תוספות הרי"ד/פסחים/א/ד

תוספות הרי"ד פסחים א ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ר"י אית לי' עשה ול"ת על אכילתו כו'. בסוגיא זו ניחא מה שכתב הראב"ד ז"ל בפ"ג מה' חו"מ דאולי סובר זה המחבר ז"ל דמשש ומעלה עובר בב"י וב"י ואינו דז' ימים כתיב עכ"ל ז"ל. והסכים הה"מ ז"ל דגם הרמב"ם ז"ל סובר כן עיי"ש ולכאורה קשה דהא בפ' ת"נ בירושלמי מפורש דלמ"ד משש ולמעלה ד"ת סובר דעובר בב"י ומשש ומעלה עי"ש בפ' ת"נ ה"ד וכבר עמד ע"ז הש"ק ז"ל בצ"ע אבל לפי סוגיא זו שפיר ניחא דדוקא שיטת הירושלמי כן דלמ"ד משש ומעלה ד"ת הכל מתחיל מן שש כדאיתא מפורש הכא. משא"כ שיטת הש"ס דילן אינו כן דהא בדף כ"ח ע"ב יליף ר"י דאוכל חמץ משש ומעלה עובר בל"ת מלא תאכל ע"ח ור"ש פליג ואע"ג דלש"ס דילן לכו"ע משש ומעלה מד"ת וא"כ קשיא האיך פליג ר"ש הא הותקש אכילת חמץ להשבתת שאור וכיון דהשבתת שאור הוא בשש כמו כן הוי אכילת חמץ דהא בש"ס דילן דף ה' מפורש דאיתקש השבתת שאור לאכילת חמץ. והק' בתוס' ז"ל דף ה' ע"א ד"ה דהא קושיא זו ומתרצינן דלא איתקש אכילת חמץ להשבתת שאור דמשש ומעלה אלא רק להשבתת שאור דשבעת ימים עכ"ל ז"ל עיי"ש. וכן הוא בש"ס דילן כל הילפותא א"כ מוכח דלש"ס דילן בב"י וב"י ז' ימים כתיב ואינו ענין לי"ד משש ומעלה וכן הילפותא דאיתקש אכילת חמץ להשבתת שאור והשבתת שאור לאכילת חמץ הוא רק על ז' ימים כדאיתא מפורש בגמ'. משא"כ הירושלמי בסוגיא דידן דס"ל דלמ"ד משש ולמעלה ד"ת עובר על הכל בין על העשה ול"ת דאכילת חמץ ועשה ול"ת דהשבתה משום דההיקש הוא על עיקר דין דהשבתת שאור איתקש לאכילת חמץ ואיתקש כולם להדדי העשה ול"ת שבשניהם הכל הוקשו לזמן אחד ולא על הז' ימים לחוד דהז' ימים איתקש ג"כ לביום הראשון א"כ מבואר מפורש דלהאי מ"ד עובר משש בב"י והא דפליג ר"ש על ר"י באכילת חמץ דאינו עובר משש באכילת חמץ הוא משום דס"ל כר"מ דמשש ולמעלה מדרבנן כדאיתא מפורש בפ' ת"נ אליבא דר"ש דס"ל דמשש ולמעלה אינו עובר גם בב"י משום דס"ל כמ"ד דמשש ולמעלה מדרבנן אבל למ"ד דמשש ומעלה ד"ת. עובר בב"י ג"כ משש ולמעלה והא דפליג ר"ש על ר"י באכילת חמץ משש ולמעלה הוא ג"כ משום דס"ל כר"מ דמשש ולמעלה מדרבנן משא"כ לש"ס דילן דמשש ולמעלן לכו"ע מה"ת א"כ קשה מ"ט פליג ר"ש אר"י באכילת חמץ משש ולמעלה א"כ ע"כ דלא איתקש להדדי שיהא כולן בזמן אחד רק בז' ימים וע"כ העשה דתשביתו הוא בי"ד ואכילת חמץ והל"ת דהשבתת שאור הוא בז' ימים. ודו"ק:

חברייא אמרין חמישית כר"י עי"ז יש לה"ר על הספיקא שנסתפק בצל"ח ז"ל בהא דקי"ל ב' דברים אינן ברשותו של אדם ועשאן הכתוב כאילו הן ברשותו אם בא עכו"ם וזכה בהחמץ אם עבר בב"י או לא אם נימא כיון דסוף סוף אינו ברשותו של אדם רק דעשאן הכתוב כאילו הן ברשותו א"כ מה לי אם זכה בהן או לא. או דילמא אימתי אוקמי' רחמנא ברשותו הנ"מ כשלא נכנס לרשות אחר אבל אם נכנס לרשות אחר אז לא אוקמיה רחמנא ברשותיה וכתב שנסתפק בזה בימי נעוריו ונשא ונתן בזה עם גאון אחד וכתב למסקנא דמסתברא כיון שזכה בה עכו"ם ונכנס לרשות אחר אז לא אוקמיה רחמנא ברשותיה עיי"ש והנה הגאון בעל הצל"ח ז"ל כתב כן מסברא ולפענ"ד נראה להוכיח כן מן הגמרא ועי' בצל"ח ז"ל דנפ"מ בחקירה הזאת לענין הלכה למעשה לענין חמץ שעבר עליו הפסח ומפני יראת האריכות אקצר בזה:

ונלפענ"ד לה"ר לזה דגרסינן במס' פסחים דף כ"ט ע"א א"ר אחא בר יעקב לעולם ר"י הוא ויליף שאור דאכילה משאור דראיה מה שאור דראיה שלך אי את רואה אבל רואה את לגבוה אף שאור דאכילה שלך אי אתה אוכל אבל אוכל את של גבוה וכו' והדר ביה ראב"י מההיא דתניא האוכל חמץ של הקדש במועד מעל וי"א לא מעל וכו' ראב"י אמר דכו"ע דהגל"מ כממון דמי והכא בפלוגתא דר"י ור"ש קמיפלגי מ"ד מעל כר"ש אבל לא מעל כר"י והא ראב"י הוא דאמר דר"י יליף שאור דאכילה משאור דראי' אלא לאו ש"מ הדר בי' ראב"י מההיא ש"מ ע"כ:

וגרסינן בירושלמי בפ"ק דמס' פסחים חבריא אמרין חמשית כר"י הקדישו הקדש עשאו תרומה אינו תרומה הקדישו מוקדש הקדש דמים עשאו תרומה אינה תרומה שלא נתונה תרומה אלא לאכילה בלבד א"ל ר' יוסי לא מסתברא דלא חילופין הקדישו אינו מוקדש שאין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים. עשאן תרומה הר"ז תרומה טהורה הוא ד"ת את הוא שגזרת עלי' שריפה ע"כ. ולכאורה יש לדקדק בזה הסוגיא במאי פליגי חבריא ור' יוסי ולכאורה י"ל דחבריא ס"ל דפודין את הקדשים להאכילן וכו' ור"י ס"ל דאין פודין ודוחק דהא כבר פליגי בזה תנאי. וגם בסיפא בתרומה במאי פליגי ומה טעם דר"י דמחלק בין תרומה להקדש דתרומה שפיר חל משום דטהורה היא ד"ת את הוא שגזרת עלי' שריפה א"כ גבי הקדש נמי מה"ת מותר לאכלה בשעה חמשית רק מדרבנן אסור. וגם כל עיקר דאין פודין את הקדשים להאכילן כו' הוא רק מדרבנן ובגליון הש"ס נדחק בזה מאד ונלפענ"ד להסביר הסוגיא הזה כעין חומר ורישא דירושלמי הנ"ל צריכין אנחנו לענינו ואגב אבאר בע"ה גם הסיפא דתרומה. ולכאורה יש לדייק לשון הגמ' וטהורה היא ד"ת את היא שגזרת עלי' שריפה תיבות הללו אין להם ביאור והכי איבעיא לן למתני מותר הוא ד"ת את הוא שגזרת עלי' שריפה ותיבת טהור הוא אין לו פירוש הכא:

גם קשה מאד לנגד סוגית הבבלי דף ל"ג במס' פסחים דגרסינן שם א"ר נב"י תתן לו ולא לאורו מתיב ר"ה בר"י אין תורמין מן הטהור לטמאה ואם תרם בשוגג תרומתו תרומה ה"נ נימא לו ולא לאורו שאני התם דהיתה לו שעת הכושר ודלא היתה לו שעת הכושר ה"ד כגון דאחמוץ במחובר אבל אם אחמוץ בתלוש ה"נ דקדוש א"ל אין בגזירת עירין פתגמא ובמאמר קדישין שאילתא וכו' ע"כ הרי דע"כ דאינו קדוש רק בדלא היתה לו שעת הכושר אבל אם היתה לו שעת הכושר ה"נ דקדוש אע"ג דאינו ראוי לאכילה אלא לשריפה דלא גרע מתרומה טמאה וא"כ קשה הכא על חבריא דאמרי לא נתנה תרומה אלא לאכילה בלבד מ"ש מתרם מן הטמאה וכו' והדוחק מובן מאליו לאוקים ה"נ בדאחמיץ במחובר וראיתי במה"פ ז"ל שעמד בזה ויגע בזה ונראה לפענ"ד לבאר הירושלמי בע"ה על דרך האמת בע"ה בין ברישא בין בסיפא דברישא אזלי חבריא ור"י לטעם דגרסינן בירושלמי בפ' כל שעה ר' יוסי בעי הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה מהו כלומר במזיד דבשוגג בעינן שו"פ כדאיתא במתניתין במס' ב"מ דף נ"ה גבי חמש פרוטות הנהנה מן ההקדש שו"פ מעל אבל לר' יוסי מיבעיא ליה במזיד אם בעינן דוקא שו"פ או לא נשמעינה מן הדא ואת אשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות משו"פ אית תניי תנא למעט פחות מש"פ מ"ד לרבות פמשו"פ לתשלומין ומ"ד למעט פחות משו"פ לקרבן. ובעי בירושלמי כמה דתימר פחות משו"פ מזיד אע"פ שאינו משלם חומש ואשם ישלם ואמר אוף הכא כן ישלם לשבט פי' לענין תרומה אם אכל פחות משו"פ תרומה במזיד אם משלם לשבט אמרין חבריא קומי ר' יוסי והתנינן האוכל תרומת חמץ בפסח בשוגג משלם קרן וחומש במזיד פטור מן התשלומין ומדמי העצים א"ל תמן אינו ראוי להשלים עליו ברם הכא ראוי הוא להשלים עליו ע"כ ומבואר פלוגתתן בפשיטות דחבריא ס"ל כיון דבאוכל חמץ של תרומה במזיד פטור א"כ ה"ה נמי בפחות משו"פ דמ"ש איסור הנאה מפחות שו"פ וכיון דחזינן דבאיסור הנאה פטור כמו כן פטור נמי בפחות משו"פ דאי ס"ד דחייב בפחות משו"פ הו"ל להיות חייב באיסור הנאה. וע"כ מוכח דבתרומה לא נתחייב בפחות משו"פ לתשלומין דאי ס"ד נתרבה פחות משו"פ הו"ל להיות חייב באיסור הנאה. משמע מזה דאוכל חמץ של הקדש חייב כמו בפחות משו"פ. וקמהדר להו ר' יוסי דלא דמי איסור הנאה לפחות משו"פ דפמשו"פ חייב דראוי הוא להשלים עליו ברם איסור הנאה אינו ראוי להשלים. ונמצא לפ"ז דפליגי חבריא ור' יוסי בזה אם איסור הנאה דמי לפחות משו"פ או לא דלחבריא שו"פ ואיסור הנאה שוים ולר"י לא דמי ואיתא בתוס' ז"ל במס' גיטין דף י"ב ע"ב דהקדש חל על פמשו"פ ומביאין ראיה לזה דאל"כ נחשבה בהדי חמש פרוטות עיי"ש ונמצא דלחבריא חל הקדש על איסור הנאה דאל"כ לא תחול אפחות משו"פ. והא דבעלמא לא מצי להקדיש איסור הנאה הוא משום דלאו שלו ולאו ברשותו קאי לאקדישו אבל הכא בשעה חמשית לר"י דשלו הוא רק דאין פודין הקדשים להאכילן וכו' ולגבי הקדש הוא אסור בהנאה שפיר חל ההקדש דלא גרע מפחות שו"פ אבל לר"י דפחות משו"פ לא דמי לאיסור הנאה נמצא דלדידיה על פחות משו"פ חל ההקדש משא"כ באיסורי הנאה להקדש וע"כ ס"ל שפיר כיון דאין פודין הקדשים וכו' לא חל ההקדש וזהו פלוגתתן ברישא:

ואגב נבאר בע"ה הענין של הסיפא דפליגי בתרומה והוא דבתרומה יש ב' ענינים דחל עלה קריאת שם דתרומה. א'. איסור אכילה לזרים. ב'. מעלת התרומה של משמרת תרומות לפיכך ס"ל לחבריא דאם עשאן תרומה אינה תרומה דמאי מעלה עלתה בהם בקריאת שם תרומה אם איסור לזרים בלא"ה אסורה בשעה חמשית לר"י משום איסור חמץ ואי משום מעלה של משמרת תרומות של טהרת תרומה ובמעלה של היסח הדעת ז"א דקי"ל בתרומה שעומדת לשריפה והולכת לאיבוד אין בה מעלה דהיסח הדעת ומותר לטמאותה וא"כ ה"נ כיון דעומדת לשריפה שוב אין מוזהר עלי' במשמרת תרומות ולא דמי להא דאם תרם מטמאה לטהורה דשאני התם דהתם חל עלה שם תרומה לענין איסור אכילה לזרים דבשעה שהיתה חולין טמאין מותרת לזרים משא"כ בשחל עלה שם תרומה טמאה אסורה באכילה לזרים משא"כ הכא דלא לענין איסור אכילה לזרים ולא לענין היסח הדעת של משמרת תרומות כיון דאזיל לאיבוד ועומדת לשריפה מותר לטמאותה בידים. ע"ז קמהדר להו ר' יוסי דטהורה היא ד"ת את הוא שגזרת עלי' שריפה ע"כ הוא ממש כמו דגרסינן במס' תרומות בירושלמי פ"ז ובסוף פ"ק במס' פסחים והתנינן מודין ר"א ור"י ששריפת זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ושרפו שתיהן כאחת. ומשני תרומה טהורה היא ד"ת את הוא שגזרת עלי' שריפה והוא אות באות כמו שגרסינן כאן ופי' פשוט שם דאימתי מותר לטמאות התרומה דהולכת לאיבוד ועומדת לשריפה דוקא בעומדת לשריפה מדאורייתא אבל בשעה ששית דמדאורייתא טהורה היא רק מדרבנן עומדת לשריפה אסור לטמאותה וכיון דאסור לטמאותה א"כ חל עלה שם תרומה דאסור לטמאותה. והוא נכון בע"ה:

ועכשיו דמסקינן דלחבריא שפיר חל ההקדש על איסור הנאה להקדש כיון דלהדיוט מותר ושלו הוא וברשותי' הוא לא איכפת לן על מה שההקדש אסור בהנאה דאין פודין וכו' א"כ קשה מאד דמנין מוכיח דראב"י הדר ביה דילמא לא הדר ביה וילפינן שאור דאכילה משאור דראיה אך נחזי אנן בשאור דראיה דאימתי מותר בראיה לגבוה ושל נכרים דוקא דהיה של נכרים קודם זמן איסור אבל אם זכה הנכרי בפסח לאחר זמן איסורו אם נימא דעובר בב"י מכאן ולהבא כמו שנסתפק בצל"ח ז"ל א"כ כמו כן באיסור אכילה אימתי מותר באכילה של נכרים דוקא דהיתה של נכרים קודם זמן איסורו משא"כ בנעשית של נכרים בתוך הפסח אסורה באכילה א"כ משכחת לה שפיר הך דהאוכל חמץ של הקדש במועד דלר"י לא מעלו ואין להקשות הא אפילו לר"י מותרת באכילה אף לישראל דשלך אי אתה אוכל אבל אתה אוכל של הקדש של גבוה ז"א דהא גרסינן במס' זבחים דף מ"ה דבקדשי ב"ה מועלין על קדשי עכו"ם וא"כ משכחת לן דעכו"ם זכה מישראל החמץ תוך הפסח ואקדשה דהא סתמא קתני האוכל חמץ של הקדש ואינו מבואר מי הקדיש ושפיר יש לקיים דהעכו"ם הקדיש דלעכו"ם החמץ שלו ובידו לאקדשה דברשותיה קאי כדחבריא ואפילו דאין פודין הקדשים להאכילן וכו' מ"מ לא גרע משעה חמשית לר"י אליבא דחבריא דחל ההקדש ושייך ביה מעילה ולר"ש מועלין. ולר"י לא מועלין ואי דלישראל ג"כ מותר דיליף שאור דאכילה משאור דראיה ז"א דאימתי מותר הנ"מ דאקדשה או היה דנכרי קודם הפסח אבל אם בתוך הפסח נעשית הקדש עובר בב"י ואסור באכילה אימא ס"ל לראב"י כחבריא ומנ"ל דהדר ביה אלא ש"מ דאם זכה העכו"ם בתוך הפסח שוב אינו עובר בב"י מכאן ולהבא וכמו כן למאן דיליף שאור דאכילה משאור דראיה מותר באכילה ומוכרח הוא הלכה זו מסוגיא הזאת ודו"ק:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הלכה קודמת · הלכה הבאה >מעבר לתחילת הדף