תוספות יום טוב/נגעים/ד

תוספות יום טוב ‏ נגעים ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ומטמא בכל מראה לובן. כתב הר"ב משא"כ בפסיון שאין כו'. שבאותן מראות שהאום מטמא. הפסיון מטמא. בת"כ הביא הר"ש והנה פשתה המספחת בעור וטמאו הכהן צרעת היא. הרי זה בא ללמד על הפסיון שלא יטמא אלא בד' מראות. ובאותן מראות שהאום מטמא לה. הפסיון מטמא ע"כ בר"ש. ולאו למימרא שהפסיון צריכה. שתהא מהמראה של האום. שהרי המראות מצטרפין להר"ב כדאית ליה. ולהרמב"ם כדאית ליה. כמ"ש במשנה ג' [*פ"א] [ד"ה ולפטור] והתם תנן את שנולד לו פסיק כו'. אלא כלומר לאפוקי אם הפסיון הוא למטה מהד' מראות. והיינו דמסיים בת"כ והלא דין הוא האום מטמא והפסיון מטמא. מה האום אינו מטמא אלא בד' מראות אף הפסיון אינו מטמא אלא בד' מראות וכו'. ועוד בפ' דלעיל מתני' ג הביא הר"ש ת"כ וכבס בגדיו וטהר יכול הרי הוא מסולק ת"ל אם פשה טמא. אין לי אלא במראה מנין שלא במראה ת"ל אם פשה תפשה. ופי' הר"ש במראה שהנגע שלג והפסיון שלג שלא במראה שהנגע שלג והפסיון סיד או קרום ע"כ. ולשון הרמב"ם בפי' משנתינו ושער לבן יטמא בכל מראה לובן ואין זה בפסיון. כי כאשר הי' נגע צרעת בעור הבשר ופשה בעור והי' זה התוספת לבן אבל לובן קלוש למטה מקרום ביצה הנה הוא טהור והוא אמרו בהק הוא פרח בעור טהור הוא. יכול לא יטמא משום [אום] אבל יטמא משום פסיון ת"ל פרח בעור טהור הוא ע"כ. והוא בת"כ ריש פ"י:

שהפשיון מטמא בכל שהוא. עמ"ש לקמן משנה ה [ד"ה אם יש בו] ומ"ש הר"ב אבל שער לבן אינו מטמא בפחות משתי שערות דמעוט שער שנים. ת"כ הביא הר"ש. ובפרקין משנה י תנן ובה שערה אחת. וכן במשנה ד פ"ט דחולין ובשערה שכנגדו. וכן הוא אומר קולע אל השערה ולא יחטיא וכן אתה אומר כחוט השערה. ובספר מקנה אברם במסילה ראשונה לשמות במשעול פעל בציר"י וקמ"ץ. ראיתי שכתב וז"ל ובתיבת שערות נחלקו המדקדקים כי י"א שהוא מן שער. וי"א שהוא מן שערה ונמצא זה בשופטים סימן כ'. קולע אל השערה ולא יחטיא ונראים דברי האחרונים. כי כן מתרגמינן דשדן אבנא בקילעא ומירמן בבינה שערה ולא משנן. שיורה חוט שער. אבל שער יורה רבוי שערות כדכתיב (שופטים טז) ויחל שער ראשו לצמח ומתרגמינן ושרי שער רישיה לצמחה ע"כ. ורבינו בגור אריה פי' שיש הבדל בין שער שהוא על שער א' ובין שער שהוא על רבים שהמורה על אחד נקוד כולו בפת"ח והמורה על רבים השי"ן בציר"י וכאן נקוד בציר"י לפיכך אמרו שמורה על רבים ומיעוט רבים שנים ע"כ. ובפי' החומש להרלב"ג ראיתי שכתב שמפני שהשער מתחדש ממנו רבוי. הנה לא יפול שם השער בפחות משתי שערות ע"כ. ולמהר"ם ראיתי שכתב ברפ"י דמייתי לת"כ דהתם בשער צהוב קתני שער מיעוט שער [שתי] שערות. כתב עלה מהר"ם וז"ל ולא ידענא מנא ליה דמיעוט שער שתי שערות. ושמא משום דכתיב בשער לבן ושערה לא הפך לבן ולא מפיק ה"י. ואם איתא דבשער אחד סגי היה לו להיות מפיק ה"י או לכתוב ושער בלא ה"י. אלא לאשמועינן דאינו שער אחד אלא לכל הפחות ב' שערות ומהתם גמרינן שער צהוב עכ"ל. [*ומדתנן במשנה ב פ"ג דנדה המפלת כמין קליפה כמין שערה נראה כדברי בעל מקנה אברם]:

ומטמא בכל הנגעים. ושער לבן הוא סימן טומאה [בשני מינים] לבד בנגעי עור [בשר]. ובנגעי שחין ומכוה. הרמב"ם:

חוץ לנגע. כתב הר"ב אבל שער לבן בעינן שיהא בנגע כדכתיב ושער בנגע. דדרשינן בת"כ והביאה הר"ש. בנגע להביא את מה שבתוכו ושוכב חוצה לו פרט לשחוצה לו ושוכב בתוכו:

חוץ לנגע. עי' פ"ו משנה ג:

ב

ומטמא בכל מראה. לשון הר"ב היינו כמראה הבשר בין כושי בין לבן בין אדום. כ"כ הר"ש. ולשון הרמב"ם בפ"ג מהט"צ [הלכה ב] בין שהיה המראה אדום או שחור או לבן. והוא שלא יהיה הלובן מארבע מראות שבארנו. ועי' מה שכתבתי בפרק ו משנה ו [ד"ה היה בהק]:

מטמא בכל שהוא. ל' הר"ב אבל במחיה בעיא כעדשה. בת"כ והביאה הר"ש. ומחית בשר חי בשאת יכול כל שהוא. ת"ל שער לבן ומחית בשר חי. מה שער לבן מקום ב' שערות. אף מחיה מקום ב' שערות יכול לא יהא טמא עד שיהא בה שער לבן ומחיה. ת"ל צרעת נושנת היא. היא טמאה ואין צריכה דבר אחר לסעדה [*וגי' הר"ש לסייע] ומפרש הר"ש דמחיה מקום ב' שערות. היינו שתי שערות על שתי שערות מרובע. והיינו דבפ"ק משנה ה ו בעינן שתהא מרובעת. ועיין [מ"ש] פרק ו משנה ב [ד"ה ובה מחיה]: ומטמא בכל הנגעים. והמחיה סי' טומאה בשני מיני נגעים לבד. בנגעי עור בשר ובנגעי קרחת וגבחת. הרמב"ם [בפירושו]:

חוץ לנגע. כתב הר"ב משא"כ במחיה שהמחיה צריכה להיות בתוך הנגע. כדתנן במשנה ה ו דפ"ק שתהא מבוצרת. ושם פירשתי [ד"ה מבוצרת]:

ג

הפוכה ושלא הפוכה. בת"כ פ"ז והביאה הר"ש נושנת. מלמד שמטמאה שלא הפוכה. והלא דין הוא שער לבן וכו' אף מחיה כו'. [*נושנת. מלמד שמטמאה שלא הפוכה] היא. מלמד שמטמא הפוכה. והלא דין הוא כו'. ומ"ש הר"ב משא"כ לשער לבן שאם קדם לבהרת טהור. כמפורש בס"פ:

ד

כדי לקרוץ בזוג. כתב הר"ב דהלכה דשיעור שער לבן ארכו כו'. כר"ע במי"ב פ"ו דנדה. וע"ש [מ"ש ד"ה רע"א]. אבל הלבנונית שבו כ"ש. כר"מ. וכתב הכ"מ בפ"ב מהל' ט"צ. משום דר"מ ור"ש לא אפסיק [הלכתא] בפרק מי שהוציאוהו [דף מו]. ונקטינן לחומרא. כמו שכתבתי במסכת [*כלים פי"ז מ"ד]:

בהרת. כל היכא דתנינן בהרת ה"ה לשאר מראות חלקות ופתוכות. הר"ב במ"ו [ד"ה גריס]. וכ"כ הרמב"ם במשנה דלקמן. ובנא"י הוא במתני' דהכא:

או שער שחור. והר"ב גורס ושער שחור וכך גירסת הרמב"ם. וכן הוא בנא"י. אבל הר"ש כתב ג"כ גי' הספר. ופי' דלענין הסגר דצריך להסגיר. ולפ"ז ה"ק מתני' ובו שער לבן הרבה יותר משתי שערות. או שער שחור ואפי' מעט טמא. הא כדאיתא. והא כדאיתא. שער לבן מחליטו. ולא אמרינן מה שיש יותר משתי שערות ממעט הבהרת משיעורו שכגריס. ושער שחור מסגירו. ולא אמרינן. שממעט הבהרת מכגריס. ול' ת"כ שהביא הר"ש מסכים קצת לגירסא זו וזו היא שאלו תלמידיו את ר' יוסי. בהרת ובה שער שחור. חיישינן שמא מיעט מקומה את הבהרת מכגריס. אמר להן ובה שער לבן. חיישינן שמא מיעט מקומה את הבהרת מכגריס. א"ל לא אם אמרת בשער לבן שסימן טומאה. תאמר בשער שחור שאינו סימן טומאה. א"ל הרי שיש בהן שש שערות לבנות. כלום הם סימני טומאה אלא שנים. חוששין אנו על המותר שמא מיעט מקומן את הבהרת מכגריס. א"ל לא אם אמרת בשער לבן שהוא מין טומאה. תאמר בשער שחור שאינו מין טומאה. א"ל אף שער שחור הופך והיא מין טומאה. ואומר ושערה לא הפך לבן והסגיר. אם יש בה שער שחור אינו ממעט. פי' הר"ש דמשמע אע"פ שעדיין שחור הוא והסגיר. ע"כ. ודקתני במתני' אין חוששין שמא מיעט מקום שער שחור. ולא תנן נמי [שמא מיעט מקוה] שער לבן. משום דשער לבן שאינו ממעט. הוא פשוט יותר. וכמו שהוא ג"כ בברייתא זו דת"כ: מפני שאין בו ממש. לשון הרמב"ם [בפירושו]. לפי ששיעור הנקב אשר יצא ממנו השער. מעט מזעיר. ואין לו שיעור מוחש עד שימעט השיעור ע"כ:

ה

בהרת כגריס. מפורש ברפ"ו בס"ד:

אם יש בו רוחב ב' שערות. תניא בת"כ והנה אין בה ולא בחוט היוצא ממנה. יכול אע"פ שיש בו רוחב ב' שערות. ת"ל והנה אין בבהרת שער לבן. פי' מדכתיב בקרא אחרינא בבהרת. ודרשינן עלה בת"כ זהו שאמרנו לרבות את החוט שיש בו רוחב ב' שערות. הר"ש. ומ"ש הר"ב. אבל אם אין ברוחב כו'. וכן אם פשה כו' בפסיון רחוק כו' ובעי כגריס. וכן ל' הר"ש. ותמיהני דבמ"ה פ"ק תנן השחין ומחית השחין וכו' חולקין בין האום לפסיון הרי אלו להקל. וסתמא קתני. ודוחק לומר דדוקא בפסיון כל שהוא ועוד דלא אשתמט תנא בנגעי אדם למתני בהדיא דפסיון רחוק מיטמא כלל וכי קתני בבגדים פי"א מ"ז. ובבתים ספי"ב. התם מקרא ילפינן. ומנלן לנגעי אדם. ואע"פ שיש דרוש כיוצא בזה בנגעי אדם. דכי כתיב ואם פשה תפשה המספחת בעור וכן אם פשה תפשה בעור. איכא למדרש נמי דבעור מיותר לומר בכ"מ שיפשה בעור ואפי' רחוק ממקום הנגע. מ"מ לא מצאנו לחז"ל שידרשוכן בת"כ. כמו שדרשו כן בבגדים ובבתים. אלאודאי דבנגעי אדם ליתא כלל. וכן מצאתי להרמב"ם בפי"ב מהט"צ [הלכה ד'] דדייק למכתב הפסיון הסמוך בבגדים כל שהוא. והרחוק או החוזר. כגריס. ואע"ג דדבר הלמד מענינו הוא. דבבגדים מיירי. ולא הוה צריך למידק ולמכתב בבגדים וכמו שבמ"ז פי"א לא תני בגדים מהאי טעמא. דכולה פירקא בבגדים מיירי. אלא למידק אתי לאשמעינן דדוקא בבגדים ולא בנגעי אדם. וכן לא אשתמיט הרמב"ם בדיני נגעי אדם למתני דין פסיון רחוק כגריס שיהא פסיון. אך הראב"ד כתב עליו וז"ל אם תעיין בדרש ת"כ עם משנת נגעים. תמצא שהאדם והבגדים והבתים שוים לזה הדין עכ"ל. וכתב הכ"מ שהשיג למה אמר בבגדים. דמשמע שזה הדין מיוחד בבגדים. ואינו כן. שאדם ובגדים ובתים שוין לדין זה. והעתיק ל' הראב"ד בפירושו לת"כ. שז"ל. היא פרט לשפשתה לבהק. פי' דקי"ל פשיון כ"ש. והרחוק כגריס בנגעי בגדים ובתים. ואע"ג דלא אשכחן לה בפירוש. שמעינן לה מכללי דמתניתין. דפסיון הרחוק לא מטמא בנגעים דאדם. דתנן בנגעים פ"ד. בהרת כגריס וחוט יוצא ממנה אם יש בו רוחב שתי שערות זוקק לשער לבן ולפשיון אבל לא למחיה. שמעינן מהא דאי לית בה רוחב שתי שערות אינו זוקק לפשיון. דאם פשה חוץ לאותו חוט. לא מטמא משום פשיון אלמא פסיון הבא מרחוק לא מטמא. ותנן בנגעים פ"ק. היה בו פסיון והלך לו הפסיון או שהלכה לה האום. או שנתמעטה. ואין בזה ובזה כגריס השחין ומחית השחין. המכוה ומחית המכוה. [והבהק]. חולקים בין האום לפסיון. הרי אלו להקל. שמעינן מהא. טעמא דשחין ומכוה ובוהק חולקין בין אום לפשיון הוא טהור. משום דשחין ומכוה ובהק לא חזו לפשיון אבל עור הבשר בעלמא אע"פ שחולק ביניהם טמא. אלמא פשיון הרחוק מטמא. אלא ש"מ חדא בפסיון כל שהוא וחדא בפשיון שהוא כגריס. עכ"ל הראב"ד. וכתב הכ"מ דלדעת הרמב"ם י"ל. שאע"פ שהם שוים בסמוך ורחוק הם מוחלקין בחוזר. דבבתים הוו כשני גריסין. כדתנן בספי"ב דנגעים. עכ"ל. ואני נפלאתי הרבה דמאי דיוקיה דדייק הראב"ד ממתני' דפ"ק דה"ט דשחין ומכוה ובהק חולקין. משום דלא חזי לפשיון. דהא ממתני' דבתרה דתנן דחולקין והלכו להן הרי אלו להחמיר. שמעינן מינה ודאי דראוין הן לפשיון והיינו דהרמב"ם בפ"ד מהט"צ [הלכה ג] כתב בהרת שפשתה לבהק ה"ז פסיון. וכתב הכ"מ דהכי משמע בפ"ק. ומעתה דלמדנו שיש פשיון לבהק דיוקא דהראב"ד ליתא. ול"ק אמאי קתני דוקא הני. משום דרבותא נינהו דאפי' אלו שאינן עור בשר הרי הן חולקין כ"ש עור בשר עצמו שיחלוק. והא דתניא בת"כ היא פרט לשפשתה לבהק. אין ענינו כמשמעו כשהיה בהק סמוך לנגע ופשה לתוכו. אלא ענינו פרט לכשהפסיון פשה למראה הבהק. שהפסיון עצמו צריך שיהיה מהמראות שהנגע גופו מיטמא בהן ואהכי קאי התם בת"כ ספ"ב דפרשה ב'. וראה הכהן והנה פשתה המספחת בעור. הרי זה בא ללמד על הפסיון שלא יטמא אלא בד' מראות כו'. והלא דין הוא כו' או כלך לדרך זו כו' נראה למי דומה כו'. או כלך לדרך זו כו'. ומסיק ת"ל וטמאו הכהן צרעת היא. ה"ז בא ללמד על הפסיון שלא יטמא אלא בד' מראות היא פרט לשפשתה לבהק. ע"כ. ואומר אני דהיא פרט כו' עיקר למודיה ללמד על הפסיון כו'. ואע"פ שגם בעל קרבן אהרן לא פי' כן לי נראה דמשנתינו מכרחת ההיא דאחרונה בפ"ק. ואחר שכתבתי זה מצאתי להרמב"ם עצמו בפי' מ"ו פ"ו שכתב הבהרת פושה לבהק ולא יטעך אמרם בספרא צרעת הוא. [היא] פרט לשפשתה לבהק לפי שענין זה המאמר שיהיה הפשיון מראה הבהק וכל המאמר הנאמר שם מורה על זה. עכ"ל. הוא הדבר אשר כתבתי. ומצאתי לבעל קרבן אהרן עצמו שכתב לדברי הרמב"ם בספ"ז בדיני שחין ומכוה. ועוד אומר אני דאפי' כי תימא דברייתא דת"כ אתיא לומר. דאין פסיון בבהק על כרחינו משנתינו לא ס"ל הכי ואפי' אי איתא שיש להראב"ד כח לפרש דלא לסתור משמעות הת"כ. וכגון שיאמר דמתני' דספ"ק דוקא בחלוקת הבהק בין נגע לפסיון *) ולא בבהק שאינו חולק דביה אין פשיון כלל מ"מ הרמב"ם ודאי דלא ס"ל הכי דבהדיא כתב דיש פסיון לבהק וא"כ לא ה"ל להכ"מ [שם פי"ב] להודות להראב"ד ושאף הרמב"ם סובר כמותו. דהא מכיון דאין סברת הרמב"ם בבהק שלא יהא בו פסיון. א"כ דיוקו של הראב"ד ממתני' דפ"ק ליתא כלל למידק מינה דדוקא בהק שאין בו פסיון הוא שחולק. אבל עור בשר אינו חולק ופסיון הרחוק מטמא. אלא אף עור בשר חולק כמו בהק. דלא תנן בהק משום שאינו ראוי לפסיון דראוי הוא לפסיון אלא לרבותא קתני דאע"ג דאינו עור בשר חולק וכ"ש דעור בשר חולק דלעולם אין פסיון רחוק בנגעי אדם כלל. ומתני' דהכא כפשטה שאם אין בחוט שיעור רוחב ב' שערות אינו ראוי לפסיון כלל משום דהוי פסיון רחוק ואינו מטמא ואפי' הוא כגריס ואף דברי הר"ב והר"ש יש לישבן דהכי קאמרי כפשיון רחוק מן הנגע הוא חשוב ובעי כגריס. והרי הוא נדון כנגע חדש לא שיהא נדון לפסיון אל הנגע הראשון ויהא מוחלט אנא בעי כגריס ויהיה דינו דין נגע חדש ולאפוקי שאם אינו כגריס דלאו כלום הוא. ועכשיו בא לידי דברי מהר"ם וראיתי דלעיל ספ"ק כתב וז"ל חולקין בין האום לפסיון דה"ל נגע חדש. ואין פסיון הרחוק מטמא באדם משום פסיון. דכיון דהשחין מפסיק בין האום לפסיון הו"ל פסיון הרחוק ותנן לקמן הפשיון הסמוך בכל שהוא והרחוק בכגריס נ"ל. עכ"ל. וזה כדברי הראב"ד. וקרוב לשמוע דאף שטת הר"ש כך היה. ואליביה נמי דברי הר"ב כך הן. ומ"מ במקומי אני עומד במה שכתבתי בזולת ישובן של דברי הר"ש והר"ב:

מצרפן. פי' הר"ב ואם פשה כו' או שנולד שער לבן באחת מהן כו' כ"כ הר"ש. והכ"מ פ"ד מהט"צ [הלכה ז'] כתב דנ"מ שאם נולד שערה אחת בנגע זה. ושערה אחת בנגע זה. הוי סימן טומאה ויחליט:

ו

[*כעדשה. [כתב הר"ב ומחיה אין פחות מכעדשה]. כמ"ש במ"ב בד"ה ומטמא בכ"ש כו']:

[*טמאה. בכולה מתני' קתני בנשאר שער לבן טמאה ובנשארת המחיה טמא חוץ מבדברי ר"ש בסיפא [גבי ומודה] דקתני טמא על שער לבן ולא ידעתי בכל זה והרמב"ם בספ"ד מהט"צ העתיק בכולהו טמא]:

ר' שמעון מטהר מפני שלא הפכתו הבהרת. דדריש בת"כ ושערה הפך לבן ושערה ולא שער מחיתה ורבנן קרא אחרינא כתיב ושער בנגע הפך נגע זה מ"מ כלומר שהנגע הפכו. והרי היה כאן נגע קודם שהפך [הר"ש]:

בהרת היא ומחיתה כגריס וכו'. הלכה המחיה טמאה מפני שער לבן. כדאמרן ושער בנגע הפך. והרי היה נגע קודם שנהפך השער לבן [*שהבהרת שהיא ומחיתה כגריס טמא. כדתנן במשנה ב פ"ו]:

ר' שמעון מטהר כו'. דדריש ושערה ולא שער מקצתה. כלומר שער כולה של בהרת כגריס דבהרת כגריס הפכה השער. ולא שמקצתה הפכה השער [הר"ש]:

ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא. יראה לי דאשמעינן דאע"ג דלא ידעינן אם קדם הבהרת אם לא. וכת"ק דרבי יהושע דס"פ:

ז

בהרת ובה מחיה ופשיון. פירש הר"ב בהרת כגריס והסגירה ולסוף שבוע כו'. וכ"כ הר"ש. ומשוס פסיון צריכו לפרש שהסגירו כו':

וכן בשער לבן ובפסיון. ודין מחיה ושער לבן. תנא לעיל לחודה. משום פלוגתא דר"ש ורבנן. הר"ש:

הלכה וחזרה בסוף שבוע. לשון הר"ב כגון שהסגירו כו' והלכה הבהרת באמצע השבוע כו'. ולשון הר"ש הסגירו ובסוף השבוע הלכה לה וחזרה בו ביום. או שהלכה באמצע השבוע כו':

לאחר הפטור. לשון הר"ב דראה אותה הכהן בסוף השבוע כשהלכה לה כו'. או עמדה בו שני שבועות ופטרו ואח"כ הלכה ושוב חזרה. הר"ש:

היתה עזה ונעשית כהה כו'. פי' הר"ב היתה עזה כשלג כו' ונעשית כהה כגון כסיד או כקרום וכו'. וכן לשון הר"ש. וכבר כתבתי בזה בפ"ק מ"ג [ד"ה לפטור] [*וכן כתבתי שם ג"כ בס"ד מנלן שאם היתה כהה ונעשית עזה שהרי היא כמו שהיתה]:

כנסה ופשתה וכו' רבי עקיבא מטמא וחכמים מטהרים. פירש הר"ב היכא דהסגירה בבהרת כגריס ובסוף שבוע כנסה כו' ר"ע מטמא שהרי פשה וחכמים מטהרים וכו' ואי קאי בסוף שבוע ראשון מסגירו וכו'. [הר"ש]. וכ"פ הרמב"ם ר"ע חושב שזה כולו פסיון וכו'. וחכ"א שאין זה פסיון. לפי שהוא בסוף השבוע או אחר הפטור כמו שהי' תחלה. ולא [נחוש] במה שהתחדש בדבר [באמצע] הזמן מן התוספת והחסרון. ע"כ. גם בחבורו [פ"ד מהט"צ הלכה ה] העתיק נתמעטה בתוך ימי הסגר ופשתה כו'. והקשה הראב"ד דמדתנן לקמן ר"ע אומר תראה כבתחלה לפי' א"א להעמיד זו בתוך ימי הסגר דא"כ רבי עקיבא למה היה מטמא. כלומר מחליט. ואולי לא כתב זאת כנגד משנה זו דכנסה ופשתה אלא מ"ש אח"כ למטה [שם הלכה ט'] בהרת שכנסה אחר הפטור ופשתה כו'. הרי הוא בטהרתו. *)עכ"ד. אבל מתוך פי' הרמב"ם שבמשנתינו שכתבתי מבואר דמפרש לבבא זו שהתוספת והחסרון בתוך ימי ההסגר נעשה. מבואר א"כ שזו הבבא העתיק כנגד משנתינו. ומפני כן אני תמה על הכ"מ שהיה לו פי' הרמב"ם. והניח לדברי הראב"ד וחתר מקום שיצא לו להרמב"ם בבא זו דנתמעטה בתוך ימי הסגר והוציאו מת"כ. והרי מבואר היטב מתוך פי' הרמב"ם דמשנתינו זו היא אותה בבא. גם הבבא דבהרת שכנסה אחר הפטור כו' שכתב הרמב"ם. וחשב הראב"ד שאותה בבא כתבה ממשנתינו זו לא היא אלא מן התוספתא פ"ב והביאה הר"ש במתני'. וזאת לשונה בהרת אחר הפטור. כנסה ופשתה. או פשתה וכנסה כו' הרי זו כמו שהיתה. ע"כ. וזה אמת שבתוספתא היא שנויה במקום משנתינו זו. מ"מ העתיק הרמב"ם גם שתיהם. לפי שהתוספתא דשנאה בהדיא לאחר הפטור. ולא קתני בה פלוגתא דר"ע. אע"ג דתני התם פלוגתייהו דבשאר מילי. ש"מ משום דלאחר הפטור לא פליג ר"ע. וכמ"ש ג"כ הר"ש. וכתב הטעם דכיון דפטרו כהן ואין זקוק לו. לא מחויב להראותו. הואיל וחזרה לכמות שהיתה. וא"נ בעודו בפני כהן ענמו פשתה וכנסה או כנסה ופשתה. מודה בה ר' עקיבא מאחר שכבר נסתלק. ע"כ. וסובר הרמב"ם דאם כן משנתינו דפליג בה ר"ע. היינו משום דמיירי בתוך ימי הסגר. ואע"פ שבפירושו כתב על דברי חכמים. או לאחר הפטור י"ל דבדברי רבנן כתב כן. אבל לא שר"ע חולק גם בזה. א"נ דבפירושו אה"נ דסובר דר"ע פליג. ולא היה מדייק מהתוספתא. אבל בחבורו [פ"ד מהט"צ] חזר בו מזה. וסובר דמתני' בתוך ימי הסגר בלבד. ולפיכך העתיק כך למשנתינו. וחזר ג"כ והעתיק להתוספתא ג"כ בפני עצמה. משום דהיא מיירי לאחר הפטור. וניחא לפי זה גירסת ספרי הרמב"ם שבידינו. דבהעתיקו למשנתינו מסיים הרי זה יסגיר. ולא מסיים נמי או יפטור. כגי' הספר שלפני הראב"ד. דהא משנתינו לא איירי אלא בתוך ימי הסגר. ואע"פ שהכ"מ הסכים לגי' ספר הראב"ד. ושכך מצא בספר מוגה. מה שנ"ל כתבתי. ואולי אותו ספר הוגה ע"פ נוסח הראב"ד. ומעתה שהוכחתי דהרמב"ם לא פי' משנתינו בלאחר הפטור. א"כ הדרא קושית הראב"ד לדוכתה. למה בכאן ר"ע מטמא. כלומר מחליט. ולקמן קאמר תראה בתחלה. ומ"ש הכ"מ דאף *) אחילוקו של הראב"ד דהכא לאחר הפטור. אכתי בפשתה וכנסה אין שום טעם שיחליט. ולפיכך כתב דמ"מ אנו מוכרחים לפרש. דטמא דאמר ר"ע. היינו לומר דתראה מתחלה. ולאפוקי מחכמים דמטהרים. ע"כ. אני מכריחו שלא יוכל לפרש כן. שהרי הרמב"ם כתב בפירושו וז"ל ר"ע חושב שזה כולו פסיון ואז טמא. שהנגע כבר נמשך בגוף. ע"כ. ועוד דלפירושו דהכ"מ דחוק מאד. דבבבות שאמרו חכמים תראה בתחלה קאמר נמי ר"ע מטמא. והתם ודאי יחליט קאמר. והיאך יאמר בלשון אחד ואין ענינם שוה. וצריכין שילמדו מדברי חכמים שחלוקין עמו. שאם חולקים לטהר. יהיה פירוש דבריו דטמא. להראות בתחלה. ואם חכמים חולקים וס"ל להראות בתחלה. יהיה פירוש דבריו דטמא להחליט. וזה דוחק ודאי. ותו קשיא לי אף לדברי הראב"ד דאי איתא דהך דהכא לאחר הפטור. והך דלקמן דרבי עקיבא אומר תראה בתחלה היינו בתוך ימי הסגר. א"כ לא ה"ל לתנא לשנות הלשון בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס כיון דלאו בהכי תליא כלל. אלא הל"ל ואם בתוך הסגר. ולכן הנכון מה שהעיד הכ"מ [שם הלכה ה'] שבמשניות מוגהות כתוב על אותה משנה דר"ע אומר תראה בתחלה. דזו המשנה אינה בנוסחת הרמב"ם. ע"כ. וכן בדפוס ישן שבגמרא לא נדפסה כלל. ומתני' ט' מחולקת לשתי בבות. והמדקדק בלשון הרמב"ם שבפירושו. יראה מבואר מאד שמתני' ט הוא שמפרש. ואין בפירושו כלום על מתני' ח. והיא זו דר"ע אומר תראה בתחלה. וגם בחבורו לא העתיקה. ש"מ דל"ג לה *) ודבתוספתא גרס לה. ל"ק דלא גרס פלוגתא דר"ע בהך דהכא כמ"ש לעיל. ומ"מ במשנה ל"ג לה הרמב"ם. ולענין דבפשתה וכנסה שכתב הכ"מ. דאין טעם שיחליט. י"ל דסברת ר"ע דהתורה לא הקפידה. אלא על שתפשה. והיינו דדייק הרמב"ם בפירושו שכתב. שהנגע כבר נמשך בגוף. ע"כ. ואכתי תינח להרמב"ם דל"ג למתני' דלקמן. אבל הר"ב דגרס לה ומפרש הכא דר"ע מחליט. שהרי כתב הטעם שהרי פשה. ועוד דבדברי חכמים פי' שיסגיר. ש"מ דלר"ע יחליט. א"כ קשיא קושית הראב"ד ממתני' דלקמן. וצ"ע. ול' הר"ש היכא דהסגירו בבהרת כגריס וכו'. עד מקום הפסיון ולא יותר. כלשון הר"ב. אבל מסיים בה הכי. הרי היא כמו שהיתה. ואי קאי בסוף שבוע ראשון מסגירו הסגר שני. ואי קאי בסוף שבוע שני פוטרו. ובתורת כהנים דריש להו מקראי. ובכהאי גוונא מודו כולי עלמא. כדמוכח בתוספתא דקתני הרי זו כמו שהיתה. ולא קתני בה פלוגתא דר"ע ורבנן. והא דפליגי לאו בכהאי גוונא פליגי. אלא כגון דתחלתו היתה בו כגריס ועוד. והסגירו. ובסוף השבוע כנסה אותו ועוד. והסגירו הסגר שני. ואח"כ פשתה אותו ועוד. ר"ע מטמא דהא פשתה וחכמים מטהרים דלא חשיבי ליה פשיון. מאחר דתחלתו היה כגריס ועוד. וכן נמי פשתה וכנסה. שפשתה משהו מכגריס ואח"כ כנסה אותו משהו. [ומהר"ם הגיה שצ"ל וכן נמי פשתה וכנסה שפשתה כחצי גריס למזרח. ואח"כ כנסה חצי גריס למערב. וסיפא פירושא דרישא דבבבא דבסמוך מפ' פלוגתייהו. ע"כ]. וכתב עוד הר"ש וכל הנך פלוגתייהו דר"ע ורבנן. בסוף שבוע שני לאחר הפטור כו'. עכ"ד. ומהר"ם כתב כל היכא דקתני ר"ע מטמא. היינו מחליט. לבד מבבא קמייתא זו שהוא כולל כמה מילי להסגיר ולהחליט. דיש מהן להסגיר ויש מהן להחליט ומשום דכייל מילי טובא נקט האי לישנא. ועוד משום דבעי למתני וחכמום מטהרין. עכ"ל. והראב"ד כתב [שס הלכה ט'] שאינו מתיישב אלא בבהרת כגריס. שאם היתה יותר מכגריס וכנסה אחר הפטור ואח"כ חזרה למקומה. לא היו חכמים מטהרים. וכן היא השאלה ששאלו את ר' אליעזר במתני' דספ"ט. ע"כ:

ח

ר"ע אומר תראה בתחלה. כבר כתבתי לעיל בזה דלהרמב"ם לא גרסינן ליה. ודלהר"ב שמפרש לעיל כפי' הרמב"ם וגרס לדהכא דצ"ע. ומהר"ם כתב וז"ל לאחר הפטור איירי. ר"ע אומר תראה בתחלה. טעמא דר"ע אע"ג דנגע קמא נתבטל ונטהר. לא נתבטל לגמרי. דכי היכי דכי פשה קצת עליו אפילו אחר הפטור מיטמא משום פשיון. ה"נ אם נתמעט והלך מקצת מן האום. ולא נשאר אלא חצי גריס ופשיון כחצי גריס. מצטרפין זה עם זה להיות נגע אחד חדש ותראה כתחלה. וחכמים מטהרין. דאין דנין אפשר משאי אפשר. דמשום פשיון לא שייך להחליט לאחר הפטור אלא מחמת צירוף נגע קמא ששוב פשה על הראשון. אבל לענין אחר לא מצטרפינן ליה לגוף של נגע הראשון. שכבר נטהר ונתבטל. אלא אם כן נולד בו מחיה ושער לבן באותו גריס הראשון. ולאו דוקא שפשתה ברישא ושוב הלך מן האום. אלא ה"ה איפכא. רע"א תראה כתחלה. דכיון דס"ל בסמוך כשהלכה מן האום חצי גריס. מצטרף חצי גריס קמא בהדי חצי גריס דפסיון להחליט. א"כ נימא נמי שיצטרף חצי גריס קמא בהדי חצי גריס בתרא להסגיר. ע"כ:

וחכמים מטהרין. לשון הר"ב דלא חשיב פסיון אלא א"כ מוסיף כו'. ולא דק בלישניה. דא"כ לר"ע חשיב פסיון. והרי לא אמר ר"ע אלא תראה בתחלה. ואם נאמר שנסמך על פי' הרמב"ם. כ"ש דלא דק. שהרמב"ם מפרש דר"ע חשי' פסיון. וחכ"א שהפסיון הוא שיוסיף כו' אבל לא על משנה זו כתב כן. דאיהו לא גרס לה כלל כמ"ש לעיל. אלא על מתני' דלקמן הוא. דקאי על בבא הראשונה שבה. ומ"ש הר"ב. נחשב כראשון שעמד בעיניו וטהור. כלומר ואי קאי בסוף שבוע ראשון מסגירו כו'. כדפי' הר"ב בחכמים מטהרין דמתני' דלעיל. והר"ש מפרש לעיל והכא דמטהרין לגמרי. ומוקי לה בסוף שבוע שני ולאחר הפטור. וכבר כתבתי לשון מהר"ם בזה. [לעיל ד"ה רע"א]:

ט

ופשתה כחצי גריס ועוד וכו' ר"ע מטמא. פי' הר"ב משום ועוד כו' ובפשתה לאחר הפטור איירי. וכ"כ הר"ש. ומיהו לדידיה ניחא שהוא מפרש לכולהו בבות דלעיל נמי בהכי ומטעם שכתבתי דחכמים מטהרין. קסבר הר"ש דלגמרי מטהרין. ולא משכחת לה אלא בסוף שבוע שני ולאחר הפטור. אבל להר"ב דלא דייק לפרושי הכי בהני בבות דלעיל. ה"נ דלא ה"ל לדקדק ולהתנות דלאחר הפטור איירי. נ"ל: וחכמים מטהרין. פי' הר"ב דכיון דאזיל ליה חצי גריס מן האום ליכא מנגע חדש כו'. כ"כ הר"ש. וזה ג"כ לשיטתו דמוקים לה לאחר הפטור. אבל כי לא בעינן למוקים לה בהכי דוקא וכדפרישית. לא שייך לומר נגע חדש. אי קאי בסוף שבוע ראשון. וא"נ בסוף שבוע שני. אבל הטעם כמ"ש הרמב"ם. דחכ"א שהפסיון הוא שיוסיף על הנגע אשר היה תחלה וכאשר הלך מן האום כחצי גריס הנה הוא לא ישאר נגע שלם אפי' היה אשר נשאר מן אום עם הפסיון יותר מכגריס. הנה הוא טהור. ע"כ:

ופשתה כגריס ועוד. פי' הר"ב לאחר הפטור. וכך כתב הר"ש. מ"מ כי לא מוקמינן לכולהו בבות דלעיל בלאחר הפטור דוקא וכדפרישית. ה"נ הכא אפילו קודם הפטור בסוף שבוע ראשון או שני. מצינן לאוקמה. ואפ"ה לרבנן תראה בתחלה. משום דכיון דהאום הלכה לה. אין כאן אלא נגע חדש. וכן היא סברת הרמב"ם. שסתם ולא פירש דלאחר הפטור מיירי:

דבהרת כגריס ופשתה כגריס נולד לפסיון מחיה או שער לבן. פירש הר"ב בשפשתה לאחר הפטור מיירי. וכ"כ הר"ש. וז"ל מהר"ם נ"ל לפרש דלא הספיק להחליטו משום הפסיון. עד שנולד בתוך הפסיון מחיה ושער לבן. ואמרינן לעיל [ריש] פ"ג דכה"ג מחליט ומחליט. וה"נ מחליטו משום פסיון. וחוזר ומחליטו משום שער לבן ומחיה. וכי הלכה האום אח"כ. לר"ע עדיין הוא עומד בהחלטו. שאין כאן פנים חדשות. דמעיקרא כי פשתה כגריס על כגריס קמא. ניתוסף עליו ונעשה נגע אחד. וכל כמה דפש כגריס מהנך שני גריסין. נקרא שמו הראשון עדיין עליו. ונהי דנטהר מהחלט פסיון כי הלכה לה האום. אכתי מוחלט הוא משום מחיה ושער לבן שבפסיון. וחכ"א תראה כתחלה. דרבנן לטעמייהו דאמרי לעיל דמה שפשה לאחר הפטור לא שייך לנגע קמא כלל רק לענין החלט פסיון. אבל לא לשאר מילי. וא"כ לרבנן. כיון דהחליטו על הפשיון דאתיליד מעיקרא. אינו חוזר ומחליטו על המחיה ועל שער לבן שבפסיון. כיון דלא שייכי להדדי. דהחלט הפסיון הוי מחמת נגע הראשון שפשה. דאע"ג דנתבטל. לענין פסיון לא נתבטל. ומחליטין אותו מחמת גריס הראשון שפשה. וכיון דהחליטוהו מחמת גריס הראשון. תו לא הדר מחלטינן ליה על מחיה ושער לבן שבפסיון. דכשם שאין מחליטין את המוחלט היכא דנולד סימן טומאה השני לאחר שהחליטו כהן כבר על הראשון כך אין מחליטין המוחלט כגון זה. אפי' נולד השני קודם שהחליטו כהן על הראשון כיון דהפסיון הוא טפל לגריס הראשון. ולענין החלט מחיה ושער לבן שבפסיון לאחר הפטור של גריס ראשון שכבר נתבטל. לא שייך לנגע הראשון כלל לרבנן שהרי אינו מצטרף עמו. כדאמרי' לעיל בהרת כגריס ופשתה כחצי גריס והלך מן האום חצי גריס וחכמים מטהרים. כל כה"ג אין חוזר ומחליט עליהם היכא דמחליטו על הפסיון. אע"ג דנולדו שער לבן ומחיה קודם שהחליטו על הפסיון. סוף דבר. ר"ע לטעמיה. ורבנן לטעמייהו. הלכך לרבנן כי אזלא לה האום ונטהר חלוט הפסיון. תראה כתחלה ומחלטינן ליה על המחיה. ועל שער לבן. [*ועמ"ש בדבור דלקמן]. ע"א נ"ל לפרש בהרת כגריס ופשתה כגריס. פירוש לאחר הפטור איירי. והחליטו ושוב נולד לפסיון מחיה או שער לבן בתוך הפסיון. שכנס הפסיון מתוכו ונעשה מחיה. או בא לתוכו שער לבן. והלכה האום. דהיינו הגריס הראשון ולא נשאר זולתי הפסיון. ר' עקיבא מטמא דאע"ג דגריס קמא כבר נטהר ונפטר עליו. מ"מ כשפשה לאחר הפטור חזר לטומאתו. ונעשה האום והפסיון הכל כנגע אחד. וכשהלכה האום לאחר שנזקק לטומאה. ה"ל כנגע שפשה קודם הפטור. והחליטו בפסיון. והלך לו הפסיון ובא שער לבן. או מחיה באותו נגע עצמו. דתניא בת"כ דטמא עדיין אע"ג דהלך לו הפסיון. כיון דנולדו הני באותו נגע עצמו [שהיה] קודם שהלך הפסיון. ואע"ג דאמרי' לעיל אין מחליטין את המוחלט. אלמא דכי הוה מוחלט בהא לא מחלטינן ליה אאידך עד שיטהר מן הראשון ויראה בתחלה על השני. ה"מ שני נגעים בשני מקומות. אבל בנגע אחד כי הכא שיש בו שני סימני החלט וטימא אותו על אחד מהן קודם שנולד בו הסימן הב'. אפי' כי נטהר מקמא. אכתי מוחלט הוא על השני קודם שיראנו הכהן. וחכ"א תראה כתחלה וכל כמה דלא חזי ליה כהן ומטמא ליה. טהור הוא. משום דכיון דגריס קמא כבר נפטר עליו. לא קא מצטרף בהדי פסיון למיהוי כנגע אחד. ולא שייך גריס קמא לגריס בתרא. דנהי דמוחלט היה על הפסיון כשפשה לאחר הפטור. מ"מ כשהלכה כל האום. תו לא מקרי פסיון ונטהר מחלוט הפסיון. ותראה כתחלה ויחליטנו על המחיה או על שער לבן וכי מיטהר האי גברא. מייתי אז [חד] קרבן אהחלט קמא דפסיון. וחד אהחלט בתרא למחיה או דשער לבן הלכך תראה כתחלה. ואל תתמה שאני מפרש לר"ע דמכי נחלט אפסיון ונולד לפסיון מחיה או שער לבן דאפי' כי הלך לו (הפסיון) [האום כצ"ל] אכתי מוחלט הוא ממילא אמחיה או אשער לבן דהכי משמע בסמוך פ"ה [משנה ב] החליטו בשער לבן הלך שער לבן וחזר וכן במחיה וכן בפסיון. הרי היא כמות שהיתה. וההיא אתיא אפי' כרבנן דהכא. דע"כ לא פליגי רבנן הכא אלא משום דהלכה האום אבל לקמן שנולד סימן החלט באום וישנה עדיין לאום. אפי' רבנן מודו עכ"ל. ולקמן אכתוב פי' הרמב"ם בזו הבבא:

תראה בתחלה. כתב הר"ב ואע"ג דכשתראה בתחלה נמי יטמאנה הכהן וכו' מ"מ נ"מ דלרבנן בעי אתויי קרבן אכל חד וחד כו'. וכ"כ הר"ש. ותינח אי נפרש כפי' השני של מהר"ם. דמיירי שקודם שנולדו שער לבן ומחיה. הוחלט בפסיון וכשהלך האום נתחייב על אותו החלט. אבל לפי' קמא ליכא לפרושי. ועוד תמה אני לדברי הר"ב דנ"מ דלרבנן בעי אתויי קרבן אכל חד וחד כו'. דכיון דפטרנוהו. כשחזר אח"כ ופשה ונולד לו סימני טומאה אכתי אין לנו לחייבו אלא בקרבן אחד. שמן הראשון כבר נפטר. מאי אמרת שעכשיו פשה ופסיון דלאחר הפטור מחליטו. א"כ אף אתה לא תוכל לחייבו אלא הקרבן שמן הראשון שכשאתה מחשב הפסיון אל הנגע הראשון להחליטו. לא תוכל אח"כ לחשוב אותו נגע בפני עצמו. ולהחליטו בבא בסימנין בתחלה אע"פ שהאום הלך לו. כיון שכבר לא חשבנוהו אלא לפסיון. דמנלן למושכו לכאן ולכאן ולחייבו בשתי קרבנות. ואי אמרת דסברא היא שנחייבו בב' קרבנות. א"כ כי לא נפטר עדיין נמי נוכל לחייבו בב' קרבנות. שנחשוב הפסיון אל נגע הראשון ולהחליטו מצד הנגע הראשון. והדר נחליטו שנית מצד שנולד לו גריס מחדש עם סימני טומאה. והכ"מ כתב לדברי הר"ש בפ"ד מהט"צ [הלכה ו] שנתחייב בשני קרבנות. ולא התנה שיהא לאחר הפטור אבל נראה דאגב שיטפא כתב כן. ולא דקדק בזה שהר"ש התנה בכך. וא"נ שכתב בסתם [משום] דאע"ג דלהר"ש [איירי] בלאחר הפטור. מ"מ להרמב"ם לא שמענו שמפרש לאחר הפטור. והוא כתב הנ"מ להרמב"ם. וע"ק דהא תנן במשנה ג פ"ב דכריתות דמצורע שנתנגע וחזר ונתנגע אינו מביא אלא קרבן אחד דאפי' למ"ד שמשעה שהיה ראוי לקרבן. נחייבהו אח"כ בשני. הכא כיון שפטרנוהו מעולם לא נתחייב בקרבן. ולא היה ראוי לקרבן. אלא אח"כ כשפשתה נתחייב בקרבן. ואז נולד לו ג"כ סימני טומאה. וביני הכי לא היתה לו שעה ראוי לקרבן [וכ"ש אי מיירי אף קודם הפטור כסברת הכ"מ] והרמב"ם מפרש למתני' בטעם אחר וז"ל ר"ע מטמא מצד הפסיון ולזה הוא אצלו טמא איך שיהיה שער לבן [או] המחיה [ועל דעת חכמים יסתכל הכהן בשער לבן ובמחיה] ואם היה בשיעור המתואר ועל התואר הקודם זכרו הנה יהיה טמא לפי ששער לבן ומחיה מטמאים בתחלה לדברי הכל. לפי מה שקדם באורו ע"כ. ובמשנה ה פ"ק דמ"ק [ד"ה רמ"א] כתבתי בשם הירושלמי. דערב הרגל איכא בינייהו. ותו התם ימי הרגל איכא בינייהו ותו בפורח מתוך הטמא דטהור. ופורח מתוך הטהור דטמא. איכא בינייהו ע"ש. והר"ש בעצמו כתב עוד נפקותא אחרינא דעד שיטמאנו הכהן אין עליו תורת מוחלט. ע"כ. וכלומר דלא בעי פריעה ופרימה. כדתנן במשנה ה פ"ק דכלים. ואני תמיה מאד דאף לר"ע עד שיטמאנו הכהן אינו מוחלט:

[*ובה שערה אחת. עיין בפי' הר"ב במשנה דלקמן]:

בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת נולדה כו'. כתב הר"ב דבעינן שתקדום כגריס כו'. כדדרשינן בת"כ. והיא הפכה שער לבן שהפכה כולה את כולו ולא שהפכה כולה את מקצתו. כיצד בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת. ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת. הרי זה להסגיר. דשער משמע כל השער הגורם לה טומאה ולא מקצת השער. ואמרי' בת"כ מיעוט שער שנים. הר"ש. ולשון הר"ב שתקדום כגריס בהרת. וכן לשון הר"ש. ולא נחתי הכא לפלוגתא דר"ש ורבנן דמתני' ו. דלרבנן כשיש מחיה בתוך הבהרת משלים נמי לכללא דאם בהרת קדמה כו'. וכמו דמתני' גופה דלקמן. דתנן אם בהרת קדמה. דבהרת עם המחיה קרוי' בהרת לרבנן דר"ש:

בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות כו'. [*כתב הר"ב] דאע"ג דחצי גריס הראשון קדם לשתי השערות. לא מהני עד שיקדום כגריס שלם לשתי השערות. כדתניא בת"כ. והיא הפכה. שהפכתו כולה. ולא שהפכתו מקצתו. כיצד בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות. ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת. הרי זו להסגיר. ורישא דמתני' דקתני בהרת כחצי גריס ובה שערה אחת. ה"ה דאפי' בשתי שערות הרי זו להסגיר. אלא זו אף זו קתני. והכא ה"ל למנקט ונולדה בהרת [כחצי גריס] ואין בה כלום. אלא האמת נקט דאפי' יש בחצי גריס אחרון שערה אחת. הרי זו להסגיר. הר"ש:

יא

אם בהרת קדמה. עיין במשנהו:

ואם ספק טמא. ולא אזלינן בתר חזקה דגופא. ואע"ג דאשכחן לר"ג ור"א בעלי מחלוקותיו של רבי יהושע בפ"ק דכתובות משנה ו ז דסברי דאזלינן בתר חזקה דגופא. והתם דאיכא חזקה דממונא כנגד חזקת הגוף. ואפ"ה אזלי בתר חזקה דגופה. וכ"ש הכא דליכא חזקה כנגדה. דה"ל למיזל בתר חזקה דגופא. תירצו התוס' בפ"בדנדה דף יט [ד"ה ר' יהושע] דהכא שאני דאדרבה החזקה ריעה. לפי שדרך השער להתלבן מחמת הנגע. לפיכך נראין הדברים דבהרת קדמה. שהרי דרכן לבא שחורות. אלא שהנגע הוא שהפכתן ללבן וכיון דאיכא ריעותא הלכך ספק טמא. והקשה הר"ש. זקן שכל שערו לבן. שנולדה בו בהרת. או בני אדם לבנים ביותר. כגון גרמני שכל שערו לבן ונולדה בו בהרת מאי איכא למימר. ומתני' קא פסיק. ותני בין ילד. בין זקן. בין כושי. בין גרמני. לכך נראה דטעמא דרבנן משום דאיירי בבהרת כחצי גריס ואין בה כלום ונולדה בהרת כחצי גריס ובה שתי שערות. ובאותו חצי גריס אחרון ספק אם קדם את השער. אם לא. וקסברי רבנן דמאחר דבא חצי גריס ראשון קודם לשער. סתמא דמלתא כמו כן קדם האחרון את השער. אבל גריס שלם הבא עם השערות ואין ידוע איזה קדם. מודו רבנן דטהור. ע"כ. וכ' בעל קרבן אהרן דנפלא עליו. איך לא הוקשה לו מה שהקשה הוא על פי' התוספות דתנא פסיק ותנא ספקו טמא מ"מ. [איך] שיפול הספק. ולא חלק כלל. וכי תימא דבהכרח נוקים דברי רבנן במקום דאיכא ריעותא כזה. שכבר היה בהרת חצי גריס קודם. דאי לאו הכי. ה"ל למיזל בתר חזקה. א"כ גם לדברי התוס' יעלה תירוץ זה דבהכרח נוקים שלא אמרו ספק טמא אלא היכא דאיכא ריעותא והיינו באינו זקן ואינו גרמני אבל בזקן וגרמני דליכא ריעותא שדרך שערותיהן שיהיו לבנות מצד עצמם שהם זקן או גרמני ואהת' לא קאמרי רבנן ספק טמא כיון דליכא ריעותא ודאי דאזלינן בתר חזקה. ולפי' דברי התוספות יותר מתישב משום דלא אוקימו אוקימתות בפלוגתייהו דרבנן אלא שביקו פלוגתייהו כפשטיה. והקושיא שיפול בטעמייהו דרבנן תירצו אותו תירוץ נאה וממילא ידעינן דהיכא דליכא דבר המוליד הספק. דהיינו שהאיש המנוגע הוא זקן או גרמני דכיון דאין כאן דבר המוליד הספק ודאי דאזלינן בתר חזקה. ואין זה בכלל אוקמתא. אלו דבריו של בעל קרבן אהרן. ואע"פ שיש פנים להסביר דברי הר"ש דכיון דהכא מתני' איירי בבהרת כחצי גריס כו' שמענו שפיר דדוקא בהכי אמרו ספק טמא ולא במקום אחר. מ"מ לישנא דמפני שאמרו לא משמע דאהכא קאי אלא דבעלמא אמרו וכיון דבעלמא אמרו בהרת קדמה כו' ובעלמא בבהרת שנולד תחלה כגריס הוא ואהכי נמי תני ואם ספק טמא ולפי' ודאי כי אמרת דאם ספק. דוקא בבהרת שתחלתו כחצי גריס ואין בו כלום הוי אוקימתא. ודחיקא לן טפי. מלחלק בין כל אדם. לגרמני וזקן. דההוא ממילא משמע. ולא הוה כענין אוקימתא. ועוד אומר אני דאי איתא דלא אמרו ספק טמא. אלא היכא דקדם (חצי) בהרת [כחצי גריס] ואין בו כלום. א"כ במשנה ו דתנן ומודה שאם יש במקום שער לבן כגריס שהוא טמא. והתם כשמתחלה היתה בהרת כגריס. וא"כ [אי איירי] דוקא דידעינן דבהרת [כגריס] קדם. מאי קמ"ל דמודה. ואלא היכא משכחת שער לבן דליהוי סי' טומאה. אבל כי אמרת דכל בהרת ספק טמא. הא קמ"ל דמודה. ולאפוקי מרבי יהושע דהכא. ומהאי טעמא נמי קשיא לי על פי' ר"ת דמפרש בפ"י דסנהדרין דף פז דלא אמרו ספק טמא אלא משנזקק לטומאה. דמודה דלעיל לא משמע דדוקא בנזקק לטומאה. ובלאו הכי הקשה הר"ש על פירוש ר"ת. ולפיכך אין להאריך בו. אלא מיהת הואיל ואמרן דטעמייהו דרבנן דמטמאים. לאו מחמת חומרא בעלמא אלא מפני שחזקת שער שבא שחור. וע"י הנגע מסתמא הוא שנתלבן. הלכך נראה דבודאי מחזיקים לטומאה זו. וכן מוכח נמי מדרבי יהושע מייתי [בנזיר דף סה] לסברתו מן הכתוב [דלטהרו כו'] נשמע ממילא מינה. לרבנן שהן מטמאים מדין תורה. וכן מוכח נמי בסנהדרין פ"י [שם]. דהא בין נגע לנגע דגבי זקן ממרא מפרשינן בפלוגתא דר"י ורבנן דהכא. ובזקן ממרא צריך שיחלוק בדבר שזדונו כרת. ופירש"י דלרבנן אם נכנס למקדש חייב כרת. ובפ"ז דב"מ דף פו בעובדא דרבה בר נחמני דקב"ה קאמר טהור. וכולהו מתיבתא דרקיע קאמרי טמא. ובדין תורה נחלקו במתיבתא דרקיע. ולאו היינו בכלל קושיא דספיקא קמי שמיא גליא. כיון שאפשר שבהרת קדמה. וכ"כ התוס' בפי"ט דשבת דף קלו [ד"ה הזכר]. וכמ"ש ג"כ במשנה ז פרק בתרא דבכורות [ד"ה פטורים]. אע"פ שיש לומר שהמחלוקת. הוא היאך ידונו החכמים אשר המה בחיים. אמנם ראיתי להרמב"ם שכתב אדהכא בספ"ב מהט"צ דיראה לו שטומאתו בספק ועיין בחבירו ספ"ד מה' ממרים:

ורבי יהושע קיהה. פי' הר"ב מלשון תקהינה שניו כו' דאיהו סבירא ליה ספק טהור. דכתיב (ויקרא יג) לטהרו או לטמאו הואיל ופתח בו הכתוב בטהרה תחלה. גמ' בפ' בתרא דנזיר דף סה. ומשום דאיכא ריעותא דשער בא שחור הלכך אצטריך לקרא. דאילו בלאו הכי אזל בתר חזקה דגופא. דדוקא היכא דאיכא חזקה דממונא כנגדו אמר במשנה ו פ"ק דכתובות דלא מפיה אנו חיין. גמ' דכתובות פ"ז דף עה:

קיהה. פי' הר"ב מלשון תקהינה שניו ירמיה לא האוכל בוסר תקהינה שניו. וז"ל הרמב"ם פי' קיהה מניעת זה הדעת והריחוק ממנו. והוא מאמרו תקהינה שניו ונקרא ענין הבוסר בזה השם. להיותו מרחיק האדם מלעיסה. ע"כ. ומ"ש הר"ב ואין הלכה כר"י. וכ"כ הרמב"ם [*וכן בדין הלכה כת"ק] וכן משמע [*נמי] דסתם לן תנא בר"פ דלקמן כת"ק דרבי יהושע. וכתב הכ"מ [שם] ואע"ג דקב"ה קאמר טהור. [כמ"ש לעיל] לא בשמים היא. וכי נמי קאמר רבה בר נחמני טהור. היה בשעת פטירתו. ע"כ. ולי נראה דכיון דרבה לא אמר הלכה כר"י. מש"ה לא שבקינן כללא דהלכה כת"ק. ועוד מחלוקת ואח"כ סתם בר"פ דלקמן. שלא בא רבה אלא לומר סברתו ולא לפסוק הלכה. דא"כ הל"ל הלכתא כר"י. והר"ש כתב דכר"י קיימא לן כדאמר קב"ה. והא דלקמן לאו סתמא הוא דה"פ כל ספק נגעים טהור לכ"ע חוץ מזה דפליגי. ועוד אחר דלא פליגי. ע"כ. ומצאתי למהר"ם שכתב וז"ל אבל מורי קרובי ורבי הרב ר' יהודה הכהן זצ"ל אמר לי משום אדם חשוב בארץ ישמעאל דלאו סתמא הוא. ולא קאי אדלעיל כלל. אלא אלקמיה. וה"פ חוץ מנגע זה ועוד אחרת נולדה אצלו ספק שהיא*). ספק שאחרת באה תחתיה. והיינו טעמא דבהאי ספיקא מטמו כ"ע. דרגלים לדבר שהיא היא. דמסתמא לא הלכה הראשונה אלא פשתה והלכה. דמה סברא היה זה לומר שהראשונה הלכה. וזו באה תחתיה. ע"כ:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.