תוספות יום טוב/חלה/ג

תוספות יום טוב ‏ חלה ג

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

שתתגלגל בחטים ותטמטם בשעורים. והכוסמים כחטין ושבולת שועל ושיפון כשעורים. רמב"ם פרק ח' מהלכות בכורים:

[*ותטמטם בשעורים. לשון הר"ב לפי שעיסת השעורים מתפרדת וכו' אלא מטמטם ביד. וכן לשון הר"ש ומסיים ועוזבו. והוא טעות סופר וצריך להיות ומערבו. ולדבריהם נראה לי דלשון מטמטם הוא מלשון ארמי כמו טמונון פלשתאי בפרשת תולדות. ואכתי ט' שניה למה באה שהיה לו לומר מטמם לכך נראה לי יותר מה שכתב הרא"ש בפ' חלה וז"ל. לפי שאין עיסת השעורים נדבקת יפה לפיכך נקראת לישתה טמטום]:

ובלבד שלא יהא שם חמשה רבעי קמח. [*עיין מה שכתבתי בפרק קמא מ"ד]. וכתב הר"ב בשם הירושלמי שאם אמר הרי זו חלה וכו'. וכתב הר"ש אע"ג דחלה זו לא הוי' מוקף לקמח המתערב בעיסה אח"כ. מ"מ כיון דהויא עיקר העיסה מוקף. סגי בהכי:

ב

שהמדומע פטור. עיין מה שכתבתי בפ"ק מ"ד:

עד שלא גלגלה תעשה בטומאה. וספק זה שנולד בה היינו ספק טומאה לחולין דהא עד שלא גלגלה אכתי לאו טבולין לחלה נינהו. הר"ש ותוס' נדה פ"ק דף ו. ומ"ש הר"ב דטעמא משום דאין כאן הפסד כהן ומשמע דאי לאו הכי הוי אסור לעשות בטומאה אפי' לחולין שעדיין אינם טבולים לחלה. כבר כתבתי בזה בסוף פרק חמישי דשביעית דטעמא דמ"מ סופו לבא לידי חיוב חלה. ולפיכך אף למשנה אחרונה אסור לטמאו בידים. ולדברי הרמב"ם שכתבתי שם אפי' לגרום נמי אסור:

תעשה בטהרה. פירש הר"ב דחולין הטבולים לחלה כחלה דמו. מפ' בגמ' דנדה ד"ז כל שודאו מטמא חולין גזרו על ספקו משום חולין הטבולין לחלה לאפוקי טבול יום כיון דלא מטמא ודאו חולין לא גזרו עליו משום חולין הטבולין לחלה. כי היכי דלא תקשה אמ"ב פ"ד דמס' טבול יום. וה"נ מתרצה מ"ז פרק בתרא דנדה. ומ"ש הר"ב ותרומה תלויה צריכה שמור. לשון רש"י הוא דפ"ק דנדה אבל הר"ב שפסק במ"ח פ"ח דתרומות כרבן גמליאל הוי ליה לכתוב ותרומה תלויה אסור לגרום לה טומאה. כ"ש לטמאה בידים. והכי לישנא דגמ' נדה. חולין הטבולים לחלה כחלה דמו ואסור לגרום טומאה לחלה:

ג

שבשעת חובתה היתה פטורה. פי' הר"ב דגלגול הקדש פוטר דכתיב עריסותיכם ולא של הקדש. ואע"ג דבפ' דלעיל מ"ו דריש ליה. הא אמרינן במנחות דף סז דתרי עריסותיכם כתיבי. והרמב"ם הביא ספרי. תרימו תרומה. את שמורם ממנו קדש. והנשאר חול. ולא שזה וזה קדש:

ד

[*כיוצא בו המקדיש וכו'. משנה זו שנויה כבר בפ"ד ממס' פאה מ"ח. ועיין מ"ש שם בס"ד]:

ה

[*כשיעור חלה. פי' הר"ב שהן ה' רביעי'. ועיין מ"ש בפ"ק מ"ד]:

ו

נעשית. רוצה בו נתגלגלה בחטים. ונטמטמה בשעורים. הרמב"ם:

ואם ספק חייב. פי' הר"ב ומוכרה לכהן. °וכן משמע בירושלמי. ולפי מה שכתבתי בשם התוס' בריש דמאי. י"ל דלהכי מוכרה לכהן משום דהוי דבר מרובה א' מכ"ד משא"כ תרומת מעשר שהוא א' ממאה. ועוד י"ל דהכא עיסה בחזקת פטורה קיימה משא"כ פירות של עם הארץ דבחזקת חייבין הן. וכה"ג איכא שינויא בגמ' פ"י דחולין לענין ממונא. כמ"ש שם בס"ד. אלא אכתי צריכין לתירוץ התוספות שם. דאמאי פטרינן ממעשרות. ואמרינן המוציא מחברו עליו הראיה:

ר"ע אומר הכל הולך אחר הקרימה בתנור. לכאורה דוקא הכא פליג. והכי אמרינן בירושלמי חבריא בשם ר"א מודה ר"ע לחכמים בעיסת הדיוט שגלגולה טבלה רבי הילא בשם ר"א מודה ר"ע לחכמים בעיסת הקדש שגלגולה פוטרה. אבל הרמב"ם הביא ספרי אין מפרישין עד שתגמר מלאכתה. איזהו גמר מלאכתה. קרימתה בתנור דברי ר"ע. ע"כ. משמע דבכל חלה קאמר שזהו גמר מלאכתה. וכן מוכח יותר למעיין [שם] בספרי:

ז

חייבת בחלה. ויוצא בה וכו'. עיין ריש פ"ק מ"א ב ד:

ח

[*אם יש לו וכו'. מ"ש הר"ב כשיעור חלה. עיין מ"ש בזה בפ"ק מ"ד]:

מוציא חלה אחת על הכל. עיין מ"ש במשנה דלקמן:

ט

מוציא תרומה וכו'. היינו לתקן את שלו. אבל זיתי נקוף וענבי עוללות יכול לתקן בדרך אחר. כדתנן במ"ב פ"ה דפאה. וז"ש הרמב"ם בפירושו ובלי ספק שיכול לחזור וליקח ולקנות מן העניים זיתי נקוף וכו'. הוא על הדרך שנזכר בפאה:

לכל. והיינו הא דתנן במ"ז פ' בתרא דדמאי. כי כן כתב שם הר"ש. וכך הם דברי הרמב"ם ריש פ"ת מהלכות מעשר:

לפי חשבון. כתב הר"ב אבל תרומה ותרומת מעשר וכו' וצריך שיתן הכל לכהן. והר"ש נסתפק בכאן אם יתן בחנם או שמוכר לו היתר לפי חשבון. וכבר כתבתי בזה בריש דמאי:

י

הטבל אוסר כל שהוא. פי' הר"ב כהתירו כך איסורו. הכי איתא בסוף ע"ז דף עג ולפי זה דוקא טבול לתרומה גדולה דחטה אחת פוטרת כל הכרי. אבל מעשר ראשון הטבול לתרומת מעשר לא. ומיהו התו' הביאו ירושלמי דיהיב טעמא אחרינא משום דהוי דבר שיש לו מתירין [שיכול להפריש עליהן ממקום אחר כדתנן בסמוך] ואפי' באלף לא בטיל. [וכמ"ש במ"ב פ"ב דבכורי'] וכתבו דמ"מ צריכין לטעמא דכהתירו וכו' משום דמטעם דיש לו מתירין לא היה נאסר אלא כשהבעלי' בעיר. דאז יש לו מתירין שהבעלי' יכולין להפריש. אבל אי ליכא בעיר [אע"ג שיכול לילך למקום שהבעלים שם. מ"מ] כיון שיש טורח והוצאה. הוי כשאין לו מתירין עכ"ד. ודברי הירו' איתנהו נמי בבבלי סוף פ"ז ממס' נדרים [דף נח.]:

ושלא במינו בנותן טעם. דלא אמרו דבר שיש לו מתירין אפי' באלף לא בטיל אלא במינו. ועמ"ש במ"ד פרק בתרא דביצה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---