תוספות יום טוב/גיטין/ה

תוספות יום טוב ‏ גיטין ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

הנזקין שמין להם בעידית. עיין בפ"ק דב"ק בראשו וסופו:

שמין להם בעידית. כתב הר"ב אע"ג דמדאורייתא היא וכו' כלומר דהא להכי תנן לה הכא בגטין. ואע"פ שאין ענינו מענין גטין אלא משום דתני בפרק דלעיל מילי דתקון העולם:

בעידית. פירש הר"ב מפני תקון העולם. לשון רש"י שנוח לו לאדם לגבות מועט מקרקע עידית ולא הרבה מזיבורית:

עידית. את כל נאות יעקב (איכה ב) תרגום ית כל עידית בית יעקב. נאות אלהים (תהלים פ"ג) תרגום עידית אלהים. ערוך:

ובעל חוב בבינונית. פי' הר"ב כדי שלא תנעול דלת כו'. גמ'. ופירש הר"ן שאף על פי שהזיבורית שוה כנגד חובו לא קפיץ עליה זבינא:

וכתובת אשה בזיבורית. פירש הר"ב דיותר ממה שהאיש וכו'. כתבו התוס' וקשה דלמ"ד כתובה דאורייתא דיליף לה מכמוהר הבתולות שיהא זה כמוהר הבתולות. ומוהר הבתולות כזה. [כמ"ש בסוף מס' כתובות] מדאורייתא דינה בעידת [דקנסות דינן כנזקים] ואמאי הפקיעו חכמים דינה מהאי טעמא. ור"מ נמי דאמר דינה בבינונית. קסבר כתובה דאורייתא בפ' אע"פ [וכמ"ש שם מ"א] וי"ל דטעמא דהפקיעו חכמים דינה כדאמר בגמרא גבי בעל חוב שלא יראה אדם לחברו שדה נאה ויאמר אקפוץ ואלונו. ה"נ חשו חכמים באשה שמא תקנטנו כדי שיגרשנה ותגבה כתובה. וטעמא דיותר משהאיש כו' לא הוי אלא משום דלא תימא כמו שב"ח בבינונית משום נעילת דלת. אשה נמי משום חינא [*שיהיו האנשים נושאים חן בעיני הנשים וינשאו להן )א)] תהא בבינונית. ע"כ:

בזבורית. לשון הרמב"ם הפחות והרע. ע"כ. ולא נודע אצלי מאזה לשון [הוא] )ב). וע' בר"פ אחרון דמקואות:

ב

אין נפרעים מנכסים משועבדים כו'. כתב הר"ב כגון לוה וכו' וכתבו התוס' דחשיב תקון העולם. דאי לאו תקון העולם היה גובה °אפילו ממשעבדי בבינונית. משום נעילת דלת ע"כ. ומשום רבותא זו נקט הר"ב בע"ח וה"ה לנזקין. וכן הרמב"ם אסברה לה כגון שהזיק ראובן לשמעון וכו' ובחבורו אע"פ שהעתיק המשנה כלשונה כתב עליו המגיד והוא כלל אפילו לניזקין כו' וע' לקמן:

אין נפרעין מנכסי יתומים כו'. מפרש טעמא בגמ' משום דלא מסיק אדעתיה דמלוה דמית לוה ונפלו נכסי קמי יתמי דה"ל נועל דלת והלכך אפילו יתומים גדולים. והקשו התוס' נזקין דדינן מדאורייתא בעידית איך הפקיעו חכמים דינן משום יתומים [ובגמ' אמר דמיתמי בזיבורית אפילו הן ניזקין]. ולרבא ניחא דמוקי לה כגון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק ותנא דידן סובר דמדאורייתא בדניזק שיימינן [כדכתב הר"ב לעיל] ומפני תקון העולם תקנו בדמזיק וגבי יתמי °אוקמוה אדאורייתא. ולאביי ולמר זוטרא דפליגי עליה. איכא למימר דסברי שעבודא לאו דאורייתא. א"נ לא פלוג רבנן בין בע"ח לנזקין. ע"כ:

ג

לאכילת פירות. פירש הר"ב הגוזל שדה ומכרה לאחר כו' ועשתה פירות כו'. ולשון לאכילת פירות לא דייקא דלפירות בלחוד הוי ליה למתני. והרמב"ם מפרש כשגזל ראובן קרקע משמעון והיתה מלאה פירות ואכל ראובן הפירות והפסיד הקרקע כו'. כשיבא שמעון לגבות מראובן הפירות שאכל כו'. ושני הפירושים בגמ' פ"ק דבבא מציעא ד' י"ד ופירוש הר"ב נדחה. ורב אשי מסיק. כגון שגזל שדה מחבירו מלאה פירות ואכל את הפירות ומכר את השדה. בא לוקח לגבות קרן כו' בא נגזל לגבות פירות כו'. ומ"ש הר"ב וחוזר הלוקח על המוכר. וגובה דמי הקרקע מנכסים משועבדים שהרי מכרה לו כו' והרי היא כמלוה בשטר. ומסיים רש"י והר"ן אבל דמי פירות הוי כמלוה על פה. דאף על פי דכתב מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי אינון ועמליהון ושבחיהון אפילו הכי אין קול יוצא אלא על המקח לא על השאר כיון שעדיין אינו בעולם ע"כ. ויש לתמוה על הר"ב דמפרש על מפני תקון העולם שהן דברים שאין להם קצבה וכו'. דלפ"ז לא הוה ליה לפרש בכאן ולחלק בין מלוה בשטר למלוה על פה. אלא דקרן יש לו קצבה. ופירות אין להם קצבה. ובגמ' תרי אמוראי עולא אמר ריש לקיש טעמא דמתני' לפי שאין כתובין והיינו כדפירש הר"ב דקרן הוי כמלוה בשטר. ואלו הפירות אינן אלא כמלוה ע"פ. והקשו בגמרא והא מזון האשה והבנות [כשהבנות בעולם כגון דגרשה ואהדרה דבכי הא נמי עסקינן] והואיל ותנאי ב"ד הם כמאן דכתיבי דמי. ומשני התם מעיקרא הכי אתקין כתובין הן אצל בני חורין ואין כתובין הן אצל משועבדים. לפי שאין לך אדם רוצה ליקח שדה מחבירו אם מזון אשתו ובניו חוזרין עליו עולמית. ורבי חנינא אמר לפי שאין קצובין והיינו טעמא דכתב הר"ב לקמן ולא הוה ליה להר"ב לכתוב בתחלה דברי ריש לקיש ואח"כ לכתוב דברי ר"ח כאילו דברי שניהם פי' א' הוא ואיננו דכל דברי אחד מהם. מספיק בלבדו:

מפני תיקון העולם. פירש הר"ב שהם דברים שאין להם קצבה כו'. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ב' פרק י"ב ורפי"ג דכתובות.

ד

או שמינה להן אביהן. וכ"ש הממונה מהב"ד שהוא שליח ב"ד:

חייב לעשר פירותיהן. כבר כתבתי ברפ"ד דדמאי שיש מקומות שקוראין לכל המתנות בשם עישור בלבד. ובגמרא רמינן [דתנן בריש תרומות] והתורם את שאינו שלו דאין תרומתו תרומה. ומשנינן ל"ק כאן להאכיל. כאן להניח. פירש"י להאכיל יתומים לאלתר חייב לעשר. להניח התבואה באוצר עד שיגדלו למה לי עישורי לכשיגדלו יעשרו הם:

אפוטרופוס שמינהו כו'. תימה דתנן ברישא מי שסמכו אצלו ושבקיה מלדון בו. אם ישבע. או לא. ולכאורה נ"ל דדמי טפי למינהו אביהן מלמינהו הב"ד. והרא"ש כתב דהראב"ד פוטרו משבועה [לאבא שאול] מק"ו דמינהו אבי יתומים דאיכא למימר אי לאו דהוה ליה הנאה מיניה כו'. והוא ז"ל חולק עליו משום דאיכא למיחש לאדם שאינו הגון שימשוך אליו היתומים ויכלה ממונם מאחר שלא ישבע לבסוף. ולא שייך למימר ביה דאתי למנוע כי מי בקש זאת מידו אם אינו הגון ימנע וימנע. ואם אדם הגון הוא ועושה לשם שמים. בשביל שרואה שאין להן עוזר וסומך לא ימנע בשביל השבועה. ועוד בנתמנה אמרינן דפטרוהו משום דמהני טעמא למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הוה כאילו פירשו שפטרוהו הממנים אותו. אבל יתומים שסמכו מאן מחיל מאן שביק. ואע"ג דלענין תרומה נתנו לו רשות היינו משום שלא יאכלו טבלים. ומדנחלקו אבא שאול ורבנן במינהו אבי יתומים ובמינהו ב"ד ולא הזכירו יתומים שסמכו אצל בעל הבית השנויה ברישא. משמע דכולהו מודו דצריך שבועה כדין אפטרופא דנשבעין שלא בטענה. ע"כ:

ישבע. כדתנן בסוף פ"ז דשבועות:

אבא שאול אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כאבא שאיל. דהכי אפסיק בגמרא:

והמנסך. פירש הר"ב שמערב יין נסך כו' ואע"ג דהיינו מדמע שהוא נמי מערב. איצטריך למתני בהדיא משום דקנסא מקנס לא ילפינן. דהא לאו דינא הוא. והיכא דקנוס קנוס. והיכא דלא קנוס לא קנוס. ולהכי איצטריך מנסך. גמרא:

במזיד חייב. כתב הר"ב ובדין הוא שיהיה פטור. דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק. וצ"ל דמזיק שעבודו של חברו דתנן במשנה ד' פרק דלעיל דלרשב"ג דקיימא לן כוותיה מחייבינן ליה דחשיב היזק ניכר לגבי הנך דהכא. °תוס' לעיל דף מ"א. והרמב"ם פי' לעיל דטעמא דהלכה כרשב"ג משום דדיינינן דינא דגרמי. כמו שכתבתי לעיל בשמו וכ"כ הרא"ש שם ועיין מה שכתבתי במשנה ד' פ"ד דבכורות. [*ועיין עוד במשנה ח' פ"ב דחולין]:

שפגלו. פירש הר"ב ששחטו וזרקו דמם במחשבת כו'. וה"ה לעבודות הילוך וקיבול כדתנינן בפרק ב' דזבחים. ומ"ש במחשבת. עיין מה שכתבתי בזה בסוף פ' ג' דבבא מציעא:

ה

העיד רבי יוחנן בן גודגדה על החרשת כו'. משום תרתי בתרייתא דמשום תקנה נינהו. תנא ליה הכא. רש"י:

שהשיאה אביה. פירש הר"ב כשהיא קטנה. ועיין מ"ש במשנה ב' פרק י"ד דיבמות:

ועל קטנה כו' שאוכלת בתרומה. אבל חרשת דאיירי בה ושבקה ש"מ דלא [אכלה]. וטעמא בגמ' גזירה שמא חרש שנשא פיקחת יאכילנה. גזירה משום תרומה דאורייתא:

שנשאת לכהן. ועיין במשנה ב' פרק בתרא דעדיות. דאע"פ שלא נבעלה:

שאוכלת בתרומה. פירש הר"ב בתרומה דרבנן. וכתבו התוספות ואם תאמר ולוקמה אפילו בתרומה דאורייתא דקטן אוכל נבילות הוא [וכתבתי בסוף פרק ט' דשבת דאין מצווין להפרישו] וי"כ דבפרק האשה רבה [דף צ'] משמע דאפי' מאכילה בידים ועוד משמע דאפילו לכי גדלה אוכלת מכח זה. אע"פ שעדיין לא בעל. והכא לא גזרינן תרומה דרבנן אטו דאורייתא. כדגזרינן גבי חרש בפקחת [שכתבתי לעיל] דאפילו תאכל תרומה דאורייתא הא קטנה היא עכ"ל. ומסיים בעל ח"ש. ומלתא דלא שכיחא היא שתגדל ולא תבעל על כן לא גזרו. ע"כ. ודקדקתי בהלכות תרומות להרמב"ם לדעת מה יפרש הוא בזה ולא מצאתי שהעתיק בבא זו כלל וצ"ע. [*דמ"ש בפ"ו הלכה ג' [מה"ת]. היינו בהשיאה אביה כדמוכח מיניה וביה שכתב ודין תורה שתאכל משנתארסה כו' וגם מדכתב שאוכלת בתרומה סתם משמע דאורייתא ולא חילק ומשמע אף להאכילה בידים. וגם כתב שאוכלת חזה ושוק. וגם הכ"מ הראה מקום על משנה ד' פ"ה דנדה]:

ואם מתה בעלה יורשה. דהפקר ב"ד הפקר. בנאמר (עזרא י') כל אשר לא יבא לשלשת ימים בעצת השרים והסגנים [צ"ל כעצת השרים והזקנים] יחרם כל רכושו. א"נ מהכא (יהושע י"ט) אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות וכי מה ענין ראשים אצל אבות אלא לומר לך מה אבות מנחילין בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין את העם כל מה שירצו. גמרא פ"י דיבמות דפ"ט:

הגזילה. ויאוש כדי לא קני. גמ':

שלא נודעה לרבים. דאי נודעה לרבים שהיא גזולה. מלתא דלא שכיחא הוא שיביאנה הגזלן. ולא תקנו במלתא דלא שכיח. כך נ"ל. ובירושלמי אסמכוה אקרא ר' אבין בשם ר' יונתן והבאתם גזול את הפסח ואת החולה (מלאכי א') מה פסח וחולה בגלוי. אף כל בגלוי וכו':

לרבים. וכן העתיק הרמב"ם בפ"ה [הלכה ז'] מהלכות איסורי מזבח. וכתב הכ"מ ואמרינן בירושלמי דרבים היינו שלשה. ולא ידעתי למה השמיטו רבינו ע"כ. ול"נ לתרץ דהרמב"ם סובר דר' אבין דאסמיך אקרא דפסח וחולה כו' אף כל בגלוי. חולק על האומר דרבים שלשה. אלא גלוי בעינן ותלוי בראות הדיין כפי הזמן והענין. ומשום כך בבבלי לא פרשינן כמה רבים. משום דסובר כר' אבין. ותדע שהרי במשנה ז' פרק דלעיל נדר שידעו בו רבים פליגי התם בבבלי כמה הם רבים ואילו הכא לא איתמר ולא כלום. ובירושלמי איפכא דלעיל לא אתמר כלום:

שהיא מכפרת. ואי קשיא היאך התנו ב"ד לעקור דבר מן התורה. ולפטור את זה מחטאת שהוא חייב. הא אמרינן ביבמות [רפ"י][דף צ'] שב ואל תעשה שאני. °דלאו מיעקר הוא. רש"י:

ו

סקריקון. פי' הר"ב במשנה ב' פ"ק דביכורים:

ביהודה. לשון רש"י מלחמת טיטוס שהיתה בירושלים וביהודה. ע"כ. ותוס' הביאו ירושלמי. בראשונה גזרו גזירה על יהודה לפי שמסורת בידם מאבותם שיהודה הרג עשו דכתיב (בראשית מ"ט) ידך בעורף אויביך:

בהרוגי מלחמה. לשון הר"ב משום דאגב אונסיה דישראל הוה גמר ומקני ל' מסורס הוא דישראל אגב אונסיה הוה כו':

לקח מן האיש. פי' הר"ב קרקע המיוחד לכתובת אשתו. מסיים רש"י או שכתב בכתובה או שהכניסו לו שום בכתובתה. °וכ"ש שאר נכסים. דאי לא עבדא ליה. א"ל עיניך נתת בגרושין ובמיתה. הכי מוקמינן לה בב"ב. ע"כ. ור"ל בפ' חזקת ד' מ"ט. ושם פי' הרשב"ם המיוחד ר"ל בעדים ולא בשטר. וכתוב ר"ל בתוך השטר. והשתא מ"ש הר"ב המיוחד לרבותא נקט וכ"ש ב' שדות אחרים. וכ"ש שאר נכסים שאינן נכסי מלוג וכדפי' הר"ב במשנה ג' דפ' חזקת לענין מוכרת לבעלה וה"ה לאחר כדאיתא בגמ'. ולהרמב"ם בפ' ל' מהלכות מכירה באלו ג' מקחו בטל מיד.

נותן לבעלים רביע. כגון שלקח מהסיקריקון שדה בל' דינרין הוא נותן לבעה"ב י' דינרין לפי שאנו אומדין דמי הקרקע מ' דינרין ויותר והרוב שהסיקריקון עושה ממנו זול אע"פ שהיתה אצלו בלא דמים הוא זה השיעור שהוא ענין מה שאמרו רביע בקרקע שהוא שליש במעות. הרמב"ם:

אימתי בזמן שאין בידן ליקח כו'. מל' אימתי משמע דקאי אדסמיך ליה נותן לבעלים רביע כו' אימתי כו' וכלומר שזה שהקרקע נשאר אצל הלוקח אלא שנותן רביע לבעלים הוא בזמן שאין ביד הבעלים ליקח דאילו יש בידן ליקח צריך שיחזיר להם כל הקרקע בדמים שנתן בה ומדלא מסיים אבל יש בידן ליקח יחזיר הקרקע לבעלים ומסיים הן קודמין. משמע דמיירי כשבאים ליקח הלוקח והבעל שהמצוה על הלוקח שלא ליקח ולתת הרביע. אלא יניח לבעליו שיקח. ולשון הרמב"ם בפ"י מה' גזלה אם יש ביד הבעלים ליקח מן המציק הן קודמין לכל אדם. וזה משמע בדדייקינן מהסיפא. ולשון הטור ח"מ סימן רל"ו אם ירצו הבעלים צריך להחזירה להם ויתן לו כמו שקנאה מהנכרי. וזה כדדייקינן מהרישא. והר"ן הביא ירושלמי הם אומרים היה בידינו ליקח והלקוחות אומרים לא היה בידיהם ליקח א"ר יוסי לעולם השדה בחזקת הלקוחות שהמע"ה. ובלשון הזה הביא הרשב"א בתשובה. ע"כ. נתכוין לאפוקי גירסא דידן בירושלמי דגרס בחזקת הבעלים. ובמשרים נתיב ל"א ח"ה כתב על הירושלמי וז"ל ונראה מכאן שצריך שיהא ידו משגת בשעה שלקחה לוקח שאל"כ זכה הלוקח בה ואינו מחזירה. ונותן לו רביע. ואם היה בידם ליקח בשעה שלקחה לוקח. בעלים מסלקים ללוקח כל זמן שירצו. עכ"ל. והשתא אתי שפיר לישנא דקודמין דמסיים דמלתא בטעמא קאמר דאם יש בידן ליקח בשעה שקנאה הלוקח הרי הן היו קודמים אלא שלאיזה סיבה שנמנעו ולא יכלו ליקח באותה שעה. לא מפני זה אבדו זכותם. ואף דברי הרמב"ם אנו יכולים לפרש כן שז"ש אם יש ביד הבעלים ליקח מן המציק הם קודמין לכל אדם לאו למידק מינה שצריך שלא תקדם קניית הלוקח דאי קדם זכה. אלא כלומר אם יש ביד הבעלים ליקח כשקנאה הלוקח. ואע"פ שקדם הלוקח וקנה. הרי הבעלים מסלקים אותו. ובלי ספק דאישתמיטתיה למהר"ר ואלק כהן לישנא דמשרים כשנדחק בפי' ש"ע שלו בח"מ סימן רל"ו ס"ק א' וה'.

בפני סיקריקון. פי' ברשותו. הר"ן:

ז

רומז ונרמז. פי' הר"ב מה שהוא רומז או אחרים רומזים לו ונתרצה הכל קיים. ואע"פ שזה שנתרצה ג"כ הוא ברמיזה. וא"כ היינו רומז. לא קשיא דה"א כי נרמז מאחרים מה שנתרצה ברמיזה לא לסגי. דדלמא טעה במה שנרמז לו. קמ"ל. והאי נתרצה לא קא אלא אנרמז. דאילו ברומז מאי בעי טפי ומאי ריצוי שייך. ובפירש"י מה שהוא רומז קיים או כו' ונתרצה קיים:

במטלטלין. אבל בגטין ד"ה ברמיזה. כדתנן ברפי"ד דיבמות. ואיכא דאמרי כמחלוקת במטלטלין. כך מחלוקת בגטין. ואימא אף במטלטלין. גמ'. ומיהו הא דגטין כשנשא כשהוא חרש כדתנן התם כשם שכנס ברמיזה כו':

הפעוטות. פי' הר"ב כבן ז' כבן ח' ה"ג הרי"ף והרא"ש בדרב כהנא. ומ"ש הר"ב אם הוא חריף כו'. וזה העיון תלוי בדיין. הרמב"ם:

מקחן מקח כו'. וטעמא משום כדי חייו. דאי לאו זביניה זביני. לא מזבני ליה מזוני ולא זבני מיניה. גמ'. [ורש"י]:

ח

כהן קורא ראשון כו'. מפני דרכי שלום. כתב הר"ב דמדאורייתא יכול הכהן לתת רשות כו' לפי דדבר תורה הוא מה שכהן קורא ראשון. ומקראי ילפי להו ואיכא דמילף מוקדשתו וכתבו הר"ב במשנה ו' פ"ג דהוריות. [*ובמשנה ח' דהתם. כתבתי ממקרא אחר] ומ"ש הר"ב ומפני דרכי שלום וכו' ול"ש בשני ובחמישי בזמן הזה. דשכיחי נמי רבים. תוס'. וכל זה הוא דין הגמ'. וכתב עוד הר"ב שכל זה כשהן שוין בחכמה. אבל אם הישראל גדול בחכמה כו'. דממזר ת"ח קודם כו' כדתנן סוף הוריות. ומש"ה תמה הרמב"ם בפירושו על המנהג שכתב הר"ב. ואע"פ שבפירושו הפליא בתמיהתו על המנהג. לא נמנע מלכתבו בחבורו פי"ב מהלכות תפלה. והב"י א"ח סי' קל"ה כתב ליישב המנהג דהא דהוריות לאו כללא הוא לכלול קריאת התורה אלא בשאר דברים שמצוה להקדים הכהן כמו לברך בה"מ וליטול מנה יפה כו' היא שנויה אבל דיני קריאת התורה היא כמתני' דהכא ודאתמר עלה בגמ'. ואין לת"ח דין קדימה כלל על כהן ע"ה אלא מדאורייתא כשיתן לו רשות כו'. עכ"ד. אלא שאינן עולין כלל לדברי הר"ב שהוא הביא הא דהוריות לענין קריאת התורה ועלה כתב והאידנא נהוג כו'. ול"נ בטעם המנהג שכיון שהחכמים תקנו שלא לתת רשות משום דרכי שלום דלא ליתי לאנצויי ופי' רש"י ולמימר אנא נמי קרינא ברישא ע"כ. הלכך בדורות האחרונים שאין אדם יכול לומר מעשי גדולים ממעשיך ולא חכמתי גדולה מחכמתך. לפיכך ראוי לוותר ולומר דכהן ע"ה קודם לת"ח. דאל"כ אתו לאנצויי שכל א' יאמר אני ת"ח גדול ממך והרי מנהג זה דומה בטעמא לתקנת המשנה. ומ"ש הר"ב ואם אין שם כהן נתפרדה החבילה כו' ואית דאמרי לא יקרא לוי בתורה כלל. ופירוש נתפרדה החבילה נפסק הקשר איבד הלוי את כבודו בשביל חבילתו הנפרדת ואינו קורא כלל. רש"י:

מערבין כו' מפני דרכי שלום. פי' הר"ב בני אדם כו' יאמרו שמטלטלים בלא עירוב ואיכא חשדא. גמ' ופירש"י. וצ"ל שאם יחשדו יבואו ע"י כך לידי מחלוקת. ובתוס' פר"ת משום חשדא שלא יאמרו מפני החשד שחושדים אותם לגנוב פת של עירוב אין מניחין אותו שם ע"כ:

בור וכו' מתמלא ראשון. וכשהוא ממלאו סוכר את האמה עד שיתמלאו. רש"י:

רי"א גזל גמור. פי' הר"ב מדבריהם ונפיק בדיינים כו' וז"ל רש"י וטעמא דר"י בכולהו דקסבר עשו מפני דרכי שלום את שאינו זוכה לקנות קנין גמור כזוכה:

מציאת חש"ו וכו'. דמדאורייתא לא זכה לפי שאין לו יד לזכות במה שאינו שלו ואין דעת אחרת מקנה לו. ב"י ח"מ סי' ע"ר בשם הרשב"א:

עני המנקף. פי' הר"ב חותך וכפירש"י. ומיירי שכשחותך הפרי אינו אוחז לפרי בידו. והיינו דתנא בגמרא אם ליקט ונתן ביד ה"ז גזל גמור. וז"ל התוס' נראה דאיצטריך לאשמועינן בתולשן בידו ומפילן אע"פ שלא נתעכבו בידו ולא אחז בהן אלא להפילן:

ט

משאלת אשה לחברתה כו'. משנה זו שנויה כבר בספ"ה דשביעית. ושם הארכתי בה בס"ד:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

---

---

שולי הגליון

---

---