תוספות יום טוב/אהלות/ז

תוספות יום טוב ‏ אהלות ז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ומקומה. מקום הטומאה. הר"ש. [*ועיין מ"ש במשנה ז' פ"ג [בשם הראב"ד]:

כל העליות כו' טמאות. עיין מ"ש בשם הרמב"ם במשנה ה פי"ז [ד"ה עליה] [*ועיין מ"ש במשנה ז' פרק ג]:

טמאות. כתב הר"ב דנחשב כל הכותל כקבר סתום. דסיפא דקתני מפני שהוא כקבר סתום קאי נמי ארישא. אלא דנטר עד לבסוף ומסיק טעמא אכולהו בבא מהר"ם. ומ"ש הר"ב והצדדים טהורים. כיון דאפי' סדק ליכא כו'. עיין מ"ש בפ' דלעיל משנה ג' [*ועיין מ"ש בספי"ז]:

[*היתה עלייה אחת ע"ג שני בתים. שכותל זה מפסיק בין שני הבתים. הר"ש. וכ"פ הרמב"ם]:

כותל שונית. פי' הר"ב כותל הבנוי במקום שהים מגיע כו'. [כדתנן בפ' בתרא משנה ו] לפי שאין שם חלל טפח. וכ"פ הר"ש. וצ"ל דבמקום שהים עולה מזעפו בונין הכותל מעובה וא"א שיהא בה חלל טפח שאם היה בה חלל טפח לא תתקיים מפני זעפת הים ול' מהר"ם כותל שני' הל"ל אין שם פותח טפח כדקתני בפרקין דלעיל אלא אורחא דמלתא נקט דכותל שיש עליו עליות הרבה עושין אותו חזק ביותר וקורים לו כותל שונית. ע"כ. ובמגדל כתב וז"ל כותל שונית נ"ל לפ' מלשון שן סלע שלא נעשה בידי אדם ולפי זה ניחא דלא תקשה דלעיל [משנה ג] אמרינן דטומאה שבכותל הבית לצד חציו של הבית. אינה בוקעת ועולה דלא חשיבא רצוצה. אבל השתא ניחא דלעיל בכותל שנעשה בידי אדם. להכי שדינן ליה בתר בית וכו' כדמפורש לעיל. אבל כותל שונית דינו ככותל מערה ושבין שני כוכין. דלא בטיל להכא ולהכא. וטומאה בכותל כלים שבבתים טהורים. וטומאה בבתים. כלים שבכותל טהורין ע"כ. אבל הרמב"ם גורס כותל שנית ומפרש כותל שנית יקרא כותל שנתנוהו [סמוך] לכותל אחר. והיו שני הכתלים קרובים מאד והיתה הטומאה ביניהן דחוקה. ע"כ. ולדבריו לא קמ"ל ולא מידי והוא עצמו לא העתיק בבא זו בחבורו וכתב הכ"מ בסוף הט"מ. לפי שכבר נתבאר בדבריו כמה פעמים שהטומאה רצוצה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. ע"כ. והראב"ד כתב [שם הלכה ג'] כותל שני כו'. ואית דגרסי כותל שנית נאמר שאם היתה הטומאה בכותל העלייה השנית שע"ג העלייה הגדולה. טומאה בוקעת ויורדת לעליי' הגדולה והיא אחת מן הצדדין שעולים למעלה למעלה והם כותלי כל העליות. מן הגדולה ומן הקטנות שעל גבה והטומאה פושטת ממנו לכולן כמו שאמר בתחלה. שכיון שהיא מן הצד. אין העלייה הגדולה מפסקת ואינה מצלת את עצמה ולא את הקטנות שעל גבה. ע"כ. ולא הבינותי דבריו דמדמה לה לכותל מן הצד שאמר בתחלה. וא"כ למה קתני בכאן טומאה בוקעת כו'. ה"ל למיתני כל העליות טמאות:

נפש אטומה. כתב הר"ב ציון כו'. ואין המת קבור בארון. כדי שיהיה בו חלל טפח. כ"כ הרמב"ם בפירושו. וזה כדברי התוס' והרשב"ם. וכמו שכתב הר"ב בספ"ז דב"ב בדבור ורומן שבעה. אבל שם כתבתי שהרמב"ם בחבורו [פ' ב' מהט"מ הלכה ו'] לא כתב כן. אלא דבארון חלל טפח מועיל וחוצץ ככל דין אהל ומקום הטומאה טע"ט ששנינו דוקא בקבר אמרו ולא בארון. וכתב מהר"ם ה"נ הל"ל נפש שאין בה טע"ט. אלא שכך קורא לה נפש אטומה. ע"כ:

סמך לה סוכות. פי' הר"ב אם עשה לציון זה האטום סוכות כעין משקוף. כן הלשון בפי' הרמב"ם שם עליו משקוף לסוכה. אבל בנא"י תקרה לסוכה. והקשה מהר"ר וואלף וורמייז"א דמאי שנא מהא דתנן בס"פ דלעיל כלים שתחת הפרח טהורין. וצ"ע. ומהר"ם פי' וז"ל סמך לה סוכות כגון שכותל הנפש הוא כותל הסוכה מצד אחד טמאות. דכיון דכל כותל הנפש הוא מן הקבר וחשוב כקבר סתום והוא נמי דופן לסוכה א"כ נכנסת הטומאה בסוכה ולהכי טמאות הסוכות. כנ"ל לפרש עכ"ל. ולדבריו משמע דקאי אאם היה מקום הטומאה טפח על טפח:

ב

אהל שהוא שופע ויורד וכלה עד כאצבע. פי' הר"ב וכלה עד כאצבע מלמעלה לצד הגג. וכ"פ הר"ש ושיעור לשון המשנה אהל שהוא שופע ויורד ואינו עשוי כמו תקרה וכותל ישרה. אלא שנעשה משופע ששופע ויורד. ומלמעלה בגגו הוא כלה עד כאצבע. אבל הרמב"ם מפרש כמשמעה ששופע וכלה לצד מטה ששם אינו אלא כאצבע:

הנוגע בו מתוכו טמא טומאתשבעה. באהל של פשתן איירי שמטמא טומאת אהלים. הר"ש. [*ועיין בדבור דלקמן. ולא ידעתי למה דקדק לכתוב של פשתן והרי ברפכ"ז דכלים שנינו בהדיא דבגד שק ועור מטמאין טומאת אהלים וכן פסק הרמב"ם בפ"ה מהט"מ [הלכ' י"ב] וגם שם בפי"א [הל' ז'] הביא הכ"מ להר"ש ולא הרגיש בזה. כל היוצא מן העץ] וכדתנן בפרק במה מדליקין [דף כח]:

ומאחוריו טמא טומאת ערב. כתב הר"ב וכולה מתני' מיירי לאחר שיצא המת מן האהל. דאילו בעוד המת שם אפי' הנוגע מאחוריו טמא טומאת שבעה. כדתנן במשנה ג דפ"ב. אין האהל מתחשב. הר"ש [*ועיין במשנה ב פט"ו] ומהר"ם חילק בין שפוד לאדם. דבאדם לא. ובמגדל פי' דהכא מיירי בנוגע במה שהוא מרודד ונגרר בארץ. דביה יש לחלק בין נוגע מתוכו למאחוריו. כיון דתוכו אב הטומאה אפי' לאחר שיצא המת מתוכו דין הוא שכל תוכו יהא שוה. אבל מאחוריו אינו שוה ע"כ:

[*טומאה מאחוריו. ל' הרמב"ם בפי"ח מהט"מ [הלכה ז'] היתה הטומאה על אחורי השיפוע]:

[*טומאה בוקעת ועולה בוקעת ויורדת. פי' וכלים שתחת הרדוד טמאים. כיון דאין אהל טפח מפסיק בינו לטומאה. מהר"ם]:

רבי יוסי אומר מציל. ואע"פ שאין גגו על הארובה שהאהל מציל בכסוי. הרמב"ם ספ"ג מהע"מ. והראב"ד כתב שאין זה הטעם כלום. אלא שחושבין המרודד מן האהל כשפועי אהלים. ע"כ. ואחרי שהעתיק הרמב"ם דברי ר' יוסי הרי שפוסק דבריו להלכה. וגם בנא"י מצאתי בפי' המשנה הלכה כר"י. ולפי שבנוסח שלנו לא ראה הר"ב פסק הלכה. נמנע גם הוא מלכתוב. וסבר שסמך הרמב"ם על הכלל דבפ' מי שהוציאוהו [דף מו] ר"י ור"ש. הלכה כר' יוסי:

ג

המת בבית כו' כולן טמאים. פירש הר"ב אע"פ שהפתחים נעולים דגזרו חכמים טומאה כו'. וכן לשון רש"י בפ"ק דביצה דף י. ולאו דוקא גזירת חכמים כמו שאכתוב בסמוך בס"ד:

נפתח א' מהן. אע"פ שלא חישב עליו. תוספתא כתבה הר"ש:

[*חשב להוציאו. נ"ל דהך מחשבה נמי בדבור הוא. כההיא דספכ"ה דכלים. דמאי שנא. ובין כך ובין כך תמיהני על הרא"ש והטור סימן שע"א והאחרונים. שהשמיטו לזו הבבא דחשב כו']:

ובית הלל אומרים אף משמת. פי' הר"ב דמחשבה מפקעת תורת טומאה מן הפתחים מכאן ולהבא. אבל כלים הראשונים טמאין דלית [ליה] ברירה הכי מסקינן בגמרא פ"ק דביצה. ומשום כך הא דכ' הר"ב לעיל דגזירת חכמים היא מה שמטמא כל הפתחים. לאו דוקא. דאי הכי הא קי"ל דבדרבנן יש ברירה. כמ"ש הר"ב ברפ"ז דדמאי. ובסוף מס' ביצה. וגם רש"י בעצמו כתב בסוף ביצה ד לח אהך דהכא. וז"ל בדאורייתא כגון טומאת מת לית [ליה] ברירה ודרך יציאתה הלכה למשה מסיני כדאמרי' בסוכה [דף ו] דהלכות טומאה הכי גמירי להו וכ"כ עוד אדהכא דמייתי לה בפ"ו דעירובין דף סח. מפני שאין אנו יודעין באיזה פתח יוציאנו ופתח שעתיד לצאת בו מיטמא מיד. וטעמא ליכא. אלא הלכות טומאה הכי גמירי לה. ע"כ. ומ"מ קרי להו גזירת חכמים. הואיל ואינו מפורש בכתוב. הרי חכמים גזרו ואמרו כן. אבל מפי השמועה הל"מ. וכבר כתבתי במ"ב פ"ק דעירובין. שכן הרמב"ם רגיל לקרות דברי סופרים מה שהוא הל"מ. וראה זה מצאתי שאמר הרמב"ם בפי' המשנה בפי"ז דכלים משנה יב. וז"ל בתוס' כזית מן המת וכעדשה מן השרץ ספק יש בהן כשיעור וכו'. ספקו טמא שכל דבר שעקרו מד"ת ושיעורו מד"ס ספקו טמא וכו' ולא יטעך אמרו שיעורו מד"ס עם השורש אשר בידינו שכל השיעורים הל"מ. לפי שכל מה שלא התבאר בלשון התורה יקרא מד"ס. ואע"פ שהדברים הן הלכה למשה מסיני. לפי שמאמר מד"ס יכלול שיהיה הדבר [קבלת] סופרים. כמו הפירושים וההלכות המקובלות מן משה מסיני. או תקון סופרים כמו התקנות והגזרות וכ"כ עוד בפי' מ"ז פ"ו דמקואות. ועי' במ"ח פ"ד דטהרות [ד"ה ספק] כתבתי סיוע לדבריו:

ד

הראשון טמא בספק. עיין ברפ"ו דטהרות:

אמר ר' יהודה אימתי כו'. כתב הר"ב הלכה כרבי יהודה שכ"מ שאר"י אימתי לא בא אלא לפרש כמ"ש הר"ב במ"ב פי"ח דשבת:

הראשון טהור. אפי' מת ולדה בתוך מעיה אינו מטמא עד שיצא לחוץ. כדתנן בפ' בהמה המקשה [מ"ג] והאשה טהורה עד שיצא הולד. הר"ש:

אין לנפלים פתיחת הקבר וכו'. פי' הר"ב סיומא דמלתא דר"י היא וה"ק כו'. אבל אם לא היה לנפל עגול כו'. אע"פ שנפתח הקבר ויצא ראש הולד לחוץ יש לה פנאי להלך כו'. וכ"כ הרמב"ם. ולדבריהם משנפתח הקבר ויצא ראש הולד לחוץ מטמא אפי' כשאינה כפיקה. וצ"ל דפתיחת הקבר הוא כשיצא הולד לחוץ היינו לפרוזדור דאלת"ה אלא פתיחת הקבר לא זו היא יציאת הולד לפרוזדור. אלא שהקבר נפתח בלבד והראש עומד נגלה על הפתח. וזהו ויצא ראש הולד לחוץ דקאמר הר"ב. אבל לא שיצא חוצה לפרוזדור. א"כ בפ' בהמה המקשה דתנן [שם] החיה טמאה. ומפ' בגמ' גזירה שמא יוציא העובר את ראשו חוץ לפרוזדור כמ"ש שם הר"ב. הול"ל גזירה שמא נפתח הקבר אלא ודאי דפתיחת הקבר נמי לא מטמא ועדיין טומאה בלועה היא עד שיצא ראשו לחוץ דהיינו לפרוזדור ומש"ה החיה טמאה שמא יצא לפרוזדור ולאו אדעתה. והאשה טהורה עד שיצא לפי שהיא מרגשת כשיצא כו' ויש בזה קצת תימה בשנוי הלשונות. פתיחת הקבר. ויצא ראש חוץ לפרוזדור. ושניהם לענין אחד נאמרו. ועוד קשיא לי דאי סיומא דמלתא דרבי יהודה הוא. הול"ל ואין לנפלים כו' בוי"ו אבל הר"ש פירש וז"ל עד שיעגילו ראש כפיקה [אם עיגל ראש כפיקה] מטמא משנפתח הקבר אע"פ שלא יצא לחוץ. ואם נפתח בבית ראשון יש לספקו לטומאה. ומתני' דבהמה המקשה בשלא עיגל ראש כפיקה. מש"ה קתני עד שיצא הולד עכ"ל. ולדבריו ניחא הכל דאין לנפלים פתיחת הקבר ענין בפני עצמו הוא. ולאו סיומא דר"י וגם פתיחת הקבר אינו יציאת ראשו לפרוזדור. והא קמ"ל מתני' דבפתיחת הקבר קודם שיצא אינו מטמא אלא משיעגיל כפיקה ומש"ה במתני' דבהמה המקשה דמטהרינן בפתיחת הקבר. שהרי אין חוששין אלא על יציאתו לפרוזדור. היינו טעמא דהתם מיירי כשלא נתעגל כפיקה. וכן פירשו התוס' דבהמה המקשה ד' עב. ובפ"ג דבכורות ד' כב [*ועיין לקמן [במשנה ה ד"ה הראשון חי] שאכתוב פירוש אחר בלשון חוץ לפרוזדור גם עיין בדבור דלקמן תירוץ אחר בשם הר"ש אמתני' דבהמה המקשה]. ושוב מצאתי שהרמב"ם בחבורו סוף הט"מ [הלכ' ח']. שהוא מחזיק בשני הפירושים. שכתב האשה שמת עוברה בתוך מעיה אם נעשית ראש הנפל כפיקה של שתי כיון שנפתח הרחם עד שנראה הראש. נטמא הבית מפני העובר אע"פ שעדיין לא יצא. מבואר מתוך לשונו זה שמפ' כדברי הר"ש והדר כתב האשה שמקשה לילד כו' הבית הראשון טמא בספק שמא כשהיתה בו יצא ראשו של נפל הזה בד"א כשלא היה ראש הנפל כפיקה כו'. ומבואר מזה שמפרש כדבריו שבפירוש המשנה. וכך דקדק בלשונו דבראשונה כתב כיון שנפתח הרחם עד שנראה הראש ובפי' השני כתב יצא ראשו וכו' ואע"פ ששני הפירושים סתרן אהדדי. דאי אמרת כפי' הראשון. צ"ל שפתיחת הקבר לא זו היא יציאת הראש לפרוזדור. ואי אמרת כפי' השני. פתיחת הקבר זו היא יציאת הראש לפרוזדור מ"מ כתב שני הפירושים הואיל וכל אחד בפני עצמו אפשר לפרשו בלשון המשנה לא ראה שום אחד מן הפירושים לדחותו לפי שלא היה לו הכרע איזה יכשר יותר וכשחזר אח"כ [שם הלכה י"ב] להעתיק מתני' דבהמה המקשה סתם וכתב כדברי הגמ' גזירה שמא [*תגע בו משיצא ] לפרוזדור. וסמך על המבין דלפירוש הראשון דוקא בשאינו כפיקה. כמו שגם הגמ' סומך על זה להר"ש דהא לא אתמר בהדיא בגמ' דההיא דוקא כשאינו כפיקה. ותמיהני על הכ"מ שלא העיר בכל זה. [*ולכן נ"ל שהכ"מ הבין שז"ש בתחלה עד שנראה הראש היינו מה שכתב אח"כ יצא ראשו. שכשיצא נראה. ופירוש נראה הראש היינו שנראה כולו. ומ"ש בתחלה נטמא הבית מפני העובר אע"פ שעדיין לא יצא. הך לא יצא דקאמר אעובר דסמיך ליה קאי ולא על הראש דהראש אה"נ יצא כדאמרן. והשתא כל דבריו שבחבורו הם כמו שבפירושו. והוי יודע שזה שדקדקתי לכתוב בכל זה הדבור שיציאת הולד לחוץ. היינו חוץ לרחם שהוא שקורא התנא חדר במ"ה פ"ב דנדה. ונכנס לפרוזדור דתנן נמי התם. ואף ע"פ שהל' דבפ' בהמה המקשה שהבאתי חוץ לפרוזדור משמעו שיצא חוצה לו של הפרוזדור וכמשמעות כמה פסוקים שבתורה מחוץ לעיר. מחוץ למחנה. מחוץ לירושלים. וגם במ"ז פ"ו דיומא חוץ לחומת ירושלים חוץ לחומת העזרה. אנכי הייתי הרואה ללשון הרמב"ם שהבאתי בסמוך שכתב משיצא לפרוזדור לכן פירשתי כמו שכתבתי. ועכשיו ראיתי בפירש"י בפ' יוצא דופן דף מב דמייתי התם להא דפרק בהמה המקשה שהוציא הולד ראשו חוץ לפרוזדור וכתב [רש"י] וז"ל וקאמר דאע"ג דאכתי ראשו בפנים הוא דהיינו בבית החיצון הוי כילוד. ע"כ. ולדבריו כל עוד שלא יצא חוץ לפרוזדור לא מיקרי אלא פתיחת הקבר. והיא נכון במשמעות הלשון כמו שכתבתי. ולכן הקרוב אלי שיש בדברי הרמב"ם השמטה מהסופר שהשמיט תיבת חוץ. שהרי מכיון שיש עוד בית החיצון. וכדתנן נמי התם בר"פ יוצא דופן ואמאי נימא שיקרא ילוד כשעודו בפרוזדור שהוא לפנים ממנו. ודי לנו כשנחשבהו כילוד בעודו בבית החיצון אע"פ שעדיין לא יצא לאויר העולם כלל ולמה ידחק להוציא הלשון של חוץ לפרוזדור ממשמעו וכ"ש שיהיה כנגד הסברא ג"כ לכן הנכון בעיני שהגי' הוא בדברי הרמב"ם משיצא חוץ לפרוזדור. ועוד נ"ל דלהר"ש אה"נ שאינו נקרא ילוד עד שיצא לאויר העולם לגמרי. כמו שאוכיח מלשונו דבמשנה דלקמן. והוא קורא פרוזדור לכל מה שמן החדר ולחוץ. ואף בית החיצון בכללו. ויש לתת טעם לדבריו. *)ובמשנת משל משלו חכמים באשה דבפ"ב דנדה אינו חושב לבית החיצון כלל שם. דבכללו של פרוזדור דקחשיב הוא ניהו. א"כ בכל מקום שאמרו פרוזדור. גם בית החיצון בכלל. והשתא יכולני לומר. שאע"פ שבכאן אינו מפרש כהר"ש בפירוש אין לנפלים פתיחת הקבר וכו'. מ"מ הואיל דבמשנה דלקמן מפ' כפי' הר"ש. הלכך בפי' יצא ראשו חוץ לפרוזדור יכול להיות שסובר נמי כותיה. דהיינו שיצא לגמרי. ואף חוץ לבית החיצון. וכל עוד שלא יצא לגמרי עדיין בכלל פתיחת הקבר הוא. אלא שלפי זה קשיא שיפרש למשנה דבפרק בהמה המקשה כר"מ דלקמן וכמו שאכתוב לקמן בס"ד והרי פוסק לקמן דלא כר"מ. ועוד אני אומר ג"כ שאע"פ שגם הרמב"ם הזכיר יציאה לאויר העולם במשנה דלקמן כמו שאעתיק שם דבריו שבחבורו [פכ"ה מהט"מ הלכה י"א] אפ"ה א"א לומר שיסבור בפי' חוץ לפרוזדור כהר"ש ואפי' כשהגי' בספרו תהי' ג"כ חוץ לפרוזדור כמו שכתבתי דמכיון שכתב שם בטעם משנת בהמ' המקשה גזירה כו' אי איתא דמפ' דלא כרש"י ההיא מתני' כר"מ אתיא והרי פסק דלא כוותיה בפירושו ובחבורו. ודכתב יציאה לאויר העולם (אפי') [אפרש] לקמן שם בס"ד. ובענין יציאת הראש עצמו עיין בפי' הר"ב במשנה ו:

כפיקה. פי' הר"ב כפלך הזה שהנשים טוות בו חוט של שתי. הכי מסיק בגמ' פ"ג דבכורות דף כב. ואע"פ שחוט של שתי דק משל ערב. כדפי' הר"ב מ"ב פי"ז דכלים:

ה

יצא הראשון מת והשני חי טהור. פי' הר"ב טהור השני החי מטומאת מת אם הוציאו המת מן הבית כו'. וכ"פ הר"ש גם הרמב"ם מפרש דטהור וטמא ירצה בו הנולד החי. והקשה הראב"ד בסוף הט"מ [הלכה י"א] דאיך אפשר בראשון מת ושני חי שיהא הולד טהור. והרי האשה טמאה ותטמא את הולד טומאת ערב. והיינו שנים טמאים במת. אדם במת. אדם באדם השני טמא טומאת ערב [כדתנן בפ"ק] ותו לא מידי ועוד טמא ממגע אמו שהיא טמאה טומאת לידה כטומאת נדה הלכך לא אפשר. ע"כ. וכתב עליו הכ"מ דבקושי' שניה איכא למימר דמא טהור דקאמר מטומאת מת. אבל קושיא קמייתא היא חזקה. ואפשר לומר דהב"ע בשהקיפו הרחם בפשוטי כלי עור שאינם מקבלים טומאה שנמצא שלא נגע העובר המת באשה ולא בכלים עכ"ל. וזה דבר זר ורחוק מאד ולא ידעתי למה לא תירץ ג"כ דמאי טהור דקאמר מטומאת שבעה וכלומר שהוא טהור ממגע המת עצמו [*ועיין לקמן] ומה שפי' הראב"ד דטמא וטהור על הבית הראשון נאמר כבר רצה הר"ש ג"כ לפ' כך. אבל דחהו מפני שבתוספתא מפרש דבטומאת ולד איירינן וכתב מהר"ם אע"ג דבפ' בהמה המקשה תנן האשה שמת ולדה במעיה ופשטה החיה את ידה ונגעה בו החיה טמאה. משום גזרה שמא יוציא ראשו. הכא לא גזרינן דדוקא בחיה שמתעסקת בו חיישינן שמא תגע בו בגילויו משיצא ראשו. והא ליכא למיחש גבי ולד החי. א"נ אפי' אם מטמא אף מה שבפנים כשיצא ראשו ניחא דאיכא למימר הכא מיירי שהחיה יודעת שלא נגע החי במת משיצא ראשו. אבל החיה אפי' אומרת ברי לי שלא נגעתי בו משיצא ראשו. חיישינן דלמא אגב דטרידא דלמא נגעה ולאו אדעתה. ע"כ. ומה שכ' הר"ב דבעודו במעי אמו לא נטמא. אע"פ שנפתח הקבר דטהרה כו'. לשון הר"ש דאין דרך טומאה ליכנס ועוד דטהרה כו':

הראשון חי והשני מת טמא. פי' הר"ב דמכיון שיצא החי נפתח הקבר ונטמא מיד דסוף טומאה לצאת. וכן ל' הר"ש ומשום שלא נתעגל [הראש] כפיקה הוצרך הר"ש לפרש דסוף טומאה לצאת. דכי נתעגל כפיקה פתיחת הקבר מטמא כאילו נולד. אבל הר"ב שמפרש לעיל כפירוש הרמב"ם פתיחת הקבר היינו שיצא לפרוזדור קשיא תרתי. חדא מאי האי דקאמר מכשיצא החי נפתח הקבר דלדידיה היינו יציאתו לפרוזדור. וכי ביציאת החי קא נפיק המת לפרוזדור. ועוד דאי הכי תו לא צריך לטעם דסוף טומאה לצאת. שמכיון שיצא לפרוזדור. כבר טימא הכל כאילו נולד. ולדידיה אין חלוק בין כפיקה ללא כפיקה ולכן לאה"ל להר"ב להעתיק דברי הר"ש. אבל ה"ל לכתוב כפי' הרמב"ם שמפרש שאם החי יצא ראשון. א"א שלא יגע בו המת משיצא לאויר העולם מפני שהוא מתגלגל אחריו כאבן שאין בו רוח חיים כדי להעמיד עצמו. כ"כ בחבורו [שם]. וז"ל בפירושו בנא"י ההפרש בין יציאת החי תחלה או יציאת המת תחלה כו'. הוא שהולד החי ידחה עצמו ויעזור ביציאתו כשהוא שלם וקודם זה יחזיקהו הטבע עד שישלם יצירתו. והמת כבר עזב אותו הטבע ולא החזיקהו. אבל תדחהו כאשר יכבד עליו וינידהו. כמו הדבר המאוס שהטבע משליכו וכאשר יצא הולד ראשון מת הנה נאמר הטבע דחהו. ולא ידחה החי. אבל החזיק בו. ולאחר שיצא מת נתעורר החי ליציאה. ולא נגע במת *)בענין יציאתו. ואם קדם החי היציאה. הנה זה המת יצא אחריו בלי ספק. לפי שהכח לא יחזיקהו. אמנם יצא אצל פתיחת הרחם נמשך לחי ודבק אליו. ולזה יטמאהו אצל היציאה ע"כ. [*וז"ש הרמב"ם משיצא לאויר העולם איכא למשמע מיניה שכל שעודו אפי' בבית החיצון. עדיין בכלל פתיחת הקבר הוא. ובאמת שבמשנתינו דלעיל. אין הכרע לא מפירושו. ולא מחבורו. לפי שלא הזכיר רק יציאה סתם. ויש לפרשו חוץ לפרוזדור ולבית החיצון. או לפרשו חוץ לכל אף חוץ לבית החיצון. אבל ממ"ש שם בחבורו על משנת בהמה המקשה גזירה שמא תגע בו משיצא [חוץ] לפרוזדור. אין לומר שכונתו חוץ לכל. ואף לבית החיצון ושיהיה הבית החיצון אף בכלל פרוזדור כפי' הר"ש וא"כ כר"מ אתיא. וכמו שאכתוב עוד לקמן. ואין הל' כר"מ כדכתב בפי'. ואף בחבורו לא כתב לדברי ר"מ. ולכן העיקר אצלי שסובר כפירש"י דמשיצא לבית החיצון מטמא וזהו חוץ לפרוזדור. והא דכתב הרמב"ם במשנתינו זאת. א"א שלא יגע בו המת משיצא לאויר העולם. איידי דרישא שכתב שם. וז"ל [שם בחיבורו] אם המת יצא ראשון החי טהור. שהרי לא נגע בו משיצא לאויר העולם. והתם צריכא למימרא שאף אם נאמר שבעוד המת בין כותלי הרחם. דהיינו בית החיצון שאז אין החי נדחה והטבע מחזיקו. אבל כשיצא המת יצא החי. ושוב אין הטבע מחזיקו. ויוכל להיות שיגע במת באויר העולם. הלכך אמר שזה אינו. שאם לא נגע בו בעודו בבית החיצון לפי שהטבע החזיקו להחי. הנה כשיצא המת יפול כאבן מבלי עכוב. וא"א שהחי יגע בו כי יש בו רוח חיים. ומעמיד עצמו קצת קצת ומש"ה נמי נקט בסיפא ג"כ שלא יגע בו כו'. משיצא לאויר העולם. אבל אה"נ. דאפי' קודם שיצא לאויר העולם כשנגע בו המת בבית החיצון נטמא ג"כ וזהו כמו כן א"א שלא יגע בו. זהו מה שנ"ל בפי' דברי הרמב"ם. ובזה יש לתמוה על הכ"מ. שלא העיר לפרש יציאת אויר העולם כי היכי דלא תקשה דבריו אהדדי]:

[*בשפיר א' טמא. פי' הר"ב כלומר אם יצאו שניהם כעין שפיר אחד כו'. וכ"פ הר"ש. וטעמא דשפיר אינו מעלה ולא מוריד שאם יצאו בבת אחת אע"פ שיהיו בשני שפירים מ"מ נוגעים זה בזה ואין טעם לומר שהשפירים מפסיקים. ועיין לקמן]:

[*בשני שפירים. פי' הר"ב קסבר ר' מאיר אע"פ כו'. אין מטמא עד שיצא לאויר העולם. וכ"פ הר"ש. ומסיים כרבי ישמעאל דאמר בפרק בהמה המקשה [דף ע"ב]. וכל אשר יגע על פני השדה (במדבר יט) להוציא עובר במעי אשה. ודלא כר"ע דאמר התם עובר במעי אשה טמא דאמר קרא (שם) הנוגע במת בנפש האדם. איזהו מת שבנפשו של אדם הוי אומר עובר שבמעי אשה [פירש"י על פני השדה משמע גילוי. להוציא עובר שהוא טמון. במת בנפש. מת שהוא בתוך נפש אחרת] והשתא כו'. לא צריכינן לאוקמה לההוא דבהמה המקשה בשלא עיגלו ראש כפיקה. דאיכא לאוקמא כרבי ישמעאל וכר"מ ובכל ענין. ע"כ. ומעתה הר"ב שפירש גם כן בבהמה המקשה דכל שלא יצא חון לפרוזדור טהור. וההיא כרבי ישמעאל כמ"ש שם [ד"ה ר"י] וכן לא פי' התם דדוקא כשלא נתעגל כפיקה. וגם בכאן הוא מטמא אף כשלא נתעגל כפיקה. תקשה דאתיא דלא כהלכתא ומאי דוחקיה לאוקמא כר"ע דמטמא מן התורה מגזירת הכתוב. ואדרבה בסוגיא דהתם אמרינן לא תימא ר"ע היא כלומר ולא ר' ישמעאל. וא"ת אשה אמאי טהורה כבר פירש"י הטעם באותה סוגיא דף עב. דחיה טמאה משום דטומאה בלועה מטמאה וטהרה בלועה מיטמאה ואשה טהורה משום דמגע בית הסתרים היא. עכ"ל. ולי ק"ק דהא טומאה בבית הסתרים חמירא מבמקום בלוע דבלוע חשיבא כמאן דליתא. ובבית הסתרים יש לה טומאת משא. כדאיתא בהדיא בפרק יוצא דופן דף מב ע"ב. ולכן נ"ל דמפשטי' דקרא איכא למילף דלא מטמא אלא אחר הנוגע. דכן כתוב והנוגע במת בנפש. משמע אבל הנפש עצמו שהמת בתוכו אינו מתטמא. שהוא כמו שאר טומאות בלועות שאין מטמאות לשבו הם בלועים. כך נ"ל. ויש להתוס' שיטה אחרת בפלוגתא דר"י ור"ע ואין להאריך כאן. ועוד דאפי' כי קא מפרש למתני' כר' ישמעאל אכתי לא ה"ל להר"ב למשתק שם בבהמה המקשה לפרש שהיא כיחידאה ואינה הלכה. אלא ודאי מהא שפיר מוכח שהר"ב מפרש חוץ לפרוזדור בא' משני הפירושים האחרים שכתבתי לפי לשון הרמב"ם. או שהשמיט חוץ בכוון. או שהוא השמטת הסופר וא"כ ר"מ הוא שסובר לחודיה עד שיצא לאויר העולם. ולאו דאתיא כר"י כדברי הר"ש שג' מחלוקות בדבר ר"ע ור"י ור"מ. ועוד נראה בעיני שהר"ב מפני שלא ראה להרמב"ם שפי' כלום בדר"מ. משום כך העתיק לפירושו של הר"ש. אבל לפי דעתי אילו היה דעת הרמב"ם בדר"מ כדפי' הר"ש לא ה"ל למשתק מלפרש דשפיר אחד ושני שפירים לאו דוקא אלא כעין כו'. דכל כי האי צריך לאודועי ולפרושי. אלא ודאי שדעת הרמב"ם בדר"מ כפשטן. דאה"נ דמחלק בין שנולדו שניהם בשפיר אחד דהשתא נגעי בהדדי. ובין שנולדו בשני שפירים. ואע"ג דת"ק אינו מחלק משום דס"ל דשפיר אינו מעלה ולא מוריד. כמ"ש לעיל. ר"מ מצי סבר דשפיר הואיל ואינו מגוף הולד. כי נולדו בשני שפירים הוו השפירים כלבושי'. והוו כי הא דתנן במ"ב דפ"ק. ג' כלים במת וכלים בכלים ואדם בכלים אינו טמא אלא טומאת ערב. ומאי טהור נמי דקאמר ר' מאיר טהור מטומאת ז' וכדתרצתי לעיל לדבריו של הרמב"ם בטהור דת"ק. וכמו דלעיל בדברי ת"ק לא הוצרך הרמב"ם לפרש דטהור מטומאת ז'. ה"נ בדר"מ. ותרווייהו ת"ק ור"מ שניהם לדבר א' נתכונו באמרם טהור. ופלוגתייהו בשפירים. אי הוי הפסקה בנגיעה. אי לא. ואתי השתא נמי שפיר מאי דמקשה הר"ש לפי פירושו. וז"ל ומיהו תימה דקשיא דר"מ אדר"מ דבפרק הלוקח בהמה אמר רבי מאיר כפיקה של שתי [וכלומר לפרש כפיקה דמתני' דלעיל מטמא בפתיחת קבר] [והא] ר"מ אפילו בנפתח הקבר טהורי מטהר עכ"ל ולדידי ניחא ואין כאן שום תימה. דרבי מאיר אינו חולק כלל על ת"ק בענין מתני' דלעיל. ואילו היה דייק הר"ב הכי לא ה"ל מן הצורך לכתוב לפירוש הר"ש כלל. וא"ת ר' ישמעאל מאי איצטריך לקרא דעל פני השדה. הא טומאה בלועה ילפינן לה ממשמעות הכתוב (ויקרא יא) והאוכל מנבלתה יכבס בגדיו מי לא עסקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה כו'. כדמייתי לה הר"ש בסוף מסכת מקואות. כבר הרגישו התוס' [דחולין דף ע"ב ד"ה גזירה] בזה ולפי שיטתם שרמזתי לעיל שיש להם בפלוגתא דר"ע ור"י ניחא אבל לשיטתינו דאליבא דפירש"י מי ניחא. ונ"ל דר"י ס"ל דההיא לא מכרעא דדלמא קרא מיירי דוקא לאחר שנתעכלה דלטהר. וכי לא מוקמינן לכמה וכמה מקראות שלא כמשמען ולהכי איצטריך לקרא דהכא והשתא איגליא לן נמי דההוא [קרא] דוהאוכל מנבלתם. מיירי בכל גווני. ואפי' כי אכל סמוך לשקיעת החמה. נ"ל]:

ו

מחתכין את הולד במעיה. דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להרגו ולהציל את אמו רש"י פ"ח דסנהדרין דף עב. ועיין מה שכתבתי במשנה ג פ"ה דנדה [ד"ה וההורגו]:

יצא רובו. כתב הר"ב ומשיצא רוב ראשו כו'. כדתנן במשנה ה' פ"ג דנדה:

שאין דוחין נפש מפני נפש. וא"ת מעשה דשבע בן בכרי. הנה ראשו מושלך אליך דדחו נפש מפני נפש. התם משום דאפילו לא מסרוהו לו. היה נהרג בעיר כשיתפסנה יואב. °והן נהרגים עמו. אבל אם היה הוא ניצל. אע"פ שהן נהרגים לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן א"נ משום דמורד במלכות הוי והכי מפרש לה בתוספתא *)[דתרומה] רש"י שם בסנהדרין והר"ש בספ"ח דתרומה כתב דבירושלמי מוכח דאם יחדו מוסרי'. ואפי' אינו חייב מיתה וזה מן הדין אבל מדת חסידות שלא למסור:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.