תוספות רבי עקיבא איגר/שבת/ז

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ שבת ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות פו] בר"ב ד"ה היודע עיקר. אלא שלא נזכר במלאכות. תוס' הקשו ע"ז והוכיחו דזה לא מקרי ידיעה כיון דלא נודע לו דחטא והעלו דהוי גזה"כ לחייב על כל שבת ושבת:

ב

[אות פז] במשנה אבות מלאכות. בתוס' (דף ע"ח ע"ב) ד"ה חסר אחת מבואר דהי' גרסתם גם ברישא דמתני' אלו אבות מלאכות:

[אות פח] שם במשנה והקוצר. ואפי' בעומד ליקצר דאין צריך לקרקע אפי' לר"מ דס"ל (בפ"ו מ"ו דשבועות) דאינו כקרקע מ"מ לענין שבת מחייב דקצירת סמנין במשכן מסתמא הי' אחרי שעומדים ליקצר. תוס' בשבועות (דף מ"ג ע"א):

[אות פט] שם במשנה והאופה. וחייב סקילה אם התרו בו קודם שהדביק פת בתנור ולא הוי התראת ספק דשמא היה בדעתו לרדות פת קודם שתאפה ומה שלא רדה דשכח ההתראה. דכיון שהודבק תוכ"ד של התראה ובודאי תאפה אם לא ירדנה ואין האפיה מחוסר מעשה לאו התראת ספק היא דודאי לא היה בדעתו לרדות קודם אפייה (תוס' שבת דף ד' ע"א ד"ה קודם שיבא) מלשון זה משמע דדוקא כיון דלא היה בדעתו לרדותו וגם מחוסר מעשה וקשה לי ממה דסיימו בתוס' וכן בשבועה שלא אוכל ככר זו אם אוכל זו ואכליה לאיסור והדר אכליה לתנאי דכשמתנה בו בשעת אכילת איסור עדיין מחוסר מעשה אכילה של תנאי קודם שיתחייב מלקות עכ"ל משמע דאם אמר שבועה שלא אוכל ככר זו אם לא אוכל ככר זו למחר ואכליה לאיסורא ולא אכליה לתנאי דלוקה דלא הוי התראת ספק כיון דהוא מחוסר מעשה לאכול לתנאי. והא בזה ל"ש דלא היה בדעתו לאכלו דהא אדרבה דנראה דמקשר עצמו לאכלו וקונס עצמו שאם לא יאכלנו אסור בככר זו לאכלו א"כ משמע דבמחוסר מעשה לחוד מספיק דלא הוי התראת ספק וצ"ע. והנה הדבר פשוט דאף אם בלא אוכל זו אם לא אוכל זו לא הוי התראת ספק כיון דמחוסר מעשה. מ"מ לא מלקי' ליה עד שעבר ממש ולא אכל להתנאי דרק ההתראה לא מקרי בכלל התראת ספק כיון דמחוסר מעשה אבל פשיטא דא"י להלקות בספק ומזה נ"ל לדון במ"ש תוס' גיטין (דף ל"ג ע"א) ד"ה ואפקעינהו דהקשו דבא על א"א איך ממיתין הא הוי התראת ספק שמא ישלח לה גט ויבטל הגט שלא בפניו דאפקעינהו רבנן לקידושיה מיניה ותהיה פנויה למפרע. וכן בנזיר דשותה יין דקתני במתני' דלוקה הא הוי התראת ספק שמא ישאל על נדרו ומדלא הקשו דאף למ"ד שמה התראה מ"מ איך ממיתין בבא על א"א קטנה או באונס במקום דאין ממיתין אותה איך ממיתין אותו שמא ע"י ביטול גט שלא בפניו תהיה פנויה למפרע ולא נתחייב מיתה. וכן בנזיר שמא ישאל ולא נתחייב מלקות. נלע"ד די"ל דבאמת אין ממיתין אותו מיד אלא דממתינים עד שתמות היא או בעלה. ובנזיר מלקין אותו אחר שכלו ימי נזירתו. דאף דקי"ל אכלה כולה נשאל עליה מ"מ הא כתב בתשובת שער אפרים סימן ע"ב דדוקא היכא דאיכא עונש כרת או מלקות אבל במזיד ולא אתרו לא. וכ"כ בכנה"ג בשם הראב"ד בס' תמים דעים. ואף דהרא"ש כתב דגם במזיד ולא אתרו נשאל. מ"מ הא כתב הרא"ש הטעם ומיהו איכא עונש מלקות. א"כ במה שמלקים אותו אין עוד ספק שישאל דלאחר שלקה דהרי הוא כאחיך אין מה לחול עליו השאלה. לזה נקטו הקושיא רק למ"ד התראת ספק ל"ש התראה. ולפ"ז י"ל דאף לאחר דתירצו תוס' דלא מקרי התראת ספק דרוב אין מגרשים וכן בנזיר. היינו דלא מקרי בגדר התראת ספק וכדדייקי בלשונם שם דהתראה כה"ג שמה התראה. אבל מ"מ י"ל דאין ממיתין אותו עד שיתברר שאינה פנויה למפרע דהיינו אחר שתמות היא. ובנזיר אחר שיכלו ימי הנזירות. וכן בתוס' בנדה (דמ"ו ב') ד"ה ר"י וכו' וי"ל דאזלי בתר רוב שמביאים ב"ש. היינו ג"כ דמקרי התראה מעליא אבל מ"מ אין מלקים עד אחר שנתברר דהיה מופלא סמוך לאיש דהרי בכל מילי דאורייתא לא סמכי' על רוב זה שהביאו ב"ש בזמנן לחליצה וכדומה כך היה נלע"ד. ואולם קשה לי מסוגיא דסנהדרין (דף ס"ט) ואמאי דלמא איילונית היא. ועיין במהרש"א קדושין (דף ט"ו) הא אפשר לומר דממיתין אותו אחר שתגדל ויתברר דאינה איילונית היינו דא"כ הוי התראת ספק ע"ש ולפי הנ"ל הא מ"מ י"ל דכה"ג כיון דרובן לאו איילונית מקרי התראה מעליא אבל מ"מ אין ממיתין אותו עד שיתברר שאינה איילונית. ובאמת בלאו כל הנ"ל קשה מסברא דאיך אפשר לדמות העונש המיתה לההתראה. דהא כיון דבכל התורה אזלי' בתר רוב א"כ מקרי התראה ודאי דזהו הוי כמו כה"ת דרוב כודאי. אלא לענין נפשות לא אזלי' בתר רובא וממתינין להמית אותו עד שתגדיל ויתברר דאינה איילונית. וכן יש ראיה לכאורה מתוס' סנהדרין (דף ס"ח ע"ב) ד"ה בן סורר וא"ת דלמא שנה לפני גדלות כדאשכחן נדה (דף מ"ו) וכו'. והיינו ע"כ דלאו התראת ס' הוא דשמא לא יביא ב"ש לסוף השנה ואינו סמוך לאיש. היינו ג"כ כיון דרוב מביאים ב"ש בזמנן לא מקרי התראת ס' ואם נימא דזהו רק לענין ההתראה אבל מ"מ אין עונשים על זה עד שיתברר אח"כ א"כ אם נדרוש סמוך לאיש דהיינו שנת י"ג. א"כ לאחר י"ג אינו נעשה בן סו"מ דהוא איש וממילא לא משכחת במופלא סמוך לאיש דין בן סו"מ דהא עתה א"י להענישו דשמא לא יביא ב"ש סוף השנה ואינו עתה סמוך לאיש ואם נמתין עד אחר שיביא ב' שערות סוף השנה הא אח"כ יפטר כיון דאשתני דינא כדאיתא במתני' סנהדרין (דף ע"א ע"ב) ברח עד שלא נגמר דינו ואח"כ הקיף זקן התחתון פטור. ואמרי' שם בסוגיא הטעם דכיון דאשתני דינא ח"נ בזה כשיביא ב"ש אשתני דינא כיון דאלו עבד השתא אינו מחייב. ואם דגומרים דינו עתה וממתינין בעונש עד אחר שיביא ב"ש הא הוי בכלל עינוי הדין לגמור דינו עתה להמיתו אח"ז. כדאיתא בסנהדרין (דף ל"ה ע"א) ולומר דגומרים דינו שמחייב מיתה אם יביא ב"ש בסוף השנה. ובזה ליכא עינוי הדין כיון דעדיין ליכא חיוב מיתה ודאי רק על תנאי. הא מ"מ בכה"ג נימא אשתני דינא דהא הטעם דנגמר דינא ואח"כ הקיף זקן התחתון דפטור דגברא קטילא הוא וזהו שייך אם היה ראוי להמיתו אז דבזה קודם שהקיף זקן בר קטלא היא והוי כהוקף אחר דקטלו ליה אבל אם זהו עצמו הגמר דין שמחייב מיתה לאחר שיביא ב"ש ועתה א"י להמיתו א"כ עדיין אינו בר קטלא עד זמן שהביא ב"ש וא"כ מקרי אשתני דינו. אע"כ דבאמת יכולים להמיתו מיד מכח הרוב דיביא ב"ש בזמנו וצע"ג:

[אות צ] שם במשנה הקורע על מנת לתפור. נראה דהטעם דבאינו על מנת לתפור פטור משום דהוי מקלקל אבל היכא דהוי תיקון חייב אף באינו על מנת לתפור. וראיה לזה ממתני' (ג' דפי"ג) הקורע על מתו המוטל עליו דחייב הרי אף דאינו על מנת לתפור חייב. אולם מדברי הב"י (סי' שי"ז) הובא במג"א שם סק"י מבואר דכל שאינו על מנת לתפור ממש אף במקום תיקון אינו חייב וצלע"ג. אחר כך מצאתי בעזה"י בעולת שבת שהקשה כן על הב"י מסברא דנפשיה דהא דבעינן על מנת לתפור משום דאל"ה הוה ליה מקלקל אבל לענ"ד ראיה מוכרחת כן וכנ"ל. והנה באמת משמע להדיא בתוס' כהב"י שכתבו בפרקין (דף ע"ג) ד"ה וצריך לעצים וכו' דלא מיקרי בעצים קוצר אלא בענין זה מידי דהוה כקורע ע"מ לתפור. הרי מפורש דס"ל דבעצמותו ליכא מלאכה בקריעה אלא בצריך לתפור דמזה באו לדמות דלא מקרי קצירה אלא בצריך לעצים וצלע"ג:

[אות צא] שם במשנה המוציא מרשות לרשות. מדלא קתני המוציא לרה"ר מוכח דבעי לכלול גם הכנסה מרה"ר לרה"י גמרא ריש שבועות והא דתני הכנסה שהיא תולדה דהוצאה ולא תני שארי תולדות כיון דיכול לכוללו בקוצר הלשון. תוס' שם ובריש מסכתין:

[אות צב] שם בתוי"ט ד"ה והמתיר. אלא שהתוס'. לענ"ד אין כונת תוס' לדייק מל' רש"י כן דלא בעי' ע"מ שיקשור אלא דכוונת תוס' דאם נפרש כפירש"י דקטר חד היינו שמניח חדא קשר ממילא אף למסקנא כן דמה"ת לומר דמחולקים לענין הדין:

ואף דבאמת מל' רש"י גבי צדי חלזון משמע דלמסקנא בעינן ע"מ שיקשור וע"כ דבאמת הס"ד והמסקנא פליגי בזה לדינא. מ"מ תוס' לנפשייהו לא רצו בזה:

[אות צג] שם בהרע"ב ד"ה מכה בפטיש. ומנינא דרישא וכו'. בסוגיא אמרי' מנינא דרישא למ"ל אר"י שאם עשאן כולם בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת וסוגיא זו הובא ג"כ לעיל (פ"ק דף ז' ע"ב) ושם פירש"י כהרע"ב דאשמעינן סכום חטאות דלא מחייב יותר דאתולדה במקום אב לא מחייב אלא חד וזה באמת תמוה. דהא בסוגיא אמרי' כן על הסיפא דאלו אבות למעוטי מאי למעוטי דלא מחייב אתולדה במקום אב וכמו שתמה התוי"ט. אבל בשמעתין פירש"י דאשמעינן דנתעלמו כל הלכות שבת ממנו דחייב כמה חטאות דקדק לומר דנתעלם כל הלכות שבת היינו דאף דכבר תנא בריש פרקין חייב על כל אב מלאכה ומלאכה. היינו דהתם קאמר עשה מלאכות הרבה חייב על כל אב מלאכה ושמעי' רק דשגג באיזה מלאכות וידע לשבת באינך מלאכות. אבל בנתעלם ממנו כל המלאכות היה ס"ד דמקרי שגגת שבת ואינו חייב אלא אחת לזה אשמעינן דמשכחת דחייב ל"ט חטאות וכגון דשגג בכרת והזיד בלאו או דידע בתחומים ואליבא דרע"ק וכ"כ התוס' ישנים בפ"ק. והנה כזה מוכרחים לומר בפי' הסוגיא דפ"ק דפריך על איסי מההיא מימרא דר"י דמניינא אתיא שאם עשאן כולם וכו' וקשה ג"כ אמאי לא פריך ממה דמפורש בריש פרקין דחייב על כל אב מלאכה ומלאכה (ועי' בתוס' שם ד"ה ואר"י וכו', א"צ לפרש דפריך דמסתמא לא פליג וכו' והא לכאורה א"א לפרש דפריך מכח זה דא"כ הו"ל לפרוך מר"פ דחייב על כל אב מלאכה) וצ"ל ג"כ כפי' הנ"ל דמר"פ ליכא למפרך די"ל דגם איסי ס"ל דיש חילוק מלאכות לשבת אלא דאיסי אמר דאם עשה כל הל"ט מלאכות בהעלם אחת בזה אינו חייב אלא א' כיון דנעלם ממנו כל הלכות שבת מיקרי שגגת שבת. ולזה פריך מהך דמניינא למ"ל דאתי לומר דאפי' בכה"ג חייב על כל מלאכה ומלאכה:

ואולם עדיין קשה הא באמת לא משכחת לה אלא בידע בשבת בלאו ושגג בכרת או ידע בתחומין אליבא דרע"ק. וא"כ דלמא איסי ס"ל כר' דיליף דבעי זדונו כרת מגז"ש דעליה עליה מאחות אשתו וממילא בעי' ג"כ ששגג בלאו כמ"ש תוס' (דף ס"ט ע"א) ד"ה כגון ששגג וכו' וס"ל ג"כ כרבנן דרע"ק דתחומים לאו דאורייתא ומש"ה ס"ל דא"א לחייב ל"ט כיון דלא ידע לשבת בכלום ואינו חייב אלא אחת. ואף דמשכחת לה בידע בעשה דשבת. הא חזינן דסוגיא לא ניחא ליה בכך. ותוס' (דף ס"ט ע"א) ד"ה דידע הניחו בקושיא דאמאי לא משני לר"ל דמיירי בשגג בעשה עכ"פ כיון דסוגיא לא ניחא ליה בכך. יהיה מאיזה טעם שיהיה ממילא ליכא קושיא על איסי וכנ"ל:

ולהכרח קושיא צ"ל באמת דלא פרכי' בדרך דמסתמא לא פליג איסי. אלא דפריך מכח דהא גם לישנא דאיסי דקאמר מ' חסר א' מוכחים לומר דמנינא אתא לומר דחייב ל"ט חטאות. ודלא כמשמעות תוס' הנ"ל דיש מקום לפרש דפריך בדרך דמסתמא לא פליג. ואף דעדיין י"ל דדלמא מניינא דאיסי היינו דדוקא בעשה כל ל"ט מלאכות ואינו חייב אלא א' דהוי שגגת שבת דס"ל דלא כרע"ק וס"ל כר' דבעינן שישגוג בלאו וכנ"ל. י"ל דס"ל להש"ס לדוחק לומר דאיסי בא לומר דדוקא בעשה כל ל"ט מלאכות אינו חייב אלא אחת דזהו לא נזכר במפורש ומסתמא מיירי אף בעשה איזה מלאכות מהל"ט דמ"מ אינו חייב אלא א'. והא דלא פריך מריש פרקין דחייב על כל אב מלאכה. די"ל דרצה למפרך מדברי איסי דכיון דנקט מנינא מוכח דאשמעי' דחייב ל"ט חטאות ודו"ק:

ודע דלפי דברי תוס' (דף ס"ט) הנ"ל דלר' דיליף עליה עליה מאחות אשתו בודאי בעינן עד שישגוג בלאו ור"י דקאמר כיון ששגג בכרת היינו לרבנן דר' דוקא. קשה לי בהאי דאמרי' (בדף ס"ט) הניחא לר"י דאמר שגג בכרת. הא גם לר"י תיקשי בברייתא דר' דברים הדברים אלו ל"ט מלאכות וכו' והיינו דקרא אשמעי' דאם עשה כולם בהעלם אחת חייב ל"ט וכמ"ש תוס' שם וע"ז יקשה דידע לשבת במאי דהא ר"י מודה דלר' בעי' דוקא עד שישגוג בלאו וצע"ג:

עוד כתב בת"י שם לתרץ דקמ"ל אף דיש מלאכה א' שאינו חייב סקילה מ"מ חייב חטאת עליה. תירוץ זה קשה להולמו לענ"ד דאיך תלינן זה לענין אם עשאן בהעלם א' דאף אם היה בדין דבהעלם א' אינו חייב אלא אחת. מ"מ נ"מ דאם עשאן כולן שלא בהעלם א' דחייב ל"ט אף דבחדא ליכא סקילה גם הא עדיין יקשה בסוגיא דפ"ק כשהביא המקשן להך מימרא דר"י דעדיין לא ידעינן מדאיסי דאינו חייב סקילה על א' מהן היאך היה מפרש חידושא דר"י ומוכרחים לתירוצם הא'. א"כ מה הרויחו בתירוצם השני. וצ"ע:

[אות צד] שם בתוי"ט ד"ה הרי. דאי מהתם ה"א. וכ"כ הריב"א בתוס' ישנים (פ"א דף ו' ע"ב) בחד תירוצא:

ג

[אות צה] במשנה כל הכשר. אתא לאפוקי דם נדה דלא חזי להצניע דאין מצניעים אותה ליתן לחתול משום דהמאכיל דם אדם לחתול נעשה חלוש אותו אדם. גמרא:

[אות צו] שם בהר"ב ד"ה ומצניעים כמוהו. שיש בו שיעור. היינו דתרתי למעליותא בעי'. דבעי' דבר הראוי להצניע ושיעור הראוי להצניע אבל עצי אשירה אף בשיעור גדול מ"מ הוי אינו כשר להצניע ופטור. עי' בתוי"ט (פ' דלקמן מ"ו). ומה דקתני בסיפא וכל שאינו כשר להצניע ואין מצניעים כמוהו. ואין הוי וי"ו המחלקת כמו או שאין מצניעים כמוהו הה"מ (פי"ח הלכה כ"ב) מהל' שבת:

ד

[אות צז] במשנה ואין מצטרפין זה עם זה. היינו דדבר ששיעורו גדול אינו מצטרף לדבר ששיעורו קטן דהיינו עצה אינו מצטרף לתבן להתחייב במלא פי פרה. אבל בהיפוך דבר ששיעורו קטן מצטרף לדבר ששיעורו גדול. ומצטרף תבן לעצה להתחייב במלא פי גמל. גמ':

[אות צח] שם בהרע"ב ד"ה פי טלה. נפיש כו'. שיעורו כגרוגרת והא דלא קתני עמיר כגרוגרת כתבו תוס' דא"כ לא הוי ידעי' למה נתנו בו חכמים שיעור זה:

[אות צט] שם תוי"ט סד"ה חוץ. במסכת חלה שם. באלי' רבה (סי' תנ"ד) כתב ליישב דבמס' חלה דקתני סובן ומורסן מצטרף משמע כהרמב"ם דמורסן גרע דאם לא כן הוי זו ואין צ"ל זו וכן במסכת תרומות דקתני המורסן מותר וסובין ישינות מותר חדשות אסור משמע דסובין קיל יותר ומוכח כהרמב"ם דמורסן גרע מסובין. אבל במתני' דהכא דקתני וסובן ומורסנן אין מצטרף דייקא יותר כפירש"י דמורסן עדיף דאם לא כן הוי זו ואין צ"ל זו. משום הכי הביא הרע"ב גם כן פירש"י ע"ש:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.