תוספות יום טוב/יבמות/יא

תוספות יום טוב ‏ יבמות יא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

נושאין על האנוסה וכו'. איידי דתני בהאשה רבה דאין שכיבת אחותה אוסרתה תנא נמי האי פירקא. דאם אנס אשה מותר לישא קרובותיה. תוספות:

נושאין על האנוסה וכו'. פי' הר"ב בתה או אמה או אחותה וכן לשון רש"י. ונקטי לישנא דברייתא שהביא הר"ב לקמן בדין נטען מן האשה אבל ודאי דה"ה וכ"ש בשאר קרובות דשרי. ומ"ש הר"ב דכתיב ואיש אשר יקח וכו' לומר לך דרך לקיחה וכו'. פירש"י שהיתה ראשונה לקוחתו חייב על השניה כשבא עליה דבשניה ליכא למימר לקוחין דהא לא תפסי בה קדושין. וכתב נ"י ומיהו קשה מנלן דמותר לישא בתה דילמא דכל היכא דאית בה לקוחין אסרה תורה ובין בשניה בין בראשונה. וי"ל דמשמעות קראי הכי הוא שהקיחה היא בראשונה דהכי אסרה תורה לשכב באחת אחר שיש לו האחרת ואם הראשונה אנוסה לבד בשביל זה אינה שלו. ובגמרא פריך אלא מעתה ואיש אשר יקח את אחותו דרך לקיחה הוא דאסור דרך שכיבה שרי א"ל לקוחין אמורים בתורה סתם. הראוין לשכיבה שכיבה. כי הכא גבי אחותו דליכא למימר לקוחין ממש דהא לא תפסי בה קדושין. הראוין לקיחה קיחה. כאשה ואמה אשה ואחותה דשייך בהו קיחה. אמרינן דדוקא בלקוחין אסרה תורה:

רבי יהודה אוסר. פירש הר"ב דכתיב ולא יגלה כנף אביו כנף שראה אביו ומנלן דבאנוסה. דכתיב מעלויה דקרא. ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף. ורבנן הא לא סמיך ליה אלא כי אתא קרא לשומרת יבם של אביו וכנף הראוי לאביו הוא. ותיפוק ליה משום דודתו לעבור עליו בשני לאוין ותיפוק ליה משום יבמה לשוק לעבור בשלשה לאוין. א"נ לאחר מיתת אביו. ומ"ש הר"ב אבל חכמים אסרו וכו' קאי ארישא דמתניתין נושאין על האנוסה וכו' והא דאסרו לנטען כו' ולא אסרו לבניהם של המתירין דסוף פרק ב'. כדמפרש התם בגמרא נשי לגבי נשי שכיחין גברי לגבי גברי לא שכיחין. א"נ נשי דלא מתסרי משכיבת המזנה בקרובותיה לא קפדי אהדדי. גברי דמתסרא עליו אשתו המזנה קפדי אהדדי. ומ"ש הר"ב קרובותיה פירש הרמב"ם שנאסרה הביאה עמהם אם היתה אשתו ופשוט הוא. ומ"ש ואתו לידי הרגל עבירה. ולשון רש"י והוי אונס ומפתה על הנשואה:

ב

הגיורת שנתגיירו בניה עמה לא חולצין כו'. פירש הר"ב דאחוה מן האב בעינן [כמפורש בריש פרק קמא] וגרים אין להם שאר [מן] האב כדמפרש בגמרא דרחמנא אפקרה לזרעם כזרע בהמה דכתיב (יחזקאל כ"ג) וזרמת סוסים זרמתם. זרמת. זרע שהוא יורה כחץ כזרם מים המקלח בכח וכתב נמוקי יוסף דרישא בהורתן ולידתן שלא בקדושה וכן דייקא לישנא שנתגיירו עמה ע"כ. והא דתנן הגיורת משום סיפא דלידתן בקדושה. דלא משכחת אלא כשנתגיירה האם ומכל מקום לא צריכא למימרא וכן הרמב"ם והטור לא העתיקו אלא גרים וכו' ועיין במשנה ג' פרק ד' דכתובות מ"ש בשם התוספות. וכתב עוד נ"י והא דתנן לא חולצין ואינהו לאו אחין נינהו כלל אלא קמשמע לן אפילו מדרבנן אינן בתורת יבום וחליצה. ואיבעו למנסב נשי דהדדי לאחר מיתה אפילו יש להם בנים נסבי ובגמרא שקלו וטרו בה. ע"כ. ומסקנת הפוסקים דכשנשאום לאחר שנתגיירו. דאיסורא איכא מדרבנן למנסב נשי דהדדי:

אפילו הורתו וכו'. ולידתו בקדושה. והשני וכו' דאף על גב דהורתו של ראשון שלא בקדושה וכשתי אמהות דמיא ואיכא למימר דתהוי עליה כנכרית ואי בעי ליבומי מיבם אפילו הכי אסירי ° וקיימי עליה באשת אח. גמרא. וכתבו התוספות וליכא למימר דאשמעינן רבותא טפי ואפילו הורתו ולידתו של ראשון שלא בקדושה. דהתם יכול להיות דשרי:

ג

חמש נשים. בפרק ב' דקדושין משנה ז' מעשה בחמש נשים ומעשה שהיה כך היה ומסרך תנא דהכא למתני נמי חמש נשים וכהאי גוונא בפרק ט"ו משנה ז':

ויבום לכל אחת ואחת. כתב הר"ב והוא הדין דאחד כונם לכולן אלא כו' דילמא לכל חד וחד מתרמי דיליה כו' בגמרא דאי משום דלא מתרמי לכל חד עונה בחדש כדלעיל משנה י"א פרק ד'. הא לא הוה אלא עצה טובה והוא הדין דטפי נמי כמפורש התם. וכתב המגיד סוף הלכות יבום ופשוט הוא אם רצו כולן לחלוץ לכל אחת הרשות בידן אבל לפי שמצות יבום קודמת פרשו במשנה דרך [עצה] ליבם כל אחד אחת. ע"כ. וזה כמשנה ראשונה דסוף פרק קמא דבכורות ועיין משנה י"ב פרק י"ג מה שכתב בשם התוספות וכדברי הר"ב בבכורות כן הלכה דלעולם מצות יבום קודמת [ואפילו יבמה לשם נוי ולשם ממון הואיל ופקע איסור אשת אח מינה כשמת אחיו בלא בנים הותרה לו לגמרי]:

ד

ובני הזקנה או חולצין או מייבמין. פירוש אחר שבני הכלה חלצו תחלה כ"כ הרמב"ם פרק ח' מה"י וטור סימן קע"ו ופשוט [הוא]:

ה

וחולקים חלק אחד. פירש הר"ב חלק כאחד כו' דקסבר האי תנא אין חולקין כו' כלומר ולא קיימא לן כוותיה דהאי תנא רבי יהודה הוא ולטעמיה דס"ל מעלין מתרומה ליוחסין ולא קיימא לן הכי כמו שאכתוב בס"ד במשנה ח' פ"ב דכתובות. ומיהו תו סתם לן תנא דאין חולקין כו' בסוף אותו פרק ויש לי בזה קושיא בדעת הרמב"ם בחבורו כמו שאכתוב במשנה ח' פרק ב' דכתובות:

ושחררו. מפרש בגמרא אימא כופין אותם ומשחררין זה את זה דלישא שפחה אינו יכול. בת חורין אינו יכול. כדתנן במשנה ה' פ"ד דגיטין:

ואינן מיטמאין למתים. כתבו התוספות תימה לר' יצחק דאמאי לא קתני נמי ואין סופגין את הארבעים כדקתני בסיפא ואי משום דקתני בסיפא לא חש לשנותו הא קתני ואין מיטמאין למתים ואף על גב דתנא בסיפא ע"כ. אבל ואין חולקין בקדשי המקדש כו' לא חש למתני ברישא משום דתנן להו בסיפא:

סופגין. פירש הר"ב במשנה ה' פרק ו' דזבחים:

אינן משלמין קרן וחומש. אבל צריכין להפריש משום כפרה. תוספות:

ואינן חולקין על הגורן. שהמשוחרר ישראל הוא. רש"י. וכתבו התוספות ואפילו יבואו שניהם על הגורן ויהיו מתנין אם כהן אני תנו לי בשבילי ואם חבירי כהן תנו לי בשבילו אפ"ה אין חולקין כיון דאין אוכלין דילמא אתי לידי תקלה: ואין נותנים להם קדשים. פירש הר"ב להקריב. וכן פירש רש'"י בלשון ראשון ומלתא דפשיטא שאסורים להקריב. אלא נ"ל דהכי קאמר שאין נותנים להם קדשים להקריב ושהם יתנו אח"כ לכל כהן שירצו אפילו שאינו במשמר ועיין לקמן:

ואין מוציאים שלהם מידם. פירש הר"ב כגון אם נולד להם בכור כן פירש רש"י בלשון אחר ולאותו פירוש מפרש נמי ואין נותנים להם בבכור אבל לפירוש קמא שפירש הר"ב להקריב מפ' ואין מוציאין וכו' ואם היו חייבים חטאת או אשם או עולה אין כופין אותם לתתם לאנשי משמר ולהיות עבודתם ועורם לאנשי משמר דכל חד אמר אנא כהן אנא וכהן מקריב בכל שעה שירצה ואפילו במשמר שאינו שלו אלא או יקריבו להם קרבנותיהן ויחזרו להם הבשר [* והעור] ויתנום לכל מי שירצו או אלו יעשו שליח כל כהן שירצו להקריב [* את קרבנם או ישהו את קרבנם עד שיתרצו הם לתתם לאנשי משמר.] ע"כ. [והכי ה"ל להר"ב לפרש] ואי משום שהקשה על זה בקו' מפרק הגוזל קמא דהיכא דלא מצי עביד עבודה שליח נמי לא מצי משוי. הרי תירצו התוספות דשאני הכא שאם יבא אליהו ויאמר שהוא כהן היה ראוי לעבוד עבודה כמו חולה וזקן שנותן לאיזה משמר שירצה הואיל וע"י הדחק ראוי לעבוד עבודה כדמפורש בהגוזל וכן מצא הר"ר אלחנן בהדיא בירושלמי דמסיק דהתערובות עבדינן להו כזקן וחולה דתנינן אין מוציאין שלהם מידם ע"כ. ועוד שראוי היה לו לפרש רישא וסיפא בחד מחתא. ומ"ש הר"ב כגון לרבות חרמים דדכותיה דבכור. כמו שפירש רש"י בבכור וחרמים:

ובכורו יהא רועה. השתא אורי לה מאי עביד בבכור שלו. רש"י:

יהא רועה וכו'. °אפילו בזמן הבית דהא לא מצו למכייפינהו למיתן לכהנים לאקרובי ולאכול את בשרו ואינהו נמי לא מצי למיתביה לכהן ולהחזיר להן הבשר דבכור תם אינו נאכל אלא לכהנים דכתיב ביה (במדבר י"ח) ובשרם יהיה לך כחזה התנופה הלכך ירעה עד שיסתאב ומותר לשוחטו במדינה ויאכלוהו הם דבכור בעל מום אין בו משום זרות אלא משום גזל דמתנת כהונה והכא גזל ליכא דהמוציא מחבירו עליו הראיה. רש"י:

עד שיסתאב. שיפול בו מום ופירשו הר"ב במשנה ט' פרק בתרא דמנחות:

ונותנים עליו חומרי כהנים וכו'. פירש הר"ב שמנחתן נקמצת וכו' ואין שיריה נאכלין אלא נשרפה כו' ואפ"ה צריכה קמיצה דמנחה שלא נקמצה פסולה כזבח שלא נשחט רש"י. ומ"ש הר"ב נשרפה ולא כתב קריבה משום דלא קריבה על המזבח. כדאיתא בגמרא דאקרי כאן כל שממנו לאשים בבל תקטירו כמ"ש הר"ב במשנה ד' פרק ח' דזבחים ומש"ה אינה קריבה אלא נשרפת בבית הדשן כההיא דתנינין במשנה ג' פרק ג' דסוטה:

ו

היו לו אחים כו'. כתב הר"ב וכגון שאין שם אח אלא הוא וכן פירש רש"י. וז"ל התוספות היו לו אחים וכו' פירוש ומתו כולן ולא נשאר כי אם הוא לבדו ע"כ. ואין ספק אצלי שרש"י והר"ב שכתבו היו לו אחים מן הראשון ומן האחרון והשמיטו אחים בתרא. לומר דאחים בתרא מיותר במשנה וכאילו לא תנן אלא אחים קמא וקאי אמן הראשון ומן האחרון והיינו מכל אחד אח אחד אבל מדלא כתבו דה"ג ש"מ דגרסתם כגירסתינו דאי לא תימא הכי אלא שגירסתם כמו שהעתיקו ולא הוצרכו לכתוב דה"ג. אם כן קשיא למאי כתבו כלל והעתיקו זו הבבא מהמשנה בלא פירוש ולא צורך אלא דגירסתם כגירסתינו והוציאו אחים בתרא דכמאן דליתא דמי. ובין לתוספות ובין לרש"י המשנה ששנאה אחים בתרא צ"ע:

ז

הוא אונן עליהם. כתב הר"ב אסור לאכול קדשים. וכן אסור בעבודה כדאיתא בריש פרק ב' דזבחים וכתב הר"ב דמשכחת לה דרואה במיתת שניהם וכהן כשר הוא דהא אינו מיטמא להם. דאילו חלל אינו מוזהר על הטומאה כמו שפירש רש"י בפרשת אמור. ומהוא אונן עליהם גופיה לא מצינן למידק דאיכא למימר במיתתו דשני ולקוט עצמות דקמא דעל נקוט עצמות חייב באנינות מדרבנן כדתנן בסוף פ"ק ח' דפסחים ולא מוקים לה שבאו עליה שניהם בזנות דלא נעשה זרעה חלל בכך משום דחכמים גזרו שמשתקין אותו מדין כהונה הואיל ואינו יודע אביו הודאי שנאמר (שם כ"ה) והיתה לו ולזרעו אחריו עד שיהיה זרעו מיוחס אחריו. גמרא:

אבל הם יורשים אותו. בשלא הניח זרע רמב"ם עיין מ"ב פ"ח דב"ב:

ופטור על מכתו ועל קללתו של זה וזה. כשהכה זה בזמן אחד וזה בזמן אחר [דאיכא ב' התראות וכל חדא וחדא היא התראת ספק] אבל שניהם ביחד או שקלל אותם בדבור א' חייב. הרמב"ם וכר"י בברייתא:

ועולה במשמרו כו'. פי' הר"ב לעבוד ואין בני משמר מעכבין עליו וכ"כ רש"י ותימה למה לא יוכלו לעכב ולדחותו מן העבודה כל חדא לגבי חברתה כמו שדוחין אותו מן החלוקה. ובגמרא דייקינן מדלא תנן עלה אינו חולק אלא עולה בעל כרחו. דאע"ג דאינו חולק כפינן ליה לעבוד משום פגם שתי המשפחות שיאמרו לו הואיל ואומרים עליך שאתה ממשפחה שלנו עבוד במשמר שלנו שלא יאמרו בני אדם שלא ראוך עובד פסול הוא זה וכן במשמרו של אחר. הרי דמפרשי' בעל כרחו ולא בעל כרחם. ועם תמיהתי זאת מתיישבת תמיהת התוספות שכתבו עולה בעל כרחו תימה קצת היכא משמע ליה דעולה בעל כרחו דלמא בעל כרחן דבני משמרה קאי. ע"כ. דמשום הכי לא משמע ליה לגמרא דבעל כרחן דמשמרה משום דודאי אי אפשר לנו לכוף למשמרה דיכולין הם כל אחד לדחות לגבי חברתה מן העבודה כמו מן החלוקה ויתכן דהיינו שכתבו תימה קצת:

אם היו שניהם במשמר אחד. ובמשנה ו' פרק ב' דתענית מפורש דכל משמרה מתחלקת לז' בתי אבות ואם כן כל משמרה יכולה לדחותו מבית אב לבית אב. להכי מפרשינן בגמרא דהכי קאמר אם היו שניהם במשמר אחד ובית אב אחד:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.