תועפות ראם/שמד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) ת"ל בבקר. בנדפס הגי' ת"ל תמים ואינו מובן והנכון כמש"כ כאן ובת"כ לפנינו הגי' ת"ל או בצאן ועיין בק"א שפי' דמתרי או שכתוב או לנדבה בבקר או בצאן יליף וולדות ותמורות וכגי' רבינו כ"כ הסמ"ג לאוין שט"ו.
(ב) או בבקר כו' נראה דצ"ל או לנדבה בבקר או בצאן וכצ"ל בנדפס ומש"ש ת"ל נדבה כו' צ"ל ת"ל או לנדבה כו' וב' או דריש ולשון הסמ"ג שם ת"ל בבקר או בצאן, ונכון.
(ג) הא דתניא בבכורות פ' כפה"מ, הוא תוספת דברי רבינו ולשון הת"כ הוא מכאן אמרו בכור כו' והסמ"ג כ' הא דתנן כו' דמתני' הוא שם ל"ג ב' ועיין מנחות נ"ו ב' תוד"ה (ע"א) ר"ש. שדקדקו בזה ואפשר שרבינו שכ' דתניא לא נחית לדקדק בזה דס"ל דמתני' וברייתא כולה חדא פלוגתא היא כמש"כ הלח"מ לדעת הרמב"ם בפ"ב מהל' בכורות הי"ג שלא כדה"ת עיי"ש וכן נראה מפיה"מ להרמב"ם בבכורות שם.
(ד) כרבנן קי"ל בנדפס כרבנן נמי קי"ל ונראה שט"ס תיבת נמי כמבואר כאן, וטעם רבינו עולה גם לרב יהודה א"ש גופיה דפסק בבכורות ל"ד א' כר"ש דברייתא אע"ג דשמואל ס"ל בכתובות נ"ז א' הלכה כר"מ בגזירותיו והיינו מטעם שכ' רבינו דהא ר"מ נמי להקל דריש ועיין לעיל סי' ז' בביאורי אות כ'.
(ה) ומקשינן ויהא כו', נראה דרבינו ס"ל דלחכמים דפליגי אר"מ מטיל מום בבע"מ אינו אלא איסורא דרבנן כמש"כ התוס' בבכורות ל"ג ב' סד"ה בע"מ. דאע"ג דמטיל מום בבע"מ שרי מדאורייתא מ"מ מדרבנן מיהא אסור כו' וכ"כ התוס' במנחות דנ"ו דאפי' מטיל מום במתכוין ליכא איסורא דאורייתא כדדרשינן תמים יהיה לרצון ור"ל אלא מדרבנן אסור ומשום הקזה שרי כמש"כ התוס' בבכורות ומש"כ המעה"ח דמשמעות התוס' דמנחות שם דדוקא באחזו דם שרי אפי' לכתחלה כיון שאין לו רפואה בענין אחר הא לא"ה איסורא מיהא איכא מדאורייתא לא ידעתי מנ"ל הא דפשוט בעיני דכוונת התוס' הא לא"ה אסור מדרבנן וא"כ מאי מקשה הגמרא לרבא בע"ז י"ג ב' וליהוי כמטיל מום בבע"מ הא אליבא דרבנן מטיל מום בבע"מ אינו אלא איסור מדרבנן ורבא נמי מפני שנראה כמטיל מום אמר דהיינו נמי מדרבנן ומזה הוכיח רבינו דסוגיא דשם כר"מ דמטיל מום בבע"מ חייב ושפיר מקשו אמאי אמר רבא מפני שנראה כמטיל מום דהול"ל מפני שמטיל מום ויהיה פירושו לר"מ מדאורייתא ולחכמים מדרבנן וכן פרש"י שם וזש"ר ואע"ג דסוגיא דתלמודא כר"מ כו' מיהו כרבנן קי"ל כו'.
(ו) לשון הגמרא לפנינו א"ל דילמא את גרמת ליה, וז"ל שו"ת מהר"י מברונא סי' קס"ב ובפ' אין צדין דא"ל דילמא את גרמת לי' כו' ואי הוי מטיל מום ממש דרבנן למה גזרו למיחש אפי' בספק גרמא דא"ל דילמא את גרמת לי' עכ"ל ואיני יודע מה ספק יש שם והלא רבא שואל לההוא גברא דילמא ההוא עובדא דעייל רישי' ופרטי' הוצא לשפותיה איהו גרם לי' מדעת כפרש"י וע"ז השיב לו לא ותו ל"מ. ומשכ"ש מהר"י מברונא אההיא דכל פסוה"מ ל"ה א' דתנן כל שלדעתו אסור ומפרש בגמרא לאתויי גרמא וז"ל ומ"ש גרמא מהטלת מום ממש תרווייהו מקראי ילפינן דתניא אין לי אלא שלא יהיה מנין שלא יגרום בו מום ת"ל וכו' אעכצ"ל דאסמכתא בעלמא היא גזירה גרמא אטו מטיל ממש עכ"ל. תמיהני דברור הדבר דהא דדרשי רבנן כל מום לאיסור גרמא הוא דאורייתא ולא אסמכתא בעלמא אלא שאין לוקין ע"ז אע"ג דאיסור דאורייתא הוא ומש"ה אצטריך לי' לרבויי בזה הכלל. עוי"ל דאתיא אליבא דר"מ דדריש כל מום למטיל מום בבע"מ ואפ"ה אסור גרמא לדידי' עכ"פ מדרבנן ושפיר מרבינן לי' בזה הכלל וזהו כוונת הרמב"ם בפיה"מ בפ"ה דבכורות שכ' וראוי שתדע שמטיל מום בקדשים לוקה ובתוספתא ספ"ג דבכורות אמרו העושה מום בבעל מום והמסרס את המסורס והמחמץ את המחומץ לוקה את הארבעים ודע זה עכ"ל. והנה פשוט דמ"ש בתוספתא העושה מום בבע"מ כו' לוקה כו' היינו דוקא אליבא דר"מ ומה לו להרמב"ם להביאו פה והרע"ב כ' כדברי הרמב"ם ותמה עליו התוי"ט עיי"ש וכבר כ' בקול הרמ"ז לא על הרע"ב תלונותיו כי אם על הרמב"ם בפי' כו' אבל לפי הנ"ל א"ש דבמכוון כ' הרמב"ם בפי' כשיטת ר"מ דלפי"ז גרמא איסור דרבנן וא"ש ריבוי דזה הכלל כ"ש לדעתו אסור ואפי' ע"י סיבה כו' כמו שמפרש הרמב"ם שם ומיהו אין זה הכרח דסתם משנה כר"מ לפסוק כוותי' דבכ"מ יש זה הכלל לסימנא בעלמא עיין מגילה כ"ב ב' ולפמש"כ המנחת חינוך מ' רפ"ז דדעת הרמב"ם לפסוק כר"מ דמטיל מום בבע"מ חייב אלא שאינו לוקה קשה לי לשון התוספתא שכ' הרמב"ם בפיה"מ דשלשתן לוקה את הארבעים ומש"כ בקול הרמ"ז שם שהרמב"ם והרע"ב רוצים להסביר במאי קמפלגי רבנן ור"א ואומרים שר"א סובר מטיל מום בבע"מ אסור מן התורה הלכך הצורם באוזן הבכור דחשיד להטיל מום בקדשים אי שרית לי' במום אחר אתה נותן מכשול לפניו שיחזור ויתן מום ויעבור איסור תורה להטיל מום בבע"מ עכ"ל לא נהירא דרבנן שאמרו כשיולד לו מום אחר ישחט עליו היינו בודאי ע"י בירור שנפל מעצמו וא"כ מאי איכא למיחש.
(ז) הגרעק"א בגלה"ש ע"ז י"ג ב' הקשה כן מדנפשי' והניח בצע"ג גם הגרש"ש הקשה ד"ז מדנפשי' ולא הביא ד' הגרעק"א ושניהם לא הביאו דברי היראים שקדמם בזה, ועיי"ש בהגרש"ש שכ' ואין לומר דהתם בבכור גזר ר"מ אטו שאר קדשים דא"כ מנ"ל לרחב"א שם דרבנן פליגי עליה בהא דמטיל מום בבע"מ דילמא גבי בכור דוקא דאינה אלא גזירה התירו משום הקזה כו' אולם היראים כאן כ' תי' הראשון מדרבנן. ואסרו בבכורות גזירה אטו שאר קדשים כו' והבית אפרים בשו"ת חיו"ד שאלה ע"ה הניח בצ"ע תי' זה כקושיית הגרש"ש ואפשר דרבינו ס"ל דלרחב"א קשיא לי' ברייתא אחריתא דמרבה מכל מום שלא יגרום אמאן תרמייה אם גם חכמים דרשי כל למטיל מום בבע"מ ולומר דתרתי ש"מ לא ניחא לי' כדחזינן לפי האמת דמאן דדריש כל למטיל מום בבע"מ מיקל בדין גרמא אולם לפי"ז הו"ל לרחב"א למירמי הא דתניא העושה מום בבע"מ לוקה מ' אההיא דת"ר כל מום לרבות הגורם ולתרץ דפליגי אהדדי. ובנידון תי' הב' שכתב רבינו דבכור שאחזו דם חזי להקרבת גופו ע"י רפואה הנה בס' באה"ט לס' ויקרא פכ"ב פסוק כ"א כ' אין לומר דרבנן מתירין להקיז אף במקום שעושה בו מום אף בענין שיכול להתרפאות ע"י הקזה במקום שאינו עושה בו מום דמדרבנן ודאי אסור להטיל מום קבוע בבע"מ עובר כמש"כ הרא"ש בפ"ה דבכורות סי' ד' אלא וודאי צ"ל דהיינו בענין שאם לא יקיזו לו במקום שעושה בו מום ימות ואפ"ה ר"מ אסר במקום שעושה בו מום דקסבר כל מום לא יהיה בו אפי' בבע"מ וא"כ אין לומר כתי' רבינו וכ"כ בשו"ת בית אפרים שם. וראיתי בס' שי למורא בחי' למס' בכורות ל"ג ב' שהביא שם הא דאמר רבא בזבחים ד"ב עולה ששחטה שלא לשמה אסור לזרוק דמה שלא לשמה משום דשני בה חדא זימנא כל הני לישני בה וליזיל והאריך שם להוכיח מזה דרבא סובר דמטיל מום בבע"מ אסור מדאורייתא ושפיר פריך בע"ז שם לרבא לשיטתו וליהוי כמטיל מום בבע"מ ומיושב קושיית מהריט"א אהך דע"ז. והנה לפ"ד עכצ"ל הא דאמר רבא בביצה כ"ז ב' ומנא תימרא דגרמא אסור דתניא כו' דתרתי ס"ל למידרש מכל מום מטיל מום בבע"מ וגרמא אולם לפמש"כ הש"ג ס"פ שה"ע להסביר מ"ט במחמץ אחר מחמץ הכל מודים שהוא חייב וכן מסרס אחר מסרס ואילו במטיל מום בבע"מ פליגי דה"ט דמחמץ אחר מחמץ הכ"מ כפרש"י מנחות נ"ו ב שכל אחד עשה מעשה חדש כגון עורך אחר הלש ואופה אחר עורך מש"ה כולן חייבין וה"נ במסרס אחר מסרס שהראשון עשה מעשה קצת באיברי הזרע והשני הוסיף מעשה חדש באותן האיברים ולכן כולם חייבים משא"כ מטיל מום בבע"מ דכשהבהמה בע"מ השני שעשה בה מום אח"כ אינו מחדש בה שום דבר שלא היה בה ג"כ מתחילה ומעשה הראשון הי' מעשה גמור עיי"ש וא"כ ה"נ בעולה ששחטה שלא לשמה דדמיא להטלת מום אסיר לכ"ע לזרוק דמה שלא לשמה דעושה מעשה חדש דהיינו עבודת הזריקה שלא לשמה ודמיא כאפי' בחימוץ אחר לישה בחימוץ דהכ"מ שהוא חייב ואינו דומה כלל למטיל מום בבע"מ ובשו"ת בית דוד סי' ז' כ' דדברי הש"ג פ' שה"ע צ"ע טובא עיי"ש, ובמשכ"ש הש"ג גבי דיו שנפל על השם אע"פ שהשם מחוק ומדאורייתא שרי למוחקו מדרבנן אסור ודמיא למטיל מום בבע"מ עיי"ש ראיתי להפנים יפות דברים י"ב ד' שכ' שם בביאור מ"ש בילקוט לנותץ אבן אחד מן המזבח שהוא עובר בל"ת דאפילו אם כבר נותץ מן המזבח ואינו ראוי לעבודה אפ"ה מוזהר שלא לנתוץ אבן אחד לגמרי והיינו דכתיב לא תעשון כן לה' אלהיכם בתר ואבדתם את שמם שאחז"ל שצריך לשרש אחריה כו' ובהיפוכו הזהיר על קדושת המזבח אפי' אם כבר אינו ראוי לעבודה אסור לנתוץ ממנו עכ"ל ולפי"ז נראה דה"ה למוחק אות אחת מן השם דנפק"ל ג"כ מלא תעשון כן לה"א דמיא לנותץ אבן אחת מן המזבח ודלא כהש"ג ועיין יד שאול ליו"ד סי' רע"ו סק"ח כדברי הפנים יפות.
(ח) ת"ל כל מום. הוא סיום לשון הברייתא שה"ר לעיל.
(ט) בנדפס דקנסוה רבנן וט"ס הוא דצ"ל דקנסיה רבא כמש"כ כאן ובסי' שצ"ה כ' רבינו תולדה שלא יאמר לעובד כוכבים כו' וכאן לענין הטלת מום בבכור י"ל דאמירה לעובד כוכבים להטיל מום הוא דאורייתא כגרמא עיין תשו' רעק"א סי' ס"ד ובתפארת ירושלים פ"ה דבכורות אות י"ח ובס' אילנא דחייא ענף ל"ז שריג ד' וע"ד הגרא"ד שליט"א בקונטרס יגדיל תורה סי' קנ"ג איכא גם איסור דאורייתא משום לפ"ע דאף ב"נ מוזהר שלא להטיל מום בבכור מטעם גזל גבוה דיוצא לחולין תיכף על ידו ומ"ל גזל להדיוט ומ"ל גזל לשמים עיי"ש:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |