תוספת יום הכיפורים/יומא/עה/א

תוספת יום הכיפורים יומא עה א

דף ע"ה ע"א

דאגה בלב איש רבי אמי ור' אסי כו' פירש רש"י ישיחנ' לאחרים שמא ישיאוהו עצה כו' דאגה פחד כו' וקשה דבתחלה הי"ל לפרש דאגה ואח"כ יאמר ישיחנה לאחרים כו' ויראה דלמ"ד ישיחנה מדעתו פי' דאגה היינו שיש לו דאגה על הפסד שום דבר שבא לו כבר ולזה נתן לו עצה שישיחנה מדעתו כי מאי דהוה הוה ומה לו לדאוג על העבר שאין לו תקוה ומ"ד ישיחנה לאחרים פי' דאגה שיש לו פחד שמא יבא לו שום הפסד ולזה נתן לו עצה שישיחנה לאחרים שמא ישיאוהו עצה כו' ודע דיש ספרים דל"ג האי לישנא דרש"י דאגה פחד כו' ובקצת נסחאות ג"ל וכן הוא בעין יעקב והיא גי' נכונה כדפרישית וא"ל נמי דמ"ד דקרא איירי בדאגה שעברה דיסיחנה מדעתו לא רצה לפרש הכתוב בדאגה העתידה לבא ויסיחנה לאחרים שמא יתנו לו עצה משום דסבר כמ"ש ביבמות דף ס"ב ע"ב דאמר בן סירא אל תצר צרת מחר כי לא תדע מה ילד יום וס"ל דלא יגיד דאגתו לאחרים שמא יתנו לו עצה להנאתן ואמרינן בסנהדרין דף ע"ו הוי זהיר מן היועצך לפי דרכו יע"ש גם אמרו הנח עצת אחרים וקח עצתך:

ונחש עפר לחמו קשה מאי ק"ל בקרא ותו אמאי לא אמרו דבריהם בכתוב הכתוב בתורה ועפר יאכל כל ימי חייו י"ל דהכא בכתוב זה הוא דק"ל דכל מאכלי הנחש הוא עפר והא ליתא דהא חזינן דגם אוכל דברים אחרים וכמה דברים אסרו חכמים משום גילוי כגון דבש וחלב והשיבו כל א' לפי שיטתו אך קשה דקרא מיירי לעתי' ומבשר לישראל ואריה כבקר יאכל תבן ונחש עפר לחמו לא ירעו ולא ישחיתו בעלמא דאריה דשינה מאכלו מטריפ' אדם ובהמה שלא יטרוף אלא יאכל תבן ולא ישחית הוא בשורה טובה אבל נחש עפר לחמו דפי' הוי דאוכל מעדני עולם כו' כדמעיקרא מאי בשורה איכא וי"ל דקרא ה"ק ואף על פי שנחש עפר לחמו כדמעיקרא דאוכל מעדני עולם כו' אפ"ה לא ירעו ולא ישחיתו:

קלל את כנען כו' תימה דלא אמרינן אוכל מה שרבו אוכל אלא בע"ע דכתיב כי טוב לו עמך וי"ל דאוכל מה שרבו אוכל לאו דוקא אלא הכונה דחייב הא דון במזונותיו ואינו יכול לומר עשה עמי ואיני זנך כמ"ד הכי בפ"ק דגיטין א"נ דמיירי בשני בצורת דאינו יכול לומר לו עשה עמי ואיני זנך ועיין פ"ט מ"ה עבדים מ"ש שם מרן בכ"מ ע"ש:

זכרנו את הדגה רב ושמואל ח"א דגים וח"א עריות כו' ולמ"ד דגים מאי חנם ומקשו הכא דטפי מתוקם חנם על הדגים שלוקחים מהנהר חנם מלאוקומי בעריות שהיו חנם כי לכל זונה יתנו אתנן ואינו חנם ועיין בספר מאור עינים וספ' תאוה לעינים ולי יראה דקושי' מעיקרא ליתא דהרי רש"י בפרשה הביא בשם ספרי דקאמר וכי מצרים נותנים להם דגים בחנם והלא תבן לא היו נותנים להם דגים היו נותנים להם יע"ש אם כן שפיר פריך למ"ד דגים מאי חנם דודאי לא היו מניחים להם לפרוש רשתות בנהר אבל למ"ד עריות ניחא ולא זנות עריות הוא כדמשמע מלשונם דודאי דהזונה רוצה אתנן אלא שהיו נושאים הקרובות כדלקמן ובסיני נאסר להם והיו בוכים דכשהיו מותרים לישא קרובותיהם אפילו עני שבישראל היה בנקל לו לישא אשה בחנם א' מקרובותיו א"נ חנם ר"ל חן שלהם אבל עתה שנאסרו הקרובות צריך האדם להיות לו מוהר ומתן ושיהי' יכולת בידו לפרנס' כפי כבוד משפחתם דעולה עמו ואינה יורדת ובזה אני מתרץ מה שהקשה הרא"ם פרש' בהעלותך על משרז"ל בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו על העריות הנאסרות להם דהקשה ולא ידעתי למה נתעורר עכשיו בנסיעתן מסיני יע"ש ולע"ד הוא אשר דברתי דכיון דהוכרחו לגרש קרובותיהם ולישא נשים אחרות ובאו ליסע ממקו' למקום והיו התגרים מביאים להם בכל מקום מידי דמיזן כמרז"ל לקמן הנה הנשים היו שואלות לבעליהן שיתנו להם מידי דמיזן מכל מקום ומקום מהתגרים כפי כבודן ומשפחתן ועל זה נתרעמו זכרנו את הדגה דהיינו עריות כלומר שהיו אותם הנשים הקרובות נוחות לנו דהיינו מפרנסין אותם בדברים של זול עם קשואים כו' והיינו דכתיב את הקשואים בלא וי"ו כלומ' דהיו מפרנסים הדגה דהיינו האשה עם קשואים שהם בזול אבל אם הדגה הוא דגה ממש הול"ל "ל ואת הקשואים בוי"ו ועוד יומתק לחכי דרכי דברישא כתיב והאספסוף כו' ואח"כ כתיב זכרנו את הדגה כו' דפתח בבשר וסיים בדגה אלא האספסוף הוה הם המחותנים החדשים שנעשו מכח הר סיני שנאסרו הקרובות ונשאו נשים אחרות ובנסעם ממקום למקום שאלו הנשים לבעליהן מי יאכילנו בשר כלומ' דשאלו מבעליהן שיקנו להם בשר מהתגרים שבאותם מקומות ועל זה נתרעמו האנשים ואמרו זכרנו את הדגה דהיינו הקרובות העריות שהיו נשואו' להם מעיקרא דהיה זווגם נאה בחנם דהיו מפרנסים אותם בדבר קל את הקשואים כו' ולא כנשים הללו דשואלות בשר ודוק עוד יש לפרש דמ"ד דגים מאי דנקט דגה בלשון נקבה ולא דג משום דדג הוא גדול ודגה הוא דגים קטנים כדאיתא פ"ו דנדרים דף כ"א וכיון דהו' דגים קטנים פשיטא דבחנם היו לוקחים ומאי חנם דקאמר ודוק:

מ"ד דגים דכתיב נאכל ומ"ד עריות דכתיב חנם וקשה אמאי לא קאמר דמ"ד דגים הוא משום דכתיב והדגה דהפשט הוא דגים כמו והדגה אשר ביאור מתה אבל פירש דגה עריות על שם וידגו לרב הוא משא כבד והיכי לא אשכח הכרח למ"ד דגים אלא מדכתיב נאכל וי"ל דזה ההכרח דדגה הוא כפשוטו הוא מלתא דפשיטא אלא דבא לרבות לו הכרח אחר מדכתיב נאכל א"נ דמ"ד דגי' מודה הוא לקמן בפ' וישמע משה את העם בוכ' למשפחותיו דהוא ע"ע משפחותיו דעל ב' דברים נתרעמו על הדגים ועל העריות אלא דבפ' הא' דזכרנו את הדגה ס"ל דלא הוי אלא על דגים לחוד ועל זה הרגיש הגמרא מנ"ל דהוא דגים לחוד נימא דפירוש ושזכרנו את הדגה הוא תרווייהו דגים ועריות ולזה השיב דההכרח הוא משום דכתיב נאכל ולא ס"ל דנאכל דהוי לישנא מעליא ודוק:

ולמ"ד דגים מאי חנם כו' תימה דאמאי לא משני חנם מן המצות כמ"ש בספרי והביאו רש"י בפרשה יש לומ' דבעי לאוקומי חנם כפי פשוטו דכשם דמאן דמפרש קרא בעריות תיבת חנם הוא כפשוטו ה"נ למאן דאמר דגים משכחת לה חנם כפשוטו דהיה מזדמן להם דגים קטנים בכדיהם ודוק:

בשלמא למ"ד דגים אבל העריות כו' לשון זה קשה להולמו דפתח בגן נעול וסיים במאי מעין חתום ונראה דה"פ דהכתוב הוא כפול גן נעול אחותי כלה גן נעול כו' ובילקוט יש כמה דרשות מכח הכפול דאיכא מ"ד לזכרים ולנקבות או לארוסות ונשואות או לכדרכה ושלא כדרכה יע"ש והכא התלמו' סבר למ"ד דגים דכפל הכתוב בא לומ' דבעריות לא פריצי בהו לא באותם שיש בהם מיתת ב"ד דהוזהרו בהם בני נח והיינו גן נעול אחותי כלה ולא באותם שעתיד לאסור התורה דהיינו חייבי כריתות דהיינו גן נעול מעין חתום ולכך פריך אלא למ"ד עריות מאי גן נעול מעין חתום ומשני דכפלי דקראי בא לומר דבהנך דאסירן דהוזהרו בני נח לא פריצי בהו כלומ' לא בארוסות ולא בנשואות כו' כדאיתא במדרש ובעין יעקב מייתי הך פסקא בסגנון אחר ומהרי"ט פינטו ז"ל פלפל על אותה גירסא ואפשר ליישב אותה גירסא ע"ד מה שפירשתי גירסתינו וק"ל ודוק:

בשלמא למ"ד עריות היינו דכתיב כו' מקשו הכא אימא כדפרש"י בכתוב משפחות משפחות נאספים ובוכים לפרסם תרעומתם ונראה דהתלמו' לא רצה לפרש כהך פירו' משום דקרא מסיים איש לפתח אהלו אלמא לא היו נאספים להתרעם אלא כל אחד מתרעם בפתח אהלו וכי תימ' תקשי לרש"י יש לומ' דלפי המסקנא דמשני תלמודא הא והא הואי דנתרעמו על הדגים ועל העריות פירוש דקרא הכי הוי וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו שהיו נאספים משפחות משפחות להתרעם על הדגים וגם נתרעמו על העריות בעודם נאספים דנאסרו להם העריות ופירשו מהם והיינו דכתי' איש לפתח אהלו כלומר שהיה בוכה כל איש על אשתו שפירשה ממנו וזהו לפתח אהלו לא שהיה בוכה כל אחד בפתח אהלו דא"כ היל"ל בפתח אהלו בבי"ת עתה דכתיב בלמ"ד לרמוז שהיו בוכים כל אחד על אשתו ודוק:

את הקשואים כו' ח"א כל המינים כו' קשה במאי פליגי ונראה דקא מפלגי בהא דלקמן כטעם לשד השמן ח"א כו' וח"א כו' והנפקותא דיש ביניהם דמאן דדריש שד לשון שדי אשה היו טועמים טעם כל המינים ולא ממשן דומיא דשדי אשה דהצורה הוא א' והחילוף הוא בטעמים לפי מה שהאם אוכלות ומאן שדריש לשון שידים ורוחות דמתהפכים לכמה צורות היו טועמים כל המינים טעמן וממשן דהיה נעשה מן המן צורת המאכל שהיו רוצים בצורתו וטעמו אבל חמשה מינין הללו דקשואים כו' לא היו טועמין אלא טעמן ולא ממשן ודוק:

תניא אידך גד שמגיד להם לישראל כו' נראה דדריש מדכתיב והמן כזרע גד לבן דזרע גד אינו לבן ולכן פי' דקרא ה"ק והמן היה דק כזרע כדכתיב בפ' בשלח דק מחוספס ומ"ש הכא גד לבן דריש תיבת גד מלשון הגדה שהיה מגי' ע"ד בן ז' לראשון ודריש לבן ככתבו דר"ל על ענין הבן אם הוא בן ז' לראשון ומפני שענין זה הוא לבן או לבת ואמאי נקט לבן דריש נמי מלשון לבנונית שהיה מלבין עונותיהם של ישראל ובפרט עון זה שלא שהתה ג' חדשים דעתה ידע הבן לכבד אביו ולהזהר בכבודו לא כן אם היה ס' קש' על הבן לכבד שני אבות מספק ומיהו קצת תימה איך ספק זה דבן ז' לראשון דהוא ספק לכמה ענינים חמורים כגון אם הכה את אביו שחייב סקילה ולענין ערות אשת אביו היו פוסקים אותו ספק ע"י עומר של מן שנמצא בבית הראשון או השני והלא אפי' נביא גמור שיאמר אני ידעתי בנבוא' שפ' הרג את הנפש או חילל שבת או בענין הספיקות פ' הוא בן פ' מסתברא שלא יעשו על פיו כי על פי שנים עדים יקום דבר ודוגמא לזה בענין ספיקות התורה לא יכול הנביא לומר נאמר לי בנבואה שכך הלכה ה"ז נביא השקר ויחנק כמ"ש הרמב"ם פ"ט מיסודי התורה ובפי' המשנה הביא ראיה לזה ממ"ש פ' העור והרוטב דף קכ"ד אלו אמרו יהושע בן נון לא צייתנא ליה וכן אמרו אם יבא אליהו ויאמר חולצין בסנדל אין שומעין לו דלא בשמים היא ובענין פירושי התורה אין הולכין אחר נבואה אלא אחר החכמים יע"ש באריכות וכן נ"ל שהוא לענין הדין ואין הולכין אחר נביא שיאמר בענין ספק בן ז' לראשון פ' הוא בן פ' וסקלוהו או פ' מכר עבדו לפ' דעל פי שנים עדים יקום דבר כתיב ואמרינן ספ"ק דר"ה בקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים והתראה יצתה ב"ק וא"ל וכתוב יושר דברי אמת כו' וזה נ"ל טעם מה ששנינו בסו' עדיות וחכ"א דאליהו אינו בא לא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם וכן פסק הרמב"ם סוף ה' מלכים יע"ש וכן ק"ל הא דאמרינן פ"ב דשבת דף ל"ד דטיהר רשב"י מקום ספק טומאה ע"י תורמוסין כל היכא דהוי קשי כו' ופירש רש"י היה מקצין תורמוסין ומשליכן שם כו' הכי מפרש בפסיקתא דפ' העומר ובס' זרעים ירוש' כו' עכ"ל והוא בפ"ט דשביעית ומ"ר פ' וישלח גבי ויחן את פני העיר יע"ש וק"ל עלה היאך סמך רשב"י על הנס לטהר מקום ספק טומאה והתוספת שם בשבת לא רצו לפרש דהיה על הנס שכתבו וז"ל כל היכא דהוה קשי טהריה כדפי' בנדה דף ס"א דתניא אר"י בן שאול מעשה בסלע כו' א"ל הביאו לי כו' ובשלמא לפי' התוס' ניחא דהוא בדיק' יפה המקובלת להם מסיני ואינהו בקיאי בבדיקה זו אבל בדיקה בדרך נס לא שמענו ואפשר ליישב עם מה שסיימו במדרש דרשב"י נשבע ואמר יבא עלי אם אין בידי הלכות כשער ראשי על טבריא שהיא טהורה חוץ מזה ומזה יע"ש ונמצא לפי זה דעיקר מה שסמך רשב"י לטהר טבריא היה על ההלכות שהיו לו על אותו ספק טומאה שהיה שם אלא שהכהנים היו מחמירים בדבר ומפקפקים על סברת רשב"י ולהוציא מלבם עשה אותות ומופתים כההיא דפרק הפועלי' חרוב יוכיח וכותלי בית המדרש יוכיחן ואע"ג דקי"ל לא בשמים היא ואין משגיחין בבת קול מ"מ היכא דהנס או הבת קול מסייע לקרא או להלכה עבדינן כותיה דהא קי"ל כב"ה משום בת קול משום דמסייע לקרא דכתיב אחרי רבים להטות כמ"ש התוספת פרק א"ט דף מ"ט ע"א יע"ש. והכא נמי אפשר לומר דמכח ההוכחות וההלכות היה פוסק הדין מרע"ה אם הוא בן ז' לראשון או בן ט' לאחרון או אם אותו עבד היה של ראובן או של שמעון או אם היא סרחה עליו או הוא סרח עליה והיו מפקפקים בדין ההוא ולהוציא מלבם עשה להם אות ומופת של עומר ע"ד שעשה רשב"י בטהרת טבריה כדכתי' וכה"ג צריך לפרש ההיא דאמרינן פ"ג דמכות בג' מקומות הופיע רה"ק בב"ד של שם ובב"ד של שמואל ושל שלמה דהוצרך הבת קול לאלומי למה שהיו פוסקים הדיינים שלא יגמגמו על אותו הדין אבל עיקר הדין לא היו פוסקים על פי בת קול דאין משגיחין בבת קול ודוק:

תניא ר"י אומר כו' שני' שבאו לפני משה כו' דינו לבקר משפט כו' איכא למידק למה היה מחמין הדין והלא הדין הוא פשוט דגודרות אין להם חזקה ומחזירים העבד לתובע כדאיתא פרק חזקת הבתים וכן יש לתמוה על הרא"ם שכתב פ' יתרו על מ"ש רש"י שונאי בצע שונאים את ממונם בדין וכתב הרא"ם דפירש הרמב"ם דהרצון בו שכל ממון שידעו כו' וכתב הרא"ם דאינו מחוור שכיון שהטוען עבד זה שבידי שלי הוא ואתה מכרתו לי והנטען אומר להד"מ כו' וכ"כ התוספת וכל האחרונים תמהים על הרא"ם דדברי הרמב"ן הם ברורים בהא דאמרינן בחזקת הבתים הגודרות אין להם חזקה ואין תופס העבד נאמן בשבועה ואם נאמר דהרא"ם הבין דהרמב"ם מיירי בעבד קטן דיש לו חזקה ונאמן תופס העבד בשבועה אכתי יש להק' להרא"ם אמאי לא מוקי דברי הרמב"ן בעבד גדול ולא קשיא מידי ונראה לי דהרא"ם לא ניחא לפרש בעבד גדול משום דכיון דאמר שונאים את ממונם בדין כההיא דאמרינן כל דיינא כו' משמעות שונאים ממונם משמע ממונו של דיין שהוא תפוס בו ומוחזק שהוא שלו וכי היכי דהרא"ם בתחלת דבריו לא ניחא ליה לפרש כשכפר בממון והוציאו ממנו בעדים דאין זה ממונו אלא ממון של אחרים ה"נ לא ניחא ליה לפרש בעבד גדול דאע"ג דהוא תפוס בו ואומר שקנאו כיון דמפקין מיניה העבד ע"י עדים שמכירים שהיה העבד של חברו וקמ"ל הגודרות אין להם חזקה ס"ס לאו ממונו מיקרי ולפיכך לא אסיק אדעתיה דרא"ם לפרש בעבד גדול ומש"ה הבין דהרמב"ן ז"ל מוקי לדברי רש"י בעבד קטן דיש לו חזקה ולפי הבנה זו הקשה עליו הרא"ם ובקיצור מזרחי וס' כה"ג העלו דברי הרא"ם בתיובתא ומ"ש הוא נכון לע"ד ובהך דהכא דהיה משה א"ל דינו לבקר משפט ולא היה דן את הדין מיד בהא דגודרות אין להם חזקה בגדול ובקטן דיש לו חזקה משום דדין זה הוא לדידן דא"א לברר הדבר על בוריו מי הוא הרמאי לכן דיינינן המע"ה אבל אם ידע הדיין להכיר על פי אומדנא או על פי עד א' נאמן אצלו מי הוא הרמאי יכול לדון ע"פ אומדנא ומה שהצריכה תורה ב' עדים הוא שידון על פיהם אע"פ שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר כמ"ש הרמב"ם פרק כ"ד מסנהדרין וכתב שם שמרבו ב"ד שאינם הגונים הסכימו שלא ידון הדיין בסמיכת דעתו יע"ש ומרע"ה בדין העבד שבא לפניו היה דן את הדין והיה מכיר הרמאי מיד מכח אומדנא או מכח רוח הקדש והיה יכול לפסוק הדין על מה שסמכה דעתו שזהו האמת אלא שהיה מחמיר על עצמו להוציא מלב המרננים והיה אומר לבקר משפט מכח שמשם יתברר שמה שדן והכיר הרמאי ע"פ אומדתו היה אמת וצדק:

והנשיאים הביאו את אבני השהם תנא נשיאים ממש וכו' וקשה אמאי לא מייתי מדכתיב בתילים מעלה נשיאים ונראה דק"ל לבע"ה אמאי לא כתיב ונשיאי ישראל כדכתיב פ' נשא ויקריבו נשיאי והשיב דנשיאים ממש הם כלומר עננים שהם הורידו האבנים טובות בפתחי אהלי נשיאי ישראל והביאו' נשיאי ישראל ולפיכך לא כתיב ונשיאי ישראל הביאו את אבני השהם מפני שהיינו טועים שהביאום מממונם וקנין כספם ונמצא שהיו מתגאים נשיאי ישראל בעיני הבריות שלא כדין ואין זה נכון דיתהלל איש במתת שקר כדכתיב נשיאים ורוח איש מתהלל במתת שקר ולפי זה מה שהביא קרא דנשיאים לא אייתי ליה להוכיח דעננים נקראו נשיאים דזה פשוט ולא אייתי ליה אלא לגלות הטעם אמאי לא כתיב ונשיאי ישראל הביאו אלא כתיב והנשיאים הביאו סתמא כדי שנלמוד שהעננים הביאו האבנים לנשיאי ושראל ונשיאי ישראל הביאו' למשכן והטעם דרמז זה הכתוב משום דלא נכון דיתהלל איש במתת שקר כדכתי' נשיאים ורוח כו':

ויאמר משה בתת ה' לכם בערב כו' בשר ששאלו שלא כהוגן כו' מכאן למדה תורה דרך ארץ כו' הקשה מהר"י פינטו ז"ל תימה כיון דדרשינן שנתינת בשר בערב היא שלא כהוגן א"כ איך נלמוד מזה לאכול בשר בערב מדבר שלא כהוגן ובס' תאוה לעינים כתב והדבר ברור דילפינן לעלמ' דכל אכילת בשר לא תהיה אלא בלילה דאי נאכל ביום אם כן ה"ק דניתן להם הבשר שלא כהוגן במה שנתנה להם לעת ערב הא כהוגן הוא דניתן לעת ערב כדי שיבשלו בלילה ויאכלו ביום כו' ע"כ ודבריו לא נתיישבו אצלי דאיך אפשר לומר דניתן להם הבשר לעת ערב כדי שיבשלו בלילה ויאכלו ביום והרי כתיב בין הערבים תאכלו בשר אלמא קרא פירש בהדיא דזמן אכילתה תהיה בשעת נתינתה ולעיקר קו' הרי"ף ז"ל הדבר ברור דהנתינה לבדה היא שלא כהוגן שניתן להם הבשר בערב בזמן סעודת הבשר ואין להם שהות לבשלה יפה אבל מ"מ למדנו דזמן אכילת הבשר היא בלילה ולא ביום דהנתינה לבדה שהיתה בערב היתה שלא כהוגן אבל זמן אכילת בשר היא בלילה ולא ביום וזה ברור:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף