תוספות רבי עקיבא איגר/יבמות/ב

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ יבמות ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ב

[אות יד] הרע"ב ד"ה מיבם. ולאו אעשה בה מאמר. ובעשה בה מאמר ואח"כ נולד ס"ל לר"ש דמיבם או חולץ להשנייה והראשונה פטורה בממנ"פ דאם מאמר קונה קנין גמור שניהם מותרות דהוי ככנס ואח"כ נולד ואם מאמר אינו קונה לא הוי צרת ערוה. ואם נולד קודם המאמר גם לר"ש השנייה חולצת ולא מתייבמת דשמא מאמר קונה והוי צרת ערוה:

ג

[אות טו] הרע"ב ד"ה לא חולצת. ובן אין לו פרט. בסוגיא (דכ"ד א') איתא ולא ימחה פרט לסריס ששמו מחוי וכן הוא בפירש"י במתני' (דע"ט ב'):

ד

[אות טז] בתוי"ט ד"ה אלמנה. גזירה ביאה ראשונה אטו. ואף באלמנה מן הנשואים דהוי עשה ול"ת ומדינא לא תתייבם דאין עשה דוחה לל"ת ועשה מ"מ צריכה חליצה. גמרא. ונפקא לן מקרא דועלתה יבמתו. דיבמתו מיותר ובא ללמדנו דיש לך יבמה שאינה עולה ליבום ולא שייך גבה רישא דקרא אם לא יחפוץ. מ"מ ועלתה יבמתו לחליצה. תוס' (דף כ' ע"ב) והובא בתוי"ט לקמן (פ"ד מ"י):

[אות יז] בא"ד לפי המסקנא א"צ. היינו דהטעם דאפילו ליבום עולה מדאורייתא דעשה דוחה לל"ת אמנם באמת אף לס"ד אין זה הטעם דלא ילפינן מאחות אשה דמ"מ יקשה כיון דא"ע ליבום אמאי צריכה חליצה וגם אמאי א"ע ליבום ליתי עשה ולדחי ל"ת אלא הטעם דילפינן מקרא דועלתה יבמתו דיבמתו מיותר ואת לאתויי חייבי לאוי לומר דא"ע ליבום ועולה לחליצה (וזהו הטעם במסקנא בחייבי עשה וכן באלמנה מן הנשואים לכ"ג) ודברי רש"י והרע"ב תמוהים. וברש"י (דף פ"ד א') ד"ה והא כולה פרקין וכו' נקט לטעם בח"ל דכתיב ועלתה יבמתו וכו' ותמוה לי דנקט כפי ס"ד דהש"ס והא למסקנא הטעם בח"ל דגזרי' ביאה ראשונה אטו ביאה שנייה וצריך עיון:

ה

[אות יח] במשנה מן השפחה ומן הנכרית. ותנן נמי (בפ"ג דקדושין משנה י"ב) דולד שפחה ונכרית כמותה מיהו כתב התוס' במסכתי' (דף ט"ז ע"ב) ד"ה נכרי שקידש דהני מתני' סברי דכותי ועבד הבא על ב"י הולד כשר וה"ה איפכא. אבל לר"ע דהולד ממזר מכותי ועבד. ה"ה הבא על שפחה ונכרית. וזהו טעמא דר' אסי דנכרי שקידש בזה"ז חוששים לקדושין דס' כר"ע. ותמהני איך חולק ר"א על הני מתני' בזה היסוד דמתלי תלי בזה דאם נכרי הבא על ב"י הולד ממזר ה"ה בהיפוך בישראל שבא על הנכרית והא מפורש איתא לקמן (פ"ז מ"ה) כיצד בת ישראל לכהן וכו' ונכבש על השפחה וילדה הימנו בן ה"ז עבד כו' והלכה הבת ונשאת לעבד או לכותי וילדה הימנו בן ה"ז ממזר. הרי דאם האב נכרי והאם ישראלית הולד ממזר. ובהיפוך הולד עבד ואח"ז מצאתי שהק' כן בשער המלך:

[אות כ] בהרע"ב ד"ה אח מ"מ. אפי' ממזר. בהרי"ף והרא"ש איתא ושמעינן מינה דחייבי לאוין מדאורייתא בני יבום נינהו וכו' כוונת דבריהם מדנקט זוקק ליבום הרי דמדאורייתא עולה ליבום ומה דקתני במתני' ד' חולצים ולא מייבמים ע"כ דהיינו מדרבנן. וק' לי דלפ"ז יקשה לס"ד דסוגיא (דף כ') דמדאורייתא לא מייבמים איך קתני הכא זוקק ליבום, אלא ע"כ דליכא ראיה מהכא דעיקר חידושא דמתני' דהכא דאח פסול מקרי אח ולא ממעטינן מגז"ש דאחוה אחוה מבני יעקב ומשכחת לה יבום במותרת לו כגון שהיא גיורת או שהיא ג"כ ממזרת וצ"ע:

[אות כא] תוי"ט ד"ה מי שיש. וטעמא מאי הואיל. היינו דלא נימא למילף אחוה אחוה מבני יעקב (כמ"ש התי"ט (רפ"א) ד"ה אחותו מאמו) דדוקא כשירים ולא פסולים לזה אמרינן דמסתבר הואיל והוא בנו וכו' והא דל"א בהיפוך דמגז"ש דאחוה אחוה נמעט פסולים ומדאינם זוקקים ליבום ה"נ אינם פוטרים היינו דילפי' מקרא ובן אין לו עיין עליו כמ"ש התוי"ט ד"ה פוטר אשת אביו. גמרא ותוס':

[אות יט] במשנה מי שיש לו בן. כתב המרדכי וז"ל כ' המיימוני (פ"ג מהל' יבום) מי שזינה עם אשה וכו' ונתעברה ואמרה זה העובר ממנו הוא אע"פ שהוא מודה הר"ז ספק לענין יבום דכשם שזינתה עמו כך זינתה עם אחר וחולצת ולא מתייבמת. וצ"ל דמתני' דהכא איירי שהיו שניה' חבושים בבית האסורים וכן משמע ס"פ אלמנה לכ"ג עכ"ל ולכאורה קשה דא"כ אדדייק רבא ס"פ אלמנה ממתני' דהתם ילדה תאכל בתרומה דנימא מדאפקרה אמאי לא דייק ממוקדם ממתני' דהכא. והי' נ"ל דבמתני' דהכא י"ל דמיירי בנאנס' שהיא אינה מופקרת כלל ול"א לגבה מדאפקרה אבל במתני' דהתם דקתני האונס והמפתה וכו' ילדה תאכל דמשמע דזהו קאי על המפתה. ואולם הה"מ (בפ"ג מיבום) כ' על דברי הרמב"ם הנ"ל אבל בנו מאנוסתו או מפותתו א"י אם הוא זה בבירור וכו' משמע דס"ל דגם באנוסה חיישי' שזינתה גם עם אחר. ולענ"ד הסברא קשה מאד דאיך שייך גבה מדאפקרה וצל"ע אח"ז ראיתי בספר פנים יפות על התורה (להגאון בעל הספר כתובה (פ' כי תצא)) בפסוק כי תהיין נקט בפשיטות דבאנוסה ל"ש לומר מדאפקרה עיי"ש. והנה בידעי' שאנס (או פיתה) אותה. והבן הנולד לה נשא אשה ומת בלא בנים י"ל דאסורה לעלמא דשמא הוא הפקיר עצמו וזינה עם אחרות ויש לו בנים מהם וזקוקה להם. ובזה י"ל דמ"מ הוי ס"ס מחצה נקיבות ומיעוט מפילות. אלא דנ"מ באנס או פיתה אחת ולא ילדה והוא מת בלא בנים י"ל דאחיו א"י לייבמה דדלמא זינה גם עם אחרות ויש לו בנים מהם וצ"ע לדינא:

[אות כב] במשנה מן השפחה. ואינו חייב על אביו ולא על אמו. וכן גר שהורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה אינו חייב על הכאה וקללה דאביו. וכשם שאינו חייב על אביו כך אינו חייב על אמו שנאמר ומקלל אביו ואמו את שהוא חייב על אביו חייב על אמו וזה שא"ח על אביו א"ח על אמו רמב"ם (פ"ה הלכה ט' וי' מהל' ממרים):

ו

[אות כג] במשנה נותן גט לזו וגט לזו. בסוגיא אמרינן מאי קמ"ל סיפא אצטריך ליה מת וכו' היו לו שנים אחד חולץ ואחד מייבם דוקא מיחלץ והדר יבומי אבל יבומי ברישא לא דפגע באחות זקוקתו. וכתב רש"י אבל יבומי חד ברישא והדר מיחלץ שני לאידך וכו' לא זכיתי להבין דהא אחר יבום דהראשון השני מייבם בהיתר כמו דמותר לייבם אחר חליצת הראשון וא"כ אם הראשון מותר לייבמה הדין דשניהם מייבמים והו"ל למנקט אבל יבומי שניהם לא וצ"ע:

[אות כד] במשנה קדמו וכנסו אין מוציאין מידם. ומדלא קתני גם ברישא דאם חלץ לא' וכנס לא' דלא יוציא משמע דאפי' דיעבד יוציא מספיקא דדלמא כנס אחות חלוצתו אע"ג דהוי ספיקא דרבנן מ"מ כיון דגזרו חז"ל אחות חלוצתו אטו אחות גרושתו אלמוה לגזרתם להוציא אפי' מספק ואפי' דיעבד. נ"י:

ט

[אות כה] במשנה הרגנוהו לא ישא. בתוס' בכתובות (דף כ"ב ב') אההיא דמוקמינן שם בנישאת לא' מעדיה הקשו מהכא דבהרגנוהו לא ישא את אשתו ותירצו דבתרי ל"ח לעיניו נתן בה והרגנוהו היינו שא' אומר הרגתיו עם רבים. קשה לי איך ס"ד לומר דב' מעידים כך נהי דאמרי' גם בב' שמא עיניו נתן בה והתם בתרי ותרי הי' הקושיא דבנשאת לא' מעידיה ניחוש דעיניו נתן בה ומסלקי' עדותו ואסורה משום ב' האומרים לא מת. מ"מ הכא אמאי לא ישא דל עדותו לגמרי היה מותר בה ע"י עדות השני דהא ע"א נאמן לומר מת בעלה. והנלע"ד כיון דהיתירא עפ"י ע"א הוא משום חזקה דדייקא ומנסבא א"כ י"ל דוקא בע"א דדייקא טובא וחוששת דלמא העד משקר אבל בב' עדים (אף לר"ש וכן קי"ל) דמ"מ בבא בעלה תצא מזה ומזה ואיכא חומר כסופה מ"מ י"ל דלא דייקא כ"כ הרבה דסומכת על העדים וא"כ י"ל בהרגנוהו וכיון דשנים מעידים מגרע גרע דהיא לא דייקא כ"כ ולא ניתן הדין להתירה עפ"י ע"א וכיון דאנן חיישינן לעיניו נתן בה ונשאר ההיתר רק עפ"י ע"א דהיינו העד השני וכיון דהיא סבורה דיש ב' עדים לא דייקא כ"כ ואין מתירים עפ"י עד אחד:

[אות כו] הרע"ב ד"ה רי"א. דקי"ל אין אדם מע"ר. היינו דלא נימא כיון דרשע דאורייתא פסול לעדות אשה נימא כיון דפוסל עצמו לעדות א"נ להעיד על מיתת בעלה ולא היה מהני לומר דפלגינן דיבוריה דמ"מ כיון דעשה עצמו רשע אינו כשר להעיד דנהרג בעלה לזה אמרי' דא"א מע"ר היינו דאינו פסול ע"י עצמו דאדם קרוב א"ע דכמו דאינו נפסל ע"י קרובו ה"נ אינו נפסל ע"י עצמו ונשאר כשר לכל עדיות שבעולם. אלא דמ"מ ממנ"פ אם נאמין לעדותו הוא ודאי רשע ופסול להעיד. לזה אמרי' דפלגי' דיבוריה ומהימן להעיד שנהרג בעלה והוא נשאר כשר דא"נ ע"י עצמו. ומבואר בסוגיין דלמ"ד גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה ל"צ לפלגי' דיבוריה ומהימן בכל דבורו שהוא הרגו דאף דהוא רשע הא כשר להעיד לעדות אשה. ול"א דאין מקבלים דבריו כלל היכא דבאותו דיבור אומר על עצמו שהוא רשע. ואולם קשה לי מההיא דכתובות (דף יז ב') דבכת"י הוא אבל אנוסים היינו דנאמנים ל"ש אלא באנוסים מחמת נפשות אבל מחמת ממון א"נ דאין אדם מע"ר. והא דל"א בלא"ה דבממנ"פ דאם האמת כדבריהם הם רשעים וא"נ להעיד דהא התם ל"א פלגי' דיבוריה צ"ל דהתם מה בכך שא"נ מדין עדים מ"מ היו נאמנים במגו דאין זה כת"י לזה צ"ל דאא"מ ע"ר ומה"ט ניחא דבתחלת הסוגיא בל"ק דרמב"ח אמר אסיפא בכתב ידם יוצא ממ"א דא"נ ל"ש אלא באנוסים מחמת ממון לא נזכר שם טעמא דא"א משים עצמו רשע [ורש"י הוא דפירש כך] והיינו דבסיפא דליכא מגו וצריכים לדון מדין עדות דמעידים דהשטר פסול בזה הוא באמת מטעם ממנ"פ (דאם כדבריו הם פסולים וא"נ להעיד) ולפי הנ"ל קשה כיון דראוי להאמין מדין מגו מה בכך דאין אדם מע"ר הא מטעם זה לא דחינן דבריו כמו בהרגתיו דאם גזלן דאורייתא כשר לעדות אשה מקבלים דבריו דהוא הרגו ומהימן וכנ"ל. וכמו כן ק' לי בנ"י (ב"ב פ"ח דף רי"ב) דכ' דבההיא דנאמן לומר בני זה בן גרושה דהיינו באומר שבא עלי' בשוגג אבל במזיד לאו כל מיניה לשוי' נפשיה רשע. וע"כ צ"ל הא דלא נקט הטעם במנ"פ דאם כדבריו הוא רשע וא"נ להעיד שבנו הוא פסול הינו דגם אביו רשע נאמן להעיד על בנו (ובפרט הזה אני מסופק אם נאמנותו דאב רק כמו ב' עדים בכה"ת ואם הוא רשע א"נ או דבכל ענין הימני' רחמנא לאב וכן לענין נאמנות האב שקידש את בתו אם הוא רשע) וא"כ עדיין מה בכך דא"א מע"ר הא מ"מ לא מסלקינן דיבוריה ודמי ממש להרגתיו למ"ד דגזלן דאורייתא נאמן לעדות אשה דאף אם לא פלגי' דיבורי' נאמן וצ"ע:

י

[אות כז] הרע"ב ד"ה בנדר. ובאת לחכם להתיר. מזה מוכח דאף נדרים שיכול הבעל להפר ולא הפר יכול החכם להתיר לה דלא כההיא דספרי שהביא המרדכי פרק השולח. תה"ד (סי' רע"ט):

[אות כח] בהרע"ב ד"ה וכולן מותרות. וכל הני דאמרי'. מדברי התוס' בסוגיין משמע דקאי רק על החכם שאסר דבזה אפי' לפי החשד מותרת לו מדאורייתא משא"כ בעד המעיד שמת בעלה דלפי החשד אסורה לו מדאורייתא, בזה הדין דיוציא. אבל הנ"י כתב כרש"י והרע"ב דבכל הנך דמתני' אם כנס לא יוציא חוץ מהנטען על א"א:

[אות כט] תוי"ט ד"ה וכולן מותרות. צריכין למימר בהיא אומרת. במחכ"ת רבינו הגדול דברים אלו אין להם שחר דהתם בכתובות מיירי בתרי ותרי דקיימא באשם תלוי בעי' שתאמר ברי לי ובעי' ג"כ דניסת לאחד מעידיה דגם הוא יאמר ברי אבל הכא בע"א אומר שמת בעלה שהאמינו אותו חז"ל כתרי פשיטא דבכל ענין מותרת:

[אות ל] בא"ד משא"כ בכולהו. ואפי' בעד המשיאה. ר"ל דלא מיבעי באינך דאפי' לפי החשדא דעשה כן משום דעיניו נתן בה מ"מ עתה היא מותרת לו אלא אפי' בעד המעיד דלפי החשש דעיניו נתן בה ומעיד בשקר אסורה לו מ"מ לא תצא וכמ"ש לעיל. ומ"מ לישנא דהתי"ט דאיתתא דייקא ומנסבא. לשון זה הוא אריכות למותר דזהו טעם להיסוד נאמנות דע"א והכא עיקר מה דבאנו לחלק דבנטען באמת אסורה לו אבל הכא דע"א נאמן יהיה מאיזה טעם שיהיה והוי רק חשש בעלמא דשמא עיניו נתן בה. בזה משום חשש בעלמא לא אמרינן דתצא:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.