תוספות רבי עקיבא איגר/דמאי/א

תוספות רבי עקיבא איגר ‏ דמאי א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

[אות א] בהרע"ב ד"ה הקלין כו'. ואית בהו תרי ספיקי. וכ"כ הרמב"ם בפי'. ומינה משמע דבודאי חייב לעשר והוא כדעת ר"ל בירושלמי. אבל ר"י חולק התם דאף בודאי פטור והובא בהרא"ש ועיין בהרמב"ם בחיבורו (פי"ג ה"א מהל' מ"ע) חזר בו וסיים שם ואפילו אמר לו ע"ה שאינם מעושרים. ועיי"ש בכ"מ דהטעם דפסק כר"י. ומסוגיא דברכות (דף מ) מבואר דסתמא דהש"ס כר"ל עיי"ש:

[אות ב] שם בא"ד לפי שהיא במיתה. עי' לקמן (רפ"ד) בהרע"ב:

[אות ג] בא"ד שהאוכל טבל שלא הורמו. לשון זה אינו מובן. דגם בטבל למעשר ראשון ולעני חייב מיתה. אלא כיון דקרא שם יצא מידי טבל וא"צ להפריש אבל תרומת מעשר צריך להפריש אף דבקריאת שם נפיק מידי טבל. והי"ל להר"ב לכתוב דהאוכל תרומה חייב מיתה:

[אות ה] בתוי"ט ד"ה הדמאי. יהא חייב להפרישו ולמכרו ללוים. עי' בתוס' יומא (דף ט ע"א) דכתב אההיא מתני' דלקמן (פ"ז מ"ה) זה שעשיתי עשוי תרומת מעשר עליו ומעשר ב' בצפונו וז"ל ושותה הכל אפילו אותם התשעה שהם מעשר למ"ד מעשר ראשון מותר לזרים. ולר"מ דאמר אסור לזרים אם הוא לוי שותהו. הרי דס"ל לתו' דבאמת לר"מ מעשר ראשון של דמאי אסור לזרים. ועיין בתוי"ט (פ"ד מ"ו) דמכשירין:

[אות ו] בא"ד תקינו רבנן שיתננה לכהנים. ובסוטה (דף מח ע"א) פירש"י הטעם דל"א שימכור תרומת מעשר לכהן דחיישי' דלמא משהי גביה ואכיל ליה אבל מעשר ראשון ומעשר שני מותר לזרים ע"ש. ובטור יו"ד (סי' שלא) כתב דמוכרה לכהן. ונראה לענ"ד ראיה דתקנת חז"ל היה שיתן לכהן ולא למכור מסוגיא דבב"ק (דף קטו ע"ב) דמוקי התם ברייתא דעשר חביות של טבל טמא כר' נחמיה ובשל דמאי. ובסיפא קתני ובשמן לא יעשה כן מפני הפסד כהן. ואם איתא דבדמאי יכול למכור לכהן וליטול דמים מאי הפסד כהן שייך בזה. אלא ע"כ דצריך ליתן בחנם. גם מסוגיא דסוכה (דף לה ע"ב) דאמרינן דטעמא דב"ה דיצא באתרוג דמאי משום דאי בעי מפקיר לנכסיה ולב"ש דאין מאכילין לעניים דמאי באמת אינו יוצא באתרוג דמאי ע"ש. ולשיטת התוס' שם ד"ה אתיא לחם לחם דטבל לא מקרי לכם היינו משום שותפות דיש לכהן חלק בו ע"ש. וכיון דחזינן דבדמאי אינו יוצא לב"ש וגם לב"ה רק מדין אי בעי מפקיר לנכסיה מוכח דגם בדמאי יש לכהן חלק בו. הרי מוכח דא"י למוכרו כהן. ועי' מ"ש בגליון במסכתין (פ"ג מ"א). ועיין (רפ"ב) דערלה מ"ש על הגליון שם:

[אות ד] ברע"ב ד"ה ונובלות. קודם בישולן. בסוגיא דברכות פרכינן עלה דמאי היא דלא הא ודאי בעי עשורי ואמאי הא הפקר נינהו ומשני דמיירי שעשאן גורן ע"ש:

[אות ז] בתי"ט ד"ה וביהודה כו'. ולמעוטי דהפקר. לפמ"ש הר"ב בטעמא דמתניתין דהכא דהוי ס"ס ספק מן ההפקר וספק שמא נתעשרו. דמשמע דבודאי חייב לעשר וכדעת ר"ל בירושלמי וסתמא דסוגיא דידן ברכות (דף מ) ג"כ משמע כן הרי דלא הוי ודאי הפקר מש"ה חייב בפאה. ואף לר"י בירוש' דאף בודאי פטור וכן פסק הרמב"ם (פ"ג ה"א מהל' מ"ע) מ"מ הא הטעם דחזקתן מן ההפקר אבל פשיטא דמשכחת לה בידוע שלא הפקירן הבעלים. וי"ל דמזה מיירי מתני' דפאה:

[אות ח] בא"ד דלא נחית לחלק בין הארצות. לפמ"ש הרע"ב דטעמא דמתני' משום ספק דמשמע דבודאי חייב לעשר. א"כ הרי דלא הוי ודאי הפקר מש"ה חייב בפאה ואף לדעת הרמב"ם הנ"ל מ"מ הטעם דחזקתן מן ההפקר אבל פשיטא דמשכחת לה בידוע שלא הפקירן בעליהן. וי"ל דמזה מיירי מתני' דפאה: [דברים הללו כבר נזכרו באות ז'].

[אות ח] בתוס' חדשים ד"ה דמאי. הא ר"מ חייש למיעוטא. עי' בתוס' יבמות (דף קיט ע"א) ד"ה מחוורתא דלר"מ דחייש למעוטא היכי משכחת להו דמאי כו' ומיהו אי לא חייש ר"מ למעוטי רק מדרבנן כו'. ובחידושי ליבמות הקשיתי הא סמוך מיעוטא לחזקה ע"כ דהוי דאורייתא לר"מ כמבואר בסוגיא דקדושין (דף פ) גבי תינוק שנמצא בצד העיסה דאפילו להקל אמרינן סמוך מעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא. א"כ עדיין יקשה על כל דמאי הא מדינא אסור דסמוך מיעוטא לחזקת טבל:

[אות ט] תוס' חדשים ד"ה והחומץ שביהודה וכו'. דחששו משום שאר טומאות וכו'. וכ"כ המאירי למגילה בדף ט' ע"ב אההיא דאמרי' שם אההיא עובדא דיוסף בן אולם הצפורי שם. ובתוס' ישנים יומא (דף כא) כתבו דאיכא בירושלמי מעשה ואירע קרי לכה"ג ונכנס יוסף בן אולם. ועיי"ש:

ב

[אות י] ומאבדין את מעוטו. להרמב"ם פחות מכגרוגרות ולהראב"ד כגרוגרת. ותליא בחילוף נוסחאות בירושלמי:

[אות יא] בהרע"ב ד"ה ונכנס. שהמחיצות קולטות כו' ובדמאי לא גזר. דמחיצה קולטת רק דרבנן כדאיתא בב"מ (דף נג) ובדמאי ל"ג. הר"ש. והיינו דוקא בטבל של דמאי אבל אם קרא שם למע"ש ונכנס לירושלים אינו נפדה. עי' לקמן (פ"ג מ"ו דמעשר שני) ובהרע"ב שם ובמ"ש שם על הגליון:

[אות יב] בתוי"ט ד"ה כסף. דאפי' ודאי מדוחק שרי והרא"ש כתב דבאמת כסף על כסף שרי בדמאי דוקא מדוחק. וכסף על נחשת אפי' שלא מדוחק ונחתי' חד דרגא:

[אות יג] בתוי"ט ד"ה ובלבד. כתב הר"ב דלא גרס ליה. ובלח"מ כתב לפרש דה"ק מחליף כסף על נחושת ואותו נחושת גם על הפירות. אך לא שיקיים כן אלא יחזור ויפדה הפירות על הכסף. דאילו בודאי תני מחללים כסף על נחשת מדוחק ולא שיקיים כן אלא חוזר ומחללן על כסף והכא שרי אפילו שלא מדוחק ואפילו על הפירות אך שלא יקיים כן אלא יחזור ויפדה על כסף. וחכמים פליגי וס"ל דלא התירו לו לפדות הפירות. או דחכמים ס"ל דא"צ לפדות הפירות ויוכל להעלותן כך לירושלים ע"ש:

ג

[אות יד] ושירי המנחות פטורים מן הדמאי. קשה לי אמאי שייר תוס' בכורים. דפטור מדמאי כדאי' סוף מסכת בכורים:

[אות טו] בר"ב ד"ה מכזיב. הלכך מכזיב ולהלן. וכזיב עצמו כלחוץ ירושלמי:

[אות טז] בתוי"ט ד"ה שמן ערב. לשון הר"ש דעיקרו. התי"ט קיצר בהעתקתו. דמלשון זה משמע דטעמא דשמן ערב פטור כיון דאין עיקרו לאכילה אבל באמת מבואר בהר"ש דהטעם כיון דמעורב עם בשמים הוי תערובות דמאי דל"ג. אלא הא דלא הוכיחו בסוגיא דפ"ק דחולין ממשנתינו זו דל"ג בתערובות דמאי. היינו י"ל דהכא קיל יותר. כיון דעיקרו למשיחה וי"ל דבעומד לאכילה חמור יותר ואפילו בתערובות דמאי גזרו אבל לפי האמת דמסקינן בחולין דתערובות דמאי לא גזרו אין חילוק בין עיקרו למשיחה או לא. אמנם הרמב"ם (פי"ג הט"ז מה' מעשר) כתב שמן ערב פטור מדמאי שאין חזקתו לאכילה עכ"ל:

ד

[אות יז] בתוי"ט ד"ה חייב. וסיכה כשתיה. וכת' הרא"ש וק"ל דהאי סיכה לאו לתענוג וגבי יה"כ ל"א סיכה כשתיה רק בסיכה לתענוג אבל מי שיש לו חטטין בראשו סך כדרכו ואינו חושש וסיכה דהכא לאו לתענוג אלא לצורך מלאכה ושמא להנאת עצמו צריך שלא תזיק לו האריגה עכ"ל:

· הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.