תועפות ראם/קעח
|
< הקודם · הבא > |
(א) נופל לא תראה. כצ"ל ודע דחסר כאן. פנים לא תכיר. לא יקום עד אחד. ובסוף צ"ל. בכיסך ובביתך לא יהיה.
(א) אלא זה בנה אב כ"מ שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכ' אחד מיהו ע"א שמועיל לחייב ממון בשני [כשני] עדים חייב כצ"ל. [הגרא"ד].
(ב) וכפרו ובאו והודו בבי"ד כו' כצ"ל.
(ג) בנדפס הגי' שאילו. ובת"כ הגי' שאינו מגיד זה שמתחייב זה כו' וכצ"ל כאן.
(ד) וספק בידי אם ילמוד עד דהכא מעד דהתם וצריך שאלה. כנ"ל להגיה בדברי רבינו היראים וקאי על מ"ש רבינו מקודם דלא תענה ברעך עד שקר נלמד מן המפורש משמיעת קול אלה דדוקא בב"ד במקום שאילו מגיד זה מתחייב זה בממון ואח"כ כתב רבינו שהוא מסתפק בזה ולפמש"כ ורבי אומר אינו נוהג אלא בראויין להעיד. ופשוט דקאי אלא תענה דהכא. נראה דפשיטא ליה דנלמד עד דהכא מעד דהתם. ובנדפס הגי' וצריך שאלה לרבי. ואינו נוהג כו' ונ"ל להגיה תיבות אלו "ואינו נוהג אלא בראויין להעיד" קודם וספק בידי כו' וא"ש דע"ז קאי הספק שמסתפק רבינו והמנחת חינוך מ' ל"ז מסתפק ג"כ בזה כיון דכתיב בתורה לא תענה ברעך עד שקר א"כ דוקא אם הוא עד ע"פ התורה אבל אם אינו עד ע"פ התורה א"ע בלאו זה או אפשר דגם עדים פסולים אך הבע"ד קבלו עליהם בד"מ ג"כ עוברים בלאו זה אף שהם א"ח ק"ש עיי"ש וחידוש שלא העיר מדברי היראים דכאן. והרמב"ן בפי' התורה דברים ה' כתב, וביאר ולא תענה ברעך עד שוא לאסור להעיד על חבירו אפילו דבר שאינו כלום ולא יתחייב בו כלום בב"ד [כצ"ל] כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנו מידו כי שוא דבר בטל עכ"ל והמנחת חינוך שם הניח דעת הרמב"ן בצריך תלמוד עיי"ש ואני אומר דכוונת הרמב"ן כגון שהנתבע אומר לא היו דברים מעולם ואם יבואו פלוני ופלוני ויעידו שאמרתי ליתן הריני נותן ואיני חוזר בי ובאו אלו והעידו כן בשקר שעכ"פ מוציא ממון בעדות שקר אלא דבב"ד לא יתחייב כלום ומדוייק לשון הרמב"ן ולא יתחייב בו כלום בב"ד ולענין הך דאם לא יגיד ונשא עונו אין להסתפק אם הוא דוקא בשנים כדהכא בלא תענה ברעך עד שקר או אפילו בחד דלהדיא אמרו בב"ק דנ"ו א' דאורייתא הוא בבי תרי ולא בחד ולכן הגהתי בדברי רבינו מיהו לפמש"כ בשו"ת חו"י סי' קס"ו י"ל דמ"ש בש"ס שם אלא בחד אין ר"ל דלא עבר דאה"נ אפי' בחד עובר אלא דבחד ל"ק פשיטא די"ל הא גופיה קמ"ל דגם חד עובר באם לא יגיד ודרשינן טעמא דקרא דגם ביש צד היזק ממנו קפיד קרא דדלמא לא ישבע וא"כ הפסיד ממנו חבירו ועיין בט"ז יו"ד סי' רכ"ח סקמ"ב ובהגהות יד שאול שם ועיין בתוס' רעק"א פ"ו דסוטה אות כ"ב.
(ה) שירצו כו' נותן כו' כצ"ל וכ"ה בנדפס ובריקאנטי סי' תנ"ה ע"ש רבינו.
(ו) סוגיא כו' עליו ואנכי לא ידעתי מנין כצ"ל. ובנדפס חסר זה. ובעיקר ספק רבינו עיין רדב"ז ח"ג סי' תרכ"ד ודברי מרדכי לס' יאיר נתיב סי' ג' אות מ"ט. והס' אהלי יהודה ביאור לספרי פ' שופטים כתב לחלק דבחומש דתרומה משום קפידא דקודש ודזוממין משום קפידא דבעלים. והנה אע"ג דשוגג דתרומה חשלומין דידיה כפרה כדאמרינן במס' תרומות רפ"ו דאם רצה הכהן למחול אינו יכול למחול משום דלא הוי ממון אלא כפרה כמש"כ התוס' כתובות ל' ב' ד"ה זר עכ"ז מסתפק היראים בעדים זוממין כמשכ"ר בלשונו אחרי שהוא קנס ור"ל דיש לדמות דין קנס לדין כפרה לומר דיוקנסו להוציא מהם ממון אף שלא הזיקו כלל אלא ביקשו להזיק ומינה נמי דה"ה נאמר דאין ביד הבע"ד שרצה לחייבו למחול. דעכשיו שהדין כסוגיא דעלמא שהממון למי שהעידו עליו בודאי יכול למחול משא"כ לספקת היראים יסתפק גם בזה הדין ולא יוכל באמת הבע"ד למחול. ומשמע מדברי רבינו דלמ"ד עדים זוממין ממונא הוא ולא קנסא לא מסתפק ליה מידי דבודאי הדין נותן דמשלמין ממון למי שרצו להפסידו והוא דלא כהפנ"י שכתב בחי' למכות ד"ב ע"ב דרבנן דר"ע סברי דתשלומי ע"ז משום כפרה ומש"ה מחייבי רבנן ע"פ עצמו עיי"ש דלפי דברי הפנ"י עדיין הו"ל להרא"ם להסתפק בכפרת ע"ז אם שוה לכפרת חומש דתרומה לשלם לכל מי שהב"ד ירצו או לא והנכון כדברי רבינו הרא"ם דבע"ז לא שייך כפרה כלל כמ"ש במכות ב' ב' ואין משלמין אה"כ קסברי כופרא כפרה והני לאו בני כפרה נינהו ועיי"ש בחי' הריטב"א ואף שאמרו שם מקודם במזיד נמי ליגלו כי היכי דתיהוי להו כפרה אינו כפרה ממש ומיתת כ"ג היא שמכפרת עליו ועיי"ש בריטב"א באורך והרב הגאון מוהר"ר ירוחם יהודה ליב פערילמאן זצ"ל מד"א דמחנינו כתב בצד הס' יראים שלו עמש"כ לא ידעתי מנין כו' בזה"ל עי' פרש"י שמות כ"ב ח' אשר יאמר כי הוא זה לפי פשוטו כו' ואם ירשיעו את העדים שנמצאו זוממים ישלמו הם שנים לשומר עכ"ל רש"י ואף לפי דרשת חז"ל אין מקרא יוצא מידי פשוטו ג"כ וכתיב ישלם שנים לרעהו כפרש"י עכ"ל וראיתי בס' דברי שאול עה"ת להגאון מהריש"ן אבד"ק לבוב פ' נשא בפסוק איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם וגו' שכתב שם וז"ל וביראים האריך דמנ"ל ששייך למי שזמם לו דלמא שייך למקום וכתב דנפקא ליה מדכתיב לעשות לאחיו ע"ש עכ"ל ולשונו מגומגם בעיני דלא נמצא ביראים לימוד לזה מדכתיב לעשות לאחיו. וביד שאול ליו"ד סי' רנ"ג אות ב' כתב דמש"ה נותן לזה שהעידו עליו דיהיה ממון שיש לו תובעין דהוא יתבע מהן דבלא"ה יהיה ממון שאין לו תובעין עיי"ש.
(ז) וחלוצה הוא כצ"ל.
(ח) לפנינו אמר רב אדא.
(ט) העד שקר ענה כו' שתשקר גופה כו' כצ"ל.
(י) ומקיש כצ"ל ובנדפס ליתא הך הקישא ועי' סנהדרין ט' א' דהך הקישא ר"ע אמר לה ורבינו כאן לא זכר דברי ר' עקיבא הקודם לזה שנראה מזה דמילתא באפי נפשיה הוא.
(יא) ואני צ"ל ואיני.
(יב) שהיא כצ"ל ומש"כ רבינו קלה בת"כ הגי' לפנינו כלה וכ"כ התוס' סוכה ה' ב' ד"ה תפשת וכן נ"ל להגיה כאן. ובנדפס חסר מן אין לשאול כו' עד לא ננעלת ועי' לעיל סי' צ"ד.
(יג) לא תפשת תפשת מועט כצ"ל.
(יד) עשרה או אינו אלא כו' כצ"ל וזה לשון הת"כ סוף מצורע אם א"א ימים עשרה או אינו אלא מאה אלא מאתים אלא אלף אלא רבוא כו' וא"כ משכ"ר מאה וד' אלף ט"ס תיבת וד' וצ"ל ור'.
(טו) הלכך כצ"ל.
(טז) הרגו אין נהרגים דכתיב כצ"ל וכ"ה בנדפס אלא שכתוב שם ר' יהודה אומר ולפנינו בריבי אומר.
(יז) מדלא כתיב כאשר עשה כו'. רבינו לשיטתו שכתב לעיל סי' י"ט בפי' המשנה דמכות ה' ב' א"ל הרי כבר נאמר לעשות לאחיו והרי אחיו קיים פי' מלעשות דריש דמשמע לעשות ולא עשה ור"ל דמזה מוכח דגם כשלא נהרג חייבים אבל מיעוטא לפטור בנהרג אין כאן וכמשכ"ש בביאורי ושפיר סיים כאן ואע"ג דבהרגו הול"ל מק"ו אמרינן אין עונשין מן הדין ודלא כפרש"י מכות ב' ב' שכתב ברה"ע הרגו אין נהרגין דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה עכ"ל דמשמע מדבריו דמיעוטא דכאשר זמם בא לפטור בנהרג ולאפוקי מק"ו וגם מש"כ נש"י שם ה' ב' במשנה ד"ה לעשות לאחיו אין ר"ל לדייק מתיבת לאחיו דמיותר כמש"כ הפנ"י שם דא"כ לחנם תפס רש"י בפי' המשנה תיבת לעשות וגם הוא סותר לפי' דדף ב' שלא זכר הסיום דתיבת לאחיו אלא כוונת רש"י דלעשות משמע שעדיין לא עשה וכמש"כ היראים והיינו הך דכאשר זמם ולא כאשר עשה שכתב למעלה אלא דבהא חולק על היראים דהיראים לא ס"ל מזה מיעוטא לפטור בהרגו כנ"ל אבל רש"י ס"ל דמזה מיעוטא דלא נדרוש ק"ו להרגו וכ"כ רבינו ירוחם במישרים נתיב ב' ח"ז בזה"ל ונראה לפרש"י דה"ה אם הלקו אין לוקין מטעם כאשר זמם ולא כאשר עשה עכ"ל דלשיטת רבינו הרא"ם אם הלקו אין לוקין מטעם דאין עונשין מה"ד ולשיטת הראב"ד אם הלקו אין לוקין מגז"ש רשע רשע עיי"ש בביאורי אות ו'. ולענין ממון לשיטת רבינו הרא"ם לכאורה נראה כיון דבממון עונשין מן הדין כמש"כ בבית הלוי חלק ראשון סי' ל"ב אות י' הדין נותן דאפילו שילם ע"פ ע"ז חייבין לשלם כהר"י בתוס' ב"ק ד"ד ב' ד"ה ועדים מיהו אין זה הכרח דאפשר דס"ל כמש"כ הריטב"א בחי' למכות ד"ב ע"ב וז"ל דאע"ג דטעמא דאמרינן שאם הרגו אין נהרגין היא מפני שאין עונשין מה"ד וגבי ממון עונשין מה"ד מ"מ לא חלקה תורה וכיון דגבי קטלא קיי"ל כאשר זמם ולא כאשר עשה ה"ה לענין ממון אע"ג דהוי בדין אהדורי שאין הפסוק פי' לצדדין עכ"ל ועיי"ש בבית הלוי אות י"ב שכתב לדבר ברור דיש פירכא על הק"ו דממון די"ל מה לכאשר זמם שכן חייב גם בנפשות תאמר בכאשר עשה שפטור בנפשות ומש"ה יפטור גם בממון עיי"ש שייחס זה להריטב"א וא"כ גם דעת רבינו נעלמה בזה כמאן ס"ל.
(יח) ליה. צ"ל לן.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |