תוספות יום טוב/טבול יום/ב

תוספות יום טוב ‏ טבול יום ב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף משנה מפרשי הפרק שנדפסו על הדף רע"ב תוספות יום טוב תפארת ישראל - יכין מפרשי המשנה פירוש המשנה לרמב"ם ר"ש הון עשיר דפים מקושרים

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

כמשקין שהוא נוגע בהן. לשון הר"ב כמשקין של תרומה שהוא נוגע בהן דלחולין טהור לגמרי ולקדש מטמא כדתנן במ"ו פרק בתרא דנדה. כ"כ הר"ש. וכבר כתבתי שם דהיינו אליבא דאבא שאול דלא כחכמים דמשנה ה' פי"א דפרה דפליגי וסברי דאף לקדש אינו מטמא אלא פוסל בלבד. והכי סתים לן תנא ברפ"ב דמעילה. ומ"ש הר"ב דטבול יום פוסל כו' עיין במשנה דלקמן:

בין קלין בין חמורין. פי' הר"ב קלין שרץ. חמורין זב. דהכא ליכא לפרושי קלין ראשון. *(כדפי' הר"ב ברפ"ק) דאין לך בעל חי טמא שמשקין יוצאין ממנו שיהא ראשון. וא"ת ולימא קלין שרץ וזב. וחמורין מת שהוא אבי אבות הטומאה. הא מלתא אתמר בגמרא פ"ו דחולין דף פ"ח ואמרו דבמת לא גזרו רבנן במשקין (חוץ מדמו דבהדיא כתיב נפשות מת כי הנפש הוא הדם כדאיתא ברפ"ב דאהלות) דבדילי אינשי מיניה. אבל זב דלא בדילי אנשי מיניה גזרו על משקין היוצאין ממנו להיות תחלה. חוץ ממעינותיו שהן מד"ת והן אב הטומאה כדתנן הכא:

ב

שספק טבול יום פוסל את התרומה. פי' הר"ב כגון ב' ככרות לפניו כו' כדתנן במשנה ד' פ"ב דידים:

ג

המקפה. פי' הר"ב תבשיל קפוי כו' מלשון קפאו תהומות הר"ש:

והשום והשמן. דרך העם לדוך השום בשמן וייטב בו התבשיל. הרמב"ם. ומתישב בהכי דלא תידק מה שדקדק הר"ש דמדקתני הכא לא פסל אלא מגעו. ובמתני' דלקמן קתני לא פסל אלא שמן. וגם התם קתני שהשמן צף על גביהן. והכא לא קתני. ורוצה לדקדק מזה דהכא ליתא לשמן בעין. ובמה שפי' הרמב"ם ניחא. דהא השמן מתערב עם השום הנידוך עמו ואינו צף. אבל לעולם השום עם השמן שעמו הם בעין. וכך הסכימו ג"כ התוס' דפסחים פ"ג דף מ"ד דמתני' כשהם בעין מיירי. וכדמות ראיה לפי' הרמב"ם מדקתני ואם היה השום מרובה ולא קתני נמי השמן. אלא השמן מתערב עם השום. ולא קתני ברישא השום והשמן אלא שדברו חכמים בהווה:

הולכין אחר הרוב. לשון הר"ב ודין הכל כדין תרומה. וכ"כ הרמב"ם. ונראה דדוקא לחומרא ס"ל דהולכין אחר הרוב. ואסיפא המקפה של חולין קאי. ולא להקל כשהמקפה של תרומה דרישא. אבל בחבורו פ"ח מה' ט"א (הלכה י"ג) סתם וכתב כלשון המשנה. ואפשר לומר דמשום דדברי ר"י אמורין *כשהשום (והמקפה) (והשמן צ"ל) של תרומה. להכי אסברה לה נמי בשל תרומה. אבל ה"ה אי הוה איפכא. דהולכים ג"כ אחר הרוב:

אר"י אימתי כו'. ביאור ר"י קיים וכמוהו ראוי לעשות. הרמב"ם. שבכל מקום ששנה ר"י אימתי לא בא לחלוק אלא לפרש. כמ"ש הר"ב במשנה ב' פי"ח דשבת:

ד

המקפה והחמיטה. פי' הר"ב דרכן היה להניח החמיטה שהיא עוגה דקה בתוך המקפה. וכן פירש הר"ש. אבל הרמב"ם בפ"ח מהט"א (הלכה י') כתב מקפה של חולין. או רקיק של חולין:

ה

הקיפה פי' הר"ב התבלין והמרק כו' עיין מ"ש בפ' ג' דזבחים משנה ד' [ד"ה הקיפה]:

שניהם חבור זה לזה. לשון הר"ב ובין שנגע כו' פסל* הכלי וכן לשון הר"ש. גם הרמב"ם כתב כן. ומסיים וכבר ביארנו בפתיחה. כי טבול יום יפסול הקדש (ג"כ) כמו התרומה ע"כ. וכבר כתבתי בזה בריש פרקין:

ו

חבית ששקעה לתוך בור של יין. פי' הר"ב והיין שבבור חולין. וכ"פ הר"ש. אבל הרמב"ם מפרש דהכל תרומה. ואם נגע משפה ולחוץ לא פסל אלא יין שבבור. וכל מה שבתוך החבית טהור. וכאלו היה נפרד מן היין שבבור. ע"כ. אך בתוספתא שהביא הר"ש נראה כפירושו. שאין כאן תרומה אלא מה שבחבית וכך הם דברי הרמב"ם בחבורו פ"ח מהלכות ט"א:

ז

טמאה תמהני דפסולה הוה ליה למתני. וצ"ע:

מן הצדדים כו' טהורה. כתב הר"ב ואין פסול אלא מה שנגע. וכ"כ הרמב"ם. וכתב שכן נתבאר בתוספתא. ע"כ. וצריך לחלק דלא אמרינן בסיס ונמשך אלא במפיה ומשוליה. הואיל והכל הוא בסיס או נמשך. משא"כ מהצדדין אע"פ שמה שלמטה הוא בסיס. ומה שלמעלה הוא נמשך. הואיל ואין הכל שוה. אינו חבור כלל. כך נ"ל. אבל הר"ש הביא סוגיא רפ"ד דע"ז דף נ"ט תרי לישני דרב פפא. ולישנא קמא כדאמרן. ולישנא בתרא דמה שלמעלה הואיל ונמשך הוי חבור. ונ"ל דטעמא דיותר מסתבר להיות חבור מה שנמשך. ממה שיהיה חבור לפי שהוא בסיס. שהנמשך דבוק כולו מקרי טפי.

ונגע טבול יום בקלוח כו'. כתב הר"ב דקלוח לא חשיב חבור לכלים. כמו הנקב שבצדה. ולשון הר"ש *(לא חשיב) חבור למה שבכלים כמו מה שבצדה. והמגיה כן בלשון הר"ב לא הפסיד:

יעלה באחת ומאה. כתב הר"ב מטעם בטול. וכדתנן במשנה ד' פרק ה' דתרומות. ומ"ש הר"ב ודוקא במגע טבול יום כו' אבל בשאר טומאות קא הדר מה שבקלוח ומטמא כו' כ"כ הר"ש וקשיא לי דנצוק אינו חבור סתמא תנן בספ"ח ממסכת טהרות. ותו דבמתני' דלקמן מטהרים אפילו באב הטומאה. ומטעם דנצוק אינו חבור. ודוחק להעמידה בכגון דהנהו דמתניתין ט' וי' פרק ה' דמכשירין וצ"ע:

ח

בעבוע שבחבית. פי' הר"ב וכשהחבית מלאה משקין וכו' וכן בפי' הר"ש בלשון האחר שבגליון גם הרמב"ם פי' כן והקשה הראב"ד בספ"ט מהט"א דאם לנגיעת המשקים מה צורך להיותו אב הטומאה. והלא אף טבול יום פוסל אותם ופוסל לכל מה שבחבית. ותירץ הכ"מ די"ל דלרבותא דסיפא נקטיה. שאע"פ שהוא אב הטומאה אם נגע באבעבוע לא נטמאו משקים שבחבית ע"כ. אבל הראב"ד דקדק עוד מל' המשנה טמא וטהור ולא אמרו טמאה וטהורה. אלא על האבעבוע עצמו אמר וללמד אם יכנס שרץ באוירו. וקאמר שאם הנקב החיצון הוא מלמעלה והפנימי מלמטה. שהבעבוע טמא מאוירו כי הוא חשוב לו כפתח לפי שהמשקים באין לאבעבוע דרך העליון לתחתון. ואפשר שגם החבית טמאה. אבל כשנקב החצון למטה שאין המשקים שנכנסים שם נשארים בו. ואין נכנסים לחבית עד שעולין למעלה. אין זה הנקב חשוב להיותו פתח לא לחבית ואף לא לעצמו. ואינו מטמא באוירו דרך אותו הנקב. והתורה אמרה כל כלי פתוח. שהטומאה קודמת לפתחו וזה אינו פתחו ע"כ:

בין מלמעלה בין מלמטן. ובנ"א ל"ג ויש ליישב גי' הספר דכלומר בין שהבעבוע למעלה בחבית בין שהוא למטה:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---