תוספות יום טוב/עירובין/ח

תוספות יום טוב ‏ עירובין ח

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

מניח את החבית ואומר הרי זה לכל בני עירי. ואי משלו כדמשמע. צריך לזכות על ידי אחר וכדתנן משנה ו' פרק דלעיל. והכי אתי מסקנתא דגמרא לעיל דף פ' אמר רב נחמן אחד עירובי תחומים אחד עירובי חצרות אחד שתופי מבואות צריך לזכות:

לכל מי שילך לבית האבל או לבית המשתה. כתב הר"ב דמילי דמצוה נינהו. דלבית המשתה סתמא היינו כדאמר בעלמא למשתה בנו ור"ל משתה דחתן וכלה. ועיין משנה ז' פ"ג דפסחים. ומה שכתב וקי"ל אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה. לישנא דגמרא ומדקאמר אין מערבין שמע מינה דקפדינן שלא לערב. ומאי איסורא איכא בעירוב הכי הוה ליה למימר אין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה. אלא אית לן למימר משום דכשמערב חייב לברך עליה כשם שמברכין על כל מצות דרבנן מלאו דלא תסור. והלכך קאמר אין מערבין כו' כדי שלא לברך ברכה לבטלה. וסייעתא להרמב"ם והטור° שכתבו לברך. אבל רש"י פירש אין מערבין לא התירו חכמים לצאת חוץ לתחום על ידי עירוב אלא לדבר מצוה עכ"ל. אפשר שדעתו כדעת הראב"ד סוף פרק ו' מהלכות עירובין שלא לברך על עירוב תחומין. דבשלמא עירובי חצרות ושתופי מבואות יש בהן היכר לשבת שלא להוציא לרשות הרבים אלא הכא קולא נפקא מינה לשבת ולא חומרא והמצוה שבשבילה מערבין אינה נוגעת לעירוב. והמגיד כתב דאדרבה יותר ראוי לברך על התחומין דמדאורייתא עד שלשה פרסאות וחכמים אסרו וקבעו תחומים אלפים אמה. ועל ידי עירוב עדיין גזרתן ומצותן קיימת שלא ללכת יותר מאלפים לכל רוח אלא שהעתיק שביתתו ממקומו למקום עירובו. ומה שנשכר מזה. מפסיד לצד האחר. ובעירובי חצרות ושתופי מבואות הותרה גזירתן לגמרי. מאי אמרת דוצונו היינו שכשנרצה לטלטל מבית לחצר ומחצר למבוי שנערב וכל שכן בתחומין דעדיין גזירתן קיימת כמו שאמרנו. והר"ב בריש פרק ב' דביצה כתב [ומברכין] על עירובי תבשילין כדרך שמברכין על עירובי חצרות אפשר דמשמע מזה דסבירא ליה כהראב"ד:

וכל שקבל עליו וכו'. [*והר"ב העתיק וכל מי וכו'. וכן הוא בסדר המשנה שבירושלמי] ומפרש הר"ב כשהודיעוהו ואפילו לא קיבל הכי מיפרשא בגמרא משום דקיימא לן יש ברירה בתחומין לפי שהן דרבנן וכדאיתא במשנה ה' פרק ג' והלכך כשהודיעוהו כשקבל משתחשך אמרינן הוברר למפרע אבל אם לא הודיעוהו מאי ברירה איכא הא לא ידע דאיכא עירוב דדעתיה עלויה:

ב

מזון שתי סעודות. פירש הר"ב מזון שצריך לו לשבת. ואם תאמר דבמשנה ז' פרק ח' דפאה. וכן במשנה ב' פרק י"ו דשבת משמע בהדיא דחייב בשלש סעודות וכדכתב הר"ב הכא בדרבי יהודה ולימא מסייע להו לפוסקים שפסקו דיוצאים לסעודה שלישית במיני תרגימא ותיהוי תיובתא לאותן הפוסקים שפסקו דבעינן נמי פת. עיין עליהם בטור סי' רצ"א. ויש לומר דאע"ג דמצות שבת היא שצריכה שלש סעודות מכל מקום אכילת אדם דבר יום ביומו אינו אלא ב' סעודות. כדתנן בסוף פרק בתרא דפאה דהיינו בלילה אחת וביום אחד. ולא אמרו הדבר להחמיר אלא להקל כדמשכחת נמי בשיעורא לרבי שמעון כדפירש הר"ב לקמן. מידי דהוי לרבי מאיר דמשער מזונו לחול וכדי להקל. והכי נמי לא הצריכו סעודות יותר מבחול ולכולי עלמא:

רבי יהודה אומר לשבת. פירש הר"ב כיון דבשבת אכיל ג' סעודות כו'. וכ"כ רש"י. ואע"ג דבשאר יומי כי אכיל ביום סעודת שחרית אוכל לערב סעודת ערבית. בשבת שאני שצריך שיאכל סעודת הערב שהיא השלישית מבעוד יום ולפיכך ממעט בשל שחרית כל שכן לר"ת שהנהיג שלא לאכול בשבת בין מנחה למעריב ע"פ המדרש שכל השותה מים בשבת בין השמשות כאילו גוזל מתים שאז צריך שיאכלנה קודם תפלת מנחה שהוא בעוד היום גדול. והר"ר יונתן כתב טעם אחר בדברי ר"י לפי שבשבת ממלא בטנו מתבשיל ומיני מתיקה וכ"כ הרמב"ם בפירושו למסכת כלים פי"ז משנה י"א וז"ל שבשבת יאכל פחות מפני מציאות המשתה והיין וירפה האסטומכא וימעיט האכילה:

רבי יוחנן בן ברוקה אומר מככר כו'. אע"פ שמשנה זו בנויה על עירובי תחומין ביין כדקתני מניח את החבית פתח בחבית וסיים בפת. ונ"ל דלא תימא דבפת שהוא חשוב דלא הצריכו שיעור כל כך קמ"ל. ושיעור שאר דברים מפורש בברייתא בפרק בכל מערבין והביאה הרמב"ם בפ"א מהלכות עירובין והטור סימן שפ"ו:

מככר בפונדיון כו'. ופסק הר"ב כמותו. וכן פסק הרמב"ם והכי סתם לן תנא בסוף פ' בתרא דפאה. ובכריתות פ"ג משנה ה' כתב הר"ב גם דעת רש"י דפסק כר"ש. אבל בנגעים פ' י"ג [*כתב דעת שניהם ועיין בריש פרה] ובפ"ק דטהרות וכלים פי"ז סתם כהרמב"ם:

[*ר"ש אומר שתי ידות כו'. כתב הר"ב ה"מ בעירוב כו'. אבל בכל שאר דוכתי ס"ל לר"ש שאין סעודה פחותה מחצי ככר כו'. והקשה לי מהר"ר

יצחק מרלי הלוי דלאו כללא הוא דהא במשרה אשתו דפ' ה' דכתובות מ"ח אינו כן כמ"ש שם בס"ד. ואומר אני דרש"י נשמר מזה שלא כתב אבל בכל שאר דוכתי וכתב אבל שיעור סעודה קים להו לרבנן הכי ובעי' שישהה בכדי אכילת חצי ככר זו והוא פרס כו'. ע"כ. אם כן לא בא אלא לפרש פרס דאמרי' בכל דוכתי:

משלש לקב. ולא אמר מי"ח לסאה כדמפרש בן עזאי בריש פרק קמא דפרה]:

ג

ואנשי מרפסת. פי' הר"ב שפתחי עליות פתוחין לה והדר התנה בדבור כל שגבוה כו' שלא תהא המרפסת גבוה י' מן העמוד כו'. וצריכין אנו לפרש באחד מב' פנים. או שר"ל שהעליות הפתוחות למרפסת אינם גבוהים י' כו' והוי שריותא דלאותה גובה לכל בני העליות. או שז"ש שפתחי עליות כו' לאו למימרא שום שריותא לעליות אלא פירושי קא מפרש למרפסת מאי היא. ולעולם העליות גבוהות הרבה יותר מי' טפחים מן העמוד כו' כי כן דרך העליות להיות גבוהות הרבה ושריותא דמתני' לבני מרפסת עצמן ר"ל לאותן הדרים במרפסת כגון שהמרפסת עצמה מוקפת בבנין ודרין בה ואע"ג דפשטא דלישניה דהר"ב מוכח יותר כפי' קמא. מ"מ זה הפי' השני עולה יותר ע"פ שיטת הגמ' דסברה דמסתמא העליות גבוהות יותר מי' טפחים מהעמוד ומוקמינן [*דלאותם הדרים] במרפסת קאמרינן והכי נמי מפרש הרמב"ם בפירוש המשנה:

ששכחו ולא עירבו. קצת קשה דליתני בקצרה שלא עירבו ולמאי קתני ששכחו. ונראה לי דלמאי דמיירי דוקא שעירבו אלו לעצמן ואלו לעצמן אלא שלא עירבו ביחד וכדכתב הר"ב אתי שפיר דמשום הכי קתני ששכחו לאשמועינן הא. דמיירי דוקא בכהאי גוונא שעירבו לעצמן דהשתא דעירבו לעצמן אלא שלא עירבו גם ביחד שייך לומר ששכחו כלומר שהיו עסוקים בענין עירוב ושכחו מלערב עוד גם ביחד. ואילו לא עירבו כלל לא הוה שייך למימר ששכחו. דמאי ששכחו שייכא כיון שלא נתעסקו כלל בדבר. דומה לזה שנאמר בכתוב (בראשית מ) ולא זכר שר המשקים וגו' וישכחהו. אמר שמתחלה לא זכרו כלל. ואח"כ כשזכרו הדר וישכחהו. וכן נאמר (דברים כה) זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' אל תשכח. דפשוטו לומר שכשתזכור אל תשכח הרי ששכחה הוא מאמר על הדבר שהוא מוזכר ונשכח:

פחות מכאן לחצר. והוא הדין אם המרפסת גבוה עשרה טפחים מהעמוד דהשתא נמי לא ניחא תשמישתה דבני מרפסת. ומה שכתב הר"ב דלחצר אף לחצר הכי איתא בגמ' וטעמא דכיון דלשניהם תשמישן קשה ואין לזה נחת מזה הלכך שניהם אסורים. והא דאסורים פירש הרמב"ם והמגיד בפ"ד דלענין כלים ששבתו בבית הוא דאילו לכלים ששבתו בחצר אפילו לא עירבו כלל מותר לטלטל מן החצר למרפסת והרי הם בכלל גגות וחצירות דריש פרק דלקמן דהא הכל רשות אחת חוץ משני בתים וכמו שהעתקתי לשון הרמב"ם בזה בר"פ דלעיל:

חוליית הבור והסלע. פי' הר"ב והוא שיהיה הבור מלא כו'. בגמ'. דאי לאו הכי אלא בבור שדולין מים אפשר דחסר בשבת. ובגמ' ולמה לי למיתני בור ולמה לי למיתני סלע. צריכא דאי אשמעינן סלע דליכא למגזר אבל בור לגזור זמנין דמליא פירות הראוין לטלטל בשבת צריכא. וא"ת ומאי שנא ממשנה ה' דפרק ז' דלא חיישינן שיתמעט המתבן בשבת ומניחין לאכול ממנו. וי"ל דהתם מחיצה איכא ומבדלת וחולקת החצרות לשתים והלכך מערבין שנים ולא אחד ולא חיישינן לשמא יתמעט. אבל הכא דיד שניהם שוים להשתמש בבור זו אלא שאם הבור במלואה אז יד בני המרפסת נוחה יותר בתשמישה מבני החצר ואם תתמעט אז גם יד המרפסת לא תהיה נוחה בתשמישה יותר מבני החצר. אמרינן הואיל ולבני החצר ג"כ תשמיש בבור זו אלא שאינו נוח כמו למרפסת צריך שתשאר ניח זה לכל היום. ועיין משנה ז' פרק בתרא:

במה דברים אמורים. ארישא נמי קאי כל שגבוה כו'. דמאי שנא וכן כתב הרמב"ם פ"ד מהלכות עירובין וטור סי' שע"ה. וקצת קשה אמאי לא כייל התנא ותני כל שגבוה י' טפחים כגון חוליית הבור כו':

ד

בבית שער. מסיק בבית יוסף סי' שע"ה דכל בית שער בין דיחיד בין דרבים כפשטא דמתניתין. ומיהו בהרבה בתים זה לפנים מזה בעינן שיהא דרבים כמו שכתבתי במ"ו פ"ו:

ומרפסת. צריכים לחלק בין מרפסת דהכא למרפסת דלעיל לפי הפירוש השני שכתבתי שם דהרי לעיל בעינן שבני המרפסת עירבו. אלא דלעיל מיירי במרפסת העשויה לדירה. והכא במרפסת שאינו עשוי לדירה אלא דבדרך ארעי אירע שדר שם:

תפיסת היד. פי' הר"ב שיש לבעל הבית מקום כו'. וכן לשון רש"י ולפי זה מ"ש לקמן דאי בעי שקיל להו. וגם זה ל' רש"י צריך לפרש דמחמת איסור שבת שאין כאן הילכך אי בעי כו'. אבל לא שיהא רשאי מן הדין להשליכם לחוץ. שהרי מקום יש לו למשכיר להניח שם חפציו. ואע"ג דלכאורה דוחק לפרש כן ולומר דאע"ג שמן הדין אינו רשאי להשליכם חוצה הואיל אי עבר והשליכם חוץ ויכול לעשות כן ואין איסור שבת מונעו דמשום הכי לא הוה תפיסת יד לבעל הבית אלא טפי מסתבר לפרש דאף מצד הדין רשאי להשליכם ובעינן נמי שלא יהא כאן איסור שבת אבל אי לא היה רשאי להוציא מצד הדין אעפ"י שמצד איסור שבת יכול הוא להוציא מכל מקום הואיל מצד הדין אי אפשר שיוציא מקרי ודאי תפיסת יד לבעל הבית. ומה שכתב שיש לבעל הבית מקום כו' היינו שעכשיו יש לו מקום לפי שעד עכשיו לא הקפיד עליו השוכר או השואל. כך היה נראה יותר לפרש אלא שראיתי בבית יוסף בל' מהר"ר יוסף קולן שהביא שכ' דשייר שיוכל להניח חפציו בפנה. וכן משמע מל' ב"י עצמו דתרתי בעינן שיהו כליו שם ושיהיה לו פנה מיוחדת. הלכך תפסתי עיקר פי' הראשון:

אינו אוסר עליו. וכתב הר"ב ודוקא כשאין שם דיורין אחרים כו' כ"כ הרר"י וכ' עוד דכשיש דיורין אחרים שאוסר היינו כשמוליכין עירובן אצל אחרים וכדתנן במ"ז פ"ו. ומה שכתב דיקא נמי דקתני אינו אוסר עליו כו'. גם הוא מדברי הר"ר יונתן. וקשיא לי בגוה דאי הכי אם כן ברישא נמי בבית שער דתנן נמי אינו אוסר עליו דיקא מינה דאי איכא דיורין אחרים דאוסר. ובמ"ו פ"ו בחמשה ששבתו בטרקלין אחד כו' דפירש הר"ב דמיירי שיש דיורין אחרים בחצר. ופירש נמי שיש לכל אחד פתח לחצר דאי לאו הכי מלבד שנים הפנימים הוו כולהו החיצונים מהם כבית שער להם ופטורין כמו שכתבתי שם בשם התוספות. והשתא קשיא דהא הכא איכא למידק דעד כאן לא פטרינן בית שער אלא כל דעליו אינו אוסר הא איכא דיורין אחרים אוסר ואם כן התם אמאי בעינן שיש לכל אחד פתח בחצר. ועוד בגמ' דמוקים מתניתין לר"י בבית שער דרבים. לדידיה מאי עליו דקתני. אלא דלאו דוקא אם כן בסיפא נמי מנלן למידק [*ומה שכתב הר"ב דהלכה כר' יהודה וכן כתב הרמב"ם ומשום דאמוראי מפרשי למילתיה הכסף משנה פרק ד' מהל' עירובין:

ה

רבי שמעון אומר כו'. כתב הר"ב והלכה כר"ש. גמ':

ו

בין מלמעלה. הכי גרסינן בספרים אחרים וכן גרס הר"ב וכן הועתק בסוגיא דפרק קמא דסוכה דף ט"ז. אכן בתוספות דהכא ודהתם מוכח דלא גרסינן [ליה] דפירשו דמתוך אוגנו [דת"ק] היינו מלמעלה דבדרבי שמעון בן גמליאל וכן הנוסח הכא במשנה דסוגיא]:

אוגנו. עי' הפי' שכתבתי במ"ב פ"ח דמסכת ברכות. ובפי' הרמב"ם שכתב חוליות הבור קאי אאוגנו וצריך להגיה מלת אוגנו קודם חוליות. כן נראה לי. ולא כמו בספרים אחרים שנדפס מלמטן בתחתיות הבור דלפי זה מאי והסמוך לו דקאמר. ולענין הלכה בין תנא קמא לרשב"ג עיין במשנה דלקמן:

ז

אמת המים. פירש הר"ב אפילו ברשות היחיד כרמלית היא כיון שבאה מכח כרמלית דזהו הנהר שנמשכת ממנו. הר"ר יונתן:

אלא אם כן עשו לה מחיצה. פירש הר"ב בתוך אוגניה וכך כתבו רש"י והר"ר יונתן והיינו כתנא קמא דמתני' דלעיל אבל הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות שבת ופ"ג מהלכות עירובין והטור בסי' שע"ו ושע"ו פסקו כבית הלל אליביה דר"ש בן גמליאל. והכי מסתבר דהא קיי"ל כל מקום ששנה ר"ש בן גמליאל במשנתינו הלכה כמותו. ומיהו אמוראי נינהו דלית להו האי כללא כדאיתא בהדיא בגמ' שלהי פרק המדיר. וכן פסקו שם הרמב"ם והר"ב דלא כר"ש בן גמליאל ושם רב נחמן פסק דלא כר"ש בן גמליאל בשם רבי יוחנן ומשום דהלכה כרב נחמן בדינא כתב הרי"ף דאין הלכה כר"ש בן גמליאל. וכן מ"ד פי"א דכתובות פסקו הרמב"ם והר"ב דלא כרשב"ג. והרמב"ם עצמו וכן הר"ב לא פסקו כר"ש בן גמליאל ריש פי"ב דשבת. וכן בפרק י"ז ובמ"ו פרק ד' דגיטין ועוד במ"ו פרק ז' דגיטין ועי' שם מ"ד ובמ"ג פ"ב דפסחים. ומ"ז פרק ד' דתענית. [*ועוד רבים]. גם הרי"ף לא סבירא ליה האי כללא בדוקא כמו שכתב הרב רבינו אשר° בשמו בפרק הפרה. ויש שם הוכחה בדברי הרא"ש דאיהו נמי לא סבירא ליה הכי ממה שכתב דמי ולדות שמין בשפחה. ואין להאריך. ועי' מ"ה פ"ד דפסחים מה שכתבתי שם בסייעתא דשמיא. [*ולמה שכתבתי לעיל דבאוגנו דבדברי תנא קמא היינו למעלה דר"ש בן גמליאל לא קשיא ולא מידי:

רבי יהודה אומר כותל שעל גבה כו'. מתוך פירוש הר"ב דלקמן שכתב ור"י לטעמיה דפליג נמי אבור והוא מל' רש"י נשמעינהו דלא גרסינן הכא להא וכן נראה מדברי התוספות שאכתוב לקמן בסמוך וכן הרב רבינו אשר לא גרס במשנה ולא בברייתא ואף בסדר המשנה דירושלמי נמי ליתא:

אמר רבי יהודה מעשה כו'. וכתבו התוספות אין זה מעשה לסתור דאמילתא דלעיל קאי דלא בעי מחיצה לשם מים עד כאן וכבר כתבתי לעיל דל"ג במתניתין דהכא רבי יהודה אומר כותל שעל גבה כו'. אכן נ"ל דאפ"ה קושיא זו דמעשה לסתור לא קשיא ולא מידי ואע"ג דכיון דל"ג רי"א כותל כו'. אם כן את"ק קאי והוה מעשה לסתור. דליתא דהשתא בלשון קושיא הוא דמקשה על הת"ק מהך מעשה ולא קא"ל בניחותא. ותדע דהא רבנן דהיינו תנא קמא מהדרו ליה וא"ל מפני שלא היה בה כשיעור]:

שלא היה בה כשיעור. כתב הר"ב שאין נעשין רשות לעצמן וכו' אא"כ וכו' ומסיים רש"י שאם עוברת ברשות הרבים הויין רה"ר כדתנן בפי"א דשבת משנה ד' רקק מים ורה"ר מהלכת בו חייב וכמה הוא רקק פחות מעשרה טפחים אלמא מים שאינן עמוקים עשרה אינן רשות לעצמן וכי הוו נמי בחצר הוו להו רה"י עכ"ל. ומשמע מיהו דאם אין בה כשיעור דמודו רבנן לרבי יהודה דכותל שעל גבה תדון משום מחיצה. וזה לשון הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות שבת ואם אין בגובהה עשרה או שאין ברחבה ד' ממלאין ממנה בלא מחיצה ע"כ. ולמאי דאמרן דכשאין בה כשיעור שיש להן הדין של המקום שהם עוברים בו. ואם כן כי באו מי האמה הזאת מכרמלית או ממבוי או מרשות הרבים אמאי תסגי לה בכותל שעל גבה טפי מבור שבין שתי חצירות דמתניתין דלעיל דאטו חמירא טלטול שמחצר לחצר מטלטול שממבוי לחצר וכל שכן מכרמלית ואין צריך לומר מרשות הרבים. וצריך עיון:

ח

אלא אם כן עשו לה מחיצה. פי' הר"ב כל סביבות הגזוזטרא או סביב נקב ד' על ד' כו' כן כתב רש"י. והתנאי דד' על ד' קאי נמי אגזוזטרא עצמה. דמידי הוא טעמא דבעינן בנקב שיהא ד' על ד' הוא משום שצריך שיהא בחלל המחיצות ארבעה על ארבעה דבלאו הכי לא הוו מחיצות. כדפירש"י בגמרא דף פ"ו ע"א וה"נ בעשויה בגזוזטרא עצמה:

בין מלמטה. פירש הר"ב מחוברת לגזוזטרא מתחתיה כן פירש"י. ואע"ג דלהרמב"ם שכתב הר"ב דפירש מלמטה על המים הוי [*פירש דמלמעלה מתחת אותו נקב כדפי' רש"י בלמטה וכן הוא בהדיא בפירוש הרמב"ם ז"ל והוי הך דמלמעלה ומלמטה דהכא] דומיא דלעיל משנה ו' כתבו התוספות דרש"י ס"ל דנקב עשוי ד' על ד' אפי' במחיצות למעלה איכא היכר:

וכן ב' גזוזטראות. בדף פ"ד ע"ב כתב רש"י דל"ג וכן:

[*עשו לעליונה ולא עשו לתחתונה שתיהן אסורות וכו'. וכו הגירסא בסדר המשנה שבירושלמי ולא נשנית הבבא השניה דעשו לתחתונה כו' כדכתב הר"ב ולשון הטור סי' שנ"ה וכ"ש עשו שתיהן לתחתונה שתיהן אסורות ופי' הב"י כלומר דכיון דתחתונה אעפ"י שאין יכולה להשתמש דרך עליונה אלא בזריקה שזורקים הדלי לה אפ"ה אסרה עלה וכ"ש עליונה שהיא משתמשת דרך תחתונה בנחת דאסרה עלה עכ"ל. ומה שפירש הר"ב] [*עשו לעליונה שנשתתפו בני התחתונה וכו' ואי עשתה גם בתחתונה לא כתב הר"ב מה דינן. [איתא] בגמ' דשרו אפי' לא עירבו דגלויי גליא דעת' דאנא בהדך לא ניחא לי נמצא שהתחתונה מסולקת מעליונה וכל אחת רשות לעצמה ויש לה מחיצה המתרת. ומ"ש הר"ב דאם שתיהן בתוך י' לעולם אוסרת. זהו שיטת הרמב"ם בפ"ד מהלכות עירובין ויהיב טעמא מפני שהן כצוצרא אחת. ודומה לי סיוע לשיטת הרמב"ם בפירקין אוקימתא דאביי ד' פ"ד ע"ב ואין להאריך:

ט

אין שופכין לתוכה מים בשבת. פי' הר"ב דבד"א וכו' נבלעים שם במקומם פחות כו' אין נבלעים ויוצאין לרה"ר. כלומר וכיון דאין ראויין להבלע הלכך כי שפיך בחצר ידע שיצאו לחוץ וכי יוצאים נתקיימה מחשבתו וגזרו על כחו ברשות הרבים דלמא אתי למשרי זריקה בהדיא לרה"ר. אבל כשנבלעים במקומן כי נמי נפקי לבר לא מקיימה מחשבתו. והא דתנן ד' אמות כתב רש"י דבאורך ורוחב משמע דאי לא יהיב שיעורא נמי לפותיא אין כאן שיעור מפורש כלום ומשמע אפי' רחבה משהו וליכא לאוקמי בה טעמא ע"כ. ומיהו אפי' היא שמונה על ב' או על תמונה אחרת. כל שיש בה כדי לרבע ד' על ד' הרי יש מקום לבלוע ושרי כדאיתא בגמ' אליבא הך אוקימתא דר' זירא וקאמר בגמ' דלהכי לא קתני חצר שאין בה ד' על ד' דאי תני הכי הוי אמינא דקפידא הוא שיהא מרובע והוא חצר חשוב והוי טעמא אחרינא דאמר רב שהוא ראוי לזלף ולכבד ולרבץ וכוונתו לזלף ולא שיצאו לחוץ דבחצר שהוא מרובע כזה משתמשין בו דרך כבוד. להכי תני שהיא פחותה מארבע דמשמע שחסר שיעורו הא יש שיעור ארבע על ארבע לא שנא ברבוע ולא שנא באריך וקטין שרי ועיין במשנה דלקמן:

מחזקת סאתים. ושיעור המקום כתב הרמב"ם בפט"ו מהלכות שבת שהוא חצי אמה על חצי אמה ברום שלש חומשי אמה. ע"כ. וכתב הר"ב מפני שאדם עשוי להסתפק כו'. גמרא. וכי מסתפק טפי מלתא דלא שכיחא הוא ולא גזרינן ביה ב"י סי' שנ"ז בשם הריטב"א וכי מחזיק כך משמע דלעולם שרי בין הוא ריקן או יש בו ג"כ מהשופכים דמבעוד יום. ועי' בלשון רש"י שאעתיק במשנה דלקמן בס"ד שכיוצא בו כתב הר"ר יהונתן אדהכא. ועי' עוד במשנה י"ד:

בין מבחוץ כו'. אלא שמבחוץ צריך לקמור. פי' הר"ב מבחוץ שעשאה ברשות הרבים. וז"ל הרמב"ם בחבורו ברשות הרבים בצד החצר כדי שיהיו המים נקבצים בתוכה ע"כ. וצריך לקמור פירש הר"ב כדי שתהא חלוקה מרשות הרבים והאי טעמא הרמב"ם כתבו בפירושו ובחבורו. וכתב הב"י לדבריו דהיינו משום דלא מיתסר אלא משום חשדא ע"כ. כלומר דאי לא הוה קמורה איכא חשדא. שהרואים עוקה מלאה מים בצד חצרו יאמרו שהוציאם מחצר ושפכם בעוקה זו שברשות הרבים. [*ובפירוש קמור עיין מ"ש ספ"ג דאהלות]:

י

ביב שהוא קמור ד' אמות. כתב הר"ב דבד' אמות יש שיעור לבלוע כו' וכפירש"י וכתב הרא"ש דלפירושו נראה דמיירי בביב שיש לו ד' על ד' כמו בחצר דלעיל. וכתב רש"י דכשיש השיעור דתיימי מיא שופכים מים בשבת. ואי נמי לא תיימי דיש בו מים מבעוד יום כיון דרוב ימות השנה עשויין לבלוע ה"נ כי נפקי לבראי לאו להכי איכוון. וכיון דלא נתקיימה מחשבתו שרי דאפי' מתכוון לא איסורא דאורייתא איכא הכא דהא לאו ברה"ר זריק להו איהו גופיה אלא מאליהן יוצאין הלכך כי לא מיכוון שרי לכתחילה. ועי' במשנה י"א:

וחכמים אומרים אפי' גג או חצר מאה אמה כו'. לשון הר"ב דכיון דבגויה שפיך מקלחי להדיא ונפקי לרה"ר והרואה אומר ששפכן סמוך ליציאתו לרה"ר וכ"כ רש"י ומסיים ובעי דליפקו. ע"כ. וכלומר ונתקיימה מחשבתו. ובלשון זה שאמרו מקלחי להדיא כו' ובדברי רש"י ובכח כל זה לחלק באו מה בין ביב לעוקה דעוקה העשויה ברשות הרבים אם היא קמורה דתיימי מיא לא פליגי רבנן במתניתין דלעיל והכא פליגי אלא היינו טעמא דעוקה שהיא גומא עמוקה כשנשפכים לשם דרך ירידה לגומא נשפכים ואין יוצאין כלל. אבל בביב שהוא חריץ ארוך אע"ג דקמורה בד' אמות ובד' אמות הא אמרן דתיימי מיא מ"מ חכמים אוסרין משום דהכא השפיכה שבה היא מקלחת להדיא והמים הולכים ונזחלין דרך החריץ איכא טפי למיחש דלא תיימי ויצאו לרה"ר מכח שפיכתו והרואה יאמר כו'. ודוקא בביב שהוא חריץ חיישי' להכי דמפני שהוא חריץ לא יוכלו המים להתפשט אנה ואנה ומקלחי להדיא אבל בלאו הכי לא הלכך במתני' דלעיל לא בעינן עוקה אלא בחצר הפחות מד' אבל כשיש בה ד' לא בעינן עוקה. ואע"ג דמים נשפכים על שטח קרקע החצר שלא כדרך ירידה לגומא. מ"מ הואיל ואין כאן חריץ יכולין המים להתפשט אנה ואנה ותיימי מיא קודם שיצאו לחוץ. כל זה ראיתי ונתון אל לבי כדי ליישב סתם מתני' דלעיל אליבא דחכמים. כ"ש שהר"ב והרמב"ם פסקו כחכמים ולא השגיחו למשנתו של ראב"י דקב ונקי כדאמרינן בפרק החולץ דף מ"ט משום דס"ל דלאו כללא הוא לכל מקום. וכן במ"ד פ"ט דסוטה פסקו הרמב"ם והר"ב דלא כראב"י לגבי ר"ע. ותדע דהא הרי"ף בפ"ק דמ"ק דפסק כראב"י יהיב טעמא משום דאמוראי כוותיה אזלי. והרא"ש נמי כתב כראב"י אע"ג דלרש"י לא אזלי כוותיה מ"מ הירושלמי מוכיח כן. ואי איתא דכללא הוא לא היו צריכין לראיה אחרת. והרז"ה פסק שם דלא כראב"י ולפיכך ראוי לפרש משנה דלעיל כרבנן. אבל כי דייקינן במלתא לא מתקיימה שפיר האי פירושא ומאי דקא מפליגינן בין ביב הקמור בד"א לחצר שהיא ד"א. דהא כתבינן לעיל בשם הרא"ש דביב נמי דקמור ד' על ד' הוא והכי ודאי מוכחא מלתא. והשתא כיון שהוא ד' על ד' כמו החצר הרי המים מתפשטין בתוך ד' על ד' ונבלעים. וממ"נ אם כל הד"א הם בשפוע א"כ יש כאן נמי כעין גומא ונבלעים כמו בעוקה ואם רק חריץ באמצעו הרי מ"מ יכולין להתפשט בביב עצמו שהוא ד' על ד' ונבלעים קודם צאתם לרה"ר כמו שנבלעים בחצר קודם צאתם לרה"ר דחריץ זה לא מעלה ולא מוריד כולי האי. אלא עיקרן של הדברים דלפום האי פירושא דפי' הר"ב במתני' דלעיל דשריותא תליא במקום שהוא שיעור לבלוע המים לא אתיא מתני' דלעיל כרבנן דהכא. דלרבנן דהכא לא שרו ליה משום שיעור מקום בליעת המים שהרי הכא דיש שיעור לביב כדאמרן ואפ"ה אסרי והכי מוקים בהדיא בגמ' דלהאי פירושא כולה מתני' ראב"י היא וחסורי מחסרא וה"ק חצר שהיא פחותה כו' הא ד"א שופכין שראב"י אומר ביב הקמור כו'. ועל רש"י אין כאן מקום תלונה כלל דברישא לא פי' כלום אלא כתב כדמפרש בגמ'. ואיכא פירושא אחרינא בגמ' כדבעינן למימר לקמן דסלקא מתני' דלעיל כרבנן. ועוד דרש"י שפירושו בסדר הגמ' לא הוצרך לפרש דרישא דלא כרבנן דבגמ' קחזית ליה. וגם על הרמב"ם אין מקום להתלונן דבפירושו למשנה דלעיל כתב כשיש בחצר פחות מד"א על ד"א ונתכוין בזה לטעמא דרב שבגמ' דמפרש דפחות מד' דתנן היינו פחותה מד' על ד' וכדתניא בהדיא בגמ' וכלומר כי פחותה מהריבוע כזה אע"ג שהוא ארוך ח' אמות ברוחב ב' שיש לרבע בה ד' על ד' כל שאין ברוחב גם כן ד' אין החצר ראוי להשתמש בו דרך כבוד לזולפו ולרבצו ולכבדו ונמצא שכל המים ששופכין שם אין דעתו לזלף החצר אלא שיצאו לחוץ וכי נפקא הא מתקיימת מחשבתו הלכך גזור רבנן עליה דלמא אתי למשרי זריקה בהדיא לרה"ר וע"י עוקה שרינן שהמים אינם מקלחים לרה"ר אלא מתקבצין בגומא אבל כשיש בו ד' על ד' ברבוע דרגילין לזלף מסתמא לזלף הוא שופך וכי נפיק לא מתקיימת מחשבתו וליכא למיגזר. ובביב סבירא להו רבנן דכיון ששופך ע"פ הביב מגלי דעתיה דשפיך ולא לדלוף ואיכא למגזר משום זריקה ברה"ר. ומיהו כי שופך על הגג עצמו או בחצר שלא על פי הביב דאין יורדין מכחו לרה"ר לא גזרו אבל כששופך ע"פ הביב שהמים אינם מתקבצים אלא נזחלים ויוצאים ומכחו יוצאים איכא למגזר אע"ג דיש כאן שיעור לבלוע הא אמרו דלפי' זה לא נפקא מינה מידי בשיעור הבליעה. אלא להר"ב דפוסק כחכמים ומפרש למתניתין דלעיל בטעמא דלא סלקא אליביה דרבנן ולא פירש דאתיא כראב"י יש מקום תלונה בדבריו. והטור מפרש מתניתין דלעיל כהר"ב. אבל פסק כראב"י משום דמשנתו קב ונקי:

[*אבל שופך מגג לגג. והטור סוף סי' שנ"ז כתב שופך על הגג. והב"י העתיק שופך הוא לגג ע"כ. ובמשנה שבסדר ירושלמי אבל שופך הוא על הגג]:

יא

וכן שתי דיוטאות. הר"ר יונתן מפרש דכי גרסינן וכן דקאי אצירוף דתנן חצר ואכסדרא מצטרפין וקאמר דכמו כן שתי דיוטאות שלפני עליה ויש עליהן תקרה מעזיבה [רבה] (נ"א רכה) שמתבלע בהן מים כמו בחצר והן זו כנגד זו. ולא זה למעלה מזה ואינן רחוקות ד' טפחים זה מזה קאמר מתניתין דמצטרפין לד"א ושופכין בהן מים בשבת אבל אם אינן זו כנגד זו אלא זה למעלה מזה או רחוקות ד"ט זו מזו שאין תשמישן נוחין זה לזה חיישינן כשיצא אל הדיוטא האחת לשפוך שופכיו ויראה שמתקלקל בכאן לא יעבור אל האחרת לשפוך לה מפני הטורח וישפכם לרשות הרבים וצריכין לעוקה כגון עריבה מעץ או חבית שנשברה ועושין לעוקה ומחזקת סאתים. ומקצתן עשו עוקה כו' חוזר לחצר שהיא פחותה מד"א כו' עכ"ד. ולפי' הר"ב ל"ג וכן וכפירושו מפרשים רש"י והרמב"ם:

ואת שלא עשו עוקה אסורים. פירש הר"ב כל זמן שלא עירבו דאי שריית כו' אתו לאפוקי מאני כו'. עם השופכים כו' כי יחוש על קלקול הדיוטא ולא ישפכם בדיוטא שיתגלגלו וירדו לעוקת חבירו אלא יוציאם עם הכלי כו' וכי תימא כי נמי ערבו אמאי שרי הרי נמצא ששני בעלי בתים שלכל אחד שיעור סאתים שופכין בעוקה אחת שאינה מחזקת רק סאתים הא מילתא מפרשא בגמ' דלא איכפת בנפישי דמיא וכדפרישית לעיל בשם רש"י דאפילו נתמלאת מבעוד יום לית לן בה. והלכך כששופך יותר מסאתים נמי לית לן בה דלא קבעו חכמים אלא שיהא כאן גומא המחזקת שיעור לבעל הבית אחד ליומא דהשתא כוונתו לשפוך בגומא ולא שילכו לרשות הרבים וכדפרישית לעיל. וכתבו התוספות ואי מיירי בלא עירבו תרוייהו ליתסרו. ויש לומר דאינם שופכים ממש בתוך העוקה שבחצר אלא שופכין על הדיוטא הן יורדין על העוקה הסמוכה לה. ואע"ג דהוי חצר שאינה מעורבת לא אסרו בה:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---