תוספות רבי עקיבא איגר/כתובות/ב

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ כתובות ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות טו] תוי"ט ד"ה כתובתה וכו'. דמגו במקום עדים הוא. לפ"ז לא הוצרך התוי"ט לומר בתחלה דהכא מודה ר"ג כיון דאיכא ברי וברי דהא בלא"ה ניחא דבליכא עדים הבעל מהימן משום מגו. ובתוס' כתב דהא דמצרכינן לתרוצא דמודה ר"ג בברי וברי היינו למ"ד הטוען אחר מעשה ב"ד ל"א כלום. וא"כ לדידן בפשוטו ניחא. ואפשר לומר דמ"מ כיון דהאמת הכי הוא מש"ה נקט לה התוי"ט כדי לאוקמי מתני' בכל גווני דאף במקום שאין כותבין דא"נ לומר פרעתי וליכא מגו מ"מ בלא עדים הבעל מהימן דהוי ברי וברי. ואף במקום שכותבין ונאבדה דאיכא מגו מ"מ מהני עדים דהוי מגו במקום עדים:

[אות טז] בא"ד מפני שהוא מודה במקצת. ובבעל התרומות (שער ז' ח"ב סימן כ"ז) כתב בשם יש מפרשים דהכא ליכא שבועה דאורייתא דלא הוי הודאה ממין הטענה וכטענו חטים והודה בשעורים דמי עיי"ש וצ"ע:

ב

[אות יז] תוי"ט ד"ה ומודה ר"י. ומכיון דלאיסור והיתר לא מהימנא. ק' לי דלענין מאי לא מהימנא לאיסור הא באשת כהן אף לדבריה אסורה היא. ובאשת ישראל כיון דמיירי בנתקדשה אחר ג"ש ויום אחד מדקתני עד שלא ארסתיך נאנסת הא באמת מותרת לבעלה מטעם ס"ס וא"כ לא נתבטל דבריה לענין איסור:

[אות יח] בא"ד והתוספות מפרשים וכו' יכול לומר חי אני. היינו דהתם במכ"ע עצמה לא היתה נאמנת כדס"ל לר"י והוי רק קצת מגו דהוא טענה מעולה דלא פסלה נפשה מכהונה בזה ס"ל לר"י דלא מהני מגו אבל היכא דאי טען להד"ם הוי נאמן הוי מגו מעלי' כ"כ מהרש"א והוציא כן מדברי תוס' (די"ג א' ד"ה רב אסי כו'). ועדיין ק"ל דתוס' בקושייתם על רב אסי הא בלא"ה יקשה דאמאי במשארסתני נאנסתי לא ס"ל לר"י מגו וגבי שדה זו של אביך אמרי' מגו והא זהו פרכת הש"ס ולפי שינוי' דשור שחוט והיינו כסי' הנ"ל ממילא ליכא קושיא לר"א וזהו תירוצם דתוס' וצ"ע:

ג

[אות יט] בהרע"ב ד"ה אנוסים כו'. מחמת קורבה. ולא משוו נפשייהו רשעים בכך דהא אומרים דהאמת שהלוהו ואף דגורמים שיטרוף ממשעבדי שלא כדין מ"מ אין זה מעשה רשע כיון דהלוהו באמת קודם שקנה ולא הי' לו לקנות. ועוד יכולים להתנצל ולומר סברנו שהמלוה לא יסמוך עלינו אלא יחתום עליו עוד עדים כשרים סמ"ע. ולפ"ז מיירי רק באומרים שההלואה היא אמת אלא דבאו לפסול השטר ע"י שקרובים היו ומ"מ אפי' מע"פ לא הוי דהוי תחלתו בפסול. אבל הט"ז כתב דסמכו עצמם דמסתמא יהא גלוי לכל שהם קרובים ולא ידונו על השטר עיי"ש. א"כ אפשר דגם באומרים קרובים היינו וההלואה הי' שקר מהימני. אמנם לענ"ד נסתר זה מדברי תוס' בשמעתין (ד"ה חזקה אין העדים וכו') וצ"ע דבעיא היא (פ"ק דב"ב) ולא אפשיטה וכו' כוונתם לא דנפשט מדר"מ דלא אמרינן מגו במק"ח דהא למסקנא טעמא דר"מ דס"ל מודה בשטר שכתבו א"צ לקיימו. אלא כוונתם דנפשוט מדרבנן דאמרי' מגו במק"ח. ואם נימא דאף באומרים פס"ע היינו והמלוה חתם אותנו בלא דעת הלוה ולא ראינו ההלואה וחתמנו שהיינו קרובים. א"כ לא נפשוט האיבעיא דדלמא באמת מיירי רק בכה"ג ואלו אמרי פס"ע היינו והלואה היה אמת א"נ דהוי מגו במק"ח דמלוה גופי' מידק דייק אע"כ דס"ל א"א לאוקמי בהכי דבזה גם בפס"ע היינו משוי נפשייהו רשעים. (אמר י"מ התלמיד לכאורה יש לדחות דברי רבינו די"ל דהתוס' ס"ל כהט"ז ומ"מ קושייתם מהא דאמר חזקה אין העדים וכו' והיינו לפי סברא הראשונה שכתבו התוס' (שם ד"ה קטנים) דהך חזקה אין העדים כו' לא תליא בהך סברא דמלוה מידק. וכן מבואר בהדיא באורים ותומים בכללי מגו (סי' ס"ג) עיי"ש. ויהיה מדוקדק מה דהעמידו תוס' קושייתם על הא חזקה אין העדים ולא על דלעיל מלוה גופי' כו'. אך אפשר לתרץ דברי רבינו דהוא אזיל לשיטתו אשר בספר דרוש וחידוש שלו בסוגיין עמד בקושיא על תירוץ שני של התוס' ותופס לעיקר שהחזקה אין העדים כו' ג"כ עיקר הטעם דמלוה מידק דייק עיי"ש ויהי' מוכח דהתוס' לא ס"ל כהט"ז. וע"כ צריכים לומר דקושי' התוס' היא רק מפ"ע דבקטנים בודאי לא שייך שמשווים עצמם רשעים כיון דבאותה שעה קטנים היו ומה שהעמידו קושי' על חזקה אין העדים כו' ע"כ היינו משום דכאן מוזכר לשון חזקה ועדיין הדבר צ"ע ובפרט בענין סברת החזקה אין העדים שאפשר לפרש דלא כמבואר בספר דרוש וחידוש ואין כאן מקום להאריך):

[אות כ] תוי"ט ד"ה אינן נאמנים וכו'. דבשני עדים לא אמרינן מגו. וברישא דמתני' דאמרינן מגו דאי בעי שתקי. והר"ן הוסיף דברישא אין אחד צריך לחבירו דאם הוא שותק ממילא לא היה מתקיים השטר וכ"כ הש"ך (סימן פ"ב) בכללי מגו וכ"כ בספ"י. ולפ"ז הא ואם יש עדים היינו אפי' ע"א דבזה אם הוא שתק מ"מ יהיה קיום ע"י השני בצירוף העד מן השוק. ואף לפ"ז אם הי' ג' עידי השטר ואמרו כת"י הוא זה אבל אנוסים היינו לא היו נאמנים דהא כל אחד לעצמו אינו מועיל בשתיקתו כיון דאיכא ב' עדים מבלעדו. וצ"ע:

ה

[אות כא] במשנה שהפה שאסר. ק"ל למאי צריך לזה הא בדיבורה א"א הייתי לא מהימנא לב"ד בדרך נאמנות ועדות ואנן אמרי' שאינו אמת אלא מדין שויי' אנפשה חד"א וכיון דהיא מסיימת וגרושה אני מעולם לא אסרה. ובפרט בנשביתי וטהורה אני דשבויה עצמה ליכא איסור כלל אלא הטומאה והיא ידעה בעצמה אם נטמאה אי לא ולזה באמירתה נשביתי ליכא ענין שויי' אנפשי' חד"א אם יודעת בעצמה שלא נטמאה וכאשר אמרה בעצמה טהורה אני א"כ למ"ל טעמא דהפה שאסר הא לדידן ליכא בירור כלל על השביה ושויי' אנפשי' חד"א ג"כ ליכא. גם ק' לי לישנא דמתני' ואם יש עדים שהיתה א"א והיא אומרת גרושה אני דמשמע דאחר שבאו עדים אמרה גרושה אני. והא באמת אף באמרה תחלה א"א הייתי וגרושה אני ואח"כ באו עדים לא מהני ואפי' בבאו עדים אחר שנשאת לא מהני. וא"כ הי"ל למתני' סתם ואם באו עדים שהייתה א"א א"נ והי' קאי ארישא דא"א הייתי וגרושה אני נאמנת ואם באו עדים אח"כ א"נ. וכן בסיפא דשבויי' למאי קתני ואם באו עדים וכו' ואמרה טהורה לא לתני כלל ואמרה טהורה אני והוי קאי ארישא דנשביתי וטהורה אני דנאמנת ואם באו עדים היינו אח"כ (והיינו קודם שהתירוה להנשא) ועלה שייך למתני ואם משנשאת וכו' וצלע"ג:

[אות כב] שם ואם יש עדים שנשבית. ודוקא אם העדים לפנינו אבל על קול שיש עדים במדה"י שנשבית אין אוסרין (גמרא כ"ג א'). ואינו דומה לקול שיש עידי קדושיה. משום דשאני שבויה דמנוולה נפשה גבי שבאי. או משום דשבויה רק איסור לאו וקדושי' איסור מיתה תוספות קדושין (י"ב ב' ד"ה אם). ותמהני ואיך אפשר לומר כטעם השני והא ב"ב (קל"ה א') באיכא סהדי במדה"י דאית ליה אחי קאמר גם כן אם הקלו בשבויה ניקל בא"א (וגם שם פירשב"ם דאיכא איסור חנק וצ"ע) ומה איסור מיתה איכא התם והא היא אלמנה והחשש רק דהיא זקוקה ליבם ואסורה בלאו. וכ"כ ק"ל בתוס' יומא (נ"ה ב' בד"ה השולח חטאתו). דדוקא במביא גט חיישינן למיתה משום חומרא דא"א. והא החשש רק דמת והגט בטל וזקוקה ליבם וא"כ אין כאן חשש א"א:

[אות כג] תוי"ט ד"ה אשת איש הייתי וכו'. דלא הוי תיובתא לי"א בתרא נ"ל דלהכי איצטריך. לענ"ד בפשוטו לק"מ דנראה דמה דקתני ואם יש עדים שהיתה א"א והיא אומרת גרושה אני וכן בשבויי' ואם יש עדים שנשבית ואמרה טהורה אני לא דאומרת השתא שהיא גרושה או טהורה דזהו פשיטא דא"כ בטלה כל דיני שבויי' וגם א"כ היכי קתני עלה ואם משנשאת באו עדים לא תצא הא בלית לה מגו פשיטא דתצא ואף בשבויה דהא אף בנשבית תחת בעלה תצא כדאיתא בפרקין במשנה ט' מכ"ש בנשבית מקודם ונשאת אח"כ ובאו אח"כ עדים דנשבית דתצא א"ו דאומרת טהורה היינו שמחזקת דבריה מה שאמרה מקודם מש"ה בנשאת ובאו עדים ל"ת כיון דכבר היתה נאמנת במגו. וא"כ ממילא ליכא קושיא דלתני רבותא יותר דאף באמרה א"א אני. ואחר כ"ד גרושה אני דא"נ. דזהו רבותא דאף שאמרה א"א הייתי וגרושה אני דכבר נאמנת בדבורה דגרושה אני מ"מ אם אח"כ באו עדים דהיא א"א אסורה:

ו

[אות כד] בהרע"ב ד"ה הרי כו'. מסיח לפי תומו. והר"ן הוכיח מסוגיין דקטן אף בלא מסיח לפי תומו נאמן:

[אות כה] בתוי"ט ד"ה שנשבו וכו'. וכתבו התוס'. לענ"ד לפי מ"ש הרא"ש בתשו' (כלל ס"ו סי' ח') והובא בש"ך (סי' נ"ח ס"ק י"א ובסי' פ"ב בכללי מגו אות ה') דאם על הטענה שהיה יכול לטעון יש עדים פסולים נגדו לא הוי מגו דלא רצה להכחיש העדים עיי"ש א"כ מתני' דהכא י"ל דמיירי דעדים פסולים מעידים דנשבו ואילו לא הודית דנשבית לא נאסרה ע"י פסולים ולזה נקט אמרה נשביתי וטהורה אני דאסורה מחמת הודאתה דנשבית וא"נ לומר טהורה אני במגו דלא רצתה להכחיש עדים פסולים:

ז

[אות כו] בתוי"ט ד"ה וכן שני אנשים. משום פלוגתא דר"י ורבנן. וכ' תוס' אבל בב' נשים משמע דלא פליג וכו' אבל למאי דמוקי פלוגתייהו משום גומלים קשה. וק' לי הא י"ל דהך אוקימתא אזלא לר"י לקמן (דף ל"ו) דר"י ור' דוסא אמרו ד"א ולר"י שבויי' מותרת א"כ לא מצי ר"י למפלג על ב' נשים שנשבו וצ"ע:

ח

[אות כז] בתוי"ט ד"ה רבן שמעון ב"ג כו'. דבמקום קול הוי חד מהימן. אף דקול עדיף מע"א דע"י קול אחתינהו וע"י ע"א לא היינו מחתין ליה דאין ערעור פחות משנים מ"מ מסקינן ע"פ ע"א כיון דמסייע ליה החזקה לבטל הקול. תוס':

[אות כח] בא"ד אלא שראיתי להר"ן כו'. וגם בתוס' מפורש כן דכתבו לעיל לפי אוקימתא דפליגי בגומלין דמיירי בתרומה דאורייתא ואלו הכא כ' דהך מיירי בתרומה דרבנן דבתרומ' דאורייתא לא מוקמי' אחזקה אף למ"ד תרי ותרי ספיקא דרבנן:

ט

[אות כט] הר"ב ד"ה פסולות כו'. דאשת כהן אסורה. אף דזהו שייך גם בפנויה להנשא לכהן ולפסול מתרומה דבי נשא מ"מ אסברא לה באשת כהן דאילו בפנויה ע"כ דמיירי באומרת טהורה אני. דבאומרת טמאה אני פשיטא דאסורה משום דשויא אנפשה חתיכה דאיסורא. וא"כ נשמע דאינה נאמנת על עצמה ולא הוי צריך למיתני הסיפא ואין נאמן אדם ע"י עצמו. אבל אם מיירי באשת כהן י"ל דס"ד דמיירי באומרת טמאה אני דבעלמא אינה נאמנת משום דאמרי' עיניה נתנה באחר והכא נאמנת. ספר כתובה. ועדיין אינו מספיק על לשון הרע"ב דא"כ אסורה כשנאנסה והתוי"ט הביא עלה הילפותא הא בלא"ה אסורה דנתחללה מביאת נכרי דאפי' פנוייה אסורה לכהן וכמ"ש. ולפי מ"ש בהגהת ש"ע (סי' ז') בשם ש"ג דבנשואה שבוייה וע"א מעיד דטהורה והיא אומרת נטמאתי נאמנת לאסרה עצמה על בעלה ול"א בזה עיניה נתנה באחר. נסתרו דברי הס"כ דאיך היה אפשר לומר דמתני' בנשואה ודוקא באמרה טמאה אני א"כ היכי קתני עלה אפילו עבד ואפי' שפחה נאמנות הא באמרה טמאה היא נאמנת נגד העבד ושפחה:

[אות ל] שם בהרע"ב ד"ה אין אדם. הר"ז לא ישאנה. ואם נשאה לא תצא כ"כ הריטב"א יבמות בשם תוספות. וההיא דזכריה בן הקצב דאסרוה עליו צ"ל דבעל גרע דעל עצמו ליכא עדות כלל אבל בפנויה שהמעיד אינו בעלה ושם עדות עליו ואח"כ נשאה בזה ל"ת:

[אות לא] תוי"ט ד"ה אפילו שפחה. חוץ משפחתה. וכן בנה ובתה א"נ ובמסל"ת הכל נאמנים חוץ היא ובעלה:

[אות לב] שם ד"ה ר"ז בן הקצב. והי' כהן כ"כ רש"י. לענ"ד יש הפרש בין הרע"ב לרש"י בזה דהרע"ב מפרש כן במתני' משמע דצריך לזה דרך פירוש במתני' דאילו לא היה כהן למאי נ"מ דא"נ ע"י עצמו נשמע מיני' דס"ל להרע"ב דבעלה ישראל שמעיד על אשתו דנאמן לענין שאם תתאלמן ממנו דמותרת לכהן דזהו לא מקרי על עצמו כיון דלדידיה ליכא נ"מ בזה. אבל רש"י לא פי' כלום במתני' רק על הברייתא דקתני ואף עפ"כ יחד לה בית בחצרו. ע"ז כתב רש"י אעפ"כ שאסרו עליו שהיה כהן מדלא פי' כן במתני' שהיה כהן משמע דבמתניתין אינו הכרח לזה דלא קתני דאסרו עליו די"ל דהיה ישראל אלא דא"ל דא"נ להתירה לכהן לכשתתאלמן ורק בברייתא דמוכח דאסרי עליו כתב רש"י דכהן היה:

י

[אות לג] הרע"ב ד"ה זה כתב כו'. שקיום שטרות דרבנן. ודוקא לקיים חתימת עדים אבל לקיים חתימת הלוה היא דאורייתא ובעינן עדות מעליא. סמ"ע וש"ך:

[אות לד] שם בהרע"ב ד"ה ושהי' איש פלוני. תרומה דרבנן. ומיירי באין גדול עמו דאל"כ באותו גדול לחוד סגי כיון דאין מעלין ממנה ליוחסין. תוס'. וע"ז קאמר הרע"ב אבל תרומה דאורייתא אין מאכילין ע"פ עדות כזה ר"ל בלא גדול עמו והא דלא מוקי בתרומה דאורייתא וביש גדול עמו דממנ"פ אם אין מעלין מתרומה דאורייתא ליוחסין מהני הך גדול לחוד דע"א נאמן ואם מעלין מתרומה ליוחסין לא מהני גדול עמו דדלמא יעלו ליוחסין ע"י עדות זו דראו בקוטנם. אע"כ דמיירי בתרומה דרבנן ובאין גדול עמו:

[אות לה] תוי"ט ד"ה שיצתה. ויש מחלוקת בין המפרשים. בתוס' ערובין דנ"ט א' ד"ה אפי' עבד נסתפקו אם קאי ההיא דהכא ביש גדול עמו גם על עד כאן היינו באים בשבת. ויהיה נשמע דע"א לחוד א"נ. וההיא (דפ"ה מ"ה) דעירובין אפי' עבד אפי' שפחה מיירי באמת דיש אחר עמו. או דלא קאי על הך דע"כ היינו באים בשבת ובאמת ע"א נאמן ומתני' דערובין כפשטא עיי"ש. ובאמת ק' לי מה"ת לומר דאין ע"א נאמן דמ"ש זה מכל איסורים דע"א דנאמן עכ"פ בלא אתחזק איסורא. ועל ההיא דעירובין דקתני דעבד או שפחה נאמן דלא אמרו חכמים את הדבר להחמיר אלא להקל. ומפרש בסוגיא שם דתחומין דרבנן. והלא אף היה דאורייתא אמאי לא נאמנו מדין ע"א נאמן באיסורין (דאפילו עבד ושפחה דדינייהו בכל דבר כאשה נאמנות) [אמר י"מ התלמיד תיבות אלו דאפי' כו' רשמתי בין שני חצאי לבנה כי לענ"ד הדבר צ"ע דאם נפרש כוונת רבינו בפשיטות דקושיא שני' מקשה על הגמרא דעבד ושפחה בעצמם יהו נאמנים דדינייהו כאשה הא זה כבר הקשה בתוס' ד"ה ותחומין ותירצו בתחומין לא הוו בידה אף דלכאורה אין ראיה לסברתם והדבר צ"ע עכ"ז התוס' מכריחין סברתם מחמת קושיא הנ"ל וגם ראיה מקטן כמבואר בדבריהם יעו"ש (ועוד אפשר לתרץ קושיית תו' דבתחומין יש טירחא רבה כמבואר בריטב"א שם משום הכי לא האמינו לנשים) ואולי יש איזה חסרון תיבות בדברי רבינו וקודם תיבות דאפי' כו' צ"ל אע"כ מיירי בלא גדול עמו ומחמת שהוא מדרבנן משום הכי אמרו דאפי' כו' ויהיה כוונת רבינו לאלם קושיתו על התוס' וצ"ע כי הלשון קצת דחוק]:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.