הון עשיר/שבת/ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ שבת ז

ב

אבות מלאכות ארבעים וכו'. כתבו התוספות (ב. ד"ה פשט) דהכנסה תולדה דהוצאה היא, ודחקו כמה סוגיות בפירושם לישבם על כלל זה. ונראה דהוצרכו לכך מחמת הסוגיא מבוארת בדבריהם בפרק הזורק דף צ"ו ע"ב, דגרסינן התם אשכחן הוצאה הכנסה מנ"לן, סברא הוא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי ומה לי עייולי, מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה, ומכדי אהא מחייב ואהא מחייב אמאי קרי ליה האי אב ואמאי קרי ליה האי תולדה, נפקא מינא דאי עביד שתי אבות בהדי הדדי אי נמי שתי תולדות בהדי הדדי מחייב תרתי, ואי עביד אב ותולדה דידיה לא מיחייב אלא חדא, ע"כ:

ארבעים חסר אחת. כתב התוספות יום טוב, דכל מלאכה הכתובה אצל אזהרה ועונש אינה במנין, ועל פי זה הכניס במנין מלאכה הכתובה בפסוק (שמות לו, ו) ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא. ותימ' דמלאכה זו מלאכת הבאה היא ולא מלאכת עשייה, דהכי אמרינן בפ' הזורק בראשו (דף צו:) מכדי זריקה תולדה דהוצאה היא, הוצאה גופה היכא כתיבא, אמר ר' יוחנן דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול במחנה, משה היכן הוה יתיב במחנה לויה, ומחנה לויה רשות הרבים הוא, וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרה"י לר"ה, ע"כ. וסיפא דקרא נמי הכי מוכיח, דכתיב ויכלא העם מהביא. ובפ' אין טומנין דף מ"ט ע"ב אמרינן, דמשום והמלאכה היתה דים (שם, ז). מספקא ליה אם ויבא הביתה לעשות מלאכתו (בראשית לט, יא). הוא מן המנין או לא, דגרסינן התם כי קא מספקא לה, משום דכתיב והמלאכה היתה דיים, ממניינא הוא (ופי' רש"י ז"ל, ממניינא הוא ומלאכה ממש קאמר, והכי קאמר המלאכה שעושין היו עושין די לא פחות מן הצורך ולא יותר מן הצורך, כגון רידודי טסין לצפוי הקרשים לדי היו מרדדין אותן, וכן בטווי היריעות, והאי לעשות מלאכתו וכו'), או דילמא ויבא הביתה לעשות מלאכתו ממניינא הוא, והאי והמלאכה היתה דים הכי קאמר דשלים לה עבידתא (ופי' רש"י ז"ל, והאי והמלאכה היתה דיים לאו מלאכה היא, אלא כדמשמע קרא בהבאת נדבה, וכמאן דאמר שלימא לי עבידתא, מלאכת ההבאה, שלא היו צריכים עוד וכו'), הרי מוכח דכל מלאכה דאינה מלאכת מעשה ממש אלא מלאכת הבאה אינה מן המנין, ואם כן הוא בצרי להו תרי, חד אל יעשו עוד מלאכה דלעיל דפירושו מלאכת הבאה כמ"ש, והשני לרגל המלאכה ולרגל הילדים (בראשית לג, יד) דיעקב אבינו, דאף אותה מלאכה פירושה מלאכת הבאה, שהיה מוטל עליו להביא המקנה שלו למחוז חפצו, והיה צריך להביאם ולהנהיגם בנחת כפי כחם. ועוד קשה דבירושלמי (ה"ב מד.) גרסינן, מנין לאבות מלאכות מן התורה, ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן כנגד ארבעים חסר אחד מלאכות שכתוב בתורה, בעון קומי ר' אחא כל הן דכתיב מלאכות שתים, אמר ר' שיין אשגרת עיינה דר' אחא בכל אורייתא ולא אשכח כתיב דא מלתא, בעיא דא מלתא ויבא הביתה לעשות מלאכתו מנהון, ויכל אלקים מלאכתו אשר עשה מנהן, תנא ר' שמעון בן יוחאי ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה' אלקיך לא תעשה מלאכה, הרי זה בא להשלים ארבעים חסר אחת מלאכות שבתורה, ע"כ. ופירושו פשוט, דשאלו לר' אחא אם כשכתוב מלאכות לשון רבים אנו מונין אותו לשנים או לאחת, ומשני דר' אחא שלח עינו כלומר הביט בכל התורה, ולא מצא בה מלה דא של מלאכות לשון רבים, שאיננה כתובה בתורה ומשום הכי לא שייך לשאול שאלה זו, ומה ששייך לשאול הוא על ויבא הביתה לעשות מלאכתו הוא ממניינא או לא, ולספק זה כבר נזכר טעמו בבבלי ואיני צריך להאריך, וכמו כן אומר ששייך לשאול על מלאכתו הכתוב במלאכת השם (בראשית ב) אי ממניינא הוא הואיל ופשטא דקרא מורה על מלאכת מעשה, או דילמא לאו ממניינא הוא הואיל ובאמת לא ברא הק"בה עולמו במלאכה ממש של מעשה, כי בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם. ומלאכה זו פחותה היא ממלאכת הבאה, ולא משני כלום, והדר תנא רש"בי מלתא באנפי נפשא, דששת ימים וכו' לא תעשה מלאכה, שהוא המלאכה אחרונה הכתובה בתורה, בא להשלים ארבעים חסר אחת מלאכות בתורה, ונתן טעם בזה למה לא כתיב ביה כל, כשאר אזהרת מלאכה הכתוב בתורה דכתיב בכולהו כל, כל מלאכה לא תעשה, לא תעשו כל מלאכה, כל מלאכת עבודה לא תעשו, דוק ותשכח דבכולהו כתיב בהו כל, משום דעדיין לא נשלם הרמז של כל הל"ט מלאכות, וצריך לכתוב בהו כל לרבות שאר המלאכות אשר עדיין לא נרמזו להורות דאף הם בכלל, אבל זה שהוא אחרון אינו צריך כל לרבות שהרי על ידו כבר נרמזו כלם, ובאמרו מלאכה כבר ידענו של"ט מלאכות הם הנאסרות ע"י שם זה, כי ל"ט נרמזו ע"כ ולא יש עוד מלאכות לרמוז, הכלל העולה מזה הוא דאף מלאכה הכתובה אצל האזהרה הנה היא ממניינא לפי דברי רש"בי, וא"כ קשה מאד לבעל תי"ט שאמר שאינם ממניינא, והדרא קושיא לדוכתין דיותר מל"ט הן.

לכן נלע"ד דגרסינן בש"ס כנגד מלאכה מלאכתך מלאכתו, שהרי מלאכתן ומלאכות לא כתיבי באורייתא כלל, ונתחלף בהעתק בין ך' לנון פשוטה, והעתיקו הסופרי' מלאכתן במקום מלאכתך, דהוא טעות קל לטעות, וכן במקום מלאכתו טעו והעתיקו הוא"ו קודם התי"ו וכתבו מלאכות, דגם זה הוא טעות קל לטעות, והזכירה הש"ס מלאכה סתם בתחילה אע"ג דהמלאכה ראשונה הכתובה בתורה היא מלאכתו, משום דבאיסורי מלאכות קיימינן ובשם מלאכה בלי כנוי נאסרה המלאכה בתורה בראשונה, דהכי כתיב בפרשת בא (יב, טז) כל מלאכה לא יעשה בהם. והדר נקט מלאכתך שנכתבה בתורה אחר כל מלאכה דלעיל, באיסור מלאכת שבת דכתיב ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. בפ' יתרו (כ, ח), והדר קחשיב מלאכתו שיש בו רבותא דאינו כתוב בתורה לענין איסור מלאכה כי אם לסיפור בעלמא ואעפ"כ הוא ממניינא, לאפוקי מלאכת הסמוך שאינו ממניינא, א"כ אפוא כשנחשוב כל מלאכה מלאכתך מלאכתו הכתוב בתורה, חוץ מרגל המלאכה. ואל יעשו עוד מלאכה. שאינם בכלל, על כי פשיטא ליה לש"ס שפירושם הוא מלאכת הבאה כמ"ש לעיל ואנן מלאכה של מעשה ממש בעינן, נמצאים ארבעים דווקא, כי כל מלאכת הסמוך אינו בכלל זה, ובארבעים אלו נכללו ויבא הביתה לעשות מלאכתו. והמלאכה היתה דיים. דמספקא ליה לש"ס איזה מהם יוצא מן הכלל מבלי היות פירושו מלאכת מעשה ממש:

הזורע והחורש. כתב הר"ב דלא תני החורש ברישא והדר הזורע כדרך כל הארץ, לאשמועינן שאם הי' קרקע קשה וחרשו וזרעו ואח"כ חזר וחרשו מחייב אחרישה שניה משום חורש, עכ"ל. פי' לפירושו משום חורש ולא משום זורע, אע"ג דחרישה שאחר הזרע לכסות הזרע עבידא, כמו שפי' רש"י בש"ס (עג: ד"ה בא"י), וכ"ש דכבר חרש קודם זריעה לצורך הזזת הקרקע, מ"מ הואיל והקרקע קשה מעלי לה החרישה שאחר הזרע, ומשום הכי אמרינן דלחרישה קא מכוין וכסוי הזרע ממילא אתי, ולכן חייב משום חורש ולא משום זורע, כן נראה דעת הר"ב, אבל צ"ע לענין פסק הלכה, שהרי בש"ס (שם) ה"ג תנא בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי, ע"כ. דמשמע דדוקא כי זרעי ברישא הוא דחייב על החרישה שאחריה משום חורש, משום דעיקר חרישה זו לקרקע נעשת והזרע ממילא נכסה, אבל כי חרש אף קודם הזריעה נראה דחייב אחרישה שניה משום זורע, מפני שעיקרה לכסות הזרע עבידא, כי לצורך הקרקע כבר נחרש קודם הזריעה, דאי לא תימא הכי הוה ליה למימר דכרבי אף הדר דזרעי, או דכרבי הדר דזרעי, אבל באמרו דזרעי ברישא, משמע ברישא ממש:

האופה. תולדה דבשול הוא ואיננו אב, שהרי לא היה במשכן, והיינו דקא משני הש"ס (עד:) דנקט ליה התנא משום סדורא דפת. ואי הוה אב, הוה ליה לשנות דלרבותא נקט ליה דא"עג דאינו במשכן הרי הוא אב, להיותו חשוב כבשול ממש דאפייתו זה הוא בשולו, כמו שפירש רש"י ז"ל בש"ס (שם ד"ה סדורא דפת) דמכותלי פירושו ניכר דס"ל דהוא אב ממש, אבל באמרו סדורא דפת נקט, ש"מ דאי לאו משום סדורא דפת אין לו שייכות בין האבות כי תולדה היא, ויש לי עוד ראיה מהירושלמי (ה"ב נ:) דגרסינן התם, את חמי אפיה תולדה דבשול ואת אמר הכין, אלא בגין דתנינן סדר עיסה תניתה עמהן, ע"כ. הרי מפורש כמו שהוכחתי שזו היא כוונת הבבלי:

הגוזז את הצמר וכו' הצובעו. נקט התנא המלאכות שמהגזיזה עד כאן בכינוי, דקאי אצמר, משום מלאכה זו דצובע דלא נמצאת במשכן בדברים הנטוים כי אם בצמר, שהשש היה כלו לבן:

העושה שתי בתי נירין. בפ' י"ג תנן העושה שתי בתי נירין בנירין בקירוס בנפה ובכברה ובסל חייב. וגרסינן עלה בש"ס (קה.) מאי שני נירין, אמר אביי תרתי בבי נירא וחדא בנירא, ע"כ. ובירושלמי דהתם (ה"ב עב.) גרסינן, בנירין, ניריא. ובירושלמי דהכא (נא:) גרסינן שני נירין בחף אחד, ושני חפין בניר אחד, ע"כ. והנה ראה ראיתי שבין כלי האריגה יש כמו מסרקות עשויים מחוטים, וקנה מכאן וקנה מכאן, כזה <img src=""> ובין אלו החוטים מעבירים חוטי השתי, והמקומות החללים שבין חוט לחוט נקראים נירים, כי כל מקום ומקום הוא ניר להעביר בו חוטי השתי, והמסרק עצמו בבבלי נקרא בית ניר להיותו כולו מלא נירין, ובירושלמי נקרא כלו על שם חלקיו ניר, והיינו דפירשו בנירין ניריא, והוא שם המסרק שבו נעשו הנירים האלו, להיות כי המסרק הזה נראה כאילו נארג אריגה של נפה או כברה שהנקבים שבהם רחבים כזה <img src="">, שאם נניח שנים או שלשה מסרקות כאלו זה אצל זה בארכה כזה <img src=""> הרי הם ממש כדמות כברה וכיוצא בה, משום הכי נקראים נקבי הכברה וכיוצא בה נירין, ובלשון המשנה בתי נירין, והנה כל חוט של המסרק ההוא נקרא חף, שפירושו שן כדתנן בפ' י"ד דכלים משנה ח', על כי כל חוט ממנו הרי הוא שן אחד מאותו המסרק, וממנו אנו למדין לכל אריגה רחבה הדומה לה: ועתה נבא אל פי' המשנה על פירוש הירושלמי. העושה שתי בתי נירין, דהיינו שני נקבים כזה <img src=""> חייב, בין שיעשה שני נירין בחף אחד בין שיעשה שני חפין בניר אחד, ופירוש הענין כך הוא, כגון שמערב שבת היו שם במסרק ההוא חוט א' וחוט ג', והוא ביום שבת הכניס ביניהם חף אחד דהיינו חוט ב', דנמצא שעשה שני נירין שהם שני נקבים ד' וה', בחף אחד והוא החוט האחד שהניח באמצע, ובין שלא עשה אלא נקב אחד אלא שעשה בו בשבת השני חוטין שמכאן ומכאן, כגון שמע"ש לא היה בו שום חוט והוא הניח בו בשבת חוט א' וחוט ב', ועשה נקב ד' והיינו שנתן שני חפין בניר אחד חייב, אבל אם לא עשה אלא ניר אחד בחף אחד, כגון שהיה בו מע"ש חוט א' והוא מתח בשבת חוט ב' שעשה ניר ד' פטור, שהרי לא תיקן אלא ניר אחד בחף אחד, משא"כ כשהחף הזה נותנו באמצע ניר גדול וחולקו לשנים כגון חוט ב' בין א"ג, שזה החוט עולה לכאן ולכאן והרי הוא כאלו עשה שני נירין או כאלו מתח שני חפין, ויהיה זה פירושא דבבלי תרי בבי נירא וחדא בנירא, שבבי נירא שהוא המסרק שיש בו הנירין עשה שתי נירין, והיינו שהניח חוט אחד בתוך הניר וחלקו לשנים, והדרך האחר לא נזכרה בבבלי כי איננה פירושא דמתניתין אפילו לדברי הירושלמי, שהרי בתי נירין תנן במתניתין ולא חפין, אלא דה"ה קמ"ל הירושלמי, ואם לא היה הש"ס דאשמועינן דבחוט אחד יכול לעשות שתי בתי נירין כמ"ש שמותח בשבת חוט באמצע, הוה אמינא דצריך שיעשה להתחייב כל השתי בתי נירין שלמים, דהיינו שימתוח כל השלשה חוטין:

ולפי זה אין אנו צריכים לעקם לישנא דמתניתין ולפרש העושה בשתי בתי נירין כמו שפירש התי"ט, אלא פירושו כמשמעו שהעושה שתי בתי נירין ממש הוא אב מלאכה, והדר בפ' י"ג מפרש שבין שיעשה כך בנירין בין שיעשם בקירוס או בנפה או בכברה או בסל, שהם כלם דברים שבכוונה מכוונת אדם מניח הנקבים בין חוט לחוט כי צריך לאויר שביניהם, או שעושה כן ליפוי הכלי כגון בסל, חייב בשיעור זה ולא בשיעור האורג אע"ג דדומה לאריגה, משום דלא דמו לאריגת הבגדים סתם שאין אדם מכוין להניח אויר ונקב בין חוט לחוט, דאינו צריך לאותו אויר משא"כ הכא, ומשום דדין זה שייך בנירין שהם אחד מכלי האריגה שנאו הכא בין דיני האריגה, כן נלע"ד. והמפרשים ז"ל דרך אחרת דרכו, ואם הלכה היא נקבל:

שתי בתי נירין. הכא, ובאורג ודומיו ובתופר ודומיו ובכותב ודומיו, תנן שיעורא, והוא שבשיעור זה נקראת המלאכה אב מלאכה, אבל להתחייב עליה יש מאלו דזהו שיעורם ויש מהם דשיעורא אחרינא תנן בהו במקומם כשאר אבות מלאכות, כגון האורג, דאע"ג דארג ב' חוטין כדתנן הכא, לא מיחייב עד שיהיו כמלא הסיט כדתנן בפ' י"ג משנה ד', נמצא שהאורג חוט אחד לא נקרא עושה אב מלאכה, ותשובתו קלה מאילו ארג שני חוטין פחות ממלא הסיט, שאע"פי שעדיין לא מחייב מ"מ עבר ועשה אב מלאכה אחד, וכן העושה בית ניר אחד או תופר תפירה אחת או כותב אות אחד לא מקרי עושה אב מלאכה ותשובתו כאורג חוט אחד, משא"כ שאר המלאכות דלא נזכר בהם הכא שום שיעור, דאע"ג דהעושה אותם פחות משיעור הקצוב להם במקומם לא מחייב, מ"מ נקראים אב מלאכה בכל שהוא ותשובתם כתשובת האורג שני חוטים פחות ממלא הסיט, ובזה נחה הרגשת התוספות (עג. ד"ה העושה) שהביא התי"ט, שהרגישו בשנוי זה שעשה התנא להזכיר הכא שיעורא בקצת מלאכות ובקצתם לא, ולא פירשו כלום על זה:

והמתיר. כתב התי"ט בשם התוספות (שם ד"ה הקושר) דבעינן מתיר על מנת לקשור, דהכי משמע בירושלמי (נא:). ותימא דלא למדו בירושלמי דין זה אלא מקשרי היריעות הנזכרות נמי בבבלי (עד:), וכבר דחה הבבלי סברא זו באמור שלא היו קשרים ביריעות כלל שאפילו לפני מלך ב"ו אין עושין כן, וקא מסיק אלא אמר רבא ואיתימא ר' אלעא שכן צדי חלזון קושרין ומתירין, ופירושו הפשוט הוא מה שפירש הר"ב בפרק אלו קשרים (פט"ו מ"א) שקושרים קשרים של קיימא ולפעמים מתירים אותם לצורך והיינו שלא על מנת לקשרם, הרי מוכח דלא בעינן מתיר על מנת לקשור, וכן פסק הרמב"ם (פ"י ה"ז), וכן מוכח מלישנא דמתניתין דלא קתני ליה בפירוש כמו ששנאו בקורע, ואע"ג דפוצע שני חוטין נמי בעינן לצורך אריגה כמו שכתב הר"ב, ולא קתני ליה, אין קפידא, דלא בעינן שיהיה פוצע על מנת לארוג אלא אפילו שאינו על מנת לארוג כל שהוא לתקון הבגד אב מלאכה הוא, ולא קא מפטר אלא אם כן קא מכוין לקלקל, והיינו דקא מכוין הר"ב באמרו לצורך אריגה, ואע"ג דהקורע נמי כי קא מכוין לתקן ע"י קריעה זו חייב, דהכי קי"לן דהקורע בחמתו חייב על כי קא מתקן אצל יצרו הוא (קה:), מ"מ לא מקרי אב מלאכה אלא אם כן קורע על מנת לתפור שתי תפירות וכן המוחק, ומשום הכי הוצרך התנא לפרש בהו על מנת, ועוד מהטעם שכתב התי"ט בשם התוספות (לא: ד"ה וסותר) בד"ה והסותר, דצריך לאשמועינן דבעינן שיהיה על מנת לתפור שתי תפירות וכן לכתוב שתי אותיות, דאם אינו מכוין כי אם על מנת לתפור או לכתוב פחות מכשיעור אינו חייב על אותה קריעה ומחיקה, אע"ג דהיתה על מנת לתפור וכן לכתוב, וכן בפוצע אם אמת הדבר דהוה בעינן על מנת לארוג לא הוה שתיק התנא מיניה, שהרי לא דמי פוצע לסותר דצריך ע"מ לבנות ואעפ"כ לא הזכירו התנא משום דשיעורו בכל שהוא כמ"ש התוספות בדבור הנ"ל, שהרי אורג שיעורא אית ליה כדתנן האורג שני חוטין, ואי הוה בעינן פוצע על מנת לארוג אין ספק דע"מ לארוג שני חוטין הוה בעינן, וא"כ הוא לא הוה שתיק התנא מיניה, ואע"ג דהמתיר נמי איכא לדמותו לסותר שהרי אין שיעור לקשירה, מ"מ סיוע קצת הוא למאי דהוכחנו מהבבלי הואיל ולא דמי לו ממש כמ"ש התי"ט בדבור והסותר הנ"ל ע"ש. ועוד דעיקרא דמלתא הוא דלא קתני ע"מ בסותר ובמכבה לפי דברי התוספות (שם) דבעינן על מנת להבעיר, הוא משום דמכבה וסותר הוא דומה ממש לקורע ומוחק דמקלקל אותו דבר ומעבירה מתקונה הראשון דרך קלקול, וכן כתב רש"י בפ' במה מדליקין דף ל"א ע"ב, ומשום הכי כיון שפירט לנו בקריעה ומחיקה לאשמועינן דשיעורא נמי בעינן דבעינן ע"מ, פשיטא הוא דהוי כמו כן בסותר ומכבה דדמי להו ולא אצטריך למתני, אבל התרת הקשר אינה דרך קלקול ולא דמי לקורע ומוחק המפורשים במשנה, וא"כ אם אמת היה הדבר הזה דבעינן ע"מ לא הוה שתיק התנא מיניה ודאי הואיל ולא שמעינן לה מקורע ומוחק, ומדשתיק מיניה ש"מ דלא בעינן ע"מ כלל כדמוכח מהבבלי שהעתקתי לעיל:

והתופר שתי תפירות. וכ"ש יותר, הרי היא אב. אלא דכשהם שתי תפירות בעינן שיקשור החוט מכאן ומכאן כדי שיהיה לתפירה זו העמדה, שהרי התפירות שבמשכן היו להם העמדה, ורבותא קמ"ל התנא בשנותו שתי תפירות, דאע"ג דאין לו העמדה כי אם ע"י הקשירה הרי הוא אב מלאכה וחייב עליו משום תופר, וכ"ש כשיש לו העמדה בפני עצמו בלי קשירה דהיינו שלשה תפירות, שהוא אב וחייב עליו, וכן פסק הרמב"ם (פ"י ה"ט), ועל הקשירה אשר יעשה על התפירה, אם תהיה של קיימא יתחייב אף עליה, ואם לא תהיה של קיימא כגון שדעתו להתיר בו ביום או מחר אותו הקשר והתפירה, פטור על הקשירה, וכן פסק הרמב"ם בפ"י מה' שבת, התופר שתי תפירות חייב, והוא שקשר ראשי החוט מכאן ומכאן כדי שתעמוד התפירה. וכתב עליו בעל ההגהות מימוניות, ופריך בש"ס (עד:) והא לא קיימא, אמר רב[ה](א) בר בר חנא אמר ר' יוחנן והוא שקשרו, מכאן פסק רא"ם שאין נקרא קשר של קיימא אלא קשר על קשר, מדאין חייב בכאן משום קושר, וכן כתב בס"ה, עכ"ל. ואע"פ שיש לפקפק על פסק זה, דמאן לימא לן דאינו קשר של קיימא מפני שאינו קשר על קשר, דילמא הוא מן הטעם שכתבתי לעיל שהוא טעם ההיתר של קשירת מפתח החלוק כמ"ש רש"י, ועוד יש להוכיח נגד זה בטעמים אחרים, מ"מ יצא לנו דלא צריך שתהיה קשירה זו קשר של קיימא, כי באמת מסתמא דתלמודא נראה דלא קפיד אהא אלא שיהיה לאותה התפירה העמדה, ויש לה העמדה ודאי אפילו בקשר שאינו של קיימא ובפרט כמו שכתבתי, והא דגרסינן בש"ס (שם) בעביד חלתא וחייטיה לפומיה חייב שלש עשרה חטאות, ופי' רש"י שע"י החייטא נתוספו שנים שהם תופר וקושר, כמו שהעתיק התי"ט בד"ה אבות מלאכות, היינו משום דהש"ס נחית למצוא כל החטאות שיוכל למצוא בעשיית חלתא, ואף זה יכול להיות בו כשיעשה הקשירה של קיימא, כי מסתמא יעשה כן הואיל וטרח לעשות כל החלתא, אבל אם לא יעשה הקשר של קיימא הין הכי נמי דלא יתחייב אלא י"ב, כי על הקשירה פטור. ותמהני מהר"ב שסתם דבורו, וכתב ומחייב תרתי משום קושר ומשום תופר, עכ"ל. דמשמע דלעולם חייב משום קושר, דנראה מזה דבעינן שיהיה קשר של קיימא:

הצד צבי. גרסינן בירושלמי (נב.) הצד חלזון ופצעו, אית תני תניי חייב שתים, אית תני תניי אינו חייב אלא אחד, מ"ד שתים אחת משום צד ואחת משום נטילת נשמה, ומ"ד אחת היידא היא משום נטילת נשמה ולית ליה צידה, ואתייא כההיא דאמר ר"א ברבי יוסה ור' אבהו ור' שמעון בן לקיש משום ר"מ מין חיה טהורה ברא הקב"ה למשה במדבר כיון שעשה את מלאכת המשכן נגנזה, ע"כ. נראה מדברים אלו שלא היה החלזון צריך צידה, הואיל ואין ספק כי דרך נס המציאו הקב"ה במדבר, על כי מקומו הוא בים גינוסר (עי' זוהר תרומה קמט: ועי' בניצוצי אורות שם) העומד בארץ ישראל, ואחד לשבעים שנה הוא עולה להרים (עי' מנחות מד.) ושם הוא פרה ורבה ע"י גשמים כדאיתא בש"ס (סנהדרין צא.) והזכרתיו בספרי מעשה חושב פ"ג, וא"י רחוק הוא מהמדבר ההוא, ואתיא כמ"ד דאף התחש מעשה ניסים היה שבראו הקב"ה למשה במדבר, דודאי לא היה צריך צידה הואיל ולכך נברא, וכן נראה מהתנחומא (תרומה פ"ט) שהבאתי בספרי מעשה חושב פ"ד ע"ש, וכן משמע בש"ס דידן דף כ"ח ע"ב, דגרסינן התם תחש שהיה בימי משה וכו' ולפי שעה נזדמן לו למשה ועשה ממנו משכן ונגנז, ע"כ. דבאמור נזדמן נראה דלא הוצרך לפרוש רשת לרגלו כי מאיליו בא לו, ואף כי הירושלמי הזאת תמוה מאד, שאם לא היה צידה בחלזון כפי הנראה מדבריו, כי מה"ט אפשר דלמדו קושר ומתיר מיריעות ולא מצדי חלזון על כי לדדוהו לא היו צדי חלזון כלל וכן היה בתחש שלא היה צריך צידה כדאמר ואתיא כמ"ד וכו', לא מצינו צידה במשכן, ואיך היא נמנת באבות מלאכות. מ"מ למדנו מכלל דבריו דלמאן דס"ל דתחש לפי שעה נברא ונגנז לא היה צריך לצידה, וא"כ הוא אע"ג דתלמודא דידן פליגא אהאי מלתא דירושלמי, וס"ל דבחלזון היה צידה כי כן למדו קושר ומתיר מצדי חלזון כמ"ש לעיל, וכמו כן מחייבו הצד חלזון משום צד כדגרסינן בפרקין דף ע"ה ע"א, מ"מ ס"ל דתחש דרך נס היה כמ"ש לעיל, וא"כ הוא לא היה בו צידה כי נזדמן לו למשה ומצוי היה בידו כמקנה הבהמה דלאו בר צידה הוא, ולא דמי לחלזון שהרי חלזון כבר היה מצוי, ואף לא נגנז מיד אחר מלאכת המשכן כי כל זמן בית המקדש היה ידוע ומצוי שמדמו צובעים תכלת לציצית, ולכן לא נעשה בו נס כל כך גדול בביאתו דרך הרים אשר מטבעו פרה ורבה עליהם כשעולה מן הים כמ"ש לעיל משמא דגמרא, לאותו מדבר, ומשום הכי אין לנו לומר שבלא צידה היה בא לידם, וא"כ אפוא למדנו דלבבלי הצידה שבמשכן היתה בחלזון ולא בתחשים. וקשה א"כ לפירוש הר"ב שכתב שהצידה שבמשכן היתה בתחשים, דהיא דלא כבבלי וכ"ש דלא כירושלמי:

צבי. הא דלא תני דגים כי חלזון אשר ממנו אנו למדים הצידה כמ"ש בדבור הנ"ל דג הוא, הוא משום שאר המלאכות הבאים אחריו השוחטו המפשיטו וכו' דלא שכיחי בדגים, וצבי שכיח בישוב יותר משאר חיות בפרט בא"י שהוא מעמד רבי מחבר המשנה, משום הכי לא קתני סתם הצד חיה, וכן עשה בכמה מקומות במשנה שהזכיר הצבי. ולמדנו כמו כן בפרטו צבי, פרטי הצידה, והוא דבעינן שיהיה דבר שבמינו ניצוד דומיא דצבי, ושיהיה רץ כצבי כלומר שאינו ברשותו:

השוחטו. הדעת מכרעת שהיה במשכן באלים מאדמים ותחש שהיה מין טהור כדאיתא בש"ס דשבת דף כ"ח ע"ב, ומסתמא אע"ג דבנחירה נמי היה עורם כשר למלאכת המשכן, דמין המותר לפיך מקרו, כדאמרינן גבי תפילין (עי' דף קח. ובתוד"ה איזה), מ"מ אין הדעת סובלת שינחרו אותם להאכיל בשרם לכלבים הואיל והותרה להם, וגם כי מצוה מן המבחר הוא שיהיו העורות משחוטות כל היכא דאפשר, אבל מ"מ הואיל ועיקר חיובו הוא משום נטילת נשמה לא הוה ליה לתנא לשנות השוחטו אלא הממיתו דכולל כל מיני מיתות, שבמשכן נמי הוה החלזון שהיה ממיתו דלא שייך ביה שחיטה, אבל בשנותו השוחטו נראה דלא מקרי אב אלא הממית דרך שחיטה שעושה חבורה אבל החונקו לא, וזה אינו דהא נטילת נשמה אית ביה והוה אב דהא הוה במשכן. וי"ל דמלתא דשכיחא בצבי שהיא חיה טהורה נקט, וכה"ג משני בירושלמי דגרסינן התם (דף נב.) רשב"ל אמר לית כאן שחיטה, תולדת חבורה היא ולמה לא (נ"ל דל"ג לא) תניתה עמהון, אלא בגין דתנינן סדר סעודה תניתה עמהון, ע"כ. ונראה לפרשה במ"ש, דקשה לר"ל דלא הוה ליה לתנא לשנות בין האבות השחיטה, דנראה דהמיתה על ידי שחיטה דווקא הוי אב, דאינו כן דהשחיטה תולדת חבורה היא, ולא דווקא קאמר תולדת חבורה, שהרי החבורה עצמה היא תולדה דאב אחר כדאיתא בפ' שמנה שרצים, אלא כלומר שחיטה עצמה חבורה היא דהיא תולדה ולמה תניתה בין האבות, הלא האב של מלאכה זו הוא נטילת נשמה, והוה ליה לשנות הממיתו שפירושו הוא נוטל נשמתו, ומשני בגין וכו': אבל קשה על פי זה אמאי דגרסינן בש"ס דף ע"ה, שוחט משום מאי חייב, רב אמר משום צובע, ושמואל אמר משום נטילת נשמה, משום צובע אין משום נטילת נשמה לא, אימא אף משום צובע. אמר רב מלתא דאמרי אימא בה מלתא, דלא ליתו דרי בתראי ולחכו עלי, צובע במאי ניחא ליה, ניחא דליתווס בית השחיטה דמא כי היכי דליחזיוה אינשי וליתו ליזבנו מיניה, ע"כ. וכתבו התוספות ז"ל, שוחט, לאו אשוחט דמתניתין קאי, דהוא פשיטא דלא הוי אלא משום נטילת נשמה, דצובע תנן בהדיא במתניתין, אלא אשוחט דעלמא קאי, עכ"ל. הרי כי השוחט דעלמא למכור, חייבו רב אף משום צובע דניחא ליה דליתווס בית השחיטה, וא"כ הוא מקרי צריך לדם והואיל ועל ידי השחיטה עושה חבורה כדאמרינן בירושלמי הנ"ל, ליחייב אף עלה משום דש דהא קי"לן דהחובל כשצריך לדם הוא חייב, וצ"ע. אם לא שנאמר דהדין עם הל"א שפירש רש"י ז"ל במשנת שמנה שרצים, דחובל חייב משום צובע כי צובע העור בחבורתו, וזה הוא צובע שאמר רב:

המולחו. קתני המולחו דנראה דקאי אבשר, אע"ג דאעורו קאי, לרמוז דאיסורא מיהא איכא במליחה אע"ג דקי"ל אין עיבוד באוכלין, כמ"ש התוספות במכלתין דף ע"ה ע"ב (ד"ה אין עיבוד):

והמעבד את עורו. הכי גרסינן בנוסחא שלפני במשנה וכן הוא במשנה שבש"ס, אבל בירושלמי גרסינן והמעבדו, וגרסתינו נלע"ד עיקר, כי כל אלו המלאכות עד הכותב אעור לבד קאי ולא אבשר צבי, וכבר כתבתי בדבור הנ"ל מאי טעמא לא הזכיר העור במולח שהיא המלאכה ראשונה השייך בו אחר ההפשט, ועיין עוד בדבור דלקמן:

והמעבד את עורו. זה הוא המיותר, הרומז שרטוט (עי' בר"ב מ"ש מגמ'), שהיא עבודה שעושים בעור כשרוצים לחתכה כמ"ש רש"י (דף עה: ד"ה ועייל שירטוט), והכי נמי אמרינן בירושלמי (דף נב.) המעבדו, מה עיבוד היה במשכן, שהיו משרטטין בעורות, מהו משרטטין לון, מסרגלין לון, ע"כ. פי' לחתכן ביושר, כדרך שהרצענין עושין שמשרטטין תחלה ואח"כ מעבירין הסכין על השירטוט וחותכין, כן פי' רש"י בש"ס דידן. ומשום הכי צ"ל דשיעור השירטוט הוא כשאר שיעורי עבודות העור שלפי דברי הרמב"ם בחבורו (פי"א ה"ה) שיעור כלם כדי לעשות קמיע. ויש לתמוה עליו שהכניסו בין שיעורי הכותב (שם הי"ז) ופסק ששיעור השירטוט הוא כדי לכתוב שתי אותיות, שהרי לא מצינו במשכן שרטוט בכתיבה, כי רחוק הוא מן השכל שלכתוב אות אחת על כל דף יהיה צריך לשרטט הדף, ועוד דמהירושלמי הנ"ל נראה בפירוש דהעבודה הזאת במשכן בעור היתה, וכן נראה מלישנא דמתניתין דרמזו בין עבודות העור ולא סמוך לכתיבה. ולא קתני המשרטטו בפירוש, דלא תימא דדוקא המשרטט על דעת לחתוך דומיא דשרטוט העור הוא דהוי אב וחייב, אבל לא המשרטט על דעת לכתוב תחת אותו שרטוט או כיוצא בו. וגם המשרטט בלי כינוי דקאי אכל מילי לא רצה לשנות, הואיל והיה צריך לשנות אחריו עוד מלאכות אחרות אשר היו נמצאות במשכן בעור לבד, וכה"ג מצינו לעיל בעבודות הצמר כמ"ש לעיל בד"ה הגוזז את הצמר, ומי יודע אם לא היתה זאת כוונת התנא בהזכירו העור בפירוש בעבודה הזאת ולא במולח הקודם לו, לרמוז דבתר שיעורא דעבודת העור אזלינן בה כי בעור היתה במשכן, כדי שלא נטעה לומר דבכתיבה היתה ושבתר שיעורא דכתיב[ה](א) אזלינן, ובמולח לא חש להזכירו דליכא למטעי בה כלל, דלא מצינו מליחה במשכן כי אם בעור ולא בבשר ולא בדבר אחר, והסמיכו למליחה ולא שנאו אחר המוחקו קודם המחתכו כי שם היה מקומו, לגלות לנו דמליחה זו מטעם עיבוד נגעו בה, ושלא נאמר שהמליחה אסירא וחייב עליה אף בדבר דלא שייך ביה עיבוד, שאינו כן שהמליחה שבמשכן בדבר השייך בו ולעיבוד היתה, ואע"ג דאמרנו דאין פי' המעבד את עורו עיבוד ממש אלא שירטוט, מ"מ לכאורה פירושו כך הוא כנראה מהש"ס דהקשו היינו מולח היינו עובד, ומדשני בדבוריה לשנותו בלשון זה של עבוד ילפינן הא דאמרינן למולח:

המוחק על מנת לכתוב שני אותיות. מלשון המשנה נראה לכאורה דבעל מנת לכתוב שתי אותיות הכל תלוי, ושאם מחק שתי אותיות על מנת לכתוב במקומם אות אחת פטור, שהרי נתן שיעור בעל מנת ולא נתן שיעור במחיקה, אבל בש"ס דף ע"ה ע"ב אמרינן מחק אות גדולה ויש במקומה לכתוב שתים חייב, משמע דכשיש במקומה לכתוב שתים הדבר תלוי, ואפשר דתרויהו בעינן, והכי מסתבר דמלאכת מחשבת אסרה תורה, וכל עוד שלא חשב בקלקול המחיקה לתקון הראוי של כתיבת שתי אותיות אף כי יש במקומה לכתוב ב' אותיות לא מחייב:

הבונה והסותר. עיין מ"ש בד"ה שתי בתי נירין:

המכבה והמבעיר. היה במשכן באש תחת דוד הסמנין, כ"כ הר"ב. וזה נמי הוי סייעתא לדברי התוספות (דף לא: ד"ה וסותר) דאמרו דמכבה על מנת להבעיר בעינן דומיא דסותר על מנת לבנות, מדסמכם לאהדדי ולא שנה דין הכבוי וההבערה בהדי אבות הראשונים דשייכי בסממנים. ועיין מ"ש בד"ה שתי בתי נירין:

והמכה בפטיש. יכול להיות מתחייב עליו בגמר מלאכה של כל המלאכות, חוץ מבהמוציא מרשות לרשות דמלאכה גרועה היא, משום הכי הקדימו אליו כנלע"ד:

והמוציא מרשות לרשות. להיות כי מלאכה גרועה היא, שהרי היא מלאכת הבאה שאינה ממנין הל"ט מלאכות הרמוזות בתורה, כי מהאי טעמא נסתפקו בש"ס (דף מט:) ובוהמלאכה היתה דיים אם היא ממניינא או לא כמ"ש לעיל בד"ה ארבעים חסר אחד ע"ש, משום הכי הזכירה התנא בסוף אע"ג דלא היתה מלאכה זו במלאכת המשכן בסוף, ושאר המלאכות הנם כסדרם, שהרי מהזורע עד האופה הם מלאכות השייכות בסמני הצבע, והנם ראשונים בתרומה דכתיב (שמות כה, ג) וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף ונחשת. ומאלו לא למדנו כלום, והדר כתיב (שם, ד) ותכלת וארגמן ותולעת שני. שהם הצבעים, והדר כתיב (שם) ושש ועזים. שמהם עם צמר תכלת וארגמן ותולעת שני עשו היריעות, ובהם שייכי כל המלאכות הנזכרות מהגוזז את הצמר ואילך עד הקורע על מנת לתפור שתי תפירות, וצווי היריעות תכלת וכו' נזכר בתורה בראשונה, והדר כתיב (שם, ה) ועורות אלים מאדמים ועורות תחשים. וכן בצווי כתיבי יריעות התכלת (שם כו, א) ויריעות עזים (שם כו, ז), ובהם שייכי כל המלאכות שמהצד צבי עד המחתכו, ואע"ג דהצידה בחלזון דווקא היתה כמ"ש לעיל בד"ה הצד צבי, מ"מ הואיל והוצרך התנא לומר צבי מהטעמים שכתבתי לעיל ד"ה צבי, נקט הצידה כאן בהדי שאר העבודות אחריה, והדר כתיב (שם) ועצי שיטים. וכמו כן בצווי, אחר צווי מכסה העורות נצטוו לעשות הקרשים למשכן, ובהם שייכי מלאכות הכתיבה והמחיקה לידע איזו בן זוגו (פי"ב מ"ג), ומשנעשו היריעות והקרשים ועשו הרושם בקרשים לזווגם, הנה הם היו מוכנים להקמה דבה שייך מלאכת הבונה, ואח"כ כשנוסעים עושים בו מלאכת הסותר, וכסדר הזה נשנו במתניתין, והדר תנן המכבה וכו' שפרשתים לעיל:

ארבעים חסר אחת. התי"ט הקשה במנין הראשון וה"ה למנין זה, למה לא תנן ל"ט בפירוש. והשיב שתי תשובות, הא' דסריך בלישנא דארבעים חסר אחת דמכות, והיא תשובה נכונה כי יש להם שייכות זה לזה, והשנית תלאה בסברתו דס"ל דהקשר הראוי לשתי התפירות הוא קשר של קיימא שהוא אב אחד, ותקן בהא לישנא דמתניתין בין למאן דס"ל דחייב עליו בין למאן דס"ל דפטור עליו, והקשה למאן דס"ל דפטור מההיא סוגיא (דף עד:) דהאי מאן דעביד חלתא, ואני כבר כתבתי בד"ה והתופר שתי תפירות, שלא נזכר התופר במשנה אלא לאב אחד, שהקשר שעמו אינו צריך שיהיה של קיימא ואינם שתי אבות כמו שחשבם, וגם שם הוכחתי דאם היה של קיימא ודאי יהיה חייב אף עליו, וממה שכתבתי נמי שם בפי' ההיא סוגיא דהאי מאן דעביד חלתא, אזלא לה הקושיא שהקשה על מאן דס"ל דפטור על הקשירה הנעשת בשתי התפירות, דהרי סתם עביד חלתא כי חייש לפומיה עביד יתיר משתי תפירות, וכי עביד שלשה כבר אמרנו לעיל באותו דבור שחייב עליה בלי קשירה, ומשום הכי באותה קשירה דעביד אח"כ באותה תפירה מחייב עליה בפני עצמה, אף למאן דפטר בהיותה נעשית בשתי תפירות: לכן נלע"ד לדרוך דרך הרב בעל תי"ט במלאכה אחרת, והיא ההוצאה מרשות לרשות דכוללת שני מלאכות, שהדבר שקול איזה מהם הוא האב ואיזה התולדה, דהכי גרסינן בש"ס דידן דף (א') [ב'] אמר רב אשי תנא הכנסה הוצאה קרי לה, ממאי מדתנן המוציא מרשות לרשות (כדקחשיב אבות מלאכות בפ' כלל גדול, רש"י) חייב, מי לא עסקינן דקא מעייל מר"ה לרה"י, ע"כ. ובפ"ק דשבועות (דף ה:) פריך, ואימא דקא מפיק מרה"י לר"ה, ומשני א"כ לתני המוציא מרשות היחיד לרשות הרבים, מאי מרשות לרשות, אפילו מרשות הרבים לרשות היחיד, ע"כ. הרי מפורש שהמוציא מרשות לרשות כולל ההוצאה וההכנסה.

ובירושלמי פ"א (ה"א א:) נמי גרסינן המוציא מרשות לרשות אין המכניס בכלל, נשמעיניה מן הדא, דמר ר' ייסא בשם ר' יוחנן הכניס חצי גרוגרת והוציא חצי גרוגרת חייב, מנין שההוצאה קרויה מלאכה, ר' שמואל בר נחמן בשם ר' יונתן (י)שמע לה מן הדא, ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא. נמנעו העם מלהוציא מבתיהם וליתן לגזברים, ר' חזקיה בשם ר' אילא אפילו הכנסה את שמע מינה, כשם שנמנעו העם מלהוציא מבתיהם וליתן לגזברים כך נמנעו הגזברים מלקבל מידם ולהכניס ללשכה, ע"כ. הרי מפורש דיש ללמוד שניהם מן הכתוב, ובתלמודא דידן בפ' הזורק (דף צו:) ילפו נמי ההוצאה ממקרא זה, והדר אמרינן התם, אשכחן הוצאה הכנסה מנל"ן, סברא היא מכדי מרשות לרשות הוא מה לי אפוקי מה לי עייולי, ע"כ. הרי מפורש שאין לחלקם לשני אבות, שהרי תרוייהו כחד חשיבי במשכן. ועתה צריכין אנו למודעי איזה מהם יהיה העיקר ויקרא אב ואיזה מהם יהיה תולדתו, הואיל ושניהם יש ללמדם מן הכתוב כפי הירושלמי, ולזה אמרו בבבלי הנ"ל אחר מה לי עייולי, מיהו הוצאה אב הכנסה תולדה, כי באמת אין ההכנסה מפורשת במקרא זה כמו ההוצאה, שבצווי איסור ההוצאה קמיירי קרא כדאמרינן התם בתחילת הסוגיא, הוצאה גופא וכו', אמר ר"י דאמר קרא ויצו משה ויעבירו קול וכו', משה היכן הוה יתיב במחנה לויה ומחנה לויה רשות הרבים הוא, וקאמר להו לישראל לא תפיקו ותיתו מרה"י לר"ה, ע"כ. והכנסה מדיוקא אנו לומדים אותם כי סברא היא שנמנעו אף ממנה, ולכן תנן אבות מלאכות ארבעים, פי' אבות של מלאכות ארבעים הנזכרים במתניתין, דהיינו במוציא מרשות לרשות דכולל שני מלאכות, הם חסר אחד אב מן הארבעים, שהרי אחת משתי מלאכות אלו אינו אב אלא תולדה, ומשום הכי לא יהיה חייב העושה כל ארבעים מלאכות אלו כי אם ל"ט חטאות, שהרי אינו חייב על התולדה במקום אב אפילו בתולדה כזו של הכנסה אשר היתה ראויה כמעט להיותה נחשבת לאב בפני עצמה מהטעמים השנויים, וכ"ש בשאר התולדות, זה נשמע מדקדוק לשון המנין, דמהרי אלו המיותר אשר משם הוציאו דין זה בש"ס (דף עה:) א"א לפרש הענין כל כך, ואין להקשות דא"כ הרי אלו למה לי הואיל וממניינא דרישא שמעינן ליה, שהרי המנין עצמו לא להכי אתא אלא כדאמרינן בש"ס (דף עג:) לאשמועינן דאם עשאם כלם בהעלם אחד חייב על כל אחד ואחד, דלא נימא דאינו חייב אלא אחד כשעשאם בהעלם אחד, וזה לא למדנו אלא מדקדוק לשונו, ולכן הוצרך לפתוח לנו פתח לענין זה ביתור הרי אלו, והמנין דסיפא כבר פירשוהו בש"ס (דף עה:) דאתא לאפוקי מדר' יהודה כמ"ש התי"ט, ועל דקדוק לשונו אין לבקש טעם כי סירכא דרישא ודאי נקט התנא:

ג

וכל שאינו כשר להצניע. כגון עצי אשרה שאסורים בהנאה, ש"ס (שם). לפי זה אין מצניעין כמוהו פירושו הוא, שהוא שיעור מועט, שאף אם היה מותר בהנאה אין דרך להצניע:

ואין מצניעין כמוהו. לרבותא דחייוב המצניעו אצטריך, דלפיטור אף אם היה בו שיעור שמצניעין כמוהו פטור, הואיל ואינו כשר להצניע, דלחייב על המוציאו סתם תרתי בעינן, כדתנן ברישא דמתניתין, והכי משמע מדברי הרמב"ם בפירושו ובחבורו (פי"ח הכ"ב):

ד

המוציא וכו'. פתח בהוצאה דסליק מינה, מהטעם שכתבתי במקומו, להיות כי מלאכה גרועה היא, לבל יכשלו בה בני אדם מצד גריעותה, וכמ"ש הרמב"ם בריש מכלתין וכתבו התי"ט:

עצה כמלוא פי גמל. כתב הר"ב, דפי גמל גדול מפי פרה. ובדבור דלקמן כתב, דפי טלה גדול מפי גדי. וא"כ קשה דה"ל לשנות התנא בתחילה עצה כמלוא פי גמל שהוא שיעור הגדול, והדר תבן כמלוא פי פרה שהוא פחות מפי גמל, והדר טלה והדר גדי, דהוא שונה ע"י כן השעורים במדרגה ממעלה למטה, וכמו כן לא הוה מכניס הגמל שהוא בהמה טמאה בין הטהורות. וי"ל דאי הוה תנן לה בסדר, היינו אומרים שהתנא לחומרא נחית, והוא שעיקר השיעור הוא הראשון דהוא כמלוא פי גמל שהוא שיעור גדול, ובתבן אנו מחמירין בשיעורו הואיל והוא ראוי אף לפרה, ומחייבינן ליה כמלוא פי פרה שהוא שיעור מועט משיעור פי גמל, ומטעם זה הייתי מפרש ואין מצטרפין זה עם זה להחזיר החמור קל, דהיינו שהתבן החמור אינו מצטרף להשלים שיעור פי גמל דעצה הקל, כדי שלא נטעה לומר דאף התבן שיעורו כמלא פי גמל ונקל עליו בהיותו לבד, אבל מצטרפין להחזיר הקל חמור, שהעצה הקל מצטרף להשלים שיעור פי פרה של תבן, שאף אם נטעה לומר שהעצה יהיה שיעורו כתבן הרי אנו מחמירין בו ואין בכך כלום, כי אף התנא לחומרא נחית בשיעורי הוצאה אלו, וזה אינו אלא הענין הוא להפך שהתנא ס"ל שאין מצטרפין להחזיר הקל חמור, אבל מצטרפין להחזיר את החמור קל כמ"ש לקמן, ומשום הכי הקדים התנא ברישא שיעור הפרה החמור, והדר תני שיעור הגמל הקל, לאשמועינן דלקולא נחית, ושנפרש ואין מצטרפין זה עם זה להחזיר את הקל חמור, לפי שנבא לטעות להחמיר על הקל כשהוא בפני עצמו ואנן לקולא נחתינן, אבל מצטרפין להחזיר את החמור קל, ולא חיישינן דילמא יטעה ויקל על החמור בהיותו בפני עצמו כקל. והא דלא התחיל מן הגדי והדר טלה והדר פרה והדר גמל, דבזה היה מורה לנו יותר דלקולא נחית, שהרי פתח בחמור שבכלם והשלים בקל שבכלם, הוא משום דרצה לסמוך שיעור פי הטלה לשיעור הגרוגרת דסיפא, לאשמועינן דזה הוא שיעור פי הטלה כמפורש בש"ס (דף עו.) ומשום הטלה שנא אף הגדי בסיפא לסמכו אליו, לרמוז דשניהם שקולים כמשאז"ל (שם), והא דלא הקדים גדי לטלה דבזה היה סומך יותר פי הטלה לגרוגרת, הוא משום דבכי האי גוונא הויה דומיא דרישא ממש דקתני השיעור הגדול אחר שיעור הקטן דמראה דלקולא נחית, ואי הוה הכי לא היה לנו במשנה שום רמז להחמיר, ולכן הייתי טועה בואין מצטרפין זה עם זה להקל ממש שאינו מצטרף לא החמור עם הקל ולא הקל עם החמור לחייבו, אלא שלעולם יהיה פטור עד שיהיה לו שיעור שלם מן הקל או מן החמור, ואין זו דעת התנא כפי מה שאכתוב לקמן משמא דגמרא, אבל בשנותו סדר הטלה וגדי הפך הרישא המורה דלחומרא נחית, הורה לנו דבאין מצטרפין זה עם זה יש בו קולא וחומרא, וה"ט נמי שלא שנאם כלם מלמטה למעלה גדי בתחילה וגמל בסוף:

ואין מצטרפין זה עם זה. ש"ס (שם) אמר ר' יוסי בן חסדא אין מצטרפין לחומר שבהן, אבל מצטרפין לקל שבהן. ופי' רש"י, כגון תבן החמור מצטרף עם עצה הקל, להשלים שיעורו שהוא פי גמל, ואין עצה הקל מצטרף עם התבן החמור, להשלים שיעורו שהוא פי פרה. וכן פסק הרמב"ם (פי"ח ה"ג) וכבר כתבתי בדבור הנ"ל איך רמזו לנו התנא בשינוי לשונו, ותמהני מאוד מהר"ב שלא פירשו, ופליאה היא בעיני מהתי"ט שלא העיר עליו:

רבי יהודה אומר חוץ מקלפי עדשים המתבשלות עמהם. בש"ס (דף עו:) גרסינן עדשים אין פולין לא, והתניא רבי יהודה אומר חוץ מקליפי פולין ועדשים, לא קשיא הא בחדתי הא בעתיקי, עתיקי מ"ט, אמר ר' אבהו מפני שנראים כזבובי בקערה, ע"כ. והואיל וטרח הש"ס לישב דבריו, יש לתמוה למה פסקו הר"ב והרמב"ם דלא כותיה, אם לא שנחלוק בין כשנושא ונותן הש"ס על דברי החולק לישבם עם הברייתות או מימרות שלא יקשו עליו, להיכא דאינו נושא ונותן אלא להבין דבריו שלא תקשי דידיה אדידיה כגון הכא:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.