תוספות יום טוב/יבמות/י

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תוספות יום טובTriangleArrow-Left.png יבמות TriangleArrow-Left.png י

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


משנה


מפרשי הפרק
שנדפסו על הדף

רע"ב
תוספות יום טוב
תוספות רבי עקיבא איגר
תפארת ישראל - יכין


מפרשי המשנה

פירוש המשנה לרמב"ם
הון עשיר
רש"ש


דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


א[עריכה]

האשה שהלך בעלה למדינת הים. איידי דאיירי לעיל ביש מותרות בפסול תרומה ומעשר קתני נמי הא פירקא בתריה דאיירי נמי בהכי דקתני היתה בת לוי כו'. תוספות:

ואמרו לה. פי' הר"ב שא"ל ע"א וכתב נמוקי יוסף אף ע"ג דקתני ואמרו לה לשון רבים הא איתא בריש פרק ג' דכריתות דאורחיה דתנא הוא למתני אמרו לו אפילו משום חד ע"כ ועיין מ"ב פט"ז ואפשר לתת טעם לאשמעינן דאפילו היתה האמירה ע"י רבים כגון עד מפי עד אפילו הכי תנשא כדתנן בסוף מכילתין ואורחיה דתנא לאשמעינן בקיצור לדבר המפורש כבר כמ"ש לעיל פ"ו מ"ד ועיין לקמן פרק י"ב מ"ה ובפ"ז דגיטין מ"ד:

וניסת. פי' נכנסה לחופה כמ"ש במ"ג:

תצא מזה ומזה. וכ הר"ב ואע"ג דהימנוהו רבנן לעד אחד כו' ואין זה עוקר דבר מן התורה ולא מטעם דאפקעינהו רבנן לקידושין מיניה דהא מפרש הר"ב לקמן אחיו של ראשון חולץ מן התורה כו' ואי הכי איפכא הוה [וכן בצריכה גט משני דמשום הרואים בלבד ואי הכי מדאורייתא בעיא גט] אלא טעמא דמלתא דעבידא לגלויי ושהחמרת עליה בסופה כל כך ודאי קושטא קא מסהיד וכי דייקא ומנסבא שפיר מנסבא ואנן סהדי במלתא ופרסום כזה נחשב בכל מקום כעדות גמורה ואפילו מדאורייתא והכתוב מסרו לחכמים לדעת איזהו דבר מפורסם וניכרים דברי אמת שיהא חשוב כעדות. והא דקאמר משום עגונה. הכי קאמר חכמים שהם מחמירין בכל מקום הקלו בזה וחשבו פירסום ולדונו כעדות ברור כל זמן שלא באו עליו עדי הכחשה והיינו דאמר עולא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד וכו' אלמא דאורייתא היא כך כתב נמוקי יוסף בשם הרא"ה ושתלמידו הריטב"א שבחהו בזה ע"כ. ואומר אני שודאי הוא ראוי להשתבח שהרי היא כעין נבואה כדאיתא בפ"ק דב"ב [יב.] דמתאמרה מפי הרמב"ם ז"ל כוותיה כמ"ש בסוף הלכות גרושין °אבל התוספות כתבו דתקנת חכמים היא ולא הוה עוקר דבר מן התורה כיון שיש בדבר קצת טעם וסמך וכ"כ בפ"ו דנזיר דף מ"ג ע"ב בד"ה והאי מת מצוה כו' ועיין מ"ש בסוף מסכת נדרים:

תצא מזה מזה. כתב הר"ב ובגמרא מוכח דניסת ע"פ ב' עדים נמי כו' ולא דמי להוחלפו דספ"ג דהתם מאי הוה לה למעבד דסברה זו היא בעלה אבל הכא לא הוה לה להנשא לאחר דדילמא סהדי שקרי נינהו:

ואין לה כתובה. כתב נמוקי יוסף כתובה מנה ומאתים ותוספת ונדוניא דהא עוברת על דת היא ובעוברת על דת וחברותיה אמרינן בכתובות שאין לה תוספת וזו ודאי אף נדוניא אין לה דהא כתובת בנין דכרין שהיא הנדוניא אין ליורשיה ואי איהי שקלה כל שכן זרעה וזו ראיה שאין עליה תשובה הריטב"א ע"כ. אבל הרמב"ם בפירושו לא כתב אלא דאף תוספת אין לה וכך כתב המגיד פרק י' מהלכות גירושין וטעמא דנדוניא בכלל הבלאות:

ולא פירות. משני מה שאכל קודם שבא ראשון ירושלמי. נ"י:

ולא מזונות. ואפילו מה שלוותה ואכלה תחתיו. רש"י:

ולא בלאות. עיין סוף פרק י"א דכתובות:

אם נטלה מזה ומזה תחזיר. גמרא פשיטא מהו דתימא כיון דתפסה לא מפקינן מינה קמ"ל ואפילו תפסה שלא בעדים דלא מהני לה שום מיגו [* ופי' בירושלמי דדוקא מה שנטלה לאחר שבא הראשון אבל מה שתפסה קודם לכן לא תחזיר ואפילו תפסה בעדים. ומסיים בירושלמי כמו דלא מפקא מיניה כך לא מפקא מינה ע"כ כלומר השוו המדות דלפי הסברא היתה מחוייבת להחזיר כשתפסה קודם שבא ראשון דלא ידעה שאסירה לו]:

והולד ממזר מזה ומזה. פי' הר"ב אם החזירה הראשון וילדה ופי' הרמב"ם קודם שגירש השני ויהיב המגיד טעמא בפרק י' מה"ג דאחר שגרשה השני דאפילו היה כמחזיר גרושתו אחר שנשאת. הא קי"ל שאין ממזר מחייבי לאוין ולא קנסו בו חכמים ומ"ש הר"ב מדבריהם לומר שאסור בממזרת:

ולא זה וזה מטמאין לה. דכתיב (ויקרא כ"א) לא יטמא בעל בעמיו להחלו ללמד שאינו מטמא על אשתו פסולה. גמרא. וזו פסולה לו דאשת כהן אפילו שנאנסה אסורה לבעלה: [מטמאין. המ"ם בחיר"ק והטי"ת דגושה ותי"ו התפעל מובלע בדגשות הטי"ת]:

ולא זה וזה זכאין כו'. פי' הר"ב דטעמא מאי כו' ופירש המגיד דהיינו הראשון אבל השני מדינא לית ליה:

נפסלה מן הכהונה. פי' הר"ב משום זונה דאע"פ שהיא אשת ישראל ומותרת לבעלה כשנאנסה. פסולה מיהת לכהונה כמ"ש סוף פ"ג:

מן המעשר. כתב הר"ב קנסא היא וכו' ונסתפקו התוספות [צא. ד"ה אמר] אי מתניתין °ר"מ היא כדלעיל אבל לרבנן לא גרעה מזרה אחרת. א"נ אפילו כרבנן וקנסוה שלא ליתן לה מעשר אף על פי שמותרת לאכלו [* ולהרמב"ם בריש הלכות מעשר מפשט פשיטא ליה דקנסוה]:

ומן התרומה. פירש הר"ב אפילו תרומה דרבנן. דאילו בתרומה דאורייתא לא איצטריך למתני דכיון דקנסוה אמעשר כ"ש אתרומה:

ואין יורשים כו' את כתובתה. פי' הר"ב כתובת בנין דכרין. מפורש במשנה י' פ"ד דכתובות. וצריכא לאשמעינן דאפילו לזרעה קנסו רבנן. גמרא:

רבי יוסי אומר כתובתה על נכסי כו' ר' אלעזר אומר וכו'. בגמרא פליגי איכא מ"ד דבתראי מודו לקמאי. ר"ש מודה לר"א דאי לא קניס בביאה דעיקר איסורא כל שכן בממונא. ור"א לא מודה לר"ש באיסורא. ותרווייהו מודו לר"י דביתבה תותיה לא קנסו כ"ש בכתובה דלמשקל ומפיק. ורבי יוסי לא מודה להו ביתבה תותיה. ור' יוחנן אמר קמאי מודו לבתראי. ר' יוסי מודה לר"א כתובה דמדידיה לדידה לא קניס כ"ש במדידה לדידיה. ור"א לא מודה לר"י במדידיה לדידה. ותרווייהו מודו לר"ש דבמחיים לא קנסו כ"ש לאחר מיתה ור"ש לא מודה במחיים:

רבי שמעון אומר ביאתה וכו'. כתב הר"ב ארישא פליג דקתני לא מיבמין. וכן לשון רש"י. ונ"ל שרוצה לומר דפליג וסבר דאפילו לכתחלה מיבם והא דתנן פוטרת צרתה משום דאשכחן בפי"ג דיש נשים שאין פוטרות צרותיהן קמ"ל דזו פוטרת:

ב[עריכה]

ופטירה מן הקרבן. כתב הר"ב ולית הלכתא כו' וטעמא °שאין זו הוראת בית דין אלא טעות כדאיתא בגמרא וכ"כ הרמב"ם פי"ד מה' שגגות אע"פ שבפירושו כתב בלשון אחר:

וקלקלה. מפרש רבי יוחנן בגמרא ותניא כוותיה כגון אלמנה לכהן גדול גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דלהכי לא שריא. אבל זינתה לא. מ"ט אתון הוא דשויתון פנויה [*ועיין בדבור דלעיל]:

ג[עריכה]

האשה שהלך בעלה ובנה למדינת הים וכו'. יש לפרש דאו בנה קאמר דכיון שזה שהוא בכאן אנו יודעים אימתי מת וכשאומרים אחר כך שאותו שבמדינת הים מת ביום פלוני ממילא ידעינן על מי שהעידו שמת ראשון:

ואחר כך אמרו לה חלוף כו'. שנים אחרים הזימו לראשונים והתורה האמינה להמזימין יותר מן הראשונים. נ"י. וטעמא אכתוב במשנה ד' פ"ק דמכות [והוא לפי שהעדות על עצמן של עדים והן אין נאמנים על עצמן] ועיין במשנה ד' פרק ט"ו:

והולד ראשון ואחרון. ה"ל למתני סתם והולד ממזר אלא משום סיפא דמחלק בין ראשון לאחרון תנא נמי הכי ברישא. גמרא:

אמרו לה מת בנך כו' והולד ראשון ואחרון ממזר. אליבא דכ"ע שהרי פוגע הוא באשת אחיו כיון שהיה לו בן כשמת ואשת אח בכרת. נ"י:

אמרו לה מת בעליך כו' תצא. דקנסינן לה אע"פ שכבר מת משום דאיבעי לה לאמתוני ולחקור האמת ולית לה כתובה ולא שום תנאי כתובה. הולד הראשון. דלפני השמועה שנולד בעוד שבעלה חי [ממזר]. והאחרון. דלאחר שמועה כלומר שלא רצה היבם לגרשה. אינו ממזר. מן התורה אלא מדרבנן דקנסוה. כ"כ נ"י. והרי מצאנו לו חבר להטור שכ"כ ג"כ ס"ס י"ז והב"י לא הביא לו ראיה [* ומ"מ ז"ש נ"י שלא רצה היבם כו' אע"פ שהדין דין אמת מ"מ מתני' לאו *) [בהכי] מיירי ולהכי שלא בדקדוק כתב כן]:

מותרת לחזור לו. אף ע"פ שנתן לה אחרון גט לפי שא"צ גט ואין חוששין שמא יאמרו א"א יוצאת בלא גט כדאמרינן בנשאת דתלו למימר דבטעות הוו קדושין שהיתה סבורה שמת בעלה ולא היה אמת והואיל ולא עבדה איסורא לא קנסינן לה אבל בנשאת דעבדה אסורא קנסינן לה. גמרא דף פ"ט. וכתב נמוקי יוסף לאו עבדה ממש שנבעלה אלא כיון שנכנסה לחופה אע"פ שלא נבעלה עבדה איסורא קרינן לה דהא לא שרינן לה הכא אלא בנתקדשה בלבד וטעם קנס זה כדי לעגן אותה שלא תנשא בלא גט. א"נ כדפרשו בירושלמי והוא הנכון משני צריכה גט כדי לברר איסורו של ראשון שיהא הולד ממנו ממזר אם החזירה קודם גירושי השני ע"כ:

ד[עריכה]

ובאו ואמרו לו. כתבו התוספות דהאי א"ל היינו דוקא כשא"ל ב' עדים שמתה אשתו אבל כשאמר לו ע"א על מיתת אשתו אין יכול לישא אתותה ומדברי רש"י לא משמע כן והמגיד פ"י מה' גירושין כתב כדברי התוספות. ב"י ס"ס ט"ו:

מותרת לחזור לו. כתב הר"ב ושכב איש אותה ואין שכיבת אחותה וכו' דה"א דק"ו הוא ומה במקום שבא על אשת איש דיש לה היתר בחייו ע"י גט נאסר בעלה האוסרה. מקום שבא על איסור חמור כגון אחות אשתו שאשתו אוסרת אחותה כל ימיה אינו דין שנאסר אשתו האוסרת אחותה קמ"ל קרא ושכב וגו' דמזיד לא אסרה הלכך בשוגג כי מתני' לא גזרו בה רבנן. גמרא:

ומותר בקרובות שניה. כתב הר"ב לישא בתה וכן פי' במשנה דלקמן והוא הדין לכל הקרובות אלא שזאת היא הראשונה הנשנית בריש פ"ק. וכיוצא בזה בפרק דלעיל משנה ג':

ושניה מותרת בקרוביו. דנושא אדם אנוסת אביו ומפותת אביו מתני' דלא כר' יהודה. דריש פרק דלקמן. ואם מתה ראשונה מותר בשניה. דפקע לה איסור אחות אשה וכ"ש דאם מתה השניה דמותר בראשונה. ב"י [סי' ט"ו]:

ר"י אומר כל שפוסל על ידי אחרים. פי' הר"ב דאזלי ארוסתו וגיסו כו' דכיון דנפקא מיניה בגיטא אפסלה לה מבעלה דהא להכי צריכה גט שיאמרו גירשה ואח"כ נשאה זה ונמצאת שכשמחזירה עכשיו שהוא מחזיר גרושתו לאחר שנישאת אבל היכא דאזלי אשתו וגיסו וכו' דליכא למימר תנאה הוה בנשואין פירש"י בגמרא לעיל דהא כ"ע ידעי דאין אדם משים בעילתו בעילת זנות הלכך קים להו דנשואין שנייה אינה כלום ולא בעי גט כו'. °וכתב עוד ולתנא קמא טעמא דהניסת בעד אחד אסור לחזור. לאו משום שמא יאמרו זה מחזיר גרושתו אלא משום דלא דייקא שפיר הלכך מאן דנסבה פסל לה אקמא:

ה[עריכה]

אמרו לו מתה אשתך ונשא אחותה. עיין מ"ש בריש מתניתין דלעיל:

מותר בראשונה. וכתב הר"ב ותניא אנס אשה וכו' ברייתא בגמרא ר"פ דלקמן והא דנקט בתה כתבתי לעיל:

ו[עריכה]

על ידי אחין. עליהן. נ"י:

הוא פוסל. כתב הר"ב דביאתו ביאה דוקאלענין יבום וכמאמר כמ"ש הר"ב במשנה ח' ועיין במשנה ה' פ"ה דנדה ומ"ש עוד הר"ב שיש לו גט ויש לו מאמר וכ"כ הרמב"ם וחליצה לא כדכתבו לקמן מ"ד פרק י"ב דלרבנן אין בחליצת קטן כלום. וקשיא דאם חליצה ביבמה לית לי' כ"ש גט דלית ליה דהא בגדול לא אתי גט אלא מכח חליצה. וכן חזר בו הרמב"ם בפרק ה' מהלכות יבום דאין לו גט וכ"כ הטור סימן ק"ע והיינו נמי דבגמרא מפרש שכ' הר"ב בסמוך לא נקיט בההוא ברייתא דמינה מפרשינן הכי. אלא מאמר בלחוד. ורבינו ירוחם בסוף נתיב כ"ה כתב דיש לו גט ויש לו חליצה:

כיצד בן תשע וכו' פסל ע"י אחין. שעשו בה מאמר תחלה דהא כיצד אבסוף קאי. לשון רש"י:

ח[עריכה]

רבי שמעון אומר לא פסל. דלרבי שמעון ספק קניא ספק לא קניא. אי קניא קני לגמרי ולא קמהניא ביאת אחיו וכן ביאתו בצרתה ואי לא קני הוה ליה כמי שלא בעל לא זו ולא זו ומותר לקיים הראשונה. אבל שניה לא מקיים דדילמא ביאתו קניא בראשונה וקיימא שניה עליה באיסור שני בתים. רש"י:

חולצת ולא מתיבמת. עיין במשנה דלקמן:

נשא אשה ומת הרי זו פטורה. פירש הר"ב דאין קנינו קנין כלום כלומר אפילו מדרבנן דלא תקנו לו נישואין כדאיתא בגמרא ריש פרק י"ד [קי"ב. ] כיון דאתא לכלל נישואין ואע"ג דבקטנה תקנו משום שלא ינהגו בה מנהג הפקר:

ט[עריכה]

אם לא ידע. המלה מפורשת ברפ"ח:

והשניה או חולצת או מתיבמת. ופליגא אמשנה ט' דפ"ג דתנן חולצת ולא מתיבמת משום דמאמר דוחה אפילו לצרת בעלת זיקת שני יבמין וה"נ הרי עשו ביאת קטן כמאמר בגדול. אלא ההוא תנא גזר °משום שתי יבמות הבאות מבית א' כמפורש התם ומשום דבגדול קאי אשמעינן בגדול והוא הדין לקטן והאי תנא דהכא סבירא ליה דלא גזר. ומשום דבקטן קאי אשמעינן בקטן והוא הדין לגדול. הכי איתא בגמרא. והוא הדין דתנא דהכא פליג אמתניתין דלעיל בפרקין. בן תשע שבא על יבמתו ומת חולצת ולא מתיבמת. ואע"ג דליכא צרה. אפילו הכי גזרו שעליה זיקת שני יבמין. משום שתי יבמות הבאות מבית אחד:

רבי שמעון אומר מיבם לאיזו שירצה. כתב הר"ב דלית ליה לרבי שמעון זיקת שני יבמין. וכ"כ רש"י. ורוצה לומר דלא משכחת אליביה דר' שמעון זיקת שני יבמין משום דמספקא ליה אי קני לגמרי אי לא קני כלל. ומ"ש והכי נמי אמרינן בפרק ד' אחין. כלומר וה"נ אמרינן במאמר בגדול דפליג ר' שמעון בפרק ד' אחין. שוב מצאתי כדברי בספר חכמת שלמה. וצריך עיון דלא אכפל ר' לאשמועינן במתניתין דלעיל דפליג [ר"ש] וסבר [דשרי] ליבומי כשירצה כי היכי דאכפל לאשמעינן דרבי שמעון לא פסל:

וחולץ לשניה. כתב הר"ב ויבומי תרווייהו לא הואיל והוי צרתה במקצת מאמר דרבנן וכן לשון רש"י. גם זה הלשון אינו מדוקדק. ולעיל פרק ד' אחין כתבו ויבומי תרווייהו לא דדילמא מאמר קני והוי ב' יבמות הבאות מבית אחד:

ואחד שהוא בן עשרים. ולא נראו בו סימני סריס כמ"ש הר"ב בסוף פרק ה' דנדה. [* ומה שכתב הר"ב המפורשים למעלה. רצונו לומר בפרק ח' משנה ד']:


מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.