תוספת יום הכיפורים/יומא/פז/א
כי הוה חזי כו' אמר אם יעלה לשמים שיאו פי' רש"י וכל זה אומר שלא תזוח דעתו עליו ונראה לי דטעמא משום דאמרי' פ"ו דפסחים דף ס"ו כל המתיהר אם חכם הוא חכמתו מסתלקת כדאשכחן בהלל גם בירושלמי פרק מצות חליצה ובמ"ר פ' וישלח מייתו עובדא דלוי בר סיסי יע"ש ודו"ק:
רב זוטרא כי הוו מכתפי ליה כו' כי לא לעולם חוסן וכו' פר' זה היה אומר שלא תאמר כיון דזקן מופלג היה למה היה מטריח עצמו שיוליכוהו לביה"מ בשבתא דרגלא דהיינו ל' יום קודם הרגל דהוו שואלים בה' הרגל והיה אומר כי טעם הליכתו משום דכתיב כי לא לעולם חוסן דכונת הכתוב על הרב הממונה על הצבור שיזהר להרביץ תורה בעוד יכולת בידו שאם לא עכשיו אימתי וזהו כי לא לעולם חוסן כלומר החוזק והכח להרביץ תורה ולכן כל מה שיוכל אדם להשתדל להרביץ תורה יעשה ועיין בפי' רש"י משלי סי' כ"ז ודו"ק:
שאת פני רשע לא טוב להטות צדיק במשפט דריש תיבת טוב למעלה שאת פני רשע לא טוב ולמטה וטוב הוא להטות צדיק במשפט וכן פירש"י משלי סי' ח"י:
טוב לו למשה שלא נשאו לו פנים כו' וכן אמרו בפ"ה דשבת בשם רשב"א. אך ק' ממה שאמרו פ"ק דר"ה ופרק קמא דקדושין ופ"ק דסוטה על מה שאמר משה בן מאה ועשרים שנה אנכי היום מה ת"ל היום כו' ללמדך כו' י"ל דלעולם פחתו למשה ואהרן כמה שנים מיהו מתו ביום שנולדו משום דהקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים דומה למ"ש בשבעה באדר נולד ובשבעה באדר מת אי נמי הקב"ה ממלא שנותיהם של צדיקים אותם שני דורות שנגזרו עליו בשעת לידה מיהו היה ראוי משה ואהרן שיוסיפו להם כמה שנים ואלו לא חטאו לא הגיע זמנם ליפטר דהיה הקב"ה רוצה להוסיף על שנותיהם ובשביל שחטאו לא הוסיף ודו"ק:
כמה בנים היו לאהרן כו' אלא שעמד להם זכות אביהם. ק' דהכתיב בפרשת עקב ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו ופי' רש"י זה כילוי בנים כו' והועילה תפלתו כו' הרי דעונש בני אהרן היה גם על מה שעשה אהרן העגל ותפלת משה הצילם וה"ק הכא שזכות אביהם הצילם י"ל דתפלת משה היתה שיעשה הקב"ה בשביל אהרן וזהו תיבת גם דכתיב ואתפלל גם בעד אהרן ר"ל שהתפלל שגם בזכות אהרן ינצלו בניו והועילה תפלתו. וא"ת הא אמרי' בפרק חלק דף ק"ד ע"א אבא לא מזכה ברא, י"ל שאני הכא דעיקר עונש נדב ואביהוא היה על חטא אביהם אהרן שעשה העגל ע"כ זכות אהרן הצילם א"נ הא דאמרינן אבא לא מזכה ברא היינו בלא תפלה וכן תירצו התוס' פ"ק דסוטה דף י' גבי דוד שהביא לאבשלום לעוה"ב ע"י תפלה יע"ש ודו"ק:
הרבה בנים היו לכנען כו' סמיכה זו של טבי לא ידענא דהרי עבד היה עד יום מותו כדתנן פ"ב דברכות וכשמת טבי עבדו כו' י"ל דהסמכה היא שנקרא כשר כדתנן התם כשר היה גם פ"ב דסוכה מצינו שנקרא ת"ח ע"ש במשנה וכתב התוס' שם בשם הירושלמי דהיה מניח תפילין יע"ש ודו"ק:
כל המזכה הרבים אין חטא בא ע"י כו' במס' יבמות דף ק"ט ע"ב כתבו התוס' ד"ה מהו דתימא אית ליה תימה דאמרי' פרק בתרא דיומא כו' וע"ק לר"י הרי אחר כו' יע"ש ויש לעמוד אמאי הוצרכו להקשות מכח ההיא דיומא והלא זו היא משנה אבות פ"ה ויראה דממתני' לא קשיא דהו"א דמזכה את הרבים היינו לכל ישראל כדתני סיפא משה זכה וזיכה את הרבים אבל מי שמזכה ליחיד או יחידים חטא בא ע"י ובכן לא הוה קשה מידי דביבמות לא איירי במי שלמד תורה לכל ישראל אלא ליחיד או יחידים וכן ההיא דאחר ל"ק מידי אך מכח הא דיומא דמפרש טעמא הרב בגיהנם ותלמידו בג"ע דהיינו תלמיד יחיד והכי משמע מהאי דמוכח לה מדכתיב כי לא תעזוב נפשי לשאול כלומר לא תעזוב לבא לידי עבירה שאלך לשאול כדי שלא תתן את חסידך שהוא תלמידי לראות שחת שיצטרך לבא לגיהנם להצילני משם וכן נמי משמע ממ"ש בסיפא וכל המחטיא את הרבים ואמרינן טעמא שלא יהא הוא בג"ע ותלמידו בגיהנם שנא' אדם עשוק כו' אלמא דמשום נפש א' הוא עשוק באופן דמכח הא דיומא שמעינן דמזכה את הרבים לאו היינו כל ישראל אלא אפי' מזכה לב' או ג' מקרי רבים כההיא דתנן בגיטין כל נדר שידעו בו רבים וכן הנודר ע"ד רבים וכן חטאת גזולה שלא נודעה לרבים דהני כולהו הוו ב' או ג' וכיון שכן פרכי שפיר התוס'. והשתא ניחא מאי דמקשו המפרשים במתני' דאבות דברישא תני אין חטא בא על ידו ובסיפא תני משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו דרבים דרישא הוו יחידים ורבים דסיפא הוו כל ישראל. עוד אפשר לומר דממתני' דאבות לא הוה ק"ל לתוס' משם דהיינו מפרשים כדפי' בס' מדרש שמואל המזכה את הרבים אין חטא בא ע"י הוא בדרך טבע דיבוש ויכלם לחטוא משום דיאמרו ראו האיש המדריך לארץ ולדרים עליה איך הוא חוטא ומתני' איירי בטבעו של עולם ברוב בני אדם אבל לעולם יש יחידים דלא יבושו ויכלמו ואף על גב דמזכים הרבים הם חוטאים אבל כיון דפירש תלמודא דטעמא הוי משום סייעתא דשמיא כדמוכח לה מקרא דלא תעזוב שלא יאמר כו' פרכי שפיר התוס' ועיין ברצוף אהבה סי' קע"ג ובדרשות מהרי"ט דף רל"ד ע"ב ודו"ק:
אחטא ויוה"כ מכפר כו' לימא מתני' דלא כר' כו' אפי' תימא ר' אגב שאני ובזה יובן מש"ה בפ' אמור וכל מלאכה לא תעשו בעצם היום הזה כי יוה"כ הוא גם בפ' אחרי מות וכל מלאכה כו' כי ביום הזה כו' כלומר לא תעשה מלאכה על סמך דיוה"כ מכפר לשאינם שבים דאגב שאני ודו"ק:
עבירות שב"א למקום כו' א"ה אימא סיפא כו' איכא למידק מאי פריך א"ה אימא סיפ' דמשמע דלפי' דקס"ד דפילול הוא ל' פיוס ואלהים קדש הוא ניחא והיכי הו"ל מ"ש ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו והא כיון דבשב בתשובה איירי ודאי דנמחל לו ותו אמאי במסקנא הוצרך לפ' סיפי' דקרא והלא סיפ' דקרא ל"ה ק"ל אלא למאי דתריץ דאלהים דיינא ועי' בס' מאור עינים ותאוה לעינים באריכות ונראה דר' יוסף מפרש מ"ש המשנה עבירות שבין אדם לחבירו כו' עד שירצה את חבירו ר"ל עד שישאל מחילה מחברו פעם א' וב' וג' ולא סגי לי' אפי' ששב בתשובה ושאל פעם א' מחילה מחבירו אפ"ה אין מתכפר לו עד שירצה את חבירו כלומר שיעשה כל טצדקי עד שירצהו ויאמר לו מחול לך אז הקב"ה מוחל לו ביוה"כ וזהו משמעות המשנה שאמרה עד שירצה את חבירו כלומר דלא סגי לו אלא כשיכפר לו חבירו וישאר מרוצה מחבירו ואהא פריך מדכתיב אם יחטא איש לאיש וקס"ד דהכי פירושו אם יחטא איש לאיש ושאל ממנו מחילה אע"ג דחבירו לא מחל לו הקב"ה מפללו ומפייסו ומכפר לו ואם לה' יחטא איש ושאל ממנו מחיל' ואעפ"כ לא ישאר הב"ה מפוייס בתשובה גרידא דהיא עבירה חמורה מי יתפלל לו כלומר מי יכפר עליו זולת ה' ולפירוש זה הוה ק"ל על מתני' דאמרה דצריך לרצות את חבירו כלומר שצריך שיהיה חבירו מפוייס ומרוצה ולא סגי בלאו הכי ומדכתיב אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים משמע דבעבירות שבין אדם לחבירו כיון דשאל ממנו מחילה אע"ג דלא נתפייס חבירו הקב"ה יכפר לו וזה הוא ופללו אלהים דדריש פללו לשון פיוס ואלהים קדש ר"ל דהקב"ה יכפר עליו אע"ג דלא כיפר לו חבירו ומשני מאן אלהים דיינא ומסתמא פללו הוא לשון משפט וקרא ה"ק אם יחטא איש לאיש הדיין ישפוט ביניהם ואהא פריך אימא סיפא ואם לה' יחטא מי יתפלל לו ופירש"י וכי אין שלוחים הרבה למקום ליפרע ממנו וקשה אמאי לא פריך גדולה מזו דהיכי אפשר לומר דאמר עלי לבניו אם לה' יחטא איש מי ישפטנו בשביל המקום והלא הוא בא להוכיח ואומר להם אם יחטא האדם אין לו מי שישפטנו ותו' ק' ודקארי לה מאי קארי לה איך ס"ד הך פי' שאין לו הבנה בסיפא דקרא י"ל דה"ק קרא אם יחטא איש לאיש ופללו אלהים כלומר החוטא סומך דהדיין ישפוט ביניהם ולא יעניש אותו יותר מכדי רשעתו משא"כ אם לא הדיין שופט אלא היה הדין דהנעלב ינקום נקמתו הי"ל לחוש לחוטא שמא יענישהו יותר מכדי רשעתו אבל כיון דהדיין שופט ביניהם סומך החוטא על זה דהדיין ישפוט ביניהם אבל אם לה' יחטא איש מי יתפלל לו מי ישפטנו בשביל המקום הקב"ה הוא השופט וינקום נקמתו ממנו לפי שקול אל דעות כמה נזיקין גרם לו לעולם באותו חטא והמקשה דחה הך פירושא דאלהים דיינא ופלול לשון משפט משום דה"ק ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו דמשמע קצת דאין מי שישפטנו בשביל המקום והלא הרבה שלוחים למקום להפרע ממנו ולכן מסיק דהק"ק אם יחטא כו' ופללו כלומר דשאל מחילה לחבירו ופייסו וא"ל מחול לך ופללו חוזר לאיש החוטא דמפייס לנעלב עד שנאמר מפוייס ומלבד שנפייס חבירו עדיין נשאר חטא קל וצריך שהאלהים ימחול לו ויתודה לפני ה' על מה שחטא לחבירו וזהו ופללו אלהים ותיבת ופללו נדרשת למעלה ולמטה כדפרישית ואם לה' יחטא איש מי יתפלל לו כלומר אם לה' יחטא וישוב בתשובה ויכפר לו ה' קצת להקל מעליו העונשים לעשות זדונות כשגגות מי יוכל לפייסו שימחוק החטא לגמרי ולא די שלא יענישהו אלא יתן לשב טובה ואריכות ימים אין דבר זה תלוי באחרים אפי' האב על הבן דקי"ל אבא לא מזכה ברא ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומ"ט דע"י זה נשאר הקב"ה מפוייס לגמרי לתת לשב טובה ואריכות ימים ואפשר דלזה כיון רש"י במ"ש כך היה עלי הכהן מוכיח את בניו שישובו מרעתם כלומר דעלי היה מוכיח לבניו שלא יסמכו עליו שיתפלל בעדם כי אין הדבר תלוי בו אלא הדבר תלוי שיעשו תשובה ומע"ט ועוד אפשר דכיון רש"י דלפירוש' קמא דאמר המקשה מעיקרא דמקרא משמע דא"צ לרצות את חבירו הוא דוחק כיון דעלי בא להוכיח את בניו שהיו חוטאים גם בחטא שב"א לחבירו איך היה א"ל קולא זו דאם יחטא איש לאיש א"צ לרצות את חברו אלא אלהים ימחול לו וכ"ש לפי' התרצן דמשני אלהים דיינא דקשיא דלא הוי תוכחת אבל לתירוץ המסקנא דמפרש אם יחטא איש לאיש צריך לרצות את חבירו ולא סגי בלאו הכי א"ש דכך היה עלי הכהן מוכיח את בניו שישובו מרעתם מב' רעות שהיו בידם מחטא שבין אדם לחבירו ומחטא שבין אדם למקום ודו"ק והר"ב כלי יקר דף קנ"ג כתב בזה באריכות והקשה על מ"ש רש"י בפי' הכתוב ופללו לשון משפט כמו ונתן בפלילים אלהים דיין דזה הוא פי' תמוה דלא כמסקנא דגמרא ומתוך מ"ש לעיל לתת סברא לתרצן דמשני מאן אלהים דיינא וישבתי הפ' לפי שיטתו א"ש ואף על גב דהקשו עליו וחזר לפרש פי' אחר בפסוק לפי שיטת המקשה השיבו תירוצא אחרינא ותי' א' לא נדחה מכל וכל דהא לא גרסי' אלא בגמרא דידן אלמא דתי' א' לא נדחה לגמרי ולכך הביאו רש"י בכתוב ויש פנים ליישבו כדפרישית ודו"ק:
א"ר יצחק כל המקניט את חבירו כו'. וק"ק למה הזכיר מקניט לחבירו גבי ערבות ונראה דהכתוב בא לרמוז מ"ש בפ' הזהב דף נ"ח גדולה אונאת דברים מאונאת ממון ולכן אמר דבעינין הממון הפיוס הוא בנקל כשיתן לו פסת יד אבל כשחרף לחבירו והקניטו בדברים לא סגי ליה כשישאל ממנו מחילה אלא צריך להרבות עליו רעים ומ"ש אפי' בדברים לאו למימרא דדברים קילי מממון אלא ה"ק ל"מ אם הקניט לחבירו ע"י שחבל בו אלא אפילו לא חבל בו והקניטו בדברים צריך לפייסו ולהרבות עליו רעים כדכתיב ורהב ריעיך והאי ריעיך מלא יו"ד כדפי' רש"י לרמוז שיפייסנו בג' שורות של בני אדם משלשה שלשה ועמו הרי יו"ד ומשמע דסדר שאלת המחילה כך הוא דבתחלה ילך הוא לבדו לפייס חבירו ואם לא רצה להתפייס מביא לו שלשה בני אדם לחלות פניו שימחול לו ואם לא נתרצה מביא לו ב' וג' וכ"נ מדברי הרמב"ם פ"ב דהלכות תשובה אבל מדברי הטור סי' תר"ז נראה דמיד בפעם הא' יוליך עמו ג' בני אדם יע"ש וכ"נ מריהטא דגמרא דאמר וצריך לפייסו בג' שורות כו' המבקש מחיל' מחברו אל יבקש ממנו יותר מג"פ ואלו להרמב"ם ד"פ הוי וצ"ל לדעת הרמב"ם דג"פ הם ע"י אחרים ודו"ק:
כל המבקש מחיל' מחברו אל יבקש יותר מג"פ כו' וק' מנ"ל דלא יבקש יותר ויראה דנפקא ליה מדכתיב אנא שא נא פשע אחיך הרי א' וחטאתם הרי ב' כי רעה גמלוך הרי ג' ועתה שא נא כלומר אחרי ששאלנו ממך מחילה ג"פ ועתה שא נא כי אין יכולין לבקש מחילה יותר מג"פ ודוק ואם מת מביא י' ומעמידן על קברו כו' הא דצריך לילך על קברו היינו כשחטא עמו בחייו דחל עליו החיוב בחייו ללכת אליו ואע"פ שמת הנעלב לא פקע ממנו חיוב זה אבל כשחירף אותו לאחר מיתה אז סגי ליה שישאל ממנו מחילה במקום שחרפוהו וכ"נ מדקדוק לשון הרמב"ם פ"ב דה' תשובה גם הש"ג פ' הזהב דף צ"ג האריך בזה יע"ש:
רב הו"ל מלתא בהדיא ההוא טבחא וכו' לפי האמת דהטבח הוא שחטא וזלזל לרב ק' איך היה הולך רב לפייסו לטבח ותו דהטבח עצמו איך העיז פניו לומר לרב זיל לית לי מלתא בהדך דמשמע דרב הוא שחטא לטבח ולכן יראה דהאמת הוא דהטבח חטא עם רב מ"מ בשעת מריבה גם רב זלזל לטבח ורב כיון דחזא דלא אתא הטבח בערב יוה"ך לשאול ממנו מחילה אמר ודאי דהטבח סובר כי אני חטאתי לו יותר ממה שהוא חטא לי ולכן הסכים רב ללכת לטבח לפייסו ורב הונא אמר אזיל אבא למקטל גברא יען כי האמת הוא דהטבח חטא עם רב אמנם רב חשש על עצמו שמא הוא החוטא ואזל לפייסו והטבח א"ל זיל לית לי מלתא בהדך דעדיין עומד במרדו ודעתו המשובש דרב חטא לו ולפי שלא פשפש במעשיו לראות אם הוא החוטא נענש ומת:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |