תועפות ראם/שד
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) בנדפס כתוב כאן יותר כלשון המכילתא. אתה אומר כן או אינו אלא לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך אבל יעשה העובד כוכבים מלאכתך ת"ל ששת ימים תעשה מלאכה הא לא תעשה אתה ולא יעשה חבירך ולא יעשה העובד כוכבים מלאכתך ע"כ ופי' דבריהם דלמדו מדכתיב לא יעשה ולא כתיב לא חעשו לנוכח ללמד שאף אחרים דהיינו עובדי כוכבים לא יעשו מלאכת ישראל וע"ז הקשו דמנ"ל הא דילמא מש"ה כ' לשון יעשה משום לא יעשה חבירך אבל יעשה העובד כוכבים מלאכתך וע"ז אמרו ת"ל בפ' ויקהל ששת ימים תעשה מלאכה והתם פשיטא דתעשה היינו ע"י אחרים בין ישראל בין עובדי כוכבים ומינה דששת ימים ותו לא ש"מ דביום השביעי דהיינו שבת לא יעשה כלל בין ע"י חבירך בין ע"י עובדי כוכבים.
(ב) או. נ"ל דתיבה זו מיותר ובנדפס כתוב ברשות עובד כוכבים כגון שהראהו שהקרקע של עובד כוכבים כו' וכן העתיק בס' שו"ת מים רבים חאו"ח שאלה י"ז ע"ש היראים ואינו מובן וגי' הכת"י כגון שדהו כו' ברורה.
(ג) כאן יש קיצור, ועיין בתוס' ע"ז כ"א ב' ד"ה אריסא שכתבו בלשון הירושלמי דרשב"א אמר בד"א בקיבולת אבל בשכיר יום אסור בד"א בתלוש אבל במחובר אסור בעיר אחרת בין כך ובין כך מותר ומהו בין כך ובין כך א"ר אילה בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת וכ"כ ביראים הנדפס ע"ש הירושלמי וז"ל מהו בין כך ובין כך בין בתלוש בין מחובר בין בשכיר בין בקיבולת פי' בלשון בעיא קאמר פי' רבי אילה בין בתלוש בין במחובר ובלבד בקיבולת ע"כ ומש"כ כאן ר"ש בן ביסנה כ"ה בתוס' שם ובאו"ז ח"ב ריש הל' ע"ש, ובנדפס איתא ר"ש בן גמליאל ביסנא ותיבת גמליאל נראה שט"ס הוא אבל לפנינו בירושלמי ר"ש בר כרסנא [ובירושלמי ריש מס' שבת איתא ר"ש כרסנה ופי' הק"ע ר"ש כרסנה כך שמו] ולפלא על הסה"ד סדר תו"א אות ש' שכ' שם בשם היוחסין ר"ש בר ביסנא וכ' עליו הסה"ד לא מצאתי ואולי ט"ס כו' והחכם ר' יצחק רחלין בהכרם לשנת תרמ"ח טרח למצוא זכרו הטוב בשקלים פ"ד עיי"ש ובאמת גי' היוחסין הוא כגי' התוס' והיראים והאו"ז בירושלמי שלפנינו, ובמ"ע להרמב"ם פ"ו מהל' שבת הי"ב יש להגיה בדבריו בלשון הירושלמי עיי"ש ועיין בהגמי"י שם אות נ'.
(ד) בנדפס ליתא הפי' אלא כתוב שם פי' בעיר אחרת בחוץ לחחום קאמר וכפי' רבינו כאן כ"כ הערוך ערך קבל מקבלי קבולת בתוך התחום אסור פי' עובדי כוכבים שקבלו שדה מישראל כו' ועיין באו"ז ח"ב ריש הל' ע"ש שהביא ד' הערוך ועיין בתוס' ע"ז כ"א ב' ד"ה אריסא שכ' לחלק בין שדה לבית.
(ה) וטעמא כו' עד למדנו ליתא בנדפס ועיין בשו"ע או"ח סי' רמ"ד סעי' ב' בהג"ה ושם סעי' ד' ותליא בב' סברות של רבינו כאן בטעמא דמחובר דמיתסר והבן.
(ו) האש. בנדפס ליתא תיבת האש וגם משכ"ש ולא לכבד הגוי אפי' בכליו של גוי חסר שם את הבית וכצ"ל ולא לכבד הגוי את הבית אפי' כו' והוא דלא כרבינו ירוחם נתיב י"ב חי"ג שכ' וכ' רמ"ה שהגויה המכבדת את הבית שאין למחות בידה והובא בהג"ר או"ח סי' של"ז ס"ב ומלשון הרמ"ה שברי"ו משמע דדוקא שאין למחות בידה וכההיא דנכרי שבא לכבות כו' אבל לומר לגויה לכבד את הבית לא ואילו הרמ"א כתב מיהו ע"י א"י מותר משמע דמותר אפילו לומר לנכרי לכבד ועיי"ש במג"א בשם היש"ש, ובמשכ"ר ולא להוציא קדירות וכו' עיין בב"י או"ח ס"ס רנ"ג שכתב שם ע"ש השב"ל וז"ל ובספר יראים אוסר אפילו לומר לנכרי להוציא בשבת מן האש עכ"ל וע"ד רבינו כאן ל"ד לומר לנכרי להוציא דה"ה אם יעשה הנכרי מעצמו צריך למחות בידו אלא דלפי סיום דברי רבינו א"נ י"ל קרא כו' אסמכתא בעלמא הוא וא"כ אמירה לנכרי שבות בעלמא הוא ואינו אסור אלא אמירה כמש"כ בהגמי"י בפ"ח מהל' שבת אות ז' והגבינות שעושין השפחות בשבת אין לאסור כו' דהתם אמירה לגוי אבל אם הגוי עושה מעצמו אין איסור כו'.
(ז) כוונת רבינו להקשות על המשנה אמאי אין צריך לומר לו אל תכבה הא כיון שעושה מלאכת ישראל שמכבה הדליקה שלו צריך למחות בידו כמ"ש במכילתא שלא יעשה הגוי מלאכתך וכבוי אב מלאכה הוא ואסור להנות מכבוי הגוי והוא קושיית התוס' בשבת קכ"ב א' ד"ה ואם ולא דמי להא דאמר לעיל נכרי שבא לכבות כו' ואל תכבה והכא אסור כשעושה בשביל ישראל כו' ועיי"ש מה שתירצו התוס' דבכבוי אין הישראל נהנה במעשה הגוי ורבינו מתרץ לה דההוא כבוי אינה מלאכה מה"ת שהיא מלאכה שאצ"ל ועיין בסמוך.
(ח) לא חייב עליה ואע"ג דפסקינן לעיל הלכה כר' יהודה במלאכה שא"צ לגופה דאמר חייב עליה כבוי זה כו' כ"ה בס"י הנדפס וכצ"ל כאן ונ"ל דכוונת רבינו בתי' זה כתי' התוס' לעיל אות ז' דבכבוי דליקת בגדים ואוכלים אין הישראל נהנה במעשה הגוי דאינו עושה הנכרי מעשה חדש דאינו אלא מונע ההפסד והכליון ואינו אלא כמבריח ארי מהבגדים ואוכלין, דאין נראה לומר דרבינו הרא"ם מפרש דאפילו לר' יהודה דמחייב כבוי אע"ג דאצ"ל היינו דוקא בכבוי אש שראוי לעשות ממנו גחלים משא"כ בכבוי דליקת בגדים ואוכלים גם לר"י פטור ועיין בביאור מעשה בצלאל להריקאנטי סי' ק"י משכ"ש ע"ד היראים.
(ט) עיין להרמב"ן שמות י"ב ט"ז שכ' שם ואם אחרים הללו גוים אין אנו מוזהרים בתורה כו' כמ"ש אמירה לנכרי שבות וזה דבר מבואר בגמרא ועיי"ש שכ' ע"ד המכילתא שבודאי הוא אסמכתא בעלמא כו' והוא כד' רבינו כאן א"נ י"ל כו' ולכן דקדק הב"י באו"ח ס"ס רמ"ד לכתוב ד' הסמ"ג לאוין ע"ה אף שהם דברי הרא"ם בס"י משום דהסמ"ג סיים שם ולשון לא יעשה הכתוב בתורה מוכיח קצת שהיא דרשה גמורה ואין זה בדברי רבינו ועיין בס' אגודת איזוב מדברי בשו"ת או"ח סי' י"א ד"ה איברא כו' שתמה על הסמ"ג וכי ל"ל הא דאמרינן אמירה לנכרי שבות וכ' ליישב דהסמ"ג מיירי בפועל נכרי דהוי שלוחו מן התורה כמש"כ המח"א בהל' שלוחין סי' י"א דאע"ג דאין שליחות לנכרי אבל בפועל יש שליחות ומ"ש דאמירה לנכרי שבות היינו בשאינו פועל ושכיר ועיין בס' שדי חמד ח' הכללים מערכת האל"ף אות קס"ד.
(י) לצורכי. דאלו לצורכך גם איסור דרבנן ליכא כמש"כ הרמב"ן בפי' התורה הנ"ל והובא להלכה שו"ע או"ח סי' ש"ז סעי' כ"א בהג"ה.
(יא) מדרבנן כו' הנה הבה"ג הל' יו"ט סי' ט"ז כתב ומידי דלצורך אכילה דקאמרינן דשרי למיעבד ה"מ דברים שא"א לעשותן מעיו"ט כגון שחיטה ואפיה ובישול אבל דברים שאפשר לעשותן מלפני יו"ט כגון טחינה והרקדה אסורין ביו"ט כו' וכ"כ השאלתות סי' נ' אלא שכ' שם ואו"נ נמי מידי דאורחי' למיעבד ביו"ט כגון שחיטה כו' וביאר שם בהע"ש דר"ל אפי' אם הי' אפשר לעשות מעי"ט מכ"מ כיון דאורחי' לעשות ביו"ט סמוך לאכילה שרי עיי"ש וא"כ הוא דלא כבה"ג ועכ"פ להבה"ג נראה דס"ל דאו"נ שאפשר לעשותו מעיו"ט מן התורה אסור וכמש"כ התוס' מגילה ז' ב' סד"ה כאן וכדאסביר לן מהרש"א שם דודאי מסברא נימא הכי דלא התירו או"נ אלא בדבר המתקלקל אבל שאינו מתקלקל הרי אפשר לעשותו מאתמול ואסור ביו"ט משא"כ מכשירין דלא שייך ביה מקלקל ומדכתיב לכם לרבות מכשירין הו"א דשרי בכל גווני ואפילו אפשר לעשותן מעי"ט להכי אתא הוא למעוטי אפשר לעשותו מעי"ט דאסור אבל רבינו כ' אסור מדרבנן נראה דס"ל כמש"כ התוס' ביצה ג' א' וכ"ג ב' ר"פ א"צ דאין לחלק בין או"נ שאפשר לעשותו מעי"ט ללא אפשר אלא דוקא במכשירין יש חילוק מיהו מדרבנן יש איסור באו"נ שאפשר לעשותם מעי"ט והב"ח באו"ח סי' תצ"ה יישב ד' רש"י בר"פ א"צ דגם רש"י ס"ל דצידה שאפשר לצודו מעי"ט הלכך אחמרו בהו רבנן משא"כ בשחיטה ואפייה ובישול אף מדרבנן שרי עיי"ש ובפנ"י. והק"נ להרא"ש רפ"ג דביצה השיג על המהרש"א דמגילה ופי' דדוקא או"נ דעדיף טפי כשהוא עשוי מאתמול כגון ההוא דהמצניע אסור לעשותו ביו"ט עיי"ש ולא השגיח בדברי הר"ן רפ"ג דביצה דמפרש הך דשבת קל"ד א' א"ל אביי לר"י מהו לגבן א"ל אסור כו' הכא איפשר דאינו אלא דרבנן אע"ג דעדיף טפי כשהוא עשוי מאתמול וע"כ דה"ת דמגילה לאו ככ"ע היא דהא התוס' דתירייתא אמרו מדלוקה ע"ז א"כ לחנם השיג על מהרש"א. ומה שתמה שם עדה"ת דאימא דהברייתא דהמצניע איירי בדלא צריך ביו"ט מה שמגבן ומחבץ עיין שבת צ"ה א' תוד"ה והרודה שהרגישו בזה, ועיין רמב"ם פ"א מהל' יו"ט דין ה' שכ' כל מלאכה שאפשר להעשות מעי"ט כו' אסרו חכמים לעשות אותה ביו"ט אע"פ שהיא לצורך אכילה ושם בדין ז' כתב כיצד אין קוצרין כו' ולא טוחנין את החטים ולא מרקדין ביו"ט כו' והוא כד' רבינו הרא"ם דמדרבנן אסור טחינה והרקדה שאפשר לעשותם מעי"ט, ולעניין קושיית הגרעק"א בדו"ח ריש מ' ביצה שהקשה מיבמות קי"ד א' שאמרו שם יו"ט דאיסור לאו ל"ג ביה רבנן הא אפילו לאו ליכא אלא שבות י"ל דמש"ה אמרו איסור לאו דנ"מ גם לענין שכ' התוס' ביבמות שם ד"ה שבת, בצער של בהמה שמתקשה לה רוב חלב בדדיה ואין להם שום מאכל בקדירה לחלוב עליו דאז הוי איסור לאו דאינו לצורך או"נ ואפ"ה ל"ג ביה רבנן ודו"ק. ודע דאע"ג דמשווי רבינו כאן טחינה והרקדה לשאר או"נ מ"מ בסמוך שכ' וכל או"נ אע"ג דאפשר לעשותן מעי"ט ע"י שינוי שרי כו' אין בכלל זה טחינה והרקדה דהני אפי' ע"י שינוי אסור כמש"כ מהרש"ל בביאוריו לסמ"ג לאוין ע"ה שכ' שם כלשון רבינו. עיי"ש בביאוריו.
(יב) דרב אסי. לפנינו דרב אשי וכ"ה בנדפס, וראיתי בס' זכרון שמואל בחי' לביצה כ"ט ב' שכ' שם עמ"ש בגמרא שם אמר רב אשי הא דידן ברתי' דרמי בר חמא שהוא שבוש וצ"ל ברתי' דרמי בר אבא כחולין ד' קי"א עיי"ש ולא זכר שכ"כ הבה"ג סי' ט"ז שהעתיק שם הך דביצה כ"ט ב' בזה"ל אמר רב אשי הא דידן ברתי' דרמי בר אבא ורמי בר אבא הוי שכיח בי רב פפי ורב פפי מרי' דעובדא הוי וכ"כ האו"ז הל' יו"ט סי' שנ"ח ועיין ספר סדר הדורות ערך רב אשי ודעת היראים בזה כבה"ג והשאלתות סי' נ' דאע"ג דהלכתא ששונין מ"מ משנינן עלוי פתורא ודלא כהק"נ לדעת הרא"ש והרי"ף שפוסקים כת"ק דאין שונין קמח ביו"ט.
(יג) כ' הר"ר מנחם נחום מטשאווס בביאוריו לתוספתא הנקרא תוספות בכורים בתוספתא דביצה ספ"א וז"ל ויש כאן מקום עיון בנזיר מ"ח א' ועיין מ"ל פ"ג מהל' אבל ה"א עכ"ל ומהריא"ל במיצוי המדות להמכילתא בא פ"ט אות ג' ביאר הדברים דצ"ע דה"ת נזיר מ"ח ב' ד"ה רע"א שכ' שם דס"ל לר"ע דאפילו לא כתיב מת בנפש ליכא למיטעי לאוקמא בבהמה משום דאע"ג דאיקרי נפש בהמה נפש סתמא לא איקרי והוא פלא דהא ר"ע ס"ל הכא לכל נפש אפילו נפש בהמה במשמע הרי דנפש בהמה איקרי נפש סתמא ותי' בזה"ל ואפשר דמרבה הכא נפש בהמה ממלת כל עכ"ל ואינו נראה דא"כ ריה"ג דאמר לכל נכש שומע אני אפילו נפש בהמה כו' לא הוי דומיא דר"ע דריה"ג ע"כ לאו ממלת כל הייתי מרבה נפש בהמה דא"כ לא לכתוב כל ולא ליבעי לכם למעוטי אלא מתיבת נפש לבד הייתי אומר אפי' נפש בהמה אי לאו דכתיב לכם למעוטי ומשמע דר"ע נמי הכי אמר אלא דס"ל לכם ולא לעובד כוכבים ותל"מ ובת"כ פ' אמור כ"ב י"א אמרו יכול לא תאכל [הבהמה] בכרשינין ת"ל נפש והובא בהר"ש פי"א מ"ט דתרומות עיי"ש הרי דנפש לחודא אטי' נפש בהמה איקרי והגלה"ש בביצה כ"א א' בגמרתינו דהכא ציין לנזיר מ"ח א' ולד' הר"ש והניח בצ"ע ור"ל לתמוה ע"ד התוס' דשם ע"ב וכמהריא"ל ולחנם דחה קושייתו בס' חזות קשות לביצה שם וראיתי בס' נחלת שמעוני שכ' רע"א לכל נפש אפי, נפש בהמה במשמע ולכם ולא לכלם ופשוט דט"ס תיבת לכלם וצ"ל לכו"ם והוא ר"ת לכוכבים ומזלות דהיינו נכרי שאמרו בגמרא, ורש"י בפי' החומש שמות י"ב ט"ז פי' לכל נפש לרבות בהמה וכ' עליו בס' פענח רזא וז"ל וקשה הכתיב לכם ודרשינן לכם ולא לכלבים וי"ל דכלבים אין מזונותן עליו שיכולין לחזור בכ"מ אחר מזונותיהן. מהר"ר יעקב עכ"ל. ותמיהני דלפי המתבאר בביצה כ"א ב' כלבים ובהמה הכל אחד ופרש"י הוא כדברי ר"ע ולק"מ וראיתי בספר עמר נקא לרבינו עובדי' מברטנורא על פרש"י בחומש שכ' בזה"ל ובכאן תפש רש"י את שיטתו כריה"ג ואע"ג שאין הלכה כמותו דאי לר"ע הרי אמר לכם ולא לנכרים לכם ולא לכלבים עכ"ל והוא תמוה דאדרבה שיטת רש"י הוא כר"ע ודלא כריה"ג ואולי ט"ס בדבריו וצ"ל ובכאן תפש רש"י את שיטתו כר"ע ואע"ג שאין הלכה כמותו דאי לריה"ג הרי אמר כו' וס"ל להרע"ב כדעת רבינו הרא"ם כאן שהלכה כר"י הגלילי וכדברי התוס' ביצה כ"א ב' ד"ה לכם ובהגהות פורת יוסף שבשס"ח ד' ווילנא ראם לביצה כ"א ב' כ' ע"ש בה"ג כדברי מהריא"ל ואינו מוכרח.
(יד) תלמידי רב האי כו' וראיה להם כו' בנדפס איתא בתשובות רבינו האי גאון כו' וראי' לדבריו כו' והמרדכי פ"ב דביצה הביא בזה"ל וכ"פ בס"י בשם תלמידי רב האי גאון וראייתם כו' והוא כמש"כ כאן ופי' וראיה להם שהם הביאו ראיה.
(טו) ותניא בש"א כו' עד והלכה חסר בנדפס והטעם שכ' רבינו הוא כפי' הרמב"ם בפיה"מ שם דלב"ה אך אשר יאכל לכל נפש כולל הנאות הגוף כולם ועיי"ש בהרע"ב ובתוס' רעק"א אות ט"ו ובט"ז או"ח סי' תק"א ססק"ב ובנשמת אדם כלל צ"ה או"ב ד"ה מידי ובהע"ש שאילתא ע"ה אות א' ובהשמטות שם.
(טז) שאינה שוה לכל נפש. וכ"כ התוס' בשבת ל"ט ב' ד"ה וב"ה ע"ש הריב"א דרחיצת כל גופו אינה אלא לתענוג ואסורה משום דאינו שוה לכל נפש וכן משמע בירושלמי דה"ט דרחיצה, והירושלמי הוא בפ"ג דשבת סוף ה"ג אמר להם והלא כבר נאמר אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם וביאר העיטור הל' יו"ט מחלוקת י"ח כלומר רחיצה א"צ לכל נפש והתניא רבתי סי' נ"ה הביא ד' היראים שרחיצת כל גופו בחמין אסור לפי שאינו שוה לכל נפש וכ' אח"כ וז"ל ולא פירש [היראים] אם בחמין שהוחמו ביום טוב או בחמין שהוחמו מעי"ט עכ"ל והוא מדברי השבה"ל כלל ח' אות ע"ה ע"ש שכ' דהנכון דאין לאסור אלא בחמין שהוחמו ביו"ט כאשר כ' הגאון ז"ל וכ"מ מוכיחין מפרש"י להיתר. אולם הר"ן פ' כירה כ' דמסתברא ליה שלדברי רבותינו בעלי התוס' שאומרים דלהחם חמין ביו"ט לרחיצת כל הגוף מדאורייתא אסור. בחמין שהוחמו מעי"ט נמי אסור לרחוץ בהן כל גופו גזירה עי"ט אטו יו"ט דכיון דלא גמרינן בהא מילתא קולא לית לן לאקולי ביה עכ"ד וא"כ ה"נ לרבינו הרא"ם. ונראה דמ"ש בכתובות ז' א' אך אשר יאכל לכל נפש דבר השוה לכל נפש והוא יסוד דברי רבינו עיקר הדרשא הוא מתיבת לכל דיתורא הוא והוא דלא כמהריא"ל שכתבתי למעלה אות י"ג ואע"ג דבכ"מ כל לרבות והכא ממעטינן דבר שאינו שוה לכל נפש י"ל מדכתיב אך דמעוטא הוא והיינו למעט דבר שאינו שוה לכל נפש ולא באתי בזה אלא לעורר המעיין.
(יז) אבל זיעה שוה היא לכל נפש דאינה תענוג אלא לבריאות. לשון התוס' שבת ל"ט ב' ד"ה וב"ה. ולשון המרדכי פי"ב דביצה אבל ידיו ורגליו וכן זיעה שוה לכל נפש דהוא לבריאות. והנ"א כלל צ"ה או"ב בסופו שכ' ומצאתי במרדכי פ"ב דביצה דדוקא להתם כו' אבל להזיע כיון שהוא לצורך בריאות הוי שפיר שוה לכל נפש ע"ש איני יודע מה מצא במרדכי יותר מבדה"ת שהביאו לעיל בדבריו. וראיתי להפנ"י לשבת שם שכ' ע"ד התוס' מש"כ דאינה תענוג לשון מיותר הוא דאפי' אם היה תענוג כיון שעושין כן לבריאות שפיר הוי דבר השוה לכל נפש אלא דלקושטא דמילתא משמע להו דאינו לתענוג עכ"ד ונ"מ לדינא לענין אבל דמבואר ביו"ד ריש סי' שפ"א דרחיצת פניו ידיו ורגליו בחמין אסור דהיינו ע"כ משום שהוא לתענוג משא"כ זיעה דאינו לתענוג מותר באבילות וכן ראיתי בהגהות יד שאול ליו"ד שם שכ' ולהזיע מותר באבילות כמ"ש בתשו' באורך דלא כעצי לבונה ואכ"מ עכ"ל ונראה לי דה"ט כדברי הפנ"י בדה"ת ותשובותיו אינם ת"י.
(יח) קטן למולו כו'. עיין ביצה י"ב א' תוד"ה ה"ג שהביאו פי' זה בשם רבינו חננאל אבל כתבו שם דלאו דוקא קטן למולו דה"ה שלא למולו דשרי גם טיול כו' והנראה לי דגם רבינו שכ' הפי' קטן למולו כו' אין ר"ל דדוקא כה"ג ב"ה מתירין אלא רבינו ה"ק דאע"ג דאין צריך כ"א למצוה והוה אמינא דאין זה בכלל אוכל נפש דקרא אפ"ה ב"ה מתירין דהנאת נשמה שפיר הוה בכלל אשר יאכל לכל נפש דהאי יאכל פי' יהנה ולכל נפש גם נשמה בכלל וכדה"ת כתובות ז' א' ד"ה מתוך שכ' פי' מתוך שהותרה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך או"נ ובלבד שיהא צורך הנאת היום או צורך קיום מצוה כההיא דהוצאת קטן למולו וס"ת לקרות בו ולולב לצאת בו כו' אך שהרא"ם חידש שכן משמעות הפסוק דכתיב נפש וכן ראיתי בחינוך מ' רצ"ח שכ' שאין בכלל היתר צרכי אוכל נפש דוקא מה שהוא אכילה ושתיה לבד אלא אף כ"ד הצריך לו לאדם לבו ביום בין שהוא דבר מצוה כגון קטן למולו כו' ובין שאינו דבר מצוה אלא צרכי הגוף לבו ביום כגון רחיצת רגלים בחמין שהוחמו ביו"ט או לעשות מדורה להשתמש בה כל דברים אלו מותרין ובכלל היתר דאו"נ נינהו כן פי' הדבר חז"ל עכ"ל והמנחת חינוך שם אות ה' כ' דדבריו צע"ג דנראה מדבריו דהא דמותר להוציא ס"ת וכדומה הוא מטעם כיון דצריך לו הוי כאו"נ ובאמת לא ראיתי זה בשום מקום ובש"ס מבואר בסוגיא דב"ש דהוצאה לכ"ע מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך כו' עיי"ש ששנה ושילש תמיהתו על החינוך ולפלא שלא ראה דברי היראים בפי' מתוך דהיינו מתוך אותו מקרא עצמו שאתה למד היתר הנאת הגוף אתה למד היתר הנאת הנשמה דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב כו' וכן פי' החינוך כשיטת היראים ושפיר כתב כן פי' הדבר חז"ל שכן הוא מבואר בש"ס לפי פירושם ועיין בסמוך והיד שאול ליו"ד סי' רס"ח סק"ו כתב דדברי רבינו תמוהים ויחיד הוא בדבר.
(יט) עיין בנשמת אדם כלל פ' שכתב וז"ש מתוך שהותרה לצורך ר"ל מתוך אותו פסוק שאתה מתיר לצורך מאותו פסוק גופא מוכח שמותר גם שלא לצורך אבל אין הכוונה כיון שהתירה התורה לצורך יהיה מותר גם שלא לצורך דמנ"ל עכ"ל וכן בס' בנין יחזקאל למס' כתובות ז' א' כ' דהא דאמרינן מתוך כו' אין זה כהלכתא בלא טעמא אלא פירושו כיון דמבואר בקרא דאו"נ מותר אזי ממילא מותר כל הנאות כדתנן בפ"ד דנדרים אין בין מודר הנאה למודר מאכל כו' דכל הנאות מביאין לידי מאכל כו' גם בס' קה"י למס' ביצה כ"א ב' כתב בד"ה והנה. בעיקר הדין דאמרינן מתוך כו' לכאורה אינו מובן אם התורה התירה בפירוש לצורך או"נ נימא דה"ה שלא לצורך דמתוך שהותרה כו' ונ"ל הטעם כו' והנה כל אחד פונה לפי דרכו ורבינו ראש וראשון בזה ליישב המתוך כו' ודבריו מאירין וכ"ה דעת החינוך כנ"ל.
(כ) וכל הגוף כו' אינו מובן הלשון וז"ל הנדפס והנשמה בלא הגוף נקראת נפש כו' והוא הנכון.
(כא) ומסקינן. נראה דצ"ל מסקינן ופי' דברי רבינו כך הוא דעולא סבר דב"ה לית להו מתוך וכרבה ביצה י"ב א' ולכן אמר דלד"ה נו"נ אין קרבין ביו"ט ועז"א רבינו ולא קי"ל כוותי' דאנן ס"ל דב"ה אית להו מתוך וא"כ נו"נ קרבין ביו"ט וכן פי' הווי העמודים ביראים הנדפס אלא שהקשה שם באות ז' דהא רשב"א דס"ל ביצה י"ט א' נו"נ קרבין ביו"ט מודה בעולה שאינה של יו"ט שאינה קריבה ואמאי כיון דהנאת נשמה שרי מ"ש עולה משלמים ולק"מ לשיטת רבינו דזש"א אביי שבת כ"ד ב' א"ק עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ולא עולת חול ביו"ט וא"כ בעולה גלי קרא שאינה קריבה כשאינה של יו"ט ולא ילפינן מיני' לשאר נו"נ דשלשה כתובים הבכ"א אין מלמדין כמש"ו.
(כב) תמיהני אחרי דב"ש במקום ב"ה אינה משנה א"כ למ"ל לרב אשי לומר דלב"ש אתי שפיר מתני' דאין שורפין קדשים ביו"ט והלא עכ"פ לב"ה לא אתי שפיר ועכצ"ל כאינך אמוראי ומה זה שכ' רבינו דרב אשי אמר דמתניתין דאסרה שריפת קדשים ביו"ט ב"ש היא דלית להו מתוך וכי אפשר דסתם לן תנא כב"ש, ועיין בהגהות חשק שלמה שבשס"ח ד' ווילנא לביצה י"ב א' שהביא שם דברי היראים וסיים אמנם איני יודע היאך יתישב הסוגיא דמכלתין ביצה ח' ב' בהא דאמר סוף סוף יו"ט עשה ול"ת הוא והדבר צע"ג עכ"ל שו"ר לענין קושייתי די"ל דכמו דמוקי רב פפא בשבת קכ"ד א' משנה דאין בין יו"ט לשבת אלא או"נ בלבד דב"ש היא עיי"ש ה"נ מוקי רב אשי משנה דאין שורפין קדשים ביו"ט כב"ש לחוד, ובענין משכ"ר לתרץ דרבא אדרבא שעמדו בזה התוס' בשבת כ"ד ב' ד"ה ולא מילה ראיתי בספר נחלי מים להגאון מהרי"ם פאדווא ריש דרוש ט"ו לשה"ג תי' נחמד דשאני הבערה למ"ד ללאו יצאתה דממילא ליכא עשה דשבתון בהבערה דהא התורה באה להורות דלא יהי' דין בהבערה אלא מה שאמור בה ושם ליכא אלא לאו משא"כ בביצה דמיירי בחרישה גם רבא מודה דאיכא עשה ול"ת וכ"כ בשו"ת עמ"א סי' כ"ו אות י' וכבר כתוב הוא בפיר"ח לפסחים ה' ב' עיי"ש בהגהות וביאורים שבס"ס ממהר"י שטערין.
(כג) בנדפס איתא לא מטפחין ולא מספקין ולא מרקדין וכ"ה לפנינו במשנה שם ובד' ל' א'. ובשבת קמ"ח ב' הסדר לא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין וכ"ה בעירובין ק"ד א' ומלשון רש"י עירובין שם שמפרש לא יטפח ברישא נראה שגירסתו הי' לא יטפח ולא יספק ואפ"ה מפרש לא יטפח ידיו על לבו והוא דלא כהב"ח או"ח סי' של"ט עיי"ש ובתוספתא שילהי שבת איתא ולא מספקין ולא מטפחין ולא מרקדין ברה"י ואצ"ל ברה"ר וכ' שם המפרש הר"ר מנחם מטשאווס בפי' תוספות בכורים ברה"י ואצ"ל ברה"ר נראה דקאי על הא דקתני ואין רוכבין ע"ג בהמה כו' שמא יחתוך זמורה להנהיגה ומן הטעם הזה אפי' ברה"י אסור ואצ"ל ברה"ר שיש עוד טעם לאסור משום שביתת בהמתו כו' עכ"ל ואני אומר דפי' התוספתא דקאי על ולא שטין על פני המים שאמרו שם עז"א ברה"י אין שטין ואצ"ל ברה"ר וכמ"ש בשבת מ' ב' דתניא לא ישוט אדם בבריכה מליאה מים ואפילו עומדת בחצר עיי"ש בפרש"י.
(כד) עיין לעיל ס"ס רע"ד ומש"ש בביאורי מן אות רי"ז והלאה.
(כה) כן פירש"י שבת קנ"ד ב' ד"ה קא משתמש כו' ותנן לא רוכבין ע"ג בהמה וה"ה לכל תשמיש וכ"כ התוס' בעירובין מ"ג א' סד"ה הלכה דאסור להשתמש בבע"ח שמא יחתוך זמורה ועיין בחי' רעק"א לאו"ח סי' ש"ה מג"א סק"י.
(כו) משלשה. לשון הנדפס הוא שרשין הגבוהים מן הארץ ג' טפחים כו' וכצ"ל כאן ולפי מש"כ כאן צריך לפרש המ"ם של משלשה אינו מ"ם היתרון אלא הוא לשמוש מן.
(כז) במכילתא בא פ"ט איתא ת"ל את חג המצות תשמור שבעת ימים מכ"מ דברי ר' יאשיה וכ"ה בחגיגה י"ח א' דת"ר את חג המצות תשמור שבעת ימים לימד על חוש"מ כו' ועיי"ש בטו"א שפי' דהך שבעת ימים קאי ארישא דאת חג המצות תשמור דמש"ה כ' קרא ז' ימים קודם תאכל מצות ללמד דקאי אעשיית מלאכה דתשמור שלפניו והנה בדברי רבינו כאן וכן בנדפס לא נזכר תיבות שבעת ימים ונראה דגם בלאו הך דשבעת ימים שפיר דרשינן את חג המצות תשמור דהיינו שתשמרהו שלא לעשות מלאכה וחג המצות ידעינן ממילא שהוא כל שבעה וכן נראה מפרש"י בחגיגה שם ד"ה את חג המצות תשמור שבעת ימים וגו' דרוש ביה את חג המצות תשמור כו' שומרהו מן המלאכה ולחנם הגיהו בדברי רש"י תיבות שבעת ימים ובבה"ג הל' מועד סי' כ' איתא ת"ר את חג המצות תשמור וגו' שבעת ימים תחג וגו' לימד על חוש"מ שאסור בעשיית מלאכה דברי ר' יאשיה עכ"ל ואיני מבין גי' הבה"ג.
(כח) לפניהן ולאחריהן. לשון המכילתא שם לפניו ולאחריו ועיי"ש בברורי המדות אות ה' א"נ כל ימי חוש"מ חד שמא נינהו.
(כט) מועד כו' עד אבל. חסר בנדפס בטעות והסמ"ג לאוין ע"ה הל' חול המועד כ' כדברי רבינו ועיי"ש בביאורי מהרש"ל שכתב בספרים שלנו לא נאמר רק מועד משום טרחא הוא ובמקום פסידא שרו רבנן וגירסת הספר טרחא ולא טרחא הוא וכן הגירסא בר"ן כו' עיי"ש ובהגמי"י רפ"ז מהל' יו"ט העתיק מס"ה מועד משום טרחא הוא ומשום פסידא שרו רבנן אולם לא הביא שם הפי' שבס"ה כשטורח נראה מבזה המועדות וכמשכ"ר ועיין חגיגה י"ח א' תוד"ה חוש"מ ובט"ז יו"ד ריש סי' קי"ז.
(ל) עיין במרדכי ריש מע"ק שכ' והרא"ם כ' בספר יראים דחוש"מ אסור מדאורייתא ונראה לי דר"ל שכ' בס"י דיעות דס"ל דחוש"מ אסור מדאורייתא אבל אין ר"ל דדעת רבינו הרא"ם בעצמו כן ובס' שדי חמד אסיפת דינים מערכת חול המועד סימן טו"ב עמד ע"ד המרדכי וכ' שם בזה"ל ולפי הנראה משמע ליה הכי מדמייתי בסיום מילתי' מש"כ בחי' רבותיו דהוא מדאורייתא אבל נראה שאינו מוכרח שהחליט כן עכ"ל.
(לא) המרדכי ספ"ק דמ"ק כ' ור"א כ' בס"י טוב הדבר שיקח מיד הנכרי הרבית של אותה שבוע ויוציא אותו הרבית לשמחת יו"ט עכ"ל ואינו בספר יראים ומדברי הסמ"ג לאוין ע"ה נראה שרבינו יצחק כ' בתשובה ואני רגיל לומר כו' [מה שכ' המרדכי ע"ש ס"י] וכ"כ הרא"ש פ"א דמ"ק סי' כ"ד ומש"כ הק"נ שם אות כ"ז וז"ל ובטור סי' תקל"ט משמע שהמה דברי מהר"ם מר"ב עכ"ל ל"י מאי קאמר דגם הטור כ' ד"ז ע"ש ר"י שכתב שם מקודם וכ' ר"י כיון כו' ועיין בתשב"ץ קטן סי' קס"ו ובשו"ת הרדב"ז ח"א סי' רכ"ח:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |