גדולתה בדעה היתה ידועה ומכובדה בגוים.
  28. ר"ל אפילו במקום שהם משתעבדים לאדונים, אפ"ה לאחר שמכירים גדולתם מקבלים אדוניהם את שררותם הם עליהם, ודריש זה מלשון במדינות דמשמע גם במדינות שונות וזרות שאדונים זרים מושלים בה. וכן איתא במ"ר ומביא שם הרבה ספורי מעשיות מחכמת ישראל.
  29. כלומר על צווי שבסיני ועל התנאי שהתנה עמהם הקב"ה שיהיו משועבדים לו, להיות לו גוי קדוש לכשישמרו את מצות התורה כמש"כ והיה אם שמע תשמעו, וכן אם בחקתי תלכו ואם לא תשמעו לי ווכו', וכן דרשו בכ"מ בתו"כ עה"פ אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על מנת כן [שתשמרו מצותי] הוצאתי אתכם, ועתה שלא שמרו את התנאי, להשתעבד להקב"ה לפיכך נשתעבדו לעמים אחרים ויהיו למס, וכמ"ש אבות פ"ג מ"ה כל המקבל עליו עול תורה וכו', וע' ב"ב ח' ע"א ר' לטעמיה וכו' פקע כלילא א"ר ראיתם שאין פורעניות בא לעולם אלא בשביל עמי הארץ.
  30. ע"ד רמז ואסמכתא דריש כן, דמדייק דלפי סדר הענינים הו"ל לומר היתה למס קודם ישבה בדד, שכן היה באמת, שמקודם נכנעו לנבוכדנצר והיו לו למס ואח"כ גלה אותם וישבו בדד, ולכן דריש דהלשון היתה למס הוא פירוש לסבה לישבה בדד, ולתוספת רמז דריש שיווי המספרים ממלות למס וסיני, וכן הבאור בדרשות הבאות ברמזים אחרים.
  31. עיין מש"כ באות הקודם בבאור כלל דרשה זו, ומצינו שהשם סמל הוא שם משותף עם עבודת כוכבים, כמו פסל תמונת כל סמל (פ' ואתחנן), פסל הסמל אשר עשה (ד"ה ב' ל"ג).
  32. דריש למס משרש מסס והוא שנמוג ונמס לבבם מרב הצרות. ועיין מש"כ לעיל אות כ"ט בכלל באור דרשה זו.
  33. ירמיה היה במקדש ראשון, ובלשון תבכה, בעתיד, רמז לחורבן בית שני שהיה באותו יום שנחרב הבית הראשון כמבואר בסנהדרין ק"ב א'.
  34. ר"ל על עגל אחד שבמדבר ועל שני עגלים של ירבעם. והא דאמר תבכה בלשון עתיד דהלא עון של שני עגלים התחיל עוד כמה שנים קודם הנביא ירמיה, ואינו דומה להדרשות שבסמוך דדריש תבכה על העתיד דשם באמת מכוונים הענינים, אכן על ענין דשני עגלים קשה איך שייך לשון תבכה, אמנם י"ל דהלא נודע דכל הצרות והמצוקות אשר סבלו בני ישראל ואשר סובלים עד היום הוא מטעם הפירוד והמחלוקת אשר נעשו מימות ירבעם ואילך, וכמ"ש חז"ל דמקדש שני חרב בעון שנאת חנם והשנאת חנם הזאת נמשכה ונתגלגלה מימות ירבעם ואילך (ובזה א"ש דהלא יפלא וכי גדול עון שנאת חנם יותר מג' עבירות אשר הם גרמו לחרבן בית ראשון הלא המה עבודת כוכבים גילוי עריות ושפיכת דמים, אמנם לכמ"ש א"ש דהשנאת חנם באה מעון עבודת כוכבים היינו משני עגלים דירבעם כנודע, ועון שנאת חנם גרם לעון שפ"ד ועריות ג"כ) וכאשר הנביא יחזקאל בא לבשר לנו את הגאולה האמתית אינו מבשר כי אם בזה כי עם בני ישראל יואגדו ויואחדו לאגודה אחת ולא יחצו עוד לשתי ממלכות וכמבואר הנבואה ליחזקאל בזה הלשון (יחזקאל ל״ז:ט״ז) אתה בן אדם קח לך עץ אחד וכתוב עליו ליהודה (היא מלך יהודה) וגו' ולקח עץ אחד וגו' ליוסף עץ אפרים (הוא מלך ישראל) וכל בית ישראל חבריו, ועיין במדרש בר"ר פ' צ"ח גבי ברכת יעקב אמר להון תהון כולכון אסיפה אחת הה"ד אתה בן אדם קח לך עץ אחד וכו' וע' מ"ר קהלת פ' ג' ועת לתפור דכתיב (יחזקאל ל״ז:י״ז) והיו לאחדים בידך וגו' מכל אלה נוכחנו לדעת כי עיקר הגלות הוא משום סלע המחלוקת והוא נובע מעון שני עגלים וכנ"ל, לכן אמר ירמיה הנביא ע"ה תבכה לשון עתיד, כי גם בימים הבאים אחר החורבן של בהמ"ק הראשון יהיו עוד בוכים מחורבן בית שני ואח"כ יסבלו עוד מהעון הזה עד ביאת משיח צדקנו אשר אז תבטל השנאת חנם וכנ"ל.
  35. שהלך בגולה ועל ציון וירושלים שנצתו מבלי יושב וכמו שהולך ומפרש בכתובים שאח"ז גלתה יהודה וגו' דרכי ציון אבלות וגו'.
  36. שגלותם היה בזמן מאוחר.
  37. דריש תִבכּה כמו תְבַכֶּה.
  38. ולמעלה כתיב כי בא יום ה', ועי' מש"כ בסמוך אות מ"ב.
  39. וסמוך לזה כתיב שבר על שבר נקרא כי שודדה כל הארץ, ומוסב על זמן החורבן, וע' מש"כ בסמוך אות מ"ב.
  40. ר"ל שיהיה להם תקומה בעולם, ועכשיו שחרב בית המקדש אין קרבנות, הם דואגים לקיומם.
  41. נסמך על הדרשה בסמוך שאמר הקב"ה לישראל אתם בכיתם בכיה של חנם [בעת שהוציאו המרגלים דבה על הארץ] וזה היה בליל תשעה באב [כמבואר לפנינו בתו"ת פ' שלח] ואני אקבע לכם בכיה לדורות, וזהו שאמר חובא בישא הלוו ישראל אז בהבכיה ההיא לדורות.
  42. עיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל בפסוק א' בדרשה איכה ישבה בדד, וצרף לכאן.
  43. והכונה אלו זכיתם היתה עין צופיה עליכם לשמרכם בעת צרה (שמכונה בשם לילה) כמו שהיתה שומרת עליכם במצרים, עכשיו שלא זכיתם הרי אתם בוכים בלילות, בעתותי צרה, ואין מושיע ומנחם לכם מכל אוהביכם. ועיין מש"כ לעיל פסוק א' בדרשה איכה אות ה'.
  44. בס' תורת חיים כתב בטעם הדרשה דמדייק הלשון בלילה ההוא דמשמע הלילה הידוע, וממה הוא ידוע – מקורות הימים הבאים, עכ"ל, וזה דוחק, אבל י"ל הבאור דמכוין להדרשה המובאה למעלה מהו ותשא כמו כי תשה ברעך, חובא בישא הלוו ישראל לדורות בבכיתם זאת, ומפרש השרש תשא מלשון הלואה, ור"ל שבעון אותה בכיה הוקבעה בכיה לדורות בלילה ההוא על חורבן הבית הראשון והשני, ודריש בכה תבכה בלילה – בחטא הלילה. ובבאור חשבון הזמן שאותו הלילה ליל ת"ב היה, ע' מש"כ בתורה תמימה במקומו פ' שלח.
  45. יש לשרש הכונה ע"פ מ"ש בע"ז י"ז א' בחכם אחד שבקש לחמה ולבנה לבקש עליו רחמים אמרו לו עד שאנו מבקשים עליך נבקש על עצמנו, וכתבו התוס' וז"ל, לא השיבו לו כך אלא היה אומר בלבו שכך יוכלו להשיב וכו', עכ"ל, וה"נ צריך לפרש כן שדומה לזה שכל העולם בוכין עמו ואפילו כוכבים ומזלות, וכן צריך לפרש כזה בדרשה דלעיל מבכה שמים וארץ עמה, מבכה הרים וגבעות עמה, יעו"ש.
  46. ויתכן הכונה דלכן בכתה בלילה כדי שישמעו ויבכו אחרים עמהם ויבקשו עליה רחמים, וכמ"ש במו"ק ה' א' דמי שהוא שרוי בצער צריך להודיע צערו לרבים ויבקשו עליו רחמים, יעו"ש ולפנינו בתו"ת פ' תזריע בפ' וטמא טמא יקרא (י"ג מ"ה).
    וגם יש לפרש הכונה השומע קולו בוכה כנגדו לפי שהרבה ערירי לב יש שרוצים לבכות ואין בהם התעוררות לבכות מעצמם רק אם שומעים אחרים בוכים, ולכן ביום אין שומעין את קול הבוכים מפני שאון החיים, ורק בלילה כשנשמע קול בוכים אז בוכים גם הם, וזהו שכל הבוכה בלילה השומע קולו, זה שהוא מר נפש, מתעורר לקול הבכיה ובוכה גם הוא, וכמ"ש במו"ק ז' א' יבכון עמי כל מרירי ליבא.
  47. שתמיד דמעתה על לחיה מפני שבוכה בלא הפסק, וכמו שדריש בכעין זה בדרשות הבאות. וטעם הדיוק משום דלא מתבאר מאי קמ"ל הלשון ודמעתה על לחיה, דהא פשיטא הוא, שכל הבוכה הוי דמעתו על לחיו, וזהו גם טעם הדרשות הבאות. ויש להעיר כי על הדרשה הזאת והבאות אחריה נוסדה הקינה הידועה אלי ציון ועריה. וע' שם בגמ' שהביא ר"י ראיה לזה הדרש מפ' אלי כבתולה חגורת שק על בעל נעוריה והוא ממש הנוסח של הקינה הזאת.
  48. ר"ל על בטול מצות מתנות כהונה וכמ"ש בסמוך פסוק ד' כהניה נאנחים שאין מי יתן להם מתנות כהונה. וטעם הדיוק עיין מש"כ באות הקודם.
  49. בשמשון כתיב זה, ובה הראה גבורתו כמבואר בס' שופטים, ודריש מעין גז"ש מה לחי דהתם גבור אף לחי דהכא גבורים, והכונה דבוכה על גבוריה שהלכו בשבי כבפרשה הבאה, פסוק ג' בפ' השיב אחור ימינו, וטעם הדרשה כתבנו לעיל אות מ"ד.
  50. ר"ל על שופטיה שנטרדו ממקומן, מלשכת הגזית, וגם ירדו מכבודם ומכבוד התורה, וכהוראת הפסוק שמביא.
  51. מפני שהדמעות מלוחין, ואולי צ"ל ונשארות על לחייהן, ועיקר טעם הדיוק והדרשה על לחיה ע' מש"כ לעיל אות מ"ד.
  52. כך משמע הלשון אין לה, לשון הוה, דעתה בעת מאמר דבר זה אין לה אבל אח"כ היה לה ועי' מ"ש לקמן פ"ה בפ' יתומים היינו ואין אב.
  53. יתבאר ע"פ מ"ש בילקוט שמקודם היו מיכאל וגבריאל מלמדים זכות על ישראל, אמר להו הקב"ה, מי חביב עליכם, אמרו לי', ישראל, אמר להו, ואחריהם מי, אמרו לי', בית המקדש, אמר להו, נשבע אני בשמי הגדול שאתם בעצמכם מציתם בו האש, מיד נטלו ב' לפידי אש והציתו אש בהיכל. ומשמע דדריש רעיה על שם המליצה והזכות שלמדו עליהם כדרך אוהב ורע ואח"כ נהפכו לאויבים, כמבואר. או דדריש רעיה כמו רועיה (מלשון רועה) והם המלאכים העומדים להשגיח על בנ"י ולשמרם, כמ"ש כי מלאכיו יצוה לך לשמרך וגו' על כפים ישאונך וגו' (תהילים צ״א:י״א).
  54. גם עוני גם גלות כתמם באו עליה ואלו זכו היו יושבין על אדמתם, ולבטח, ובשלוה מרב טובה. וע' מש"כ לעיל פסוק א' בדרשה איכה אות ה'.
  55. עי' מש"כ בבאור דרשה זו לעיל בפסוק א' בדרשה איכה ישבה בדד אות ט"ו וצרף לכאן.
  56. הדיוק היא מדכתיב גלתה (דמשמע מעצמה) ולא כתיב הגלתה (ע"י אחרים), מזה נראה דהכונה דהעוני הביאה לידי כך להיות נודדת בגוים, ע"ז פריך וכי אוה"ע אינם גולים בשעה שיבאו לידי עוני וכן הוא דרך כל הארץ מאן דביש ליה בהאי מתא וכו' וע"ז אמר שאינו דומה גלותם לגלות שאר העמים וכמו שמבאר והולך.
  57. של בני המדינה שנגלים שם.
  58. דמטבע האנשים שע"י קרבת אכילה ושתיה מתקרבים גם רחוקים וזרים, וכמ"ש בסנהדרין ק"ב ב' גדולה לגימה שקרבה משפחות וכו'. וע"ע לקמן בפסוק כ"א בדרשה כי אתה עשית.
  59. בלשון זכר.
  60. ור"ל שם דאיירי בתחלת הגלות עדיין היה כחם בם, ולכן כתיב ויגל ככח גבר, משא"כ כאן שהם בגלותם שכבר נתמוטטו כחותיהם כתיב גלתה לרמז שתשש כחן כנקבה, והנה זה הוא ע"ד הדרש, וע"ד הפשט י"ל דהלשון גלתה יהודה קצור לשון הוא וכמו הפסוק בתהלים היתה יהודה לקדשו, דהכונה כמו דכתיב היתה ארץ יהודה או בת יהודה, וה"נ הוי כמו דכתיב גלתה בת יהודה.
  61. מדייק מה שאמר מעוני, שהרי אדרבה, הגלות היתה מעושר ותענוג, ורק נגלו לעוני, וא"כ הול"ל לעוני, ולכן דריש דהמ' מן מעוני הוא מ' הסבה, ומפרש כי סבת הגלות הוא מפני שעברו עבירות חמורות כחמץ בפסח ולא שמרו מצות לחם עוני, ויתכן דתפס מצוה זו משום דמצות לחם עוני היא המצוה הראשונה זכר ליציאת מצרים, כלומר מן הגלות, ומכיון שהקלו בזכר זה לכן שבו לגולה, מדה כנגד מדה.
  62. יתכן דאסף כל מצות הנוגעות להיזק העניים מפני כי בצערם וענותם כתיב כי אם צעק יצעק אלי ושמעתי, ולכן נפקדו בעונש.
  63. עיין מש"כ באות נ"ח בטעם הדיוק לשון מעוני.
  64. גם כאן כמו בדרשות הקודמות י"ל דמדייק דאי אפשר לפרש כפשוטו שגלו מרוב עבודה שעבדו הם, שהרי אדרבה קודם שגלו חיו בשלוה ומנוחה ולא מרוב עבודה ורק גלו למדינות האויבים ונמכרו ונשתעבדו לעבודה, וא"כ הול"ל ולרוב עבודה, דהיה במשמע שגלו לעבודה ולשעבוד, ולכן דריש דהמ' מן מרוב הוא מ' הסבה, שגלו מפני סבה זו שבטלו מצות שילוח עבדים, ויתכן בטעם העונש על בטול מצוה זו, מפני כי כפי המבואר בפרשה זו דירמיה דמצוה זו היא המצוה הראשונה זכר ליציאת מצרים כלומר מן הגלות, ומכיון שהקילו בזכר זה לכן שבו לגולה, מדה במדה, וכהאי גונא כתבנו לעיל באות נ"ח.
  65. והכי פירושו, היא ישבה בנפש חפצה בגוים ולא היו נותנת לב לשוב ולחזור, אלא שלא עלתה בידה לפי שלא מצאה מנוח. והנה הדרשה הזאת יקרה היא מאד בהשקפתה הבהירה, והד קולה ישמע בכל דור ודור עד היום הזה.
  66. ר"ל שלא יכלו למצא מפלט בממלכה אחרת ולהמלט מממלכה שדחקה אותם, יען כי אויביהם השיגום על הגבול והחזירום.
  67. ע"ד רמז ואסמכתא דריש צהרים כמו מצרים בהפוך אותיות, כמו שדרשו בשבת פ"ה א' המלה חורי הארץ מלשון ריח וביומא ע"ה ב' אל תקרא וישטחו אלא וישחטו, וכן הרבה מלות דרשו חז"ל ברמז בהיפוך אותיות, והארכנו מכלל זה במק"א עיין לפנינו בבאור קהלת (ח' ח').
  68. עיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א' בדרשה איכה ישבה בדד אות ט"ו וצרף לכאן.
  69. עיין מה שכתבתי בבאור דרשה זו לעיל פסוק א' בדרשה איכה ישבה בדד אות ט"ו וצרף לכאן.
  70. ר"ל כל דבר מבקש שישתמשו בו בדבר שהוכן לכך, ובזה הוא שמחתו, ואם לאו יאבל, וכדמפרש.
  71. והכונה שדרכי ציון אינם דרכי חול שיקוננו רק על השוממות מאין אנשים סתם, אלא מקוננים הם על מניעת באי מועד לעלות אל הר ה', ואף אם יש סתם הולכים, אבל מכיון שאין באי מועד – דרכיה אבילות.
  72. הוא ע"ד שאמרו חכמת אדם תאיר פניו, ותפס הציור כבתולות ע"פ מ"ש אין אשה אלא ליופי, והבתולה דרכה להתיפות ביותר.
  73. ר"ל מחמת הצרות נעשו כדונג והיינו נהפך לירקון כמראה הדונג [שעוה].
  74. כאן הכונה נאים כבתולות – נאים בכבוד ובצניעות כבתולות שכבודן בצניעותן, ונעשו כדונג – כנשים הנוגות בשפלותן.
  75. מלשון הגו סיגים מכסף (משלי כ״ה:ד׳) שפירושו המסו והסירו, אכן לא יתבאר יפה לפי"ז הלשון את מכתה, ואולי צ"ל את מכלתה שענינו נקיתה וטהרתה, ומלשון הכתוב (ד"ה ב' ד') מכלות זהב, ופירש"י מזוקק וצרוף, והוי הפי' כאן עד שהסירו כל טהרתה, ולשון נקיה לתוספת טומאה נקט, וע' מנחות כ"ט א', וצ"ע. גם אפשר לפרש הגו את מכתה מענין כאב ודאבון, ומלשון כי ה' הוגה (פסוק זה ) שפירושו הדאיבו והגו את מכתה.
    ויתכן עוד לפרש דהלשון עד שהגו היא כמו עד שעגו בעי"ן, בחלוף אהח"ע שמתחלפין, כנודע, והוא משרש עוג מענין חפירה וגומא, ומלשון עוגה של מים (חולין מ"א א'), ומכתה כנוי לאבר הצניעות כמו שנבאר בסמוך, והוי הבאור כמ"ש בסנהדרין פ"ב ב' בכזבי בת צור שמרוב בעילות נעשית כערוגה מלאה מים, וערוגה ועוגה אחת היא, וכמו דמתרגמינן ערוגת דיחזקאל (י"ז ז' וי') עוגית, ויסוד לדרשה זו י"ל דמשמע ליה הלשון בתולותיה נוגות כמו נעוגות [נפעל משרש עוג, על משקל נבוכים משרש בוך], והעי"ן נשמעת כדרכה במקרא ובלשון חז"ל, וממי יהודה (ישעיה מ"ח א'), תחת וממעי, מברא תחת מעברא, זירא תחת זעירא, ועיין מסורת הש"ס שבת י"ב ב'.
    ומה שכתבנו דמכתה כנוי לאברי הצניעות – כן מתבאר מגמ' דסוטה י' ב' שדרשו הפ' דתהלים לדוד מכתם – שהיתה מכתו תמה, שנולד מהול, ופירש"י מקום מילה שהוא ראוי למכה היה תם ושלם שלא הוצרך לחסרו, עכ"ל. והנה אע"פ דלפי פירושו לא יונח שם זה כי אם באיש, אבל לולא דבריו יש לפרש הבאור ע"פ הדרשה בסמוך טומאתה בשוליה שהוא כנוי למילה לפי שהוא בשפולי הגוף, וה"נ השם מכתו הוא משרש מכך, שפלות וירידה, כמו ימך המקרה (קהלת י"א), ולכן בלשון נקיה יונח לתואר אברי הצניעות באיש ובאשה, ועיין לקמן פ' ג' בפ' כי לא ענה מלבו ויגה וגו' דדריש שם על המן שהגה את מכתן, גם שם הכונה כנ"ל ע"פ מ"ש במדרש דהמן יעץ את אחשורוש להכשילם בזנות וכן היתה, אם שהמלה הנה לא יתפרש שם כמו הכא. ועוד יש לפרש כונת את מכתה ע"ד הגמ' כתובות ו' ע"א עד שתחיה המכה ועי"ש ברש"י וכ"כ כאן הפי' דבעלו אותה כל זמן שהיתה בתולה והיינו עד שהגו שסרו את מכתה היינו דם בתולים.
  76. עיין מש"כ לעיל פסוק א' בדרשה איכה אות ה' וצרף לכאן.
  77. עיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל פ' א' בדרשה איכה ישבה בדד אות ט"ו וצרף לכאן.
  78. מדינה היא שטח הארץ אשר סביבות ירושלים, וכפי דמשמע מנחמיה א ג' הנשארים אשר נשארו בשבי שם במדינה, ועיין פ"א מ"ג דשקלים.
  79. קסרין עיר במדינת ירושלם בגבול ארץ יהודה, ומושב ראשי להגמון הרומיים, וממנה יצאה מקור השנאה לירושלם. ובמדרש איכה הוצאת הרש"ב יש כאן גירסא אחרת ועי' שם. ועיין בחגיגה י"ג ב' דקודם שכבש נבוכדנצר את ישראל הניחו הקב"ה לכבוש את כל העולם, וטעם הדבר כדי שלא יאמרו ביד אומה שפלה מסר הקב"ה את בניו, וכתבו התוס' וז"ל, והיינו כזה דאמרינן כל המיצר לישראל נעשה ראש, כלומר כבר נעשה ראש קודם שמיצר להם, עכ"ל. ובזה יכוון הלשון היו צריה לראש כלומר כבר היו.
  80. כי נבוזראדן וטיטוס לא הלכו מעצמם כי אם מאדוניהם, ולכן עליהם לא יונח הלשון ראש, וגם צוררים לא היו כמו נבוכדנצר ואספסינוס.
  81. הנה בכונת המדרש הזה האריכו בזה הקדמונים, ולדעתי נראה דהנה דרשו חז"ל על היו צריה לראש שכל המיצר לישראל נעשה ראש (והוא המדרש שהבאנו לעיל, וכן הוא בש"ס בבלי גיטין נ"ו סנהדרין ק"ד) ואחד מן הטעמים הוא שהמיצר לישראל נעשה ראש הוא דהנה הקב"ה שהוא רחום וחנון כשהוא רואה שפשעי בני ישראל רבו כמו רבו עד שכמעט אין די במספר המכות והיסורים חלילה, מה עושה הקב"ה מגדיל היסורים בכדי שתהא הכפרה ע"י הגדלת היסורים בכדי שלא יצטרך לעשות כלה ח"ו – וכבר אמר הנביא בשם ה' ואותך לא אעשה כלה (ירמיהו מ״ו:כ״ח), והגדלת היסורים היא כמו שאחז"ל במדרש שוחר טוב, והובא בילקוט על הפסוק אל באפך תוכיחני, אמר ר"א למה"ד למלך שכעס על בנו ונשבע להכותו מאה הכאות אמר המלך אם ילקה בני מאה מלקות כלום יש לו חיים מה עשה נטל החבל וכפלו על מאה נמצא לא הזיק בנו ולא בטל את גזירתו (ועיין בינה לעתים דרוש כ"ה ח"א מ"ש בזה) הרי נוכחנו דהגדלת היסורין מדבר אחד נחשב לכמה יסורין כי מכה אחת גדולה נחשבה למאה מכות קטנות – ומעתה גם כאן הנה נודע שהאדם יתפעל אם אויבו נעשה לראש ולבו ידאב על זה יותר מהמכות שמכהו האויב – כמובן כי היא קנאת איש מרעהו, וע"כ הקב"ה כשרואה אשר עמו ישראל מחוייבין ביסורים הרבה מאד ואין ביכולתם לסבול יסורים הרבה כאלה – אז מגדיל היסורים שיהיו נחשבים כרבים בזה אשר המצירים נעשים ראשים, ואז הצער הגדול שיש להם לישראל מזה אשר לבד היסורים יש להם צער אשר השונא שלהם הוא ג"כ מתנשא לראש והצער הגדול הזה משלים ליסורים – וז"ה כונת המדרש יכול על חנם כלומר לפי המושכל הראשון היינו אומרים שזה שהמיצר נעשה ראש (בעת החורבן) הוא על חנם וללא תועלת וא"כ יש לשאול מה לנו ולצרה הזאת שיהיה לנו עוד צער גדול מלבד היסורים מה שהצר נעשה ראש – ע"ז אמר כי לתועלת גדול הוא זה מה שהצר נעשה ראש, כי הוא על רוב פשעיה וא"כ היו צריכים להתייסר ביסורים רבים שלא היה ביכולתן לסבול – לזאת נעשה הצר לראש והצער הזה נחשב ג"כ ליסורים ובזה הם יכולים לסבול, וא"כ הוא ממדת הרחמים של הקב"ה, וז"ה אמרו כי ה' הוגה וגו' כי דבר זה הוא ממדת הרחמים ואשר שם הזה ית' מורה על זה) מטעם רוב פשעיה וכנ"ל -. מהגאון ר' יוסף שאול הלוי נאטאנזאהן ז"ל.
  82. דריש שעריה שוממין כנוי לסנהדרין היושבים בשער [מלשון ועלתה יבמתו השערה אל הזקנים] וכהניה נאנחים על בטול המשמרות, ומדכתיב אותו הפסוק קודם לפסוק זה דריש שסנהדרין ומשמרות גלו קודם לגלות התנוקות.
  83. עיין מש"כ לעיל פסוק א' בדרשה איכה אות ה' וצרף לכאן.
  84. סמך על הדרשה דבסמוך אין הדרה אלא הקב"ה, ועיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל פ' א' בדרשה איכה ישבה בדד אות ט"ו וצרף לכאן.
  85. מדייק מה דלא כתיב מבת ציון, ודריש מן מלשון מנה, וכמו דכתיב ותצא מנת בת ציון, וכנוי להשראת השכינה שנפסקה ויצאה, וכמו הדרשה בסמוך כל הדרה זה הקב"ה.
  86. ר"ל אפי' הארון שנשמר בחדרי חדרים [כנוי לקדשי קדשים], ומצינו בעלמא שדרשו ה' כמו ח', מפני שהם ממוצא אחד, וכמ"ש בירושלמי שבת פ"ז ה"ב לא מתמנעין רבנן לדרוש בין ה' לח' [ובתו"ת פ' קדושים בפסוק קודש הלולים הבאנו כמה דוגמאות לזה], ומה דלא ניחא ליה לפרש הדרה על התורה או על אחת הדרשות שבדרשה הבאה, פשוט הוא דרוצה למצוא רמז במקרא שגם הארון נגנז כאשר באמת כן היה.
  87. סמך על הדרשה הידועה אין זקן אלא מי שקנה חכמה.
  88. וכדכתיב מפי עוללים ויונקים יסדת עוז, ואין עוז אלא תורה שנאמר ה' עוז לעמו יתן (זבחים קט"ז א') והתורה היא הדרתן של ישראל. והעירני בני השנון מ' מאיר שיחיה דיש להתפלא שלא חשב עוד המדרש לתאר בשם הדרה על גבורי ירושלים כמבואר בפרשה הבאה פסוק ג', ומצינו תואר הדר על גבורים (תהילים מ״ה:ד׳) חגור חרבך וגו' גבור הודך והדרך, ואולי י"ל כי תפס כאן ההדר הרוחני [וגם התינוקות בכלל, כי נקיים הם מכל חטא] ולא ההדר הגופני הגבורים.
  89. במ"ר הגי' בענין דרשה זו יותר מבוארה בזה"ל, מה אילים הללו בשעת שרב הופכים פניהם אלו תחת אלו כך היו גדולי ישראל רואין דבר עבירה והופכין פניהם ממנו, ומסיים עוד שם, אמר להם הקב"ה תבא שעה ואני עושה לכם כן, ור"ל שיפנה כביכול את פניו מהם, וע"ד הכתוב ואנכי הסתר אסתיר את פני ביום וגו'.
  90. ר"ל בסמיכות זה השם לענין מרעה, כמו שסיים כאן לא מצאו מרעה, אז כשהן נוחין ורכין, כלומר כשהם רצויין לשמים מתוארים בתואר כבשים כמש"כ (ישעיהו ה׳:י״ז) ורעו כבשים כדברם, כמו שהכבש רך ונוח לבעליו, וכשהם קשים מתוארים בשם אילים שהוא מלשון אילי הארץ [עיין יבמות כ"א א'].
  91. לא נתבאר ענין דרשה זו דהא האי וילכו בלא כח אישראל קאי ולא אגבורה של מעלה, וי"ל דהלא ידוע אשר הכח והעז הוא רק להקב"ה כמ"ש ובידך כח וגבורה וגו', ויחס מעלת הכח אין לאמר רק על הקב"ה, וכמ"ש (עקב ח') ואמרת בלבבך כחי וגו' וזכרת וגו' כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל, וא"כ כשאומר כאן בלא כח הכונה כביכול בלא כח של מעלה כי אין לנו כח אחר, וכמו שאמרינן בנוסח של קודם הנחת תפלין אשר לו הכח והממשלה בעליונים ובתחתונים וכו'.
  92. נראה דרמז דרשה זו למ"ש בכתובות מ"ח א' המסמא את עינו והמצבה את בטנו והמקפח את שוקו אינו נפטר מן העולם עד שיבא לידי כך, והתם כונת מעשים אלו כדי לעורר עליו רחמי הבריות ולתת לו צדקה [וכ"ה במשנה סוף פאה], והכא הכונה שדחו עצמן בטענה כוזבת אין בי כח, לכן סופם שבאו באמת לידי אפיסת הכחות כמבואר.
  93. דבכל המקראי כתיב רודף חסר ו' לבד כאן כתיב מלא, ועל זה אמר דכנגד זה כתיב בעלמא גואל חסר ו' לבד ובא לציון גואל, ובא לרמז דכשם שהגלות [הרדיפה] היתה מלאה כך תהיה הגאולה מלאה ושלמה.
  94. עיין מש"כ לעיל בפסוק א' בדרשה איכה אות ה' וצרף לכאן.
  95. עיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א' בדרשה איכה ישבה בדד אות ט"ו וצרף לכאן.
  96. הלשון זכרה משמע שעתה היא בשלוה וזוכרת מה שעבר עליה, ובאמת הלא אין זה נכון ומכוון לכאן, שהרי מאמר זה בימי עניה נאמר ואיך שייך לומר זכרה, לכן מפרש שבימי עניה היא זוכרת סבת הדבר והוא מה שמרדה בהקב"ה, וחסר לפי"ז במלת ימי ב' השמוש דהכונה בימי, ומצינו הרבה מלות חסרות אותיות השמוש, כמו ויחלק עליהם לילה, במקום בלילה, היש בית אביך מקום ללון, במקום בבית אביך, בקר וידע ה', במקום בבקר, ופחדת לילה ויומם, במקום בלילה וביום, והרבה כהנה.
  97. גם כאן הכונה שזכרה בימי עניותה [והוא ענין וידוי, וכמש"כ לעיל זכרה מרדין] את דבר עותתה שבטלה מדברי תורה בימי שלותה, וע"ד שאמרו (אבות פ"ב) כל המבטל את התורה מעושר סופה לבטלה מעוני, וכמ"ש לעיל בפתיחתא אות א' על הפסוק עניה ענתות עניה מדברי תורה [וע"ש בחדושי הרש"ש], ועיין לעיל פתיחתא אות ז' ונקתה נקיה מד"ת, והכונה שהיא מתודה ומצדקת עליה את הדין באמרה כי כל זה באו לה עבור המרדין שמרדה בהקב"ה ובעבור בטול התורה.
  98. ר"ל אף כי בשעתם לא הרגישו בטובתם מפני כי לא ראו רעה וחסרון מוקדמת לה, אבל בהעדרם זוכרים אותה, כמו האיש השלם בגופו ואבריו מרגיש בטובת השלמות הזאת אך בחסרון בגוף או באחד האברים.
  99. המשלים האלה מוסבים לכל לשון הכתוב, אין עוזר לה ראוה צרים שחקו על משבתיה, ור"ל לעומת המורא והכבוד שהרגישו להם כל העמים בהיותם על מכונם, כך עתה שתקו כולם עליה אין עוזר לה, ומשל בני אדם הוא דבעוד שהשור עומד ומנצח בכל כחו על כל סביביו הכל ייראים לגשת אליו, ומכיון רק שנפל רבו הקמים עליו ומחדדין הסכין לשחטו, ואין גם אחד שיחשב לעזור לו להקימו, והובא משל זה בשבת ל"ב א'.
  100. דהו"ל לומר על משבתה.
  101. דריב"ז מסר עצמו בסכנה והלך למלך לבקש ממנו שיניח העיר ויצא ממנו ולא פעל אצלו, ויצא מן העיר הוא והרבה גדולי העיר עמו, וזהו שחקו על משבתיה – על אלה ששבתו מתוכה.
  102. עיין מש"כ לעיל בפסוק א' בדרשה איכה אות ה' וצרף לכאן.
  103. עיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א' בדרשה איכה ישבה בדד אות ט"ו וצרף לכאן.
  104. כונת הקושיא וכי אומות העולם אינם חוטאים, ולמה זה רק ישראל נדונו במשפט קשה כזה, ומשני דאוה"ע אע"פ שחטאו אינם כלום, אבל ישראל חטאו ולקו. ותירוץ זה צריך באור דבמה תתיישב הקושיא, וצ"ל הכונה דרומז להפ' (עמוס ג׳:ב׳) רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה לכן אפקוד עליכם את כל עונותיכם, והוא לגבי רוב יחוסם וקדושתם עונשם מרובה, וכמ"ש הקב"ה מדקדק עם סביביו כחוט השערה, וכנגד זה כשזוכים – שכרם מרובה.
  105. מ"ש חטאו בכפלים, הוא משום דידוע בלשון הקודש דכל פעל הבא כפול במקור ובפעל עורה על תוקף הפעולה וחזקתה, וכמו שבארנו כ"פ בתורה תמימה על התורה, ומדכתיב כאן חטא חטאה דריש שהיה חטאה כ"כ חזק עד שנחשב בערך כפלים מסתם חטא. ומסיים במ"ר וכן מתנחמין בכפלים דכתיב נחמו נחמו עמי.
  106. ור"ל שאין חורבנה עד עולם אלא עוד תשוב ותבנה.
  107. ר"ל למטולטלים בגלות, ודריש נדה מלשון נע ונד.
  108. הבאור הוא כי ענין הכרובים היה להורות השגחת הקב"ה על ישראל, כי בעת שהיו הכרובים מעורין זה בזה היה סימן לישראל שהם עושין רצונו של מקום והיתה זה לסימן ברכה, וכשהיו נפרדין זה מזה היה זה לסימן להיפך והשתדלו להטיב דרכיהם, והיה זה בדרך נס, אבל העובדי כוכבים לא ידעו מכל זה, וחשבו אותן לענין צעצועים בעלמא ולכן אמרו מה שאמרו בגנותם והזילו בהם, ויתפרש הלשון כי ראו ערותה, כלומר כי לפי מחשבתם בכל זה חשבו זה לחרפה להתעסק בזה כמבואר. ויתכן דסמיך לדרוש כן בלשון כי ראו ערותה ע"ש הכתוב דכתיב בכרובים כמער איש וליות, שפירושו כדיבוק איש ולויתו, ומפרש גם הלשון ערותה מלשון דבק וקישור [וכן ומתערה כאזרח רענן] ור"ל שראו דבוקם. אף שאז בעת שצרו אויבים על ירושלים לא היו ישראל עושין רצונו של מקום וא"כ לא היו הכרובים מעורין זב"ז ואיך אמר כי ראו ערותה, די"ל דאז בעת הפרידה כביכול נתעצמה האהבה יותר ויותר כמו שמצינו באוהבים נאמנים אשר נאנסו ע"י איזה סיבה להפרד זה מזה אפילו על זמן מועט נתעורר אז האהבה ביניהם ואהבתם הפנימית תתגלה אז לעין כל וכמו שמצינו ביהונתן ודוד בעת שנפרדו זה מזה אמר הכתוב ויבכו זה את זה וישקו זה את זה עד דוד הגדיל.
  109. דבשני אלה מצינו לשון קריבה וכמ"ש בזבחים ק"ב א' עה"פ אל תקרב הלום שביקש משה כהונה ומלכות, ולכן יתפרש לשון השבה לאחור ג"כ בשני אלה הדברים שאבדו בשעת החורבן.
  110. עיין מש"כ לעיל פ' א' אות ה'.
  111. עיין מש"כ לעיל פסוק א' אות ט"ו.
  112. כונתו לומר דעתה ודאי אין השכינה שורה ביניכם, דאיך תשרה במקום הטומאה, ולא נתבאר הלשון השתא ודאי, וגם טעם ההוכחה מלשון טומאתה בשוליה. וי"ל עפ"י מש"כ רש"י כאן טומאתה בשוליה לשון גנאי הוא, דם נדותה ניכר בשולי בגדיה כלומר חטאותיה, עכ"ל, ודין הנדה שאם נמצא כתם טומאה על שטח כל הבגד אין לטמאה, משום די"ל שאין הכתם בא ממקור הטומאה, משא"כ אם הכתם בשולי הבגד אז היא טמאה ודאי (ע' יו"ד סי' ק"צ), וזהו שאמר דעכשיו שהמשיל הכתוב את חטאותיה לטומאת הנדה ועוד גם לטומאת שולים, א"כ ודאי טמאים אתם.
  113. וע' מש"כ בתו"ת במקומו פ' אחרי (ט"ז ט"ז).
  114. דריש בשוליה על המילה, שולי הגוף, וקרי לה טומאה עפ"י מ"ש ר"ע ביבמות ע"ב א' דמרבה לערל כטמא (רד"ל), ולבד זה דריש בשוליה על הכהנים ע"ש בגדי כהונה דכתיב בהו ועשית על שוליו, על שולי המעיל, ולפ"ז דריש טומאתה, טומאת הערלה, בשוליה, בכהניה, שנוי הבגד היה על שולי המעיל היינו הרמונים, והפעמונים, וע"ז אמר ונשמע קולו בבואו אל הקודש כמבואר, וע"ש באות הבא.
  115. גם דרשה זו מוסבת על עון ערלת בשר, כמו בדרשה הקודמת, אלא דכאן לא קאי אכהנים לבד כי אם על עון המילה שלא שמרו כלל אנשי ירושלים, ומביא ראיה שבשוליה פירושו בשפוליה מלשון על שולי המעיל שפירושו שהפעמונים יהיו על שפולי של מעיל, וע"ע באות הקודם ביחס שם שוליה על המילה.
  116. היא עבודת כוכבים של מולך ונקראת תפתה ע"ש שהיו הכהנים מקישים בתופים לבל ישמע האב כשהבן נכוה ויכמרו רחמיו ויחזיר אותו, כמבואר במלכים ב' כ"ג ובמפרשים שם, והמפרשים במ"ר כאן לא הרגישו בזה, ולפי שהיתה במקום נמוך שבירושלים קאמר בשוליה.
  117. בפסוק (מ"ב כ"ג י') כתיב התפת אשר בגי בן הנם, ותרגומו – די בחילת בר הנם וחולתא הוא תרגום של עמק, ועל שם שהיה בעמק תרגם כן, ומפני זה יכונה טומאתה בשוליה.
  118. דריש דזה הוא מאמר של רוה"ק ולא של ישראל, משום דעד עתה כשדברה כנסת ישראל דברה בלשון נסתר, ישבה, היתה, בכה תבכה, גלתה, שעריה, כהניה, צריה, וכאן מדבר בעדו, ראה ה' את עניי, ולא את עניה, לכן דריש דמוסב על רוה"ק, ור"ל שרוה"ק מדבר בשם ישראל, ולכן לפעמים מדברת בלשון נסתר ולפעמים בלשון מדבר בעדו. ויתכן דכלל הדרשה מכוונת לענין הדרשה שבפ' הסמוך ידו פרש צר זה עמון ומואב וא"כ האויב שבפ' זה ג"כ עמון ומואב אחרי דהלשון ידו מוסב על אויב שבפ' זה, ומצינו בהו הלשון הגדיל על ה' (ירמיה מ"ח כ"ו) שפירושו שחרפו וגדפו כלפי מעלה וכדכתיב גם (צפני' ב' ח') חרפת מואב וגדפי בני עמון, וזוהי הכונה שרוח הקודש צווחת ואומרת ראה ה' כי הגדיל אויב, זה עמון ומואב הגדיל לחרף כלפי מעלה.
  119. הכונה דבשעה שהיו ישראל זוכים במעשיהם הטובים אז לא היה שליטה לאויבים אף בא"י שנקראת ארץ חמדה [כי על דבר חמדה שייך לומר לא יחמוד] וכשאין ישראל זוכים במעשיהם הטובים אז יש לאויבים שליטה אף על דבר היותר חמוד מא"י והוא הבהמ"ק בעצמו שנקרא חמדה, וכמ"ש חז"ל על מחמד עיניך זה בהמ"ק וזה אמרו על כל מחמדיה וכל בא לרבות אף על בהמ"ק.
  120. עיין מש"כ לעיל בפסוק א' בדרשה איכה אות ה' וצרף לכאן.
  121. עיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א' בדרשה איכה ישבה בדד אות ט"ו וצרף לכאן.
  122. סמך אסוף הפסוק כי ראתה גוים באו מקדשה אשר צוית לא יבאו בקהל לך, ומחמדיה דרש על התורה ע"ש הכתוב הנחמדים מזהב דכתיב בענין התורה. וכתב מהרש"א דדרש פרש כמו שרף בהפוך אותיות כמו כבש כשב, שמלה שלמה, ואין זה מספיק, דהתם לא נשתנה המובן בחליפת המלות, משא"כ הכא, ויותר יש להביא מחילופים כאלה שגם המובן ישתנה, וכמו שדרשו בשבת פ"ה א' חורי הארץ מלשון ריח הארץ, וביומא ע"ה ב' אל תקרא וישטחו (פ' בהעלותך) אלא וישחטו, ובירושלמי נזיר פ"ז ה"ב דרשו או בקבר – או ברקב, ובשה"ש רבה (ד' ד') דרשו תל תלפיות תל יפות ובקה"ר ח' א' פשר דבר דרשו כמו פרש [פירוש] דבר, וכן פרשנו ע"פ זה הלשון כל הנחשלים אחריך (ס"פ תצא) כמו הנחלשים, ובאיוב מ"א יחשב תהום לשיבה יחשב תהום ליבשה, ובקהלת ח' ולא ימלט רשע את בעליו, ולא ימלט עשר את בעליו, ועוד כהנה.
  123. עיין מש"כ לעיל פסוק א' בדרשה איכה אות ה' וצרף לכאן.
  124. עיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א' בדרשה איכה ישבה בדד אות ט"ו וצרף לכאן.
  125. כלומר לבני שבע המלכות, ויתכן דסמיך לדייק ולדרוש כן ע"פ הפסוק דירמיה (מלכים א ח׳:ס״ה) שאמרו בעת אותו החורבן, כי יש לנו מטמונים בשדה חטים ושעורים ושמן ודבש ומתבאר שם דאלו המטמונים באו לזרע המלוכה. והכונה בדרשה זאת היא כי ירמיה בקינתו רמז על החרבן השני.
  126. ועיין ביומא ע"ט ב' מתבאר דשיעור יתובא דעתא ביוהכ"פ הוא ככותבת, ושם ילפינן ג"כ מלשון נפש, כל הנפש אשר לא תעונה, ולפלא שלא נזכר שם מחלוקת זו. ואפשר לחלק דהתם עיקר הטעם משום ענוי הוא, וכמש"כ רש"י שם דכתיב אשר לא תעונה וכל דלא מיתבא דעתיה בכלל ענוי הוא, עכ"ל, ולכן הוי השיעור גדול עד ככותבת הגסה, דבפחות מזה לא יעבור הענוי, משא"כ כאן דכתיב להשיב נפש דהכונה להחיות את הנפש, אף שלא לשבע, וזה שיעור זוטא, ולכן אין שייכא מחלוקת זו לשם.
  127. מלשון זילותא דבי דינא, ור"ל הייתי לחרפה ולמאוס. ומה שהוציא מלה זו מפשטה מלשון זולל וסובא נראה דהוכרח לכך משום דכיון דמוסב על הלשון כל עמה נאנחים מבקשים לחם אין סברא שזה המבקש לחם להחיות נפשו יקרא זולל, וע' בסנהדרין ע' א' בשיעור מופלג מבשר ויין לבן סורר ומורה עד שיקרא זולל וסובא.
  128. פירש"י כשאדם מודיע צערו לאחר צריך שיאמר לו לא תבא זאת לך כמו שבאה אלי כי קשה הוא לשמוע, אי נמי שכשיש לו צרה צריך להודיעה לרבים [כדי שיבקשו עליו רחמים וכמבואר לעיל בפסוק בכה תבכה אות מ"ג] עכ"ד, ומהדרשה שבסמוך על לשון לא אליכם אומרת כנסת ישראל לא ייתי עליכון מה דאתא עלי וכו' מבואר דהעיקר כפי' הראשון.
  129. נראה דסמיך אתחלת הפסוק, אשר נשאך ה' אלהיך כאשר ישא איש את בנו דזה זכות גדול הוא ומביא סוף הפסוק רק למען הקביל הדרשות מלשונות דרך דרך הכא והתם.
  130. עיין מש"כ לעיל פסוק א' בדרשה איכה אות ה' וצרף לכאן.
  131. עיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א' בדרשה איכה ישבה בדד אות ט"ו וצרף לכאן. ובשני הפסוקים שמביא סמך על סופם, בפסוק שלפנינו סמך אסופי' היש מכאוב כמכאובי ובפסוק דישעי' סמיך אסיפי' ואת דכא ושפל רוח. ויש גירסא אחרת כאן, וזו שהעתקנו נאותה היא.
  132. ע' משכ"ל אות קכ"ג.
  133. מדייק הלשון עוברי דרך דבעלמא מתיחס ללשון דרך פעל הליכה, הולכי דרך, וגם מדייק מה שייך מאמר זה דוקא לעוברי דרך ולא גם ליושבי בית, לכן דריש שמתאונן שנענשו כעוברי דת ומכוין לאנשי סדום, דכמו התם נדונו באש מן השמים כן הכא וכהפסוקים שמביא בזה ובזה, ומה ששייך עוד לדרשה זו יתבאר בתחלת פסוק הסמוך.
  134. נתבאר באות הקודם.
  135. ומסיים במדרש וכן מתנחמים ביש דכתיב (משלי ח') להנחיל אוהבי יש, ולפלא שלא הביא לענין זה הפסוק דירמי' ל"א ויש תקוה לאחריתך ושבו בנים לגבולם, דכתיב בענין נחמה. ויש לפרש דלכן מביא הפסוק להנחיל אוהבי יש ולא זה דירמיה, משום דשני הפרטים הקודמים הנסמכים על לשון יש הם בדרך הפרזה גדולה, חטאו ביש דכתיב היש ה' בקרבנו, הרי זה חטא מופר מאד, שנסתפקו בעיקר ההשגחה, ולכן לקו בעונש גדול ומופרז מאוד עד שנאמר עליו אם יש מכאוב כמכאובי, ולכן מביא כנגד זה בנחמה ג"כ נחמה מופרזת במדה מרובה, והוא מש"כ להנחיל אוהבי יש, שעל זה דרשו עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות, משא"כ הפסוק ויש תקוה לאחריתך, אין בו כי אם נחמה קלה ורגילית, שיש תקוה ותו לא, ודו"ק.
  136. מפרש עולל מלשון עוללות, והכונה שהאויב התנהג עמו שלא כתורה, דכתיב כי תבצור כרמך לא תעולל אחריך, והוא בצר ועלל.
  137. מדייק מ"ש ביום חרון אפו, והלא כנודע היה נמשך החורבן זמן רב וכמ"ש באגדות שנבוכדנצר צר על ירושלים ג' שנים ומחצה, וגם לא הול"ל כלל ביום אלא באפו וכמש"כ אשר נשבעתי באפי, ועל זה אמר דעיקר הרעה היא הגזירה היתה ביום אחד, ואלמלא פייסו להקב"ה באותו יום בתשובה היו משככין כעסו, ופשרו הוא מענין צינון כמו מים פושרין. וגם יש לפרש הלשון פשרו כמ"ש במ"ר פ' בראשית שפגע קין באדם הראשון ואמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי עם קוני, והוא מענין פשרה הנהוגה בין שני בע"ד, וה"נ הכונה שאלו עשו ישראל תשובה היו מתפשרים עם הקב"ה.
  138. הבאור הוא דלשון וה' המטיר מורה שהקב"ה בעצמו המטיר, והלשון ממרום שלח אש מורה שבא העונש ע"י שליח, ועונש הבא ע"י שליח קיל מעונש הבא ע"י עצמו, כמבואר בסנהדרין צ"ד ב' סנחריב שחרף על ידי שליח נענש ע"י שליח ופרעה שחרף בעצמו נענש מהקב"ה בעצמו, וא"כ כיון דכתיב ויגדל עון בת עמי מחטאת סדום קשה למה נענשו בירושלים ע"י שליח ובסדום מהקב"ה בעצמו בעוד שהיה צריך להיות להיפך לפי ערך גודל העון, וא"כ קשה וכי משא פנים יש בדבר. וע"ע מ"ש בזה דיוק אחר בתו"ת בראשית פ' י"ט בפסוק וה' המטיר.
  139. ר"ל דעכ"פ היתה מדת הרחמים בירושלים ורק שעשו מה שעשו מגודל צערן ועניותן, וכהוראת הלשון ידי נשים רחמניות [כי השם רחמניה הוא תואר תמידי], כלומר שעם כל מעשיהן היו בכ"ז ידועות לרחמניות, מה שאין כן בסדום פשעו והתאכזרו מרוב טובה, כמבואר באגדות במקומו, ולכן הוקל עונש ירושלים מעונש סדום. ועי' במדרש על פסוק זה דאמר שם דאמר ליה הקב"ה לגבריאל להונך להונך (לאט לאט) שיש בהם בעלי צדקות אלו עם אלו הה"ד וירא לכרובים (אלו מלאכים) תבנית יד אדם תחת כנפיהם, ודברי המדרש משתווים לגמ' דידן וזה היה בעת שגבריאל בא לשרוף את הבהמ"ק דממרום שלח אש קאי על בהמ"ק, ועיין לעיל במ"ר על פסוק כל רעיה בגדו.
  140. עיין מש"כ לעיל פסוק א' בדרשה איכה אות ה', דהכונה אלו זכיתם הייתם קוראים בתורה – שהיה כך נתקיים בכם, וכאן הכונה שהייתם זוכים לקיום ביהמ"ק ולכל התוצאות המסתעפות ממנו. ויש להעיר שאינו מביא לענין זה הפסוק לא ימיש עמוד הענן וגו' ועמוד האש לילה לפני העם (ר"פ בשלח) וי"ל משום דאותו הפסוק איירי בהיותם במדבר, וכאן רוצה להביא איזה זכות שנהנו בעת היותם על מכונם בארץ. וגם י"ל דענין פ' זה שמביא יותר מכוון כלפי הלשון ממרום שלח אש, ע"פ המבואר בכ"מ בגמ' דאש המזבח ירד מן השמים (עיין יומא כ"א ב'). או דהכונה ע"פ מ"ש האר"י ז"ל דלכך אש של מעלה אינו מכלה כמו שמצינו גבי סנה וגבי מזבח הזהב (עי' סוף חגיגה ובתוס' שם) משום שהאש משמים הוא אינו גשם ואינו מכלה גשם וכאן ג"כ היה אש מן השמים וכמ"ש ממרום שלח אש ובכל זאת היה מכלה גשם זה בהמ"ק, וכמ"ש לקמן במדרש בשעה שנכנסו וכו' וז"ה שאמר אלו זכיתם לא היה האש של מעלה מכלה ועכשיו שלא זכיתם גם האש של מעלה מכלה, מהגאון ר' יוסף שאול נאטאנזאהן ז"ל.
  141. וסופו להחיות רוח שפלים. ועיין מש"כ בבאור דרשה זו בכלל לעיל פסוק א' בדרשה איכה ישבה בדד אות ט"ו וצרף לכאן.
  142. ר"ל גם הקטגוריא אע"פ שכל ענינה ותכליתה לקטרג לא יכלה בכ"ז לסבול שיתגאה אותו רשע במעשה זה, ואמרה א"כ הוא שנגזרה גזירה לשריפת ביהמ"ק תרד אש מן השמים וישרפנו ולא יתגאה אותו רשע שהוא שרפו.
  143. ר"ל ולכן נאמר וטחני קמח – מפני שהקמח שוב אינה צריכה טחינה. ובסנהדרין צ"ו ב' מבואר דמאמר זה נאמר לנבוזראדן בעת שכבש ירושלים והיתה דעתו זחוחה עליו.
  144. ר"ל כל אחד מהם היה מסייע לעבירה להגיש מנחה לעבודת כוכבים, וע"ע באות הבא.
  145. בפסוק כתיב הבנים מלקטים עצים והאבות מבערים את האש והנשים לשות בצק לעשות כַּונים למלכת השמים, והנה מבואר שחטאו בג' דברים, בעצים, באש ובבצק, וא"כ צריך באור למה זה לקו דוקא באש, ואפשר לומר משום דמדרך בני הבית שיהיו נגררים אחר גדול הבית אבי המשפחה, וא"כ עיקר החטא תלוי בו והשאר טפלים, ולכן אחרי שהאבות חטאו באש נחשב האש לעיקר החטא, ולפיכך לקו בו, ובמדרש מסיים ומתנחמין באש דכתיב (זכריה ב׳:ט׳) ואני אהיה לה נאם ה' חומת אש סביב.
  146. ר"ל העתיקה ממקום טבעה, כי טבע האש ללכת מעלה וכאן ירדה למטה. והוראת הפעל רדה היא נסיחת דבר והעתקתו ממקום קביעתו וחבורו, כמו רדית הדבש מהכורת ורדית הפת מן התנור בלשון רבנן.
  147. גם בזה הכונה כמו בלשון הקודם שנצח לטבע האש לרדת מלמעלה למטה, וכן בלשון הבא.
  148. כמש"כ באות הקודם.
  149. כאן דריש דלשון וירדנה מוסב אל העצמות שהם חיזוק הגוף, ועצם הוא לשון נקבה, כמו העצמות היבשות, ורדיה הוא תרישה מלשון לא תחרוש תרגומו – לא תרדי, ואמר ממרום שלח אש בעצמותי – בחיזוקי, וירדנה – ויחרשה, ומכוין לבית המקדש שהיה חזקתו ותקפו של ישראל.
  150. גם זה מוסב על ביהמ"ק בתואר עצמות כמש"כ באות הקודם. ומוסב על הדרשה דלעיל שטענה הקטגוריא שתרד אש מלמעלה ותשרפנו, ודריש וירדנה – בנוטריקון וירא דינה, וירא את מדת הדין, וכמו שדרשו (ברכות ז' ב') בשם ראובן ראו מה בין בני וכו'.
  151. דרש פרש כמו פרס [בחלוף אותיות זסשר"צ שהן ממוצא אחד], ובבליים היינו פרסיים, [ולאו דוקא הני, אלא מפני שהיה פרס ובבל ידועות למקום גלותנו], ולרגלי – רמז למשיח, ע"ש הכתוב מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, ואמר אם ראית ספסלים מלאים בבליים בא"י, ר"ל אם תראה רבוי בני הגולה עולים מבבל לא"י סימן הוא שהקב"ה חשב את הקץ, ונתן סימן ורמז לדבר פרש – רשת לרגלי. ויתכן עוד דרומז למ"ש בכתובות קי"א ב' כל העולה מבבל לא"י עובר בעשה שנאמר השבעתי אתכם בנות ירושלים אם תעירו ואם תעוררו את האהבה [לעלות לא"י] עד שתחפץ, כלומר עד שיעלה רצוי מהקב"ה, וא"כ כשנעשה התעוררות כללית לעלות, אות הוא, כי הגיעה השעה הרצויה, וזהו אם ראית ספסלים מלאים בבליים מונחים בארץ ישראל, כלומר, רבוי העולים, צפה לרגליו של משיח, ר"ל, אות הוא, כי כבר עומדות רגליו בשערי ירושלים. ויתכן לומר עוד כי דריש רשת מלשון ירושה ר"ל שהירושה תבא לרגלי המשיח.
  152. כי בשני אלה מצינו לשון קריבה וכמ"ש בזבחים ק"ב א' על הפסוק אל תקרב הלום שביקש משה כהונה ומלכות, ולכן יתפרש לשון השבה לאחור ג"כ בשני אלה הדברים שאבדו אחר החורבן.
  153. כלומר העולה לגרדום לידון לכריתה ולקטיעה, [שהוא מקום מעלות שמעלים עליו את הנדון לדונו], והלשון דוה הוא כמו והדוה בנדתה שהיא פרושה וקטועה מבעלה, או י"ל דסמך על הדרשה בריש אסתר ופחדת לילה ויומם זה העולה לגרדום והיינו כל היום דוה.
  154. עיין מש"כ לעיל פסוק א' בדרשה איכה אות ה' וצרף לכאן.
  155. צ"ל דסמיך אסיפא דקרא ישתרגו עלו על צוארי וגו'.
  156. עיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א' בדרשה איכה ישבה בדד אות ט"ו וצרף לכאן.
  157. שקד מלשון לשקוד על דלתותי יום יום, ובלשון חז"ל שקדו חכמים (כתובות ה' א'), ר"ל ששקד לטובה וכדמפרש, ודריש נשקד כמו בשי"ן ימנית.
  158. דרשה זו היא ע"ד הכתוב לא מאסתים ולא געלתים לכלותם, והיינו שאפי' בשעת גלותם שוקד הקב"ה לבל יאבדו ח"ו.
  159. מכוין על הסליחה שמחל הקב"ה על עון העגל, ודריש נשקד כמו נשקט, שהד' והט' מתחלפין מפני שהם ממוצא אחד, ור"ל שלוה ושקטה הייתי מדאגת עונותי אחרי ששמעתי סליחתו של הקב"ה.
  160. סריגות הוא כמו מטה מסורגת, כלומר מכופל כמה פעמים, ובשנוי הנטיות מצד המלכיות האלה, זו קשה וזו רכה [מתונה], ומפרש במדרש בבל קשה ומדי מתונה, יון קשה ואדום מתונה, כשדים קשה ופרס מתונה, מוקדון קשה וישמעאל מתונה, והכונה בכ"ז, כי כמו שנסיון הוא לעמוד באמונה תחת מלכות קשה, בגזירות קשות וכדומה, כך נקל לעבור דרך אמונה תחת מלכות רכה שעם האהבה והרכות שהיא מראה מעברת ממילא על הדת כנודע, וא"כ שני הענינים נסיונות הם, ועל זה אמר ובכל זאת, בין במלכות זו ובין במלכות זו לא כפרית באלהי וכו'.
  161. מפרש דהלשון הכשיל מוסב על עול פשעי, ולא ניחא ליה לפרש דקאי על הקב"ה, יען דאחר זה אמר נתנני ה' בידי וגו', ואם היה מוסב כאן על הקב"ה לא הו"ל להזכיר שם ה' בהפעל נתנני שאחר זה.
  162. שאינו יכול לקיימה וגם קשה לו לגרשה, ויתכן דהכונה דגם זה הוא מצד הגלות והדחקות.
  163. פירש"י שאין לו זריעה בקרקע דכל שעה מיצר ודואג שמא תתייקר התבואה או ינעלו שערי שבר.
  164. ר"ל נתנני ה' בידי, שאעמול במזונותי, אז יש לי מה לאכול ואוכל לישן בלילה ולקום בבקר, אך כשאין לי מה לעשות בידי אין לי פרנסתי לאכול ולא אוכל לישן ולא לקום בבקר.
  165. עיין מש"כ לעיל פסוק א' בדרשה איכה אות ה' וצרף לכאן. והכונה בזה היא, דההבדל שבין מסילה לדרך, הוא שהדרך היא, כבושה לרבים ומסילה היא מעבר קטן וצר, וידוע דבדרך כבושה יכולים לילך בין ביום ובין בלילה ואין שם מורא ופחד מכל דבר, לא כן במסילה צריך שיהיה האיש העובר בה גבור חיל אשר לא יחת מפני כל – והנה אז בצאתם ממצרים ובקשו לילך דרך המלך היינו דרך אדום ודרך סיחון ולא הניחום לישראל לעבור בם ואז בקשו על הפחת כי במסילה נעלה כי בטחו בכחם (היינו בכח הקב"ה ובזכותם) כי גם במסילה לא יאונה להם כל רע כי הם גבורי חיל ואבירי לב, וכעת שלא זכיתם אתם קוראים סלה כל אבירי היינו שאבדו את גבורי החיל ואין ביכלתם עוד לילך דרך מסילה והוא ענין מליציי כמובן. מהגאון ר' יוסף שאול ז"ל.
  166. עיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א' בדרשה איכה ישבה בדד אות ט"ו וצרף לכאן.
  167. מפרש אבירי מלשון אברי, ור"ל נרמסו אברי ולא ניכרה צורתן והוו כמטבע שנפסלה, והמלה סלה קצרה היא ממלה נפסלה.
  168. מפרש אבירי מלשון אברי, ור"ל סרק וכתש אברי כפשתן המנופץ וכתוש ע"י סריקה, וכמו שעשו לר' עקיבא.
  169. הבאור בכלל הוא, כי כפי המתבאר אצלנו בתו"ת פ' שלח (י"ד א') שלח משה את המרגלים בכ"ט בסיון וחזרו בט' באב, וא"כ עשו בדרך ל"ט יום, והכתוב אומר (שם י"ג כ"ה) שחזרו מקץ ארבעים יום, ומפרש בגמרא שעשו חודש תמוז של אותה השנה מלא, משום דכתיב קרא עלי מועד לשבור בחורי, ונקטינן שחודש חסר הבא אחר חודש מלא עבדינן ב' ימים ר"ח והוי יום ראשון השלמה לחודש שלמעלה ממנו לעשותו מלא, ונמצאו ב' ימים טובים בחודש מלא אחד בתחלתו ואחד בסופו, והכי קאמר, זימן עלי מועד לשבירת בחורי בט' באב, שמגלגלין חובה ליום חייב, וכמ"ש בסנהדרין ק"ב א' עת היא מזומנת לפורעניות, בט' באב שלח מרגלים ונגמר על אותו הדור שלא יכנסו לארץ, בו נחרב הבית הראשון והשני, בו נלכדה ביתר ונחרשה העיר ירושלים [ובגלותנו – גירוש ספרד בשנת רנ"ב].
  170. מדכלל להו הפסוק כאחד, דהלשון בסוף הפסוק גת דרך ה' לבתולת בת יהודה קאי על ביהמ"ק כמבואר בדרשה הבאה, ותחלת הפסוק קרא עלי מועד לשבור בחורי, ש"מ ששניהם שקולים. וענין בחורים נראה דמכוין לאנשים צעירים שלא חטאו עוד, וכמ"ש בעירובין כ"א ב' הדודאים נתנו ריח אלו בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא.
  171. ר"ל שגברה מדת הדין על ישראל וסייעוהו לנבוכדנצר מן השמים למלא כל משאלותיו, וע"ד הציור אמר שכל כך סייעוהו עד שכשגבה ההיכל ובקש לעלות לרקיע השפילוהו להיכל מן השמים. ולכן כנו כאן את ביהמ"ק בשם גת על שם שהדריכו הקב"ה והשפילו כדרך שדורכין בגת של יין.
  172. עיין מש"כ לעיל פסוק א' בדרשה איכה אות ה' וצרף לכאן.
  173. עיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א' בדרשה איכה ישבה בדד אות ט"ו וצרף לכאן.
  174. ולמעלה מזה בגמרא מביא מעשה בר' יהושע ב"ר חנניה שראה בבית האסורים [בשעת החורבן] תינוק יפה עינים שנשבה ופדאו, ואמרו שהתינוק הזה היה ר' ישמעאל בן אלישע, ובברכות ז' א' מבואר דר' ישמעאל בן אלישע היה כהן גדול עוד קודם החורבן, ולפי"ז יהיה מכאן ראיה למש"כ התוס' ביבמות ק"ד ב' לענין אחר דתרי ר' ישמעאל בן אלישע היו, ובעל מעשה זו היה הזקן הכה"ג. וכ"כ המפרשים.
  175. בבית המיוחד למש"ז.
  176. דכיון שעין אחת חולה אז כח כל הראיה כולה מצטמצם בהעין השניה ומפני זה נחלשת גם היא. ומה דנקט רופא לאו דוקא הוא, אלא מפני שהרופא יודע טבע הדבר מהסכנה הצפונה אל העין הבריאה הוא מצטער ביותר על זה מאשר איש פרטי.
  177. מפרש כי לה' עין אדם ועין כל שבטי ישראל כי עין הוא כנוי להשגחה כמו ביוסף שאמר ואשימה עיני עליו, והוי כמו דכתיב כי לה' השגחת אדם והשגחת כל שבטי ישראל, והכונה שהקב"ה ישים השגחתו עליהם להטיב להם. ואמנם לפי' זה לא יובן היטב עיקר הדרש והראיה דישראל נקראו עינו של הקב"ה, ולכן יש לפרש ע"פ מש"כ רש"י בס"פ וישלח ל"ב כ"ד דרגיל הכתוב להוסיף וי"ו יתירה [לעטור הלשון] כמו ואלה בני צבעון ואיה וענה, מגערתך וגו' נרדם ורכב וסוס (תהלים ע"ו ז') ועוד, וטעם הדבר משום דבאותיות אהו"י נוהג יתרון, ולפי"ז הוי הכא הפי' כי לה' עין אדם, מה שבאדם – עין הוי להקב"ה כל שבטי ישראל, והו' דוכל מיותר, ומבואר דישראל הוא עינו של הקב"ה, והמפרשים לא פירשו מאומה.
  178. ואע"פ דגם בצואר חטאו כמבואר בפסוק ותלכנה נטויות גרון י"ל דאפ"ה לקו בעין משום דמקור החטא הוא העין, וכמ"ש בירושלמי ברכות פ"א ה"ה שהעין נקרא סרסור דעבירה. ומבואר במדרש כאן דכן עתידין להתנחם בעין כמ"ש (ישעיהו נ״ב:ח׳) כי עין בעין יראו בשוב ה' את שבות ציון.
  179. וי"ל דסמך עוד על התואר משיב נפשי ובמשיח כתיב והשיב לב אבות וגו'.
  180. הנמשל מבואר דכל כמה שנתרחב האויב נתקטנו ונתמעטו ישראל, ומכוון לפי"ז המשך הלשון היו בני שוממין, יען כי גבר אויב, ובמ"ר איתא עוד משל בזה.
  181. עיין מש"כ לעיל פסוק א' בדרשה איכה אות ה' וצרף לכאן.
  182. עיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א' בדרשה איכה ישבה בדד אות ט"ו וצרף לכאן.
  183. שנתעלף מרוב יסורי המכות, או דהכונה שפשט ידיו כאומר הנני כולו לפניך, הכני כולי. או די"ל ע"ד שאמרו על רבינו הקדוש (כתובות ק"ד ב') שבשעה שנפטר זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר רבש"ע גלוי וידוע וכו' ולא נהניתי אפי' באצבע קטנה, כ"כ כאן הכונה עד שעשה הבן תשובה וקבל ע"ע שלא יהנה עוד מעוה"ז אפי' באצבע קטנה בכדי שלא יבוא לידי מכשול עוד, וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בשמנה פרקים דאף אם כל האדם טוב ויפה לו לילך בדרך הממוצע בכל דרכו בקדש, אכן הבעל תשובה נאלץ לילך בדרך הקדש עד קצה האחרון, ועי"ש המשל שנתן לזה.
  184. בחלמיש היו יושבים צוררי ישראל ובנוה שהיתה סמוכה לה ישבו יהודים והיו הצוררים מצירים אותם, וכן כולם, ועיין קדושין ע"ב ב'.
  185. עי' מש"כ לעיל פסוק א' בדרשה איכה אות ה' וצרף לכאן.
  186. עי' מש"כ בבאור דרשה זו לעיל פ' א' בדרשה איכה ישבה בדד אות ט"ו וצרף לכאן. והכונה בזה י"ל דהנה מ"ש צדק צדק תרדוף הכונה שצריך לעשות לפנים משורת הדין, וכדאמר בפ' אלו מציאות דלא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משוה"ד – והם עשו להיפך כי לא די שלא עשו לפנים משוה"ד אלא אף דין התורה לא עשו, ולא די שלא עשו את דיני התורה שנאמרו לנו מפי משרע"ה אלא אף הדברים ששמעו מפי הקב"ה בעצמו כביכול היינו אנכי ולא יהיה לך ג"כ מרינו, וז"ה אמרו כי פיהו מריתי היינו אמרי פיהו בעצמו כביכול.
  187. ענין דרשה זו יתבאר עפ"י הכתוב בד"ה ב' ל"ה, אחרי כל זאת וגו' עלה נכו מלך מצרים וגו' להלחם ויצא לקראתו יאשיהו, וישלח אליו מלאכים לאמר מה לי ולך מלך יהודה וגו', ולא הסב יאשיהו פניו ממנו וגו' ולא שמע אל דברי נכו וגו', ויורו היורים למלך יאשיהו וגו'. ואמרו על זה בתענית כ"ב ב', מפני מה נענש יאשיהו מפני שהיה לו לימלך בירמיהו ולא נמלך, [ובמ"ר מבואר מפורש שהניאו ירמיה מלהלחם בפרעה נכה ולא שמע לו], ולכן צדק עליו את הדין ואמר צדיק ה' בכל דרכיו כי פיהו מריתי. ומסמיך זה על לשון פיהו מלא ולא פיו דמשמע שמרה מלא פיו של הקב"ה, והיינו גם פיו של נביאו. וענין מספר היורות משלש מאות חצים לא נתבאר. וקרוב לומר דסמך על מ"ש בתענית שם בבאור הלשון ויורו המורים דמשמע יריות רבות, ודרשו על זה מלמד שעשו כל גופו ככברה, והמספר שלש מאות תפס ע"ד ההפרזה, וכמו במשנה דתמיד כ"ח א' תפוח היה באמצע המזבח פעמים היה עליו כשלש מאות כור, וכן בפ"ג דמדות מעשה היה ונמנו עליה שלש מאות כהנים לפנותה, ואמרו על זה בחולין צ' ב' דברו חכמים לשון גוזמא, כלומר ברבוי מופרז רגילים לתפוס המספר שלש מאות, ועיין ברשב"ם פסחים קי"ז א'.
  188. עיין מש"כ לעיל פסוק א' בדרשה איכה אות ה' וצרף לכאן. הכונה עפ"י מ"ש הב"י באו"ח סי' תק"נ שאם היה אפשר לחול עשרה בטבת בשבת היה מתענים ולא היה נדחה כשארי תעניתים משום דכתיב בעצם היום הזה (יחזקאל כ"ד ב') דמשמע דוקא באותו היום, ואמרו בירושלמי קראתי למאהבי אלו נביאי האמת שהוסיפו לי עוד יום טוב שני של גליות לאהבני לאבי שבשמים – וז"ה אמרם ז"ל אלו זכיתם הייתם קוראים וקראתם בעצם היינו יו"ט אחד היינו דוקא באותו יום בחדש – (משום דבא"י היו יודעין מתי נקבע ר"ח ע"י ב"ד שבירושלים) ועכשיו שלא זכיתם (שאתם בגלות) הרי אתם קוראים קראתי למאהבי היינו ע"כ אתם עושים שני יו"ט משום שאין בני הגולה יודעים מתי נקבע החדש, מהגאון ר' יוסף שאול ז"ל.
  189. עיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א' בדרשה איכה ישבה בדד אות ט"ו וצרף לכאן.
  190. דריש כן מדלא כתיב לאוהבי אלא למאהבי בפעל יוצא שהיו עושין איזו פעולה לאהב אותם על דבר זולתם, אבל הם עצמם לא היו אוהבים להם.
  191. מלשון אם יהיה נדחך וגו', ר"ל שבסבתם נדחתי ונגליתי.
  192. עיין מש"כ לעיל א ת קפ"ד בבאור לשון למאהבי, ויתכן לפרש הכונה שגם נביאי האמת לא רצו שוב בתקנתם, מפני שהרבו לחטוא, ולכן גם כשהעירום על התשובה ועל המצות לא העירום על המצות הנכונות והשייכות למקומם אלא רק כאלה שאינם מחויבים בהם, וכדמפרש. ומה שאמר המה רמוני לא לגנאי הוא לומר שאמרו הנביאים להם ברמיה שלא כדת, כי במ"ר מסיים שם אלא בשביל לאהבני להקב"ה וכו' הציבי לך ציונים הצייני לך במצות שהיו ישראל מצוינים בהם, כי הכונה של הנביאים היתה למען שיהא זכרון א"י וירושלים חקוק בלבותם, וצוו להם להפריש תרומות ומעשרות שהם מצות התלויות בארץ – וגם ע"ד שאמרו בב"מ ק"א א' שהחמירו חכמים בנחלת אבותיו שהיה אצל עובד כוכבי' להפריש תרו"מ בכדי שיהא לו צער מזה אשר נאלץ להפריש תרו"מ משדה שאינו שלו וישתדל לקנות אותה מנכרי, כמ"כ כאן כשישראל רואין שנאלצו להפריש תרו"מ מקרקעות שאינם שלהם אז ישתדלו בתשובה ובמע"ט למען לשוב לא"י ולתת תרו"מ מארצם שלהם. ופשט הכתוב כך קראתי למאהבי שהמה רמוני לטובתי וכנ"ל המה הנביאים וגם קראתי לכהני וזקני, אכן בעיר גועו וגו'.
  193. עיין מש"כ לעיל פסוק א' בדרשה איכה אות ה' וצרף לכאן.
  194. ע' מש"כ בבאור דרשה זו לעיל בדרשה איכה ישבה בדד אות ט"ו וצרף לכאן.
  195. כלומר נהרסו ונתבלבלו, ותרגום ערער תערער (ירמי' נ"א נ"ח) איתחמרא איתחמרון.
  196. לשון גוש עפר שנאספו ונתכווצו כמו חמריה חמרים. ובלשון המשנה בחולין פ"ג נפלה לאור ונחמרו בני מעיה.
  197. בא להוציא שלא נפרש כי מרו מריתי בשעה שמריתי כלומר שנהפך לבי בקרבי בעת החטא והמרי היה מחמת שבוש הדעת אלא נתינת טעם הוא והכונה כי הפכה זו עונש הוא על כי מרו מריתי.
  198. בא לפרש מה שאמר כמות ולא מות ממש, אלא דהיינו רק אימת מות ומענין הכתוב עלה מות בחלונינו, וזהו שאמר משה מחדרים אימה – אימת מות.
  199. עיין מש"כ לעיל פסוק א' בדרשה איכה אות ה' וצרף לכאן.
  200. עיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א' בדרשה איכה ישבה בדד אות ט"ו וצרף לכאן.
  201. ר"ל שלבד שלא דאגו עמי אלא עוד ברעתי ששו וכונו להרע לי אז וכמו בהכנעני שכיון ששמע מאבילות ישראל על אהרן בא להלחם עמהם.
  202. כל זה מדייק מלשון גלות שלימה, שלא נמלט איש שהיו עומדים על הדרכים ותופשים הנמלטים ומסגירים אותם וכן עשו אנשי צור וכן לארבע רוחות, עזה מן הדרום, צור מן הצפון, דמשק מן המזרח, ערביים מן המערב כמש"נ משא בערב ביער בערב תלינו, ויש בענין אגדה זו כמה גירסות שונות.
  203. שהבדלת והפרשת אותנו מהם ולפיכך נתרחקו מאתנו, ונעשו שונאים לנו, והוא מעין הדרשה במ"ר לעיל בפסוק ג' גלתה יהודה וכי אומה"ע אינם גולים אלא עובדי אלילים שאוכלים מפתם ושותים מיינם אין גלותם גלות אבל ישראל שאין אוכלים מפתם ואין שותין מיינם גלותם גלות, דמטבע האנשים שע"י קרבת אכילה ושתיה מתקרבים זע"ז ואפילו רחוקים וזרים וכמ"ש בסנהדרין ק"ב ב' גדולה לגימא שקרבה משפחות וכו', וכש"כ ע"פ התחתנות.
  204. מדייק יתור הלשון ויהיו כמוני אחרי שבפסוק הבא אמר ועולל למו כאשר עוללת לי, לכן דריש דהכא מכוין לומר שהעלילה להם תהיה רק בפרט אחד כמעשהו לישראל, היינו בצרה ולא ברוחה העתידה.
  205. עיין מש"כ לעיל פסוק א' בדרשה איכה אות ה' וצרף לכאן. ובמ"ר כאן דריש כעין דרשה כזו בכל פסוקי פרשה, ואנחנו לרגל סדורנו סדרנו כל דרשה ודרשה במקומה בתחלת כל פסוק.
  206. עיין מש"כ בבאור דרשה זו לעיל פסוק א' בדרשה איכה ישבה בדד אות ט"ו וצרף לכאן. וגם כאן כמו בדרשה הקודמת דריש במ"ר דרשה כזו בכל פסוקי הפרשה הזאת, ואנחנו לרגל סדורנו סדרנו כל דרשה במקומה בכל פסוק ופסוק כפי השייך לענין.
  207. נראה דמדייק דע"כ אי אפשר לפרש כפשוטו ועולל למו כאשר עוללת לי, שתייסר אותם כאשר יסרת אותי, שהרי אין להם לא כהן וביהמ"ק וכל ענינו שיחרבו, ולכן מיסב הלשון ועולל מלשון להתעולל בהם, והיינו דקדק עמהם כמו שדקדקת עמי, וכן דריש מלשון קטיפה כמו לא תעולל אחריך (פ' תצא) וביחד עם הפעול מלשון עוללים ויונקים, וכדמפרש.




שולי הגליון