תועפות ראם/קנו
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
(א) לשון הספרי דברים פ' קט"ז העבט תעביטנו נותנין לו כו' וז"ל המאיר עין שם ת"ק סבר דקרא אתי להיכא דיש לו ואינו רוצה להתפרנס וחכמים סברי דלזה אין נזקקין וקרא אתי להיכא דאין לו. מפי' ר"ה. והז"א נדחק עכ"ל ולא הבינותי פי' רבינו הילל במ"ש דת"ק סבר דקרא אתי כו' עכצ"ל דהיינו תעביטנו כמ"ש ר' יהודה בברייתא המובא בכתובות ס"ז ב' תעביטנו זה שיש לו כו' וא"כ חכמים דס"ל דלזה. אין נזקקין לו ע"כ דלא דרשי תעביטנו כמבואר בגמרא שם וא"כ מה זה שאמר לחכמים דקרא אתי להיכא דאין לו ואי דחכמים דרשי קרא דהעבט להיכא דאין לו הא גם ר' יהודה מודה בברייתא דכתובות שם העבט זה שאין לו כו' ואם רבינו יפרש ג"כ הספרי כר"ה הוא תמוה דלמה הביא דעת הספרי וכתב ג"כ בסמוך ברייתא דכתובות שם פלוגתא דר"י וחכמים, ול"נ דרבינו מפרש הספרי כך העבט נותנין לו כו' דהיינו כשאין לו ואין רוצה להתפרנס נותנין לו פי' מתחילה נותנין לו בתורת מתנה ולא בתורת צדקה ואם לא ירצה גם במתנה חוזרין וממשכנין ופי' ממשכנין כמו. שאמרו חכמים אומרים לו הבא משכון כו' אלא דבהא פליגי ר' יהודה ס"ל מתחילה פוחחין לו לשום מתנה וחכמים לא ס"ל דפותחין לו לשום מתנה והיינו ברייתא המובא בכתובות שם מחלוקת ר"מ וחכמים באין לו ואינו רוצה להתפרנס דחכ"א לפתוח לו לשום מתנה ור"מ לא ס"ל כן וחכמים דספרי הוא ר"מ בר פלוגתיה דר' יהודה וחכמים דברייתא דכתובות הוא ר' יהודה בספרי ושפיר חיסר רבינו תיבת תעביטנו בההיא דספרי דהעבט מיירי דאין לו כו' אליבא דכ"ע והמהרש"א בח"א כתובות שם הקשה על מה שהקשו בגמרא לשום מתנה הא לא שקיל וז"ל דאימא שלא בדרך צדקה שקיל לשום מתנה עכ"ל ולק"מ דראיית הגמרא דלא שקיל גם משום מתנה הוא ממה שאמרו חכמים וחוזרין ונותנין לו לשום הלואה הרי ע"כ דלא שקיל משום מתנה וא"כ שפיר מקשו בגמרא למה נותנין לו כלל משום מתנה עד דמשני רבא לפתוח לו משום מתנה שמא ירצה וא"כ לפי ביאורינו בספרי לדעת היראים בין ר"י ובין חכמים ס"ל אין לו ואינו רוצה להתפרנס אומרים לו הבא משכון כו' ואע"ג דלפנינו בברייתא דכתובות שם איתא בדברי ר"ש להא דאין לו כו' אומרים לו הבא משכון כו' מ"מ י"ל דגם ר"מ וחכמים מודים בה. ובהע"ש שאילתא קמ"ז אות א' לא כ"כ עיי"ש ובחי' הגרד"ל לכתובות ס"ז ב' הנד"מ.
(ב) דעתו ט"ס וצ"ל משכון וכ"ה בנדפס. המעתיק.
(ג) משל אחרים מיותר וכן ליתא בנדפס ואולי חסר תיבת אלא וכצ"ל אלא משל אחרים.
(ד) עבריין כו' כל דברי רבינו אלה הביאם הסמ"ג עשין קס"ב בשם רבינו הרא"ם אלא דמש"כ רבינו כאן וה"ט דתניא בע"ז פ"ב כו' עד ואע"ג דתניא ליתא בסמ"ג שם ועיין בתשובות מיימוניות לס' המשפטים סי' ל"ו ובש"ך ליו"ד סי' קנ"ט תשובת הגאון, ומהר"ח או"ז בתשו' סי' קט"ז כתב ע"ד רבינו הרא"ם וז"ל ומש"כ רא"ם שר' אמי שרצה לפדות מומר או"נ לתיאבון לפנים משורת הדין רצה לעשות לא הבנתי שהרי מלכל אבידת אחיך נתרבה מומר וקאי על והשבותו לו דמרבינן מיניה אבידת גופו ומטעם זה שמא יהא מצוה להחיותו עכ"ל ועיין חתם סופר ח"ו תשו' ס"ז שהקשה שם לדעת רבינו הרא"ם וז"ל כשאמר אני שונה לכל אבידת אחיך לרבות המומר לשני כקושיית התוס' ממונו פלט משום יכין וצדיק ילבש משא"כ גופו מורידין כמסור ואין לומר דס"ל רבוי דלכל אבידת קאי נמי אוהשבותו לו כתי' תוס' דז"א דא"כ מרבינן נמי להעלותו כדכתיב והשבותו ואיהו הא ס"ל לא מעלין וע"כ ס"ל דרבוי לא קאי אלא אאבידת ממונו דרישא דהוה שלו ולא אוהשבותו דסיפא דהוה שלנו להעלותו עכ"ל ומתוך שאלת החת"ס נתבאר תשובה למש"כ מהר"ח או"ז שם לא הבנתי כו' וק"ל, ולענין קושיית החת"ס נראה פשוט דרבינו יסבור במוסר ממונו דוקא אסור לאבד ביד אבל אבידתו א"צ להשיב וכמוש"כ התוס' שם [ע"ז כ"ו ב' ד"ה אני] בחד לישנא וא"כ במומר דמרבינן השבת אבידתו שוב אין לומר גביה מורידין כמוסר ועיין מהרמ"ל בדה"ת שם ובמל"מ פ"ה מהל' מלוה ולוה ה"ב ובש"ך חו"מ סי' שפ"ח סקס"ב וכ"כ בביאור ווי העמודים ליראים הנדפס סי' מ"ז אות ג'. ובאמת ראיית רבינו מע"ז כ"ו א' הרועין בהמה דקה כו' אינו מוכרח לפמש"כ התוס' שם ד"ה והרועין כו' וא"ת כו' ואור"י דהיא הנותנת כו' והרמב"ם בפ"ד מהל' רוצח הי"ב והובא ביו"ד סי' קנ"ח ס"ב מתרץ קושיית התוס' במה שחילק שם דרועי בהמה דקה עומדים ברשעם תמיד מש"ה אסור להצילם כמש"ש הכ"מ והובא בטו"ז ליו"ד סי' רנ"א סק"א ושלא כדין העתיק הש"ך ביו"ד סי' קנ"ח סק"ג לשון התוס' על דברי המחבר שהוא לשון הרמב"ם ועיי"ש ביאור הגר"א סק"ה אבל רבינו היראים מתרץ קושיית התוס' בענין אחר דמפרש רועי בהמה דקה לא מעלין אינו מצווה להעלותם ולא שיש איסור בדבר וה"נ מומר או"נ לתיאבון דמי לרועי בהמה דקה דאינו חייב להעלות ולא דמיא להשבת אבידתו. והחת"ס שם הקשה לסברת הרמב"ם למ"ל לר' יוחנן לאתויי מלכל אבידת אחיך תיפוק ליה מרועי בהמה דקה דמושרש בחטא ואפ"ה לא מורידין ואיך תני בסיפא מומר מורידין ועכצ"ל דהומ"ל רישא מושרש בגזל דרבנן וסיפא במושרש באיסור דאורייתא וא"כ השתא נמי ששונה לכל אבידת אחיך לרבות המומר יש לתרץ דהתם מומר שאינו מושרש דמעלהו והמושרש בדאורייתא מורידין והמושרש בדרבנן לא מעלין ולא מורידין ויש ליישב עכ"ל והנראה בישובו משום דתרווייהו בחד לישנא קרי ליה בלשון מומר משמע דתרווייהו קאי ברגיל בכך אע"פ שאינו מושרש שזה נקרא מומר וכי"ב כתב הבכור שור גיטין מ"ז א' עיי"ש. והנה הב"י ביו"ד סי' רנ"א ע"ד הסמ"ג בשם הרא"ם כתב וז"ל ונראה שכך הוא דעת הרמב"ם שכתב בפ"ח מהל' מת"ע הי"ד שבוי שהמיר אפילו למצוה אחת כגון שהיה או"נ להכעיס וכי"ב אסור לפדותו ומדלא כתב שאם הוא או"נ לתיאבון מצוה לפדותו משמע דאם רצו לפדותו אין איסור בדבר אבל אינם חייבים לפדותו עכ"ל וניחזי אנן ברועי בהמה דקה בודאי חלוק רבינו עם הרמב"ם דהרמב"ם כתב אסור להצילם ורבינו מפרש אין מעלין דאין מצוה להעלותם אלא דבמה שכתב הרמב"ם שם אבל ישראל בעל עבירות שאינו עומד ברשעו תמיד כו' בזה דעת הב"י שרבינו והרמב"ם שוין ולענין להצילם ג"כ א"א לומר ששוים דהרי הרמב"ם כתב מצוה להצילם ואסור לעמוד על דמן ולרבינו אין מעלים אין מצוה להעלותם אלא דבהא שוין לענין שאין חייבין לפדותו אם נשבה וכ"כ להדיא הש"ך בחו"מ ס"ס חכ"ה עמ"ש המחבר שם לשון הרמב"ם מצוה להצילו וז"ל ומ"מ אין מחויב לפדותו אם נשבה אלא דאם רצו לפדותו אין איסור בדבר. ב"י, עכ"ל הש"ך. ונ"ל דבהא פליגי דהנה לדעת רבינו שחילק בין השבת אבידה להחיותו ולהלותו דה"ט להחזיר לו שלו חייבין אבל לא לתת לו ולהחיותו משלנו צ"ל דאין מורידין בידים משום דהו"ל בכלל שלו ולא מעלין דהו"ל כאילו נותנין לו משלנו וכ"כ החת"ס שם אבל דעת הרמב"ם הוא דלהעלותו היינו ג"כ בכלל שלו ומה בין להשיב אבידתו להעלאת גופו ומש"ה ס"ל דמצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו דדמיא לכל אבידת אחיך משא"כ לענין להחיותו לתת לו צדקה דכתיב וחי אחיך עמך וכן לפדותו משלנו אינו בכלל אחיך וכדעת רבינו דאין בזה חיובא ובזה מיושב מה שהניח החת"ס שם בצ"ע דטוש"ע סותרים זא"ז במ"ש ביו"ד סי' קנ"ח שפסק כהרמב"ם עם מ"ש ר"ס רנ"א שפסק כהרא"ם [וכן הקשה הטו"ז יו"ד סי' רנ"א עיי"ש דתירוצו תמוה כמש"כ הבכור שור בגיטין מ"ז א' גם מש"כ שם הטו"ז הרי מוכח לפניך דבלהכעיס יש איסור להצילו אפילו בשביל פעם אחת דלא כדברי הפרישה במחכ"ת לא דק שאינו עומד ברשעו תמיד אינו פעם א' אלא שאינו מושרש בחטא] ולפי הנ"ל א"ש דבמה שנחלקו הרמב"ם והרא"ם פסק כהרמב"ם דהיינו דרועי בהמה דקה אסור להצילם דלא מעלין לאיסורא ובמומר או"נ לתיאבון סתמא בלא השרשה בחטא העלאת גופו מיקרו לתת לו את שלו ומצוה להצילו ואסור לעמוד על דמו אבל לתת לו משלנו ולפדותו דבזה שוין רבינו והרמב"ם דאין חייבינן פסק כדבריהם ודלא כדברי התוס' ע"ז כ"ו א' ד"ה והרועים ושם ע"ב ד"ה אני שמצוה לפדותו ולהחיותו. והנה לדעת רבינו הרא"ם דחשיב להעלותו כאילו נותנים לו משלנו ועכצ"ל משום דבעינן למיטרח ולהעלותו זה חשיב משלנו וא"כ י"ל לענין אבידה נמי דעת רבינו הרא"ם דוקא דאתא לידיה מחוייב להשיבו כדכתיב ומצאתה דאתא לידיה משמע וע"ז מרבינן מלכל דגם למומר חייב להחזיר ולא יעכב בידו ממונו אבל לא מחייב למיטרח עלה ולאהדורי דדומיא דהכי להעלות גופו אינו חייב ולזה העירני ידידי הרה"ג ר' משה שמעון הכהן שליט"א מפק"ק מינסק ואומר אני ליישב בזה דברי הב"י עמש"כ הטור בחו"מ סי' רס"ו אבידה של כל ישראל חייב להחזיר לו ואפילו הוא או"נ לתיאבון ל"ש אבידת מטלטלין ול"ש אבידת קרקע שאם רואה מים באין לשטוף שדהו חייב לגדור בפניהם כדי להציל וע"ז כתב הב"י ומ"ש רבינו ל"ש אבידת מטלטלין ול"ש אבידת קרקע כו' דין זה אין כאן מקומו אלא בסי' רנ"ט ולא כתבו רבינו כאן אלא משום דדין זה ודין מומר לתיאבון תרווייהו נפקי מלכל אבידת אחיך עכ"ל ולכאורה קשה דעדיפא הול"ל דכתבו הטור כאן לאורויי דלמומר לתיאבון ג"כ ל"ש אבידת מטלטלין ול"ש אבידת קרקע כו' ולפי הנ"ל א"ש דלא ניחא להב"י לומר כן דזהו שלא כדעת הרא"ם למיטרח לאהדורי אבידת מומר לתיאבון היכא דלא אתא לידיה ובסי' רנ"א ס"ל כהרא"ם ומש"ה מפרש הב"י הך ל"ש שכתב הטור אישראל גמור קאי ושפיר כתב הב"י מה שכתב. וראיתי להחוות דעת ביו"ד סי' קנ"ט בביאורים סק"ג שכתב וז"ל קשה לי על הטור שכתב בטעמא דמומר משום דאין מצווה להחיותו ואינו בכלל וחי אחיך עמך א"כ אפילו במומר לתיאבון נמי דהא פסק בסי' רנ"א דגם מומר לתיאבון אין מצווה להחיותו ואינו בכלל וחי אחיך עמך אך שם גופא קשה דהא מבואר בחו"מ סי' רס"ו דלענין השבת אבידה הוא בכלל אחיך עכ"ל ולא ראה דברי רבינו דשם גופא לק"מ דשאני השבת אבידה שריבה לתת לו את שלו משא"כ לענין לתת לו משלנו ולענין רבית נמי לא קשה דרבית הוי כעין גזל דהא ממון חבירך מומר הוא והזהירה תורה שלא לקחתו כמש"כ רבינו להדיא והסמ"ג עשין קס"ב אבל מומר להכעיס מותר להלותו ברבית דגם לענין השבת אבידה לא אתרבי. והנה הש"ך ביו"ד ר"ס רנ"א כתב לשון עבריין משמע שהוא רגיל לעבור וכן בלשון הטור וסמ"ק הוא מומר לתיאבון ולשון מומר משמע שרגיל בכך כו' וכן בדין שאם עבר עבירה לתיאבון פעם אחת לא יצא מכלל אחוה בזה עכ"ל וכ"כ הט"ז שם סק"א אבל הווי העמודים כתב דמדברי רבינו הרא"ם נראה דאפי' בפעם אחת לא מיקרי אחיך שהרי רבינו הוכיח ממכות כ"ג א' כיון שלקה ה"ה אחיך אבל קודם לכן אינו אחיך ואע"ג דלא עבר אלא פעם אחת ובב"ק צ"ד ב' פריך ומפני כבוד אביהם חייבין להחזיר אקרי כאן ונשיא בעמך כו' וא"א אימא דבעבירה בפ"א מיירי דחייב בכבודו א"ו דמיקרי רשע בפ"א ואינו חייב בכבודו וה"נ יצא מכלל אחוה עכ"ד, ובמש"כ רבינו ואם הוא עבריין במזיד באחת מכל מצותה אמורות בתורה כו' נראה לי לדייק מדבריו שאם הוא עבריין באחת מכל מצות דדבריהם ולא עשה תשובה חייבין אנו להחיותו ולהלותו דלא יצא מכלל אחוה באיסור דרבנן אבל לקמן סי' ק"פ בלאו דלא תונו איש את עמיתו כ' רבינו אם עבריין במזיד הוא אפילו בדבר אחד ולא עשה תשובה רשאי להונותו בדברים כו' ומשמע שם אפילו בדבר אחד דרבנן עיי"ש ובס' עצי לבונה ליו"ד סי' קס"א ס"ו וסי' ר"מ סי"ח כתב בשם הרמב"ם הל' כיבוד דלא מיקרי אינו עושה מעשה עמך אלא בעובר איסור תורה אבל בעבירה דרבנן הוי עושה מעשה עמך עיי"ש ולפי שעה ל"י מקומו ברמב"ם ובמנחת חינוך מ' ר"ס כתב דד"ז לא נתברר לו דאפשר אף עבירה דרבנן הוא בכלל אינו עושה מעשה עמך עד שיעשה תשובה. ונראה לי עוד דרבינו דקדק וכ' כאן עבריין במזיד באחת מכל מצות האמורות בתורה ולא כתב אפילו באחת מכל מצות כו' כמש"כ להלן סי' ק"פ נראה מזה דס"ל בלתיאבון על אחת כו' אינו חייב להחיותו כו' משא"כ עבריין לתיאבון בכל התורה כולה דמי להכעיס לד"א ואסור להחיותו וה"ה דמורידין וכן מדוקדק בלשון השו"ע יו"ד סי' רנ"א ס"א מי שהוא עבריין במזיד על אחת מכל מצות האמורות בתורה ואילו בסעי' ב' כ' עבריין להכעיס אפי' למצוה אחת כו' ודלא כהת"ש סי' ב' סקכ"ב שכ' שם דאפילו מומר לכה"ת לתיאבון מעלין אותו מלכל אבידת אחיך לרבות המומר דמה שהוכיח כן מהשו"ע יו"ד סי' קנ"ח ס"א שכ' שם עושה עבירות להנאת עצמו ולא חילק אפילו עשה כל מה שבא לידו, שוברו בצדו שכתב כגון או"נ לתיאבון ומה שהקשה שם דאלת"ה אמאי א"ר יוחנן [ע"ז כ"ו ב'] סמי מכאן מומר לוקמא במומר לכה"ת כולה לענ"ד לק"מ דלמ"ד להכעיס לד"א מין הוא ה"ה לתיאבון לכל התורה כולה מין הוא והא תנא ליה רישא מינין.
(ה) עיין להלן סי' קצ"ה ובמש"ש אות ז'.
(ו) העובדי כוכבים ורועי בהמה כו' גזלנים הם הרועים אלמא רועי כו' כצ"ל [הגרא"ד], ואף שהסמ"ג סוף לאוין קס"ג כ' העובדי כוכבים כו' אבל הווי העמודים הקשה עליו דהא קי"ל כרבנן כמו שכתב רבינו לקמן ס"ס קע"ב א"כ בעינן שיקיים כל ז' מצות ועיין לשון התוס' ע"ז כ"ו ב' ד"ה ולא וא"כ אין להגיה בדברי היראים העע"ג כנ"ל.
(ז) לאפוקי. וכ"כ בנדפס אפוקי ונראה שכן היה גירסתו בגמרא ובזה יתבאר מש"כ רש"י שם ד"ה אסוקי בשכר שרי כו' עכ"ל והוא גמרא בלא פירוש ולא פי' בו רש"י מידי אלא שר"ל כך הגירסא בגמרא וכמש"כ מהר"ם שם מ"ג א' ברש"י ד"ה סר אפיס.
(ח) מיותר הנך ב' תיבות ולא אמר [הגרא"ד].
(ט) לפרש ב' פירושים וטובלי לפרש כו' כצ"ל [הגרא"ד].
(י) מתנה לגזלן וליהנות לו כ"ה בנדפס וכצ"ל ועיין ע"ז ד"כ א' תוד"ה רי"א שכ' וי"ל דקרא מיירי שאינו מחיה באותה מתנה כי אף אם לא יתן לו כלום לא ימות ולא דמי להעלאה מן הבור כו' וא"כ אין ראיה מהעלאה למתנה וי"ל דדוקא לגבי נכרי כתבו התוס' כן משא"כ לרועי בהמה דקה דהעלאה אסור מטעם עונש על עבירתו בודאי יש לדמות מתנה ולהנות לו להעלאה ואם העלאה אסור ה"ה מתנה וכי"ב אסור וזה נראה דוחק לרבינו לומר כן מש"ה אמר דהעלאה ג"כ אינו אסור. ויש להבין דברי רבינו דהאיך הו"א לפרש לא מעלין לאיסורא בשניהם א"כ יקשה מגיטין דרצה רבי אמי לפדותו ובאמת לפמש"כ כאן בהכת"י וטוב לו לפרש כן כו' כוונת רבינו על ר' אמי דמש"ה רצה רבי אמי לפדותו ולא חשש לאיסורא דרועי בהמה דקה לא מעלין היינו משום דר' אמי היה מפרש לא מעלין דגזלן ברשותא ואף שקשה הדבר לפרש כן מ"מ טוב לו [לרבי אמי] לפרש כן מלפרש כו' אבל בנדפס הגי' וטוב לי לפרש כו' נראה שרבינו אמר דמש"ה פי' כן שזה ניחא לרבינו יותר מלפרש שיהא אסור לתת מתנה לגזלן כו' וא"כ קשה דהו"ל לרבינו להכריח פי' זה דלגזלן ברשותא מההיא דרבי אמי דגיטין והנראה ליישב זה עם מה שיש להקשות למ"ל לרבינו למימר וכשא"ל שביק התירא ואכיל איסורא מין הוא דלהכעיס עביד דאמרינן בע"ז להכעיס מין הוה הא אפי' למ"ד להכעיס מומר הוה מורידין אותו דבין למ"ד מין הוא ובין למ"ד מומר הוי אין מכריזין על אבידתו וגם מורידין אותו כמבואר בע"ז כ"ו ב' תוס' סד"ה וחד וכ"כ הרי"ף והרא"ש שם וכן פסק הטור דאף למ"ד או"נ להכעיס מומר הוי לא קרינן ביה לכל אבידת אחיך וגם מורידין ולא מעלין עיין בטוי"ד סי' קנ"ח [וצ"ע שהוא סותר למ"ש בחו"מ סי' רס"ו להכעיס הר"ז מין עיי"ש בבד"ה] ונראה מכל זה דגירסת היראים בע"ז כ"ו ב' כגי' בה"ג סי' נ"ה וז"ל שם ולמ"ד או"נ להכעיס נמי מומר הוי לשני ר' יוחנן כאן במומר או"נ להכעיס כאן במומר או"נ לתיאבון קסבר מומר או"נ לתיאבון ל"צ כלל לרבויי עכ"ל ונמצא דלמ"ד או"נ להכעיס מומר הוי אבידתו מחזירין מרבוייא דקרא ודמי להגויים ורועי בהמה דקה לענין דלא מעלין ולא מורידין ושפיר הוכרח רבינו לומר בדעת ר' אמי דאו"נ להכעיס מין הוא והשתא א"ש דיש לפרש הא דתניא הגוים ורועי בהמה דקה לא מעלין לשניהם בשוה לאיסורא ואפ"ה לא תיקשי הך דר' אמי דגיטין די"ל דרבי אמי סובר כמ"ד או"נ להכעיס מומר הוי וא"כ לתיאבון ל"צ קרא לרבויי ושפיר מצוה לפדותו ולהחיותו אבל לבתר דא"ל דאו"נ להכעיס הוא ובודאי אף למ"ד להכעיס מומר הוי דמי לרועי בהמה דקה דלא מעלין ולא מורידין ואע"ג דאבידתו מחזירין מריבוי דקרא כבר כתב רבינו לחלק שפיר דדוקא לענין אבידה אתרבי ומאחר דלא מעלין לאיסורא שפיר אמר ר"א זיל לא שבקו לי דאיפרקינך וזש"ר וטוב לי לפרש כן מלפרש שיהא אסור כו' וכשיטת בה"ג שלא יקשה ג"כ הך דרבי אמי. וכדברי בה"ג כ' המל"מ מדעתו בפ"ה מהל' מלוה ולוה ה"ב בדעת הש"ג בע"ז שם דלמ"ד להכעיס מומר מיקרי לתיאבון לא מיקרי מומר אלא ה"ה ישראל ולפי"ז כי ריבה הכתוב את המומר לא אצטריך לרבויי אלא לאו"נ להכעיס ופסק כמ"ד להכעיס נמי מומר הוה ולא מין ובהע"ש שאילתא י' או"ג העיר מדברי בה"ג והש"ג אלא שכ' שם דלמ"ד או"נ להכעיס מומר הוי ג"כ מעלין ובזה ניחא לי' בגיטין שם שאר"א זיל לא קא שבקי לי דאפרקינך משמע דהוא רצה לפדותו והיינו דס"ל כמ"ד מומר הוי והתלמידים ס"ל כר' יוחנן ולא נהירא לענ"ד להקל כ"כ במומר להכעיס ודיינו אם נימא דלא מעלין ולא מורידין ומהשבת אבידה אין ראיה כמבואר בדברי רבינו ובש"ג אינו מבואר דמעלין ומה שהעמיס שם בכוונת רש"י ד"ה ואכיל איסורא עדים העידו עליו כו' דר"ל שלא התלמידים עצמם ראו כן אלא שמעו מפי אחרים וא"כ הויין עד מפי עד מש"ה רצה ר' אמי לפדותו הנה בס' חפ"ח הל' איסורי לה"ר כלל ו' בבאר מים חיים אות כ"ח כ' בכוונת רש"י דאם לא העידו עדים עליו כן רק אנשים ספרו להרבנן כן בדרך ספור בעלמא לא הי' ר"א מקבל דבריהם למנוע א"ע עי"ז מפדיונו. ומפרש"י ע"ז כ"ו ב' סד"ה מין שכ' חילוק בין מין למומר כו' ומורידין דהכא נראה כבה"ג וש"ג ודו"ק.
(יא) מעלין כצ"ל ובנדפס חסר מן ואין לתמוה כו' עד ולהלוות. והנה התוס' בע"ז כ"ו ב' ד"ה אני כ' וכל להכעיס אי אתה מצווה להחיותו כדמשמע מההוא דגיטין דלא מחייב למיפרקינן עכ"ל והוא דלא כרבינו כאן דלהכעיס אסור לפדותו ובהגהות יד שאול ליו"ד סי' רנ"א ס"ב כ' דהתוס' לשיטתם דבלתיאבון איכא מצוה לחיותו ולפדותו וממילא להכעיס אינו מצוה רק רשות אבל לשיטת הרא"ם דבלתיאבון אינו רק רשות ממילא בלהכעיס איסור אבל לא ביאר איך יפרנסו התוס' הך דע"ז דלהכעיס מורידין ולא מעלין וא"כ איסורא איכא ומזה ראית רבינו דאיסורא הוא והנראה לי דהנה הש"ך ביו"ד סי' רנ"א סק"ג כ' ע"ד הטור וז"ל דהטור מיירי כאן באינו מומר להכעיס ולא לתיאבון אלא שאינו חושש בדבר בין אוכל האיסור או ההיתר דבכה"ג אין איסור בדבר ובכה"ג מחלק הר"ן בפ"ק דחולין כו' ומשמע הכי בדברי הרא"ם בס"י סי' מ"ז מדכ' דהא דר"א דאסור לפדות במומר מיירי להכעיס דהוי מין ואמאי לא מוקי לה כפשוטו וכדאיתא בש"ס דחזו ליה ישראל דשביק התירא ואכיל איסורא אלא ודאי משום דבכה"ג אין איסור בדבר דשמא אינו עושה להכעיס עכ"ל ובזה מבואר היטב דברי הר"ן ריש חולין ודלא כהגאון רד"ט בחי' לחולין שבס' מד"ב שכתב שם מש"כ הר"ן לחלק בין להכעיס ובין שביק התירא אינו מובן כמו שהקשה עליו בהגהות שסביב האלפסי מסוגיא דהשולח וכעת לא זכיתי עדיין להתבונן בדבריו עכ"ל ולפי דברי הש"ך מבואר הדבר דב' גווני שביק התירא ואכיל איסורא יש. א) שאינו לתיאבון כמבואר בפ' השולח והיינו שאיסור והיתר מונחים לפניו ואינו מקפיד ביניהם ונוטל האיסור וזהו שקרי ליה הש"ך כפשוטו. ב) שאיסור והיתר לפניו ושביק התירא דהיינו שבועט בידים לדחות מעליו ההיתר ונוטל דוקא האיסור ומראה כוונתו שהוא להכעיס וכביאור היראים בההיא דהשולח ובס' דרך חיים הל' שחיטה סי' ב' סעיף ה' כתב ג"כ דהדרך תמים שסביב האלפסי לא דק עיי"ש והתבואות שור סי' ב' סקי"ז הקשה דברי הר"ן אהדדי דבתחילה כתב טעמא דאו"נ להכעיס דאין סומכין אשחיטתו דמועד לנבל בכוונה ובסוף כתב דאפילו לד"א ה"ה כנכרי ולאו בר שחיטה כלל ובאמת לק"מ דמש"כ הר"ן בתחילה אבל או"נ להכעיס אפילו נמצאת סכינו יפה מועד הוא לנבל בכוונה ובידים ר"ל להכעיס שלא לתיאבון דכלפי לתיאבון הוא מיקרי להכעיס אבל לא להכעיס ממש ומש"כ הר"ן בסד"ה ולענין הלכה אבל מומר להכעיס אפילו לד"א כו' ה"ה כגוים גמורין כו' ר"ל להכעיס ממש דכלפי שלא לתיאבון שזכר מתחילה האי הוא להכעיס והר"ן מפרש דפלוגתא דר"א ורבינא שבע"ז כ"ו ב' בלהכעיס היינו בלהכעיס ממש כמש"כ המג"א סי' ל"ט סק"ג א"נ כו' ובע"ז מיירי שאכל פעמים הרבה כו' ועיין בתשובות רעק"א סי' ס"ט שמתרץ דברי הר"ן מקושיית המג"א בפשיטות יותר ולפלא שלא העיר מדברי הש"ך ראיה לדבריו ומש"ה שפיר פסק בריש חולין בלהכעיס ממש שהוא מין ה"ה כנכרי דלא כעולת תמיד סי' ל"ט סק"ב שכ' דהר"ן פסק כמ"ד דלהכעיס מומר ולא מין ואשתמיטתי' דברי הר"ן בע"ז שם משא"כ שלא לתיאבון דלכ"ע מומר הוי אינו כנכרי אלא מועד לנבל בכוונה ובידים ודלא כהרא"ה בב"ה והריטב"א בע"ז שם שכתבו דהך מומר להכעיס דאפליגו לאו דוקא להכעיס רק שאינו חושש ומקפיד כו' ומה שסיים שם הריטב"א וכל שאינו לתיאבון מקרי להכעיס וכדכתב רש"י בפ"ק דחולין עכ"ל נ"ל שכיון למש"כ רש"י בחולין ג' ב' סד"ה חוץ אבל להכעיס כו' והיינו מש"כ הר"ן מתחילה שהוא לשון רש"י וכן הוא דעת התוס' דלהכעיס שבפלוגתא דר"א ורבינא הוא להכעיס ממש. ובין למ"ד מין הוא ובין למ"ד מומר הוי אין מכריזין על אבידתו וגם מורידין אותו כמו שכתבתי לעיל דעתם מיהו כ"ז בלהכעיס דאיפליגי בי' ר"א ורבינא אבל להכעיס שהוא שלא לתיאבון דלכ"ע מומר הוי ס"ל להתוס' כדברי רבינו דבכה"ג אין איסור בדבר לפדותו נמצא דמ"ש התוס' וכל להכעיס א"א מצווה להחיותו כו' לאו להכעיס ממש אלא שבקי התירא ואכלי איסורא כפשוטו שהוא שלא לתיאבון וקאי אמומרין של עכשיו שכ' מקודם ועיין בב"י סי' קנ'ייח שביאר דבריהם עיי"ש ועכ"פ להכעיס ממש לא מיקרי ובלהכעיס כזה התוס' ורבינו שוין לדינא אלא דמשמעות דורשין איכא בינייהו דרבינו יליף לה מרועי בהמה דקה והתוס' ילפי לה מגיטין ודוק. והנה בס' מלוא הרועים אות מ' הקשה לדעת הרשב"א למ"ל לר' יוחנן לומר סמי מכאן מומר אם איתא דהך פלוגתא מיירי להכעיס ממש לשני כאן לתיאבון כאן באו"נ שלא לתיאבון ולא להכעיס דבהאי לא משמע מפלוגתא דר"א ורבינא דמיקרי מין ולתיאבון ג"כ אינו והניח בצ"ע ולפי מה שכתבתי בדעת התוס' יש ליישב דמסתברא לר' יוחנן דאחר דבאו"נ לתיאבון מצוה להעלות ממילא באו"נ שלא לתיאבון דנחית חד דרגא יהי' הדין דאין מצוה להעלותו אלא רשות אבל לא להורידו בידים ושפיר אמר סמי מכאן מומר ובזה יש לדחות מש"כ המג"א סי' ל"ט סק"ג וז"ל ובתוס' ע"ז כ"ו ב' ד"ה סמי מכאן כו' משמע דאפי' לתיאבון פסול לכתיבת ס"ת עכ"ל ולפי הנ"ל י"ל דהתוס' הכי קאמרי דבפ' השולח שפיר שונה מינין ומומרין יחד דמינין פי' או"נ להכעיס ממש ומומרין היינו שלא לתיאבון אלא דלגבי הורדה לבור אין לומר דשלא לתיאבון מורידין בידים כ"א נחית חד דרגא ואין מצוה אלא רשות ולעולם לתיאבון כשר לכתיבת ס"ת:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |