תוספות יום טוב/כלים/כד

תוספות יום טוב ‏ כלים כד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

טמא מדרס. כתב הר"ב וכ"ש שטמא טמא מת דקי"ל כל הטמא מדרס כו'. מתני' היא בפ' ו' דנדה [*משנה ג]:

[*בקונפון. והר"ב העתיק בקומפון. וכבר כתבתי בזה בפרק דלעיל משנה ב']:

טמא טמא מת. כתב הר"ב וה"ה שטמא טומאת שרץ כו'. והא דנקט טמא מת משום דאב הטומאה הוא. והכי קאמר אב הטומאה על ידי מת. ולא ע"י זב. רש"י פרק ט דשבת דף פד:

ב

העשויה כקתדרא. פירשו הר"ב במשנה ג' פ"ד [*ועיין מ"ש שם בס"ד]. וכתב הר"ש דה"ל למתני עגלה של קטן דתנן בספ"ב דביצה דטמאה מדרס [אלא] אין חושבין כאן כ"א למנות ג' עגלות שיש להן ג' מינין ואינו יורד למנות כל העגלות. ע"כ:

ג

משני לוג עד ט' קבין. עיין בפירוש הר"ב פ"כ משנה ג:

והבאה במדה. פי' הר"ב שמחזקת מ"ס כו'. ול' מהר"ם שהיא גדולה ביותר שמחזקת מ"ס כמו אנשי מדות ע"כ. [*והוא לשונו של רש"י ז"ל בפ' ר"ע דמס' שבת דפ"ד]:

טהורה מכלום. עיין בפי' הר"ב במשנה דלקמן [*ומ"ש שם בס"ד]:

ד

והבאה במדה טהורה מכלום. כתב הר"ב אאינה מיוחדת למדרס קאי דהטמאה מדרס כו'. דבהנך דחזי למדרס לא חיישינן. דלא אתקש לשק כדאיתא פ' על אלו מומין הר"ש. [*ואני תמה דהא בר"פ פי' הר"ב דכל הטמא מדרס טמא טמא מת ומשנה שלימה היא כמ"ש שם. ולכן נ"ל דאף הר"ש לא אמר. אלא שאם ראויים למדרס. דבהו לא מיירי. דאילו בהם כשראויים למדרס טמאים בכל. בין במדרס בין בטמא מת. כאותו הכלל דלעיל כל הטמא מדרס כו'. והכי איתא בפ' על אלו מומין. ואין לו תוך בכלי שטף דאורייתא קיבולי טומאה היא [כלומר בתמיה] דומיא דשק בעינן מה שק מיטלטל מלא וריקן אף כל מיטלטל מלא וריקן פרש"י מלא וריקן דיש לו ב"ק. ע"כ. וכ"כ ג"כ הר"ב בר"פ שני. ומשני בהנך דחזו למדרסות פירש"י כגון כסא וספסל דמקבלי טומאה ע"י מדרס. ע"כ. ועל כרחנו טעמא דלמדרס לית לן הקישא דההוא הקישא דכתב הר"ב בריש פ"ב שכתבתי וכן עוד לו ברפ"י ורפט"ו לענין כלים הבאים במדה דדרשינן נמי שיהא מיטלטל מלא כריקן לאפוקי הבאה במדה. כולהו מהך קרא דוכל כלי עץ וגו' וההוא בטומאת מת ושרץ אתקש. וכ"כ רש"י בפ' במה אשה דף סו סוף ע"א. ומכיון דאמרי' בהנך דחזו למדרסות לענין חד הקישא דלא לאקשויי שצריך שיהיה לו [בית] קבול. ה"נ לאידך הקישא שאע"פ שבא במדה כשהוא ראוי למדרס טמא מדרס. וה"נ בתרווייהו בין בפשוטי כלי עץ בין בבאים במדה לא אמעיטו במת ושרץ. אלא כשאין בהם טומאת מדרס דהיינו שאינן ראויים למדרס. אבל כל שראויים למדרס הדרן לכללן שכל הטמא מדרס טמא טמא מת. וטעמא מק"ו דפכים קטנים. כמ"ש *)בס"ד ברפ"ו דנדה. ולפי זה הא דכתבתי ל' רש"י בסוף פרק ט"ו. נמי יש לפרש בכהאי גוונא. וכמו שכתבתי שם בס"ד. אבל צריך עיון דברי הר"ב והרמב"ם שבסוף פרק יז כמו שכתבתי שם בס"ד. גם אפס כי עז וקשה עלי הא דתנן ברפ"כ דטמאים מדרס ואינן טמאים בשאר טומאות הואיל ונפחתו מהיותן כלי קבול ומתחילה נעשו בין לקבול בין לישיבה ואמאי הא תנן כל הטמא מדרס כו'. וצ"ל דכשהיו מתחילה עשוין להתטמאות בשאר טומאות ומפני הקלקול שאירע בהם נטהרו מלהתטמא בשאר טומאות. אע"ג שעדיין נשאר עליהן טומאת מדרס. כבר חלף ועבר מהם שאר הטומאות ואינן בכלל כל הטמא מדרס כו' דההוא כללא דוקא על הכלים שלא אירע בהם קלקול. אבל פשוטי כלי עץ. שאע"פ שאין ראויים לשאר טומאות הנה כשהם ראויים למדרס הן בכלל כל הטמא מדרס כו'. הואיל שלא אירע בהם קלקול רק שמתחלה אינם ראויים. וכיון שהם בענין שראויים למדרס. אגב [זה] ראויים ג"כ לשאר טומאות והלכך הה"נ כלים הבאים במדה שאע"פ שאינם ראויים להתטמא בשאר טומאות אם הם בענין שראויים למדרס יתטמאו ג"כ בשאר טומאות. שהרי לא אירע בהם קלקול כן נראה בעיני לקיים דברי הר"ש והר"ב. אבל דעת הרמב"ם אין נראה כן בבאים במדה. שהרי אע"פ שפשוטי כלי עץ כתב בפ"א מה"כ שהם טמאים מד"ס וכמ"ש עוד רפכ"ג מה"כ ואעתיק אותו הל' לקמן בפרקין משנה י. אפ"ה בבאים במדה שכתב דינם בפ"ג לא הזכיר שיהיו טמאים מד"ס. גם בשאר טומאות אם ראויים למדרס. ולדבריו צ"ל שהוא מפרש להא דעל אלו מומין דוקא במאי דאתמר דהיינו בפשוטי כלי עץ. ולא דהה"נ בבאים במדה. ואין להקשות מאי שנא. דהא ודאי דטומאה זו של פשוטי כלי עץ בדברים הראויים למדרס מד"ס היא כדכתב הרמב"ם שהרי בפסוק לא נתפרש. והלכך היכא דאתמר אתמר והיכא דלא אתמר לא אתמר. שכן הבאים במדה נמי מן התורה אמעטו וכיון שלא אמרו כן בהדיא על הבאים במדה שאם ראוים למדרס שיהיו טמאים אף בשאר טומאות אין לנו לרבות טומאה מדעתינו. וכללא דרפ"ו דנדה כל הטמא מדרס כו'. אין למדין ממנו. כדכתבתי במשנה ג פי"ד. ול' רש"י בפ"ו דנדה שאין לך כלי הראוי למושב הזב שאין שם כלי עליו וראוי לקבל כל טומאות. וכמו שהעתקתיו שם. ולפי זה יתכן שדעת רש"י כהרמב"ם. ולאו בכל ראוי למדרס אומרת שמטמאים ג"כ בשאר הטומאות. ואין צריכין לפי זה לדחוק בפירוש ל' רש"י שהעתקתיו בפט"ו ומיהו בפ' כיצד הרגל דף כה ילפינן מג"ש דמפץ במת טמא משרץ. ושרץ יליף בק"ו ממדרס. ובמשנה י דלקמן הביא הרמב"ם בפירושו תחלת השיטה ההיא. ומפץ ודאי לאו דוקא. אלא נקט מפץ שאינו בגד. ולא עור. ולא שק. הנאמרים בפרשה בטומאות שרץ ומת וגם אין לה טהרה במקוה. וכדכתב הרמב"ם שם. והר"ב בסוף פירקין. ואי ילפינן ממדרס לשרץ. ומיניה למת למפץ. ה"ה לכל מה שטמא במדרס. וכ"כ התוס' בהדיא בנדה [דמ"ט] ובפרק כיצד הרגל דמההיא נפקא בכל דוכתי דאמרי' כל הטמא במדרס כו' וא"כ היאך יכולה לחלק בין פשוטי כלי עץ לבאים במדה. וצריך לי עיון]:

ה

[*תרבוסין. וכך העתיקו הר"ב והר"ש. גם הרמב"ם בפירושו. אבל בחבורו פכ"ז מה"כ כתב תרכוסין בכ"ף. וכן הוא בערוך]:

[*טמא מדרס. פי' הר"ב דחזי לישיבה או למזגא עליה הבאים להקיז. הכ"מ שם]:

[*שאוכלין עליו. פירש הר"ב כלי תשמיש הוא. ואומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. הכ"מ שם]:

[*ושל זיתים. כתב הר"ב שסוחטים בו זיתים. לא ידעתי למה לו לפרש כן. והרי הרמב"ם כתב אשר יעשה להשיר עליו הזיתים ובחבורו כתב ג"כ *)ששוטחין עליו הזיתים]:

ו

ושל דלפקי. כתב הר"ב והבסיס שלפניו אינו לישיבה. אלא להניח עליה חפצים. מהר"ם. [*ומ"ש הר"ב דלפקי כלי עץ וכו'. וכ"כ לעיל רפכ"ב. ועי' מ"ש עליו שם בס"ד]:

ז

[*פנקסיות פירש הר"ב כמו חנוני על פנקסו דרפ"ז דמסכת שבועות]:

האפיפורין. פירש הר"ב לוח שמניחים עליו אבק של עפר כו'. כ"כ הר"ש בשם הערוך ערך פנקס. ותמהתי דכה"ג תנן נמי אפיפורין ברפט"ז ושם פירש הר"ב וכן הר"ש כתב שם בשם הערוך. שהוא כסא של פרקים. ודקדקתי בערך אפיפורין ומצאתי דמייתי לה התם נמי הך אפיפורין דהכא ומפרש לה שהוא כורסיא קטן לפני תיבת ס"ת. גם הרמב"ם מפרש הך דהכא כי הא דלעיל שהוא כסא של פרקים ונקרא פנקס לפי שפנקס הן כל ב' לוחות מזדווגים יהיו לסופר או לזולתו ושם פנקס על האמת אמנם הוא לסופר. ואפיפורין הוא כסא של פרקים כאשר יתפשט יהיו שתי לוחות וישב הסופר עליו וכאשר יתקבץ ישוב לוח אחד:

ח

של זגגין. פירש הר"ב שמניחים עליה כלי זכוכית. וכך פירש הר"ש והרמב"ם. וכתב הכ"מ בפכ"ז מה"כ דתמיהא ליה מאי שנא מתרבוסין דמתני' ה ששוטחין עליו זיתים דטהורה מכלום. מפני שאינה ממשמשי אדם. ע"כ:

ט

של זבל טמאה מדרס. פי' הר"ב לפי שראויה לישיבה. ז"ל הר"ש ויתכן שהן כעין אותן שבמקומינו שקורין בהוט (א) בלע"ז. ארוך כעין כוורת רחב מלמעלה וקצר מלמטה. ותלוי מאחריו ברצועה רחבה המתוקנת לאדם מלפניו. ונותן בו זבל לכרמים ומחובר בו מקל מאחריו ומגיע עד קרוב לארץ וכשרוצה לנוח פושט רגליו לפניו מעט ונשען מעומד על גביו. ע"כ:

והפוחלץ של גמלים. פירש הר"ב עשוי כעין מכבר כו'. וכ"כ הרמב"ם. ומסיים יעתקו אותו על הגמלים. ע"כ. ומהר"ם פי' שהוא כלי עשוי מעור גמלים והוא גדול ביותר ומחזיק מ' סאה ויותר ולהכי טהור מכלום. כיון דאינו מיוחד לישיבה והוא מחזיק מ' סאה אינו מיטלטל מלא. ע"כ:

י

שלשה מפצים הם. פי' הר"ב כמין מחצלאות כו'. ואין המפץ בכלל כלים האמורים בתורה ואף עפ"כ מתטמא הוא במדרס דין תורה שהרי ריבה הכתוב כל המשכב וזה ראוי למשכב ועשוי לו. °וכן מתטמא במת ובשאר טומאות מדבריהן ככל פשוטי כלי עץ [*וזה הכלל גדול כל המתטמא במדרס כו']. הרמב"ם רפכ"ג מה"כ. ועיין בפי' הר"ב דס"פ:

ושל גתות לשון הר"ב העשויות לכסות בהן ענבים וזיתים. וכ"כ הרמב"ם. ולא ידענא זיתים מאי עבידתייהו דהא לא תנן אלא גתות:

יא

ושל עור הדג טהור מכלום. פי' הר"ב דכל הבא מבריות שבים טהור כדתנן בפרק יז מי"ג. וע"ש:

יג

[*לוילון כו'. פי' הר"ב העשוי למסך כו'. עי' במשנה ד פ"ח דשקלים]:

יד

של ספרין טמאה טמא מת. ובפ' כח משנה ד אפליגו תנאי ע"ש. וכתב הכ"מ בפרק כ"ז מה"כ שאינה מטמאה מדרס מפני שאין משתמשין בהן [לשכיבה]. ומ"מ טמא טמא מת מפני שפעמים עושין אותן כמין תיק ונותנה בחיקו ומתחמס בה וכדרך שאמרו לענין איסור כלאים בירושל':

ושל תכריך ושל נבלי בני לוי. והר"ב העתיק ושל תכריך נבלי כו'. וכך העתיק הר"ש. וכן בס"א. אבל בפירוש הרמב"ם בנא"י כתוב ושל תכריך האמור כאן היא תכריכים של מת. וז"ל בחבורו שם ושל תכריכי המת ושל נבלי כו':

ושל נבלי בני לוי. כתב הר"ב ודרך שאר בני אדם לעשות להן תיק של עור ואף הן טהורין. כדתנן לעיל פט"ז מ"ז. הר"ש. וצריך לומר דל"ד לתכריך הכלים דמתני' יב:

טו

של צדי חיה ועוף טמא מדרס. ואין זה [בית] אצבעות דתנן לקמן פכ"ו [משנה ג] [בית] אצבעות טהורות. [דהא] איכא של ציידי חיה ועוף וחגבים אלא ענין אחר הוא. הר"ש. וכן נמי אין זה כמו קסייה דמשנה ו פרק ט"ז. אף ע"פ שפירשו בו ג"כ הר"ב והרמב"ם שהוא בית יד. דמ"מ ענין אחר הוא ושמותם יוכיחו. אבל הר"ש לא הוצרך לכתוב זה. לפי שהוא מפרש קסייה קערות:

טמא מדרס. פירש הר"ב לפי שנשען עליו. וכ"כ הר"ש גם הרמב"ם כ"כ בחיבורו פרק כ"ז [מה"כ הלכה י"ד]. וכתב הכ"מ שאינו יודע מה צורך לו להשען עליו:

טז

של ילדה טמאה טומאת מדרס. פירש הר"ב שראוי לישיבה. וכ"כ הרמב"ם. וכתב עליו הכ"מ שאפשר שהיו באותו זמן הילדות נותנות סבכה שלהן ע"ג הכסת וישנות עליה [כההיא דמתני' יד] והזקנות לא היו נוהגות כן. ע"כ. ומ"ש הר"ב ושל זקנה מעשיה מוכיחים עליה. כ"כ הרמב"ם אינה ראויה למושב לגודל נקביה או לתכונת מלאכתן. ומ"ש הר"ב ובתוספתא תניא של זקנה טמאה מדרס כו'. מסיים בה הר"ש. וכן נראה דהא לקמן תנן פכ"ח משנה ט סבכה של זקנה טמאה משום מושב:

יז

שלש קופות הן כו' הולכים אחר הבריה. פי' הר"ב אם טמאה טמאה כו'. ובקטנה וגדולה מפרש אם הגדולה ניקבה כמוציא רמון כו' והדר מפרש גבי הולכים אחר הפנימית אם טמאה הפנימית כו'. ועירוב פירושים הם. דזה שפי' אם טמאה כו' כ"פ הר"ש גם הראב"ד [פכ"ז מה"כ הלכה יז] מפרש כן בשם הרב היוני ז"ל. ולדידהו אף בגדולה מפרשים כן. וז"ש הר"ב בניקבה כמוציא רמון. הוא פי' הרמב"ם ולדידיה אף בבריאה ובפנימית מפרש כן אך הראב"ד השיגו דלמה שתיהן טהורות והלא תיקנה בשטלה עליה. והליץ בעדו הכ"מ שאפשר לפרש דברי הרמב"ם דאה"נ שאם הית. נקובה במוציא רמון ואח"כ תקנה וטלה עליה שהיא טמאה. והב"ע כשטלה על נקב קטן שהיה בה ואח"כ ניקבה הגדולה כמוציא רמון טהורה אף הקטנה אע"פ שהיא שלימה. ועי"ל דבניקבה הגדולה כמוציא רמון טהרה מטומאתה וכשטלה עליה הקטנה לא חזרה לטומאתה. ואע"פ שהיתה זו הקטנה טמאה. הרי היא כחלק מהגדולה. וגם היא טהורה ע"כ. [*ופי' קופות ע' בסוף כלאים]:

מהוהא. נ"ל שהגירסא מהוהה בהיה"ן מלשון תוהו ובוהו. ר"ל דבר שאין בו ממש. מהר"ם. [*ועיין פכ"ז [משנה יב] וגם בספ"ט דטהרות]:

[*שטלייה. כתב הר"ב מלשון טלאי ע"ג טלאי. דבפ' כיצד מברכין דף מ"ג. ולא ידעתי למה הביא ממרחק והלא היה יכול להביא ממ"ב דפכ"ו]:

רש"א כף מאזנים. לשון הר"ב לפרושי מלתא דת"ק קאתי ובכף מאזנים של מתכות טמא איירי. אין אלו בעיני אלא דברי תימה. דת"ק בבגד איירי ואתא ר"ש לפרושי ומיירי בשל מתכות. ובלי ספק שהר"ב ראה בפי' הרמב"ם שכתב בזה הלשון. ואר"ש בדמיון זה כו'. גם לא הי' נכתב בנוסח שלפניו שאין הלכה כר"ש. וכמו שג"כ איננו בדפוס ישן*). ולפיכך חשב הר"ב שהרמב"ם ר"ל שר"ש מפ' דברי ת"ק. וממשל משלים לדברי הת"ק אבל אין זאת כוונת הרמב"ם כלל אך כוונתו שר"ש. אמר ג"כ דמיון זה שמחלק ת"ק בפנימית וחיצונית. וכן בנוסח שלפני נכתב ואין הלכה כר"ש וכן ג"כ בנא"י:

כתב הר"ב ומסקנא דכולה פרקין כו' דכל דבר הראוי לשכיבה כו'. עיין בספ"ב דזבים. ולעיל בפי' הר"ב פי"ח משנה ה. ומ"ש הר"ב והמפץ כו' דמרבינן לה מקרא דכתיב כל המשכב כל לרבות כו'. וכיון דתרי קראי כתיבי. משכבו למעוטי. וכל לרבויי הא כיצד יש במינו אף ע"ג דלית ליה טהרה במקוה. אין במינו מקיש משכבו לו גמרא פ"ט דשבת דף פד ומייתי לה הרמב"ם לעיל משנה י ומפרש בשם הר"י הלוי גאון ז"ל שהמפץ יש במינו מה שיטהר במקוה והן הכלים הנעשים מזאת האריגה כסלים וכקופות והן נכנסים במאמר הש"י באמרו כל כלי. אולם החרס אין במינו מה שיעלה ממנו דבר שיש לו טהרה במקוה [ע"כ] [*ומ"ש הר"ב והאי לאו כלי הוא. וא"ת פשוטי כלי עץ נמי לא ליהוי להו טהרה במקוה והתנן בספי"ח במטה שמיטהרת איברים. ופי' הר"ב כשבא להטבילה מטביל הכרע לבד. כתבו התוס' בפר"ע דשבת דף פד [ד"ה מפץ] דאור"י דנפקא לן מדכתיב (במדבר לא) וכל כלי עץ תתחטאו דמשמע אפי' פשוטי. דומיא דכלי מתכות דכתיבי התם ואף ע"ג דכתיב (שם) וכל מעשה עזים ליכא למילף מה מעשה עזים מיטלטל מלא וריקן אף כלי עץ. דלא שייך למילף הכי. אלא משק כדכתיב (בראשית מב) ויהי הם מריקים שקיהם. ולהכי נמי נקט בכל דוכתי מה שק כו' כמ"ש לשונם בפ"ק דחולין מ"ו. ומ"ש הר"ב. ואין לו טהרה עד וכו' פחות מו' על ו' שיעור טומאתו בפכ"ז [משנה ב]. הרמב"ם שם. ומ"ש הר"ב כלי אבנים כו'. ברפ"י. ומ"ש הר"ב וכל דבר הבא מן הים. במשנה יג פי"ז ע"ש. ומ"ש הר"ב וכלי עץ כו'. ג"ז שם ר"פ עשירי ורפט"ו. ומ"ש הר"ב כגון תרבוס. בפרקין משנה ה. ומפץ. משנה י. וסדין. משנה יג]:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.